באחד מספרי המיתוסים והפילוסופיה ההודים העתיקים (הפוראנאז), מסופר על המלך אילא שיצא לצוד והגיע לקרחת-יער שֶבה האל שיווה תינה אהבים עם בת זוגו פרוואטי. כדי לענג את אהובתו הפך שיווה את עצמו לאישה. הכל ביער, אפילו העצים, הפך לנקבי, וכשהתקרב – הפך גם המלך אילא לאישה. שיווה צחק במלוא גרונו והבטיח למלך אילא למלא כל בקשה שלו – פרט להפוך אותו חזרה לאישה.
מסתבר שכבר משחר ימי ההיא-סטוריה הייתה אהבת נשים דבר רווח ואפילו לגיטימי. תופעה ידועה נוספת בהודו היא שחסידים של האל קרישנה, כמו ראמהקרישנה ופונג'ה-ג'י, עוטים על עצמם בגדי נשים, מתאפרים ומתקשטים בתכשיטים, ומחשיבים את עצמם כגוֹפיז – הנערות ה"גרופיז" של קרישנה. מי שמתבוננת בתמונותיהם של המורים והגורואים הגדולים של המאה העשרים לא יכולה שלא להבחין בתופעה מעניינת: נדמה כי קשה לומר אם הדמות המופיעה בתמונה היא גבר או אישה; משהו בזליגה של התכונות הנשיות אל הדמות הגברית גורם לנו לרגע להתבלבל. נראה שכל זה היה חלק אינטגראלי מגבולות ג'נדר נזילים, וכל זאת מבלי שהיו מודעים לתיאוריות הקוויריות שהתפתחו באוניברסיטאות במערב חמישים שנה אחרי כן. גם הבודהה מאופיין לעיתים קרובות בתווי פנים עדינים ונשיים, ולולא האוזניים הגדולות (שיש האומרים שהן נועדו לשמוע את זעקות הסבל של כל היצורים החיים) – קשה היה לזהותו.
הדרך הבודהיסטית (הדהרמה) היא אוסף של תפיסות, השקפות ותירגולים המכוונים לשחרור מסבל ולחירות, שמקורם בכתבים הקדומים של תורת הבודהה. פירוש המילה ויפאסנה הוא ראייה צלולה. אחת מהנחות היסוד הבסיסיות היא שמה שכובל אותנו וגורם לנו סבל היא תפיסה שגויה (ותמימה) של המציאות ושל עצמנו; אנו תופסים את עצמנו כיצורים נפרדים, חשים צורך להגן על עצמנו מפני הזולת, חוששים לאבד מה שכבר יש לנו וחרדים שמא לא יהיה לנו בעתיד מה שאנחנו רוצים בו. הקיום שלנו נע כמטוטלת על ציר של פחד ותקווה, תשוקות וסלידות, וחומות ה'אני' שאנחנו מקימים ומקיפים את עצמנו, מביאות לתחושת ניכור, בדידות, חוסר שייכות וחוסר אונים.
היכולת לראות את עצמנו בעיניים חומלות, ההבנה של המחוזות העמוקים שמנהלים אותנו והיכולת להשתחרר מהם – מתפתחות ומתחזקות עם תרגול המדיטציה. ה"ראיה הצלולה" שמציעה הוויפאסנה מאפשרת לנו לראות, לקבל ולהבין לעומק את הפחדים, האמונות וההתניות שמפעילים אותנו וגורמים לנו סבל. הכלים שמציעה הוויפאסנה – הקשיבוּת, ההתבוננות השקטה, החקירה של הנשימה, של תחושות הגוף ושל מצבי התודעה השונים, פיתוח איכויות הלב: האהבה, החמלה, השמחה והחוכמה – כל אלה תורמים להבנת עצמנו, ליכולת שלנו לחיות בשלום עם עצמנו ועם הסביבה, ליכולת שלנו לפתח אינטימיות עם עצמנו ועם הזולת.
"האושר שלנו תלוי גם בכמה אנחנו מסוגלים לאהוב, את עצמנו ואת הזולת. אם אנחנו כלואים בתוך הפחד שלנו אנחנו סובלים מאוד", אומר ג'ק קורנפילד, אחד מהמורים הבכירים לוויפאסנה במערב.
עד לפני שנים ספורות היה קשה לאתֵר לסביות בעולם הרוחני. הניסיון לערוך פסטיבל רוחני על פי המסורת של השאנטיפי עבור לסביות והומואים לא נחל הצלחה מסחררת, ואף שהמארגנים פינטזו על שלוש מאות דייקיות מאממות והומואים מאגניבים, בפועל הגיעו רק שישים. אם חוקרים את הדינאמיקה של קבוצות מיעוט מופלות, אפשר בנקל להבין את שורשי הסיבה למיעוט לסביות והומואים רוחניקים. על פי הפירמידה של "הגישה ההומניסטית" של הפסיכולוג אברהם מאסלו, אדם או קבוצה חייבים למלא קודם את הצרכים הבסיסיים של השתייכות חברתית, קבלה ואהבה עצמית, הערכה חברתית וכבוד – לפני שיוכלו להתפנות למלא את הצרכים "הגבוהים" יותר של מימוש עצמי והתפתחות רוחנית. כל עוד סובלת הקהילה הלסבית, ההומואית, הבי-סקסואלית והטרנסג'נדרית מאפליה, דיכוי ונידוי חברתיים – יהיה העיסוק בבניית ושיקום תחושת הערך העצמי, הכבוד העצמי ותחושת השייכות עיסוק דומיננטי ברמה האישית וברמה של הקהילה. גם מטעמים של מאבקים פוליטיים למתן זכויות שוות יש צורך לאמץ ולחזק את הזהות הייחודית והשונה של הקהילה.
בחברה בה נתפסת חריגוּת כתופעה שלילית, מפחידה ומעוררת תוקפנות, יש צורך לאמץ דרכים חלופיות ויצירתיות כדי לייצר "סם שכנגד" להומופוביה המופנמת, לרתיעה מלהיות שונה, לפחד מהוקעה חברתית.
בשנים האחרונות נראה שמשהו קצת זז, קצת משתנה לטובה, והעיסוק בזהות האישית ובנטייה המינית הופך להיות יותר משני; יותר ויותר לסביות חשות בנוח עם עצמן, חשות מועצמות ועובדת היותן לסביות היא "לא-אישו". מתוך כך, יותר ויותר לסביות נפתחות אל גישות רוחניות שונות ואל תרגולים רוחניים שונים, שבהם הדגש הוא על האחדוּת, על הצורך לפוגג ולפרק זהויות ולא לחזק זהות נפרדת עצמאית, על המכנה האנושי המשותף לכולנו. כל היצורים החיים רוצים להיות מאושרים, וכל היצורים החיים לא רוצים לסבול, אומר הבודהה. בסדנאות שונות כבר אפשר להיתקל בזוגות של לסביות אוחזות ידיים בפומבי, או משתפות בפתיחות מתוך החוויה האישית שלהן. נדמה שזה כבר לא ביג-דיל לצאת מהארון בסיטואציות סטרייטיות מובהקות, ושהפתיחוּת והקבלה שהעולם הרוחני מציע חלות גם על הלסביות.
יחד אם זאת, עדיין יש נושאים מהותיים רבים שמיוחדים לחוויה הלסבית, כמו תהליך הגילוי האישי והיציאה מהארון, פיתוח זהות חברתית ומגדרית, דימוי גוף וקבלה עצמית. למרות ההתקדמות הרבה שחלה בשנים האחרונות, לסביות רבות נאלצות עדיין להסתיר את זהותן במקום העבודה או מול המשפחה; לסביות רבות, שהפנימו מסרים שליליים שקיבלו בבית, מתקשות לקבל את עצמן ומתכחשות לקריאת הלב העמוקה ביותר שלהן; לסביות רבות עדיין חיות בפחד מחשיפה ובניסיון להיות "נורמלית", ובמאבק מתמיד עם עצמן ועם כמיהותיהן ואהבותיהן.
עבור נשים לסביות, בין אם הן בתהליך ראשוני של התמודדות עם הגילוי, הקבלה העצמית והיציאה מן הארון, ובין אם הן חיות בשלום, בפתיחות ובהרמוניה עם עצמן ועם העולם – הדרך הבודהיסטית מציעה ראייה רחבה יותר, פרספקטיבה עמוקה יותר, על החיים. כמעט לכולנו מגיע רגע בחיים שבו אנחנו שואלות את עצמנו מהם הדברים החשובים לנו באמת, מי אנחנו רוצות להיות, איך אנחנו רוצות לחיות והאם החיים שאנחנו חיות והבחירות שאנחנו עושות תומכות בכך. הרגע הזה, או הרגעים האלה, הם רגעים מקודשים; הם רגעים של התעוררות והם מביאים אותנו לחקור מה יש עוד בחיים האלה מלבד הרצון לשרוד, לצרוך ולהתרבות, מלבד החיפוש הבלתי נלאה אחרי נוחיות וביטחון.
לסביבה נשית-בלבד יש עוצמה משלה, בין אם היא מתנהלת בשתיקה או בשיחה. בשיחות בתי קפה תל אביביות, במעגלי שיתוף והכלה, או בטקסים שמאניים לנשים – החוויה שלי היא שכשנשים נמצאות רק בחברת נשים ולא בחברה מעורבת, מתאפשרת אינטימיות, נוצר שיח אחר, אנחנו מרשות לעצמנו להשיל את המסכות, לחשוף ולהיחשף. בסביבה כזאת מתאפשר מפגש עם משהו עמוק בפנים שהוא למעשה הדבר הכי קרוב, הכי אותנטי, מפגש עם קול שהוא מאוד רפה אבל תמיד נוכח, ושבדרך כלל אין סביבנו או בתוכנו מספיק שקט כדי לשמוע אותו.
זו הזדמנות למצוא את הדרך לחוכמה הנשית הפנימית שיש בתוכנו ולמקום שבו יש את כל התשובות, בתנאים שמאפשרים מפגש אינטימי ונוקב עם עצמנו, יחד עם התבוננות מכילה יותר, לא-שיפוטית, חומלת. סביבה נשית יוצרת למעשה 'מרחב מוגן' שבו אפשר לגעת בעולמות הפנימיים של הלב, ולחוות את המהות חסרת הגבולות של הלב ואת היכולת שלנו לאהוב, לחמול, לשמוח ולהביא ריפוי.
הקונפליקטים הפנימיים שלנו הם מקור לסבל, והיכן שיש סבל יש גם רצון טבעי ואנושי להשתחרר ממנו. הדרך המדיטטיבית מציעה לחקור, באופן חוויתי ולא אינטלקטואלי גרידא, את האמונות, התפיסות והדפוסים שאנו חוזרות עליהם שוב ושוב ושלא משרתים אותנו יותר.
אני מאמינה שהנטייה הלסבית יכולה להוות גורם לסבל עמוק – או עשויה להיות שער לתובנות טרנספורמטיביות, היא עשויה להיות שער לקבלה עמוקה של עצמי ושל הסובב אותי ולהבנה חדשה את מקומי ואת תרומתי בעולם, היא יכולה להוביל להעצמה אישית, להתעוררות ולחירות.
דרך הדהרמה: דרך הלב והתבונה 