שיתופים מקורס 'אימון בודהיסטי לחיי היומיום':

הקורס לימד אותי לקבל את החיים ולהתמודד בחיוך – הדרך עוד ארוכה אבל הכלים ישנם.

קורס מצוין. הנחיה מעולה, קורס לחיים. מתנה לעצמי מעצמי. פשוט מעולה. תודה רבה.

הקורס מאפשר חקירה פנימית מעמיקה ומשמעותית. סנדיה העבירה את החומר בצורה מעניינת, מסקרנת ובגובה העיניים. האישיות שלה תרמה מאוד להבנה, הפנמה וחקירה אישית.

הקורס בהנחיית סנדיה הוא קורס מבורך, צורת ההנחיה העדינה מורידה אט את הערפל, ומראה לנו את החיים בבהירות רבה יותר.

קורס הבודהיזם עם סנדיה הוא קורס חשוב שתורם רבות לאני הפנימי שלנו – ומביא למודעות ולתובנות וליכולות את היכולת להבין, לקבל ולשנות דברים באישיות שלנו.

'עקרונות הבודהיזם בחיי היומיום'
סנדיה יקרה, קמתי הבוקר לבית שבו שלושה ילדים בחופש, וכל הבית היה מואר באור גדול וחם. זה מזכיר לי שככל שהתקדמו השיעורים בקורס, בכל פעם שיצאתי משיעור והלכתי לאוטו, נראתה לי הדרך מוארת יותר, ושמתי לב לעוד פרטים בסביבה שלא ראיתי קודם.

אני מרגישה שהקורס היה כל כך משמעותי בשבילי, מאוד אהבתי לשמוע אותך, בין אם היו אלה הנושאים שדיברנו עליהם ובין אם אלה הטונציות שלך והשפה שלך, שעל אף שהשתרבבו אליה מילים באנגלית מדי פעם – עדיין הייתה רהוטה ומדויקת. כשאני מתרגלת מדיטציות אני שומעת את קולך בהנחיות שאת נותנת בצורה חיה ממש. מעבר לכך, את ממש מהווה דוגמה חיה לצניעות וענווה.

אני פשוט נפעמת מהדרך שבה התכנים שלמדנו התחברו לי אחד לאחד לטיפול הפסיכולוגי שעברתי לפני הרבה שנים. הקורס הזה גרם לי לקפוץ מדרגה אחת קדימה בראייה שלי את הדברים.

אני רוצה לומר לך בקול גדול תודה! תודה! ממש מצאתי 'בית לנפש/לתודעה' בצורה שמאפשרת לי להיות אותנטית ושלמה עם עצמי, בתוך המשפחה שלי, בעבודה שלי.

אני מודה לך על כל מה שהעברת לי – בתכנים, במילים, בהתנהלות בהתנהגות ובדוגמה אישית. את אדם יקר עם יכולת להעביר הלאה כל כך הרבה דברים טובים. אני מאחלת לך הצלחה בהמשך הדרך, שתשמרי על האותנטיות ושיהיה לך המון המון טוב!

תודה רבה,
נירית

על התחלת הקורס והמשכו
אחד הדברים שהיה לי קשה לקבל במפגש עם הקבוצה בהתחלה זה איך נשמע הקול שלי. לא חשבתי שכך אני נשמעת. קול חלש ורועד. המנחה אמרה לי: ״תדברי בקול רם״. ניסיתי להגביר את הקול ולא יכולתי. כעסתי עליה שהביכה אותי בפני כולם.

אחר כך היה לי קשה לקבל שיש משתתפות שאני מעוררת בהן אנטי אלי, שאינן רוצות בקשר איתי. ראיתי כמה חשוב לי לקבל הכרה, שיראו מי אני, שיעריכו אותי. הרגשתי שהבטן שלי מכווצת כמעט כל השיעור, שאני במתח לקראת ההפסקה. האם ידברו ויפנו אלי או שאשב לבד. שקשה לי להקשיב, שאין לי סבלנות למי שנשמע לי טיפש, שאני רוצה נורא שסנדיה תזהה אותי, שאני לא מצליחה לבטא את עצמי בקול מול הקבוצה, שאני במתח לפני כל שיעור. שאני רוצה להיות מוערכת ואהובה.

בשבועות האחרונים אני מרגישה את כל אלו כחלק מהיותי אנושית. זה אפילו מוצא חן בעיניי. מה בדיוק יש כאן להסתיר וממה יש לדאוג? הדימוי העצמי שלי חטף מכה בתחת וזה עשה לי רק טוב.

עכשיו כשאני מזהה את כל הצרכים האלה בי, משהו מזה מאבד לגמרי את המיוחדות שלו. אני מרגישה שאלה תחושות טבעיות, רגילות, סבירות. יכולה בקלות לאמץ אותן בחום ולהרפות ולוותר לעצמי.

לפגוש כל יום בקורס או מחוצה לו מישהו שמבטא או מסתיר את אותם צרכים שאני מזהה ומרגישה בתוכי מאפשר לי לגלות בתוכי רכות כלפיו.

בפגישות האחרונות לא היה לי צורך לדבר בקול. ישבתי רפויה בתוכי כמו גוף בתוך בית. ככה הרגשתי. והייתה בי שמחה שקטה סתם להיות, להקשיב לסנדיה, לצחוק עם ג. על עצמי ובכלל. מהמקום הזה הנינוח, הדהרמה מתיישבת בטבעיות. אני מבינה אותה בכל חלק בגוף.

למשל הבנות בקבוצה, בימים אחרים מיד היה מעורר בי שיפוט. עכשיו רואה שלמעשה אין כל הבדל ביני לבינן. להיפך – הכול בדיוק כמוני. רצון בתשומת לב, רצון שידעו עלי שעשיתי תואר או אני בקיאה בכתבים מסוימים, שיעריכו אותי, שיאהבו אותי, שארגיש לא לבד. כל התרמיל. מהמקום הזה שמכירה בתוכי, מרגישה אליהן קרבה והבנה, ואת השיפוט שחדלתי להפנות כלפי גם איני מפנה כלפיהן. זה קורה באחת. דבר גורר דבר. דהרמה בבגדי עבודה.

א.ש.

זיהוי ומתן שם לתחושות

במהלך השבוע הרגשתי חוסר מנוחה, חוסר סבלנות, הרגשתי שממש כואב לי בבטן ואפילו קושי בנשימה כאילו אני צריכה לנשום ולהיאנח.
שאלתי את עצמי ישר: מה קורה? אולי זאת תחושת בטן, אולי משהו עם הילדים שלי לא במיטבו… אבל בבירור קצר עם עצמי ראיתי שכולם בסדר, בטרדות היומיום, לא משהו יוצא דופן.
הבנתי שעם ההרגשה הזאת אני לא יכולה להמשיך.
התחלתי לחקור מה עובר עלי בתקופה האחרונה שלא היה קודם. שמתי לב שלאחרונה התחילו בעבודה לדבר יותר ויותר על השנה הנוכחית, שהיא שנה משמעותית שיוצאים בה שלושה מכרזים, שהם לב ליבו של העסק, ושתוצאותיהם ישפיעו משמעותית על החברה. נתתי לזה שם, אמרתי לעצמי: "אני פוחדת"; פוחדת על הפרנסה שלי, על העובדים שלי, על הילדים שלי, פוחדת מה יהיה אם זה לא יצליח…
וחזרתי על כך עוד פעם פעמיים, כמו לברר לעצמי האם הבחנתי נכון?
תחושת ההקלה שחשתי אחרי שנתתי שם לרגש שעלה לי – הבהירה לי שצדקתי .
מאותו רגע לא נתתי לפחד מקום וידעתי שאתמודד והוא לא ינהל אותי.
פ.נ.

דהרמה בפיג'מה

אני חולה בשפעת. יש לי חום, משתעלת, האף נוזל. הראש, הבטן והגב כואבים ויש לי סחרחורת.

איך זה שאני מרגישה טוב?

אז גם אפשר לבחור איך לקבל מחלה. היא כאן וייקח לה מעט ימים עד שתחלוף. בינתיים אני יכולה לשכב במיטה, לנוח, לישון, לקרוא, לכתוב, לחשוב, להקשיב למוזיקה ובעיקר לא לעשות כלום. האמת אני ממש טובה בלא לעשות כלום. יצאתי לשמש. מה יש בדיוק בצד השני או  על יד שאין לי כאן איתי. השמש על הכתפיים שלי, תה ירוק, לחם. אני לגמרי בריאה במחלה. לא מרגישה לבד. גם ההרגשה הזאת תחלוף. מה יבוא במקומה? לא יודעת. עכשיו היא כאן.

הגיע מייל ממתאמת בפרויקט. עולה בי כעס בגלל תוכנו.  ניגשת למחשב ומתחילה לכתוב את דעתי. אחרי רגע עוצרת, חושבת. מה הרגיז אותי? קוראת שוב. הכול ענייני למעט הטון בו היא כותבת. אין לטון הזה כל קשר אלי. זהו הטון בו היא מתנהלת ומי יודע מה עבר, עובר עליה, באיזה לחצים היא נמצאת. לא מכירה אותה. מחליטה למחוק. עונה בצורה עניינית ומאחלת לה יום טוב. אופס איפה הכעס? התאדה.

עולה לי הדימוי של לחפש אחרי הקשר שנמצא איפשהו בקצה גליל הצמר ולהתיר אותו. פשוט.

א.ש.