שירים מכל הזמנים

בניסתר

בניסתר
ראיתיך
ומעיינות רחמי נפתַחו.

לא תהיי לי בת-יפתח
ועל מזבח תשוקותֵי
לא אקריבך.

ראי
לעולם נפשי
כושלת
על מפתנך.
מאהבת נשים ניפלאתה לי
אהבתך.

שורות שנכתבו בריטריטים

IMG_20141229_144839

 

 

 

 

 

ביצי חופש

לו כל השעות שישבתי
היו מניבות ביצים
היה אפשר למגר את הרעב בעולם
או לפחות בכפר אחד מאוד גדול.
על האריזה לא היו כותבים
ביצי חופש, אלא
ביצי בדרך-אל-החופש
והן היו מופרות בהרבה
כמיהות וחמלוֹת, צלילוּת וקוצר רוח.

הקן שלי מרופד היטב בכריות
ופעם ביום אני יוצאת אל השמש
לבטוש באדמה הלחה
ולנקר מתחת לעלים
בחיפוש אחר תובנה שמנמנה.

מדי פעם אני פורשת
כנפיים דוויות, כמעט מנוונות מאי-שימוש
אבל עשויות מאותו החומר שעשויים הנשרים,
מנפנפת ומתאמנת
לעוף כל פעם
קצת יותר רחוק.

* * *

אליה וקוץ בה

הכבשים גלוחות הגוף
על הגבעות הירוקות
מלחכות בתמימות
את העשב שגשמי הקיץ הנדיבים הצמיחו.

כשהחוואי מביא מיכל
של תערובת –
הן רצות אליו בהכרת תודה.

בחורף הן נדחקות זו אל זו מתחממות
במכלאה המוגנת מצריבת הכפור.

אבל באביב
כשהטלאים הצמריים,
פרי בטנן,
נלקחים הרחק –
השמים מתמלאים בקינתן.

* * *

רב הנסתר

עשב ירוק מאופק עד אופק
לוחך את רגליי בהמיה.
עוגני לווייתניות חומות בתווך
מלחכות את שהותיר קציר אתמול.
עורבים שחורים כצל שחפים נוסקים בזעקה
כבחיפוש אחר אי למצוא בו מנוח לרגליהם.

כל המרחב הסוער הזה –
ואין מציל.
הגלים שמאיימים להטביעני
בראשי בלבד.
מי יבנה לי רפסודה לחצות
את ים העשב הזה, גל אחרי גל,
לחתור ביד בוטחת ובזרוע נטויה לעבר האל-מוות
ובאותות ובמופתים, כבעירת הסנה,
להתגלות לי,
אי כזה,
שבו אוכל, סוף סוף,
למצוא מנוח
לליבי.

 

* * *

כמו פרח אוריגמי

אפילו לא לעשות מדיטציה.
פשוט לפגוש את עצמךְ
כמו נחש מבריק החוצה
את השביל לפניך לפנות ערב.

האינסטינקט הקדום
להירתע
להחמיץ את יפי
תנועת הטבעות הסיבובית.

העור המבריק
שבלי מגע תחושתו לחה,
חוסר האונים
של הגודל והמרחק.
העיניים.
אין לךְ בלעדיות על פחד.

מה כבר יכול לקרות?
אז תשתגעי.
או תיעלמי לעצמך כמו פרח אוריגמי
שמתירים ומחזירים
להיות דף נייר חלק.

הצורך להיות משהו בעולם.
הפחד להיות אֵין. כמו הכוכבנים בשדה,
חופשיים כל כך מהדחף להוכיח משהו,
נובלים ומתים בלי שמישהו שם לב.
הספיק להם שהם שמו לב, שהם

ראו את עצמם ונראו
על ידי השמש. איזו הסתפקות
במועט.
בהרבה.
אפשר להעביר ככה יום שלם?
ימים שלמים?
חיים?

* * *תמונה יפה

ניסים לא קורים

ניסים לא קורים.
התרחשויות שמחוץ למסגרת התפיסה
הרודנית שלנו
לא עושות לנו שכל.
כך שמעתי:
אדם שריאותיו קרסו
גידל בכוח המחשבה
איבר נשימה אחר.
הפירות הקטנטנים על השיח שמול חלוני
הופכים אדומים.
היש ניסי מזה?
החבר השחרחר זהוב-המקור
שלימדו אותי לקרוא לו שחרור
מנתר מענף לענף,
לא מופרע בעליל
מהתרחשות ניסית של מטח טיפות מים –
הדים פלאיים לאדי אוקינוס רחוק,images (1)
קוטף ובולע בתאווה
גרגר אדום אחר גרגר אדום.
מאחוריו השמים לאט לאט מתבהרים.
עכשיו גם תנועת הנפש בתוכי
מתמירה עצמה
באלכימיה פלאית
לטיפות.
ניסים לא מפסיקים להתרחש.

* * *

תזכורת לאוזניי

השיח עם גרגירי היער האדומים,
שני העצים חשופי הצמרת,
השחרור, האנקור, הירגזי,
צריח הכנסייה העתיקצריח כנסייה
(זקוף כמו טורה על לוח שח),
כולם רוחשים:
I matter, I matter,
כולם יודעים את מקומם בעולם.

אפילו כדור האש
התלוי ללא חוטים באמצע הכלום.

אני צופה בי
מהרחק מעבר לאטמוספירה,
מעבר לגלקסיות,
מול חלון בחדרי המחשיך,
אחת בין מיליונים
על מיליונים
של יצורים
עומדים, הולכים, שוכבים,
זוחלים, עפים, מנתרים,
מצייצים, מייללים,
שרים
תזכורת לאוזניי:

I matter! I matter!

* * *

שולחן פיקניק על דשא
בשמש.
התרחשות חד פעמית,
ייחודית, חסרת זמן
ונשגבת.
שלושה פסים של אור
נתמכים בקורות

שהיו פעם
עץ חי נטוע באדמה
וכעת הן עץ חי באופן אחר
נטועות באדמה באופן אחר,

stock-photo-autumn-picnic-in-the-nature-inברגיי ברזל גדולים
כמו לֶגו,
אדמה
ושמים.

חלום המוות של הזמן
לא נוגע בשולחן הפיקניק
שעל הדשא.

עכשיו משב הרוח פיזר את העננים
והאור על השולחן משתנה.
האומנם?
במה שידו של הזמן המתוסכל
קצרה מלגעת
גם שינוי לא קיים.

* * *

 

לילה אחד בכיתי לירחimages (4)
שאני מתגעגעת לאימא שלי.

הירח הקשיבה בשתיקה שעה ארוכה
כמו אימא שלי.

אחר כך, למרות שהייתה דקיקה מאוד,
עשתה מאמץ וחיבקה אותי.

שהיתי חבוקה בזרועותיה זמן רב.
עד שלאט לאט,

כמו אימא שלי, היא הלכה והחווירה,
הלכה ונעלמה.

אבל, כמו אימא שלי, ידעתי שהיא שם.

 *  *  *

האלה הגדולה
קוראת לי
האלה השחורה, מטילת המורא
העולה מתוך המים
שבמעמקי האדמה
קוראת לי לשוב אליה,
להתאחד.
רבּו מדי הימים
שהפרידו בינינו,
ימים גדולים וארוכים
של שכחה.
"בואי אלי אחותי, בתי,
בואי והיזכרי מי את".

אחות עתיקה,
נוראה, זועמת,
אוּמה אמי, אהובתי,
קרעי מעלי את בגדי השכחה,
אני רוצה לעלות איתך מתוך המים
כמו פעם,
שובי לקרוא לי
באפלולית חלומותיי
וללחוש לי את סודות עוצמתך-עוצמתי
ולהזכיר לי
מי אני.

*  *  *

שירים מכל הזמנים

 

אשרי ההולכת בדרך

אשרי ההולכת בדרך

שלא תמיד היא יפה
ולא תמיד מסבירה פניה
אך כל עיקול מקרב אל סופה
ואין דרך יפה ממנה.

אשרי ההולכת בדרך

שאין בה אמת לבטח
ולא היאחזות או שליטה
אך כל רגע בה הוא נצח
ואין אמת בלתה.

pathאשרי ההולכת בדרך

שלא תמיד נחמה בה
ולא מזור למכאובינו
אך כל התניה שנשרה בה
היא נחמתנו.

אשרי ההולכת בדרך

שלא תמיד יש בה אור –
לעיתים היא תהום עלטה
של ליל-הנשמה השחור –
אך אין מוארת כמותה.

אשרי ההולכת בדרך

שאין היא מפלט לבדידות
ואין בה מנוס מִצַער
אך היא מקלט ואחדות
היא המטרה והשער.

אשרי ההולכת בדרך

שיש בה עומק וחוכמה
ואהבה ללא שיעור
וכל פסיעה בה מדהימה מדהימה
בדרך לשחרור.

 פברואר 95'

נפלאות הן דרכי האדם
חיפוּשו אחר תכלית ומהות
מחד רק בשר הוא ודם
מאידך – ניצוץ אלוהות.

בקרקע נוטע רגליו
לשרוד, להתרבות וליצור
אך מעלה נושא הוא פניו –
אל האור.

שוחר הוא כיוון וזהות
אך צפונות לבבו לא יידע.
מחד ניצוץ אלוהות –
מאידך רק בשר ודם.

אוקטובר 98'

ביום מותי

ביום מותי ספדו ככה לי:
הייתה אישה וראו, איננה עוד
אך לא טרם זמנה מתה
ושירת חייה לא באמצע נפסקה
כי לא הייתה משאלת לב אחת שלא הגשמתי
ולא היה חלום שלא מימשתי,
מלוא הכף חייתי ומיציתי:
אהבתי בכל לבי, בכל נפשי ובכל מאודי,
וככה גם הייתי נאהבת.

ביום מותי מה לכם סופדים.

 

*  *  *

1971 כיתה ז'

שיירת פליטים ארוכה ארוכה
והדרך לאושר עודה רחוקה
אם שמש זרחה לא ראו, לא הרגישו
כשגשם ירד צעדם לא החישו

פליטים שברחו מאזור קו האש
שיירת פליטי בנגלה-דש, בנגלה-דש.

אני ראיתי שמיים
וקשת בענן
כשהרמתי ראשי הסתכלתי
על ציפור המצייצת בגן.

והם לשמים לא הביטו
אך ידעו: הם קודרים בשחורם
הם קשת בענן לא ראו
איך ידעו גם חיצים על בשרם.

כשהרימו ראשם לא ראו
מעופה של ציפור בין עצים
כשהרימו ראשם רק שמעו
את מטוסי האויב מפציצים.

ועכשיו רגליהם משרכים
ושוקעים באבק הדרכים
והולכים. והולכים. והולכים.

שיירת פליטי קו האש.
בנגלה-דש. בנגלה-דש.

ועברו כבר ימים, שבועות, חודשים
והם כביכול במאום לא חשים
רעבים ומוכים, חסרי בגד ללבוש
עזבו מאחור כל מה שיקר וקדוש
מחפשים רק מקום להניח ת'ראש.

פליטים שברחו מאזור קו האש
שיירת פליטי בנגלה-דש.

 

*  *  *

שיר מחוֹברת הבר-מצווה, 1972

יש אמונה במוח
וביכולתו לפעול
יש אמונה בכוח
וביכולתו לחדול
אני מאמין בכל אלה
כי אין לי דרך אחרת
בחינוך חרצו לי תלם
לא יצאתי מאותה מסגרת
לא נתנו לי לפתוח עוד דלת
קו שונה לסטייה הוא נחשב
מצורת חיים בה עומלת
הנפש למצוא קצת מרחב.

לא ניסיתי דברים חדשיםאורי רייזמן
בעקרונות שהיקנו לי חייתי
ידעתי אותם אנשים
דרכים אחרות לא ראיתי.
כי אין כבר דרך אחרת
דלתה נטרקה בפני
מחשבה אחת רק נותרת
השאר נסתר מעיני.
אך כשבאה עת מחאה
נזכרים הדברים ועולים
ורוח עצבות נכאה
מציפתני גלים גלים.

אני מאמין בחורף
אני מאמין ביום קיץ חולף
אינני מפנה להם עורף
וזכרונות הילדות לא שורף
אני מאמין בכל אלה
מחשבתי העצמית גוברת
אני מאמין בכל אלה
כי אין כבר דרך אחרת.

*  *  *

שיר מכיתה ב'

ליד החלון עמדתי
והקשבתי.
לפתע פתאום
ירדה ממרום
ציפור יפה
עם נקודות על גבה.
היא עמדה כך בשקט
ואני לא העזתי לגשת.
אבל –
פתאום פרחה וחבל.
ואת הציפור לא אשכח לעולמי עד
כי היא הייתה שלי בלבד.

*  *  *

Lines from different retreats

In The Arms of The Vastness

Lay down your sword
the sharp edges of your heart
Unclench you iron fist
Let the tears flood the gates.
It's dusk
and the shepherd is bringing in
the calves to suckle.
The lonely dusty roads
have brought you here.
Here.
Rest now.
The friend you have been waiting for
Has arrived.
Let yourself be cradled
in your arms.

*  *  *

Sometimes in meditation
it makes no difference
if the eyes are opened or closed.
Both ways
one keeps seeing the beauty
of this aching world.

* * *

Overly Watching

Meanwhile, the young pomegranate
is quivering in the morning breeze
its beak turning redder
cheeks puffing up.
Meanwhile the ground
is sizzling to the bare foot
and a back – wide as the Earth
is being met.
Meanwhile an ocean is roaring
somewhere in the world.

Isn't this exactly what we came here for?

*  *  *

Zoo

I'm a possum
dead to life
under threat
The blocked road is my shield.

I'm a lioness
eager and free
roaming Life's unplowed fields
Blocked roads are my playmates.

Let everything in life love
both possum and lioness!
In the distance I can feel
the approaching deer.

*  *  *

The young pomegranate
Is my friend
We've watched each other grow
Under the changing light.
I
In my womb-like tent
It
On its mother tree
Both
Are gently nudged by Life
To blossom.

*  *  *

IMG_20150406_063418

I think of you

I think of you
and how we sat
in an ecstatic daze
to watch the rising of the sun
in a half-inflated boat,
feet in the cold salty water,
before we realized
it was 2 am
and it's a long dark haul
before it does.

No longer a teenager,
I'm still waiting,
yearning – aeons, life times –
for that rise.

I have known long dark hauls
and ecstatic dazes, and I'm still waiting
under the same cover of stars
for that one magnificent rise.

Did we know then, innocent
and so much in love, everything
there was to know
of friendship and of waiting?

I'm gentler now,
and I wait more patiently:
heedless of time,
not eager to pack and walk away
just for the sweetness of a few kisses,
in the safety of dry shelter,
because the sun lingers.

I'm certain it will rise.
For when my eyes get used to the dark,
they will behold
the turning of the wheel.

 *  *  *

Therefore Rejoice

Therefore rejoice
not that your nights will be without
grief clenching your heart,
nor your days without longing and regret.

But your ancient foremothers and sisters,
the witches on the posts,
are calling your name
and the rays of your ever-present dawn
break through your cracked dark.

Look! The mudslides of your winter
have turned into a puddle
newly hatched ducklings call home.

And the tectonic plates of your being,
slow movers, are constantly
reaching for shore.

Isn't it exciting to be alive?

 *  *  *

Love Itself

I have come here not to teach you,
said my old Guru, but to love you.
Love itself will teach you.
I thought, my eyes veiled, drunk
on the potion of the purest of all loves,
that I understood his words.

But now – not so vain: youth gone –
I still search for their meaning.
Long have been the nights of my searching.

O, I've loved plenty,
and more generously been loved,
more than my fair share –
by sudden rain, white moonlight
and birds that whispered to me
beyond my dreams.
Even by a rock or two
alongside my path.
Still the question remains –
What it means to love
in this world.

I seek not understanding –
for to understand is to limit –
but to soar and dive and plunge,
the way the sun does, every day –
complete surrender
to the vastness, not in humbleness
but in shared greatness

to be resurrected
a thousand times brighter
in tomorrow's dawn.

*  *  *

A moment seen, forever known.
Wendell Berry

A pickup truck drives along the edges of a field
in huge circles and a dog chasing it,

racing and racing, scattering the frightened sheep.
From where I stand I can't see the dog panting

but its immeasurable joy fills my heart.
When I was little, I played like that, really hard,

in the field or on a tree, ignoring the grown-ups
calling. And life was good. I was invincible.

I watch the dog running as if it could,
and would, run forever, inexplicable kinship –

The dog and I celebrating life.

 *  *  *

Do They Know it's Christmas

On Christmas Eve I went out
for a walk
In the dark hours to watch
the colorful strands of lights
in the neighbors' gardens.
In the distance I heard a night bird calling – it may have been an owl.
Another bird yelled back, and they
carried a conversation for a while.
I wondered if they knew it was a special night,
or if, for them, it was
just another night,
full of mystery and magic
when the unseen worlds meet for a chat
and the forest תמונה יפה מאודspirits hold councils in each other's tree
and the sky dragons flip coins over the moon's attention
and the misty beings make rings with their misty breaths
and humans' joys and tears spread in the
thin cool air in search for
a star or two for comfort.

Yes, I think for the birds
it was just another ordinary night
like all other nights.

 *  *  *

The Brown Little Beetle

I'd shaken him off my sleeve out the window
but later he was still there – tiny front legs
clasping the ledge of the sill, two stories up,
a tiny speck on gray mossy stone.

He could have been enjoying the scenery
before taking flight – as one would from a balcony
at the top of the world – the way I'd felt on the pick
of the Himalaya mountain, above a perfect sunrise.

But in that moment, brief and wide, I shrank to beetle-size,
up on a high ledge, door slammed shut behind me,
facing the vastness of the world, not sure if my wings
could land me safely on the distant, stony gravel.

Such immense loneliness. The kind of loneliness
you might feel on a clear night in the desert.
Or on an airplane, miles of nothing between you
and the tiny green squares far bellow. Even an atheist

might start praying. If I had bat ears
could I hear him screaming?
The beetle gripped my offered finger,
climbing on it, a helicopter rope after a shipwreck. Down

the two flights, I released him onto the earth
near a poppy in full bloom, grateful for his reminder
of how frightening life can be and it's good
when we, small creatures, stick up for one another.

*  *  *

 

I go out to meet the world
armed with coat and scarf,
fears and prejudices,
expectations and doubt as my umbrella.

Yet through all this
through all this
my being leaps out innocent and trusting
like a six year old on her birthday,
and the world comes rushing in
with joyous open arms
like that kind-eyed dog moving her body against my hand
to show me where to stroke.

We need not deem our humanity an insult
nor our need for protection – a burden.
Are not the feathers that protect the crow
in the night's coolness
also the feathers that make his wings soar?

For that which gives us shelter
is also that which moves within our souls.

* * *

Eulogy

You cannot want to be
nobody and write poems. For
to write is to make something
of the event, which means to make
something of yourself.

The most unassuming person I have known
was my mother. She didn't
write poems. She lived in peace
with herself and also
with the terrible parts of her past
for which she had done grieving
as much as she knew how and stay sane.

I see her often in my dreams now – more
often than I saw her when awake.

In her late eighty's she would take
a low stool to the garden and weed.

Once, in her ninety's, we all played Scrabble.
she won.
She loved dogs. She loved
us – my brother and me – and
she let us go.

She was wise and quiet and
laughed easily. Which I think are the most
best companions one needs
to sail through the storms of this
frightening and awesome
life. Don't you?

 

* * *

God told me in secret
Her name.
I argued it should be told
to everyone.
She said, "Go ahead, be my guest",

so I shouted fro539264-18m the top of the green hill:
God's name is THIS!

The sheep kept munching the grass
and the low, fast moving clouds
kept moving with the wind.

I suspect they have known this
all along.

* * *

Lines from retreats in Nikatan Ahram, Tiru, India

I lie down so I can
reach my tender heart,
so I can touch the tender heart
of everything,
so the lie
of the meditator
can be revealed,
and melt into the timeless and exquisite
pulse of the River.

Free is the heart
touched by pain
and joy, yet
finds gladness in both,
as both are the stroke
of "the tender hand of the
Unseen".

* * *

The mind asked:

Why leak all this ecstatic energy
into the written word?
Why not pour it into mediation?

The heart answered:

When a flame is on fire
and sparks are flying –
what difference does it make
where they land?

* * *

Behold –
The Messiah has come!
She is here
In the grass you step on
And the sky you gaze at.
Go home!
Go home to greet her
In the secrets of your heart
She’s been whispering to you
But you could not hear.
Go home,
Go deeply home
To be lifted to her bosom
And meet yourself
In her eyes.

 *  *  *

Love
Was never meant
To be personal.
The personal reveals the taste
Of what’s possible.

Love
Was never meant
To be impersonal.
The impersonal reveals the taste
Of the Beyond.

How can love be
Personal or impersonal?
Through love
The personal becomes
Impersonal,
And the impersonal –
Very very personal.

 *  *  *

The space between the thoughts
Cannot be described
By thoughts,
Therefore is non-existent
To the mind.
So what?
The mind doesn't know
What it's missing.

 *  *  *

When the heart opens
Let it open to all things;
When the heart falls in love
Let it love all beings;
When there is kindness in the heart
Let it flow in all directions;
Let the one be the many
And the many be the one.

 *  *  *

Experience
Comes and goes;
Non-experience
Is the non-promised
Non-holy
Non-land
Beckoning us to arrive.

Bliss
Comes and goes;
Beyond bliss
Pools of pregnant no-thing
Far richer, deeper and alive
Beckoning us to take a dive.

 *  *  *

Inner peace,
Outer peace –
Fare and pale reflections
Of THE peace.

 *  *  *

Stillness
is always followed by movements.
Silence –
followed by noise.
Why reject
the natural currents
of the phenomenal world?
Why not rest
in peace
in the beyond?

 *  *  *

Life is simple
When we don't hold on
to things
as "me" or "mine",
especially when these things –
people, projects, ideas –
seem to be ours.

 *  *  *

The mind won't shut up.
It's like
being at home
hearing the neighbors
Quarreling upstairs.
Who cares?
You are home,
why not make yourself
A cup of tea?

 *  *  *

On Retreat

We breathe in
Very very gently
And
Very very deep.
We breathe out
Very very gently
And
Very very deep.
We breath in and out
Very very gently
And
Very very deep.
If only we could
Love
This way.

 

*  *  *

There is joy
In being with What Is
Not because
It's pleasurable
But because
It is What Is.

*  *  *

Lost in thought.
Still, the color-full butterfly
Is dancing
On the yellow bush
For one
More
Day.

*  *  *

Sunset
Over Swamiji's roof
Is beautiful
But the heart
Goes out
To the cow and her calf
Tied to a palm tree
In the field bellow.

*  *  *

Full moon rising
Over Gopala chant.
Circling the Dancing Shiva
Every step
Is a prayer.

*  *  *

Today
We are listening to energy
With energy ears.
Yet the sound
Of the xylophone bird
Is divine music
To either set of ears.

*  *  *

A hurrying little spider
over the face
of the Drumming Goddess,
yellow-red flowers in her ear.
Now it's running down
Between her breasts.
May I be so lucky!

*  *  *

Fear of snakes
Fear of snakes.
Yet the rice plants grow taller
every day.
The snake is real
the fear
is not.

*  *  *

Nature is so still.
Nature is so dynamic.
Nature is so still and dynamic
At the same time.
Like my heart
Now.

*  *  *

The black elder-council
has summoned
over my head,
sharing innate wisdom
all talking at once
not using
the talking stick.
Perhaps they think
I feel excluded –
one just pooped on my shoulder.

*  *  *

Meals at Anatha Nikatan Ashram

Dog and crows
share a plate
of rice,
banana peels
and beats.
None feels
Life's unfair.

*  *  *

Chewing cabbage salad at lunch
makes a lot of noise
in my head.
Not as much noise
as the thoughts make.

*  *  *

Happy hours –
For some: afternoons in the bars;
For us –
Lunch.

*  *  *

At dinner time
Frogs in the rice field
Are singing so loud
They muffle my thoughts.
Thank you frogs!

*  *  *

A small yellow lizard
Is chewing a creature
Smaller than himself.
I sit so still
He takes no notice of me.

In due time
I too shall be taken
By a creature greater than myself
And small yellow lizards
May chew the remains
Of my remains.

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s