חלק ראשון:

מספרים על אישה זקנה וחכמה שחייתה עם גיל מאה. לכבוד יום הולדתה ערכו עליה כתבה בעיתון ושלחו לראיין ולחקור אותה כיצד הגיעה לגילה המופלג. "פשוט מאוד," היא ענתה, "אף פעם אני לא מתווכחת עם אף אחד."

"איך זה יכול להיות?" טענו כנגדה המראיינים, "חיית בשנים סוערות של מלחמות ופילוגים בעם, הממלכה כולה סערה סביבך, היו מחלוקות בין שבטים, בין שכנים, בין משפחות… לא יכול להיות!"

ענתה הזקנה: "נכון".

 לפי הסיפור הזה, אג'יי סינג אמור לחיות עד מאה ועשרים או יותר. מעולם לא ראיתי אותו מתווכח עם מישהו. יש לו יכולת נדירה לתת לך הרגשה שהוא  מסכים איתך לגמרי, ואז לומר מילה או שתיים שעוזרות לך לתפוס את המצב מזווית חדשה, שפותחות לך צוהר לראייה רחבה יותר, שלמה יותר. לפעמים כשאני בנוכחותו, אני מרגישה כאילו הוא מושיט את ידו ומכניס אותה לתוך הנשמה שלי, מערבב ומערבל, וכשהוא מוציא את היד משהו בנשמה רגוע יותר, מפויס, מנוחם, נינוח.

 אג'יי סינג הוא תעלומה. מצד אחד, איש משפחה ופקיד עירייה שמנהל חיים שגרתיים. מצד שני, הא/נשים שסביבו משוכנעים שהוא מואר. מצד אחד, יש לו תארים אקדמיים בסנסקריט, משפט, כלכלה ועבודה סוציאלית. מצד שני, עד גיל 12 הוא ידע שהוא קרישנה. קשה להגדיר אותו, או לתת לו כותרת. או להכניס אותו לאיזו שהיא משבצת מוכרת שתאפשר לנו נקודת התייחסות, שתיתן לנו הבנה או מידע לגבי מיהו. נדמה שהביטוי הסנסקריטי 'נֶטי נֶטי' – לא זה ולא זה – הולם לו ביותר.

 אף שהוא מורה בכיר בריטריטים של ויפאסנה של עמותת Open Dharma, וגם לימד בארץ קורס בעמותת 'תובנה', קשה להגדיר מה בדיוק הוא מלמד. למרות שרבים מחשיבים אותו כגורו שלהם, הוא מלמד בדרך ייחודית, ללא גינונים של מורה או של גורו הודי. הוא לא מתייחס אל עצמו כאל מורה, אלא כאל חבר או מלווה רוחני (קאליאן מיטרה, בסנסקריט). מדי יום הוא מקיים בגסט האוס מפגש בן שעה וחצי בערך, אליו הוא מגיע רכוב על קטנוע, ובו הוא קורא מתוך כתבים הודיים שונים (כיום זה הבהאגוואד גיטה) ומפרש את הכתוב. המפגש פתוח לכולם. אג'יי מלמד מתוך החוויה האישית שלו בלבד; הוא מגיב באופן מאוד אישי אל מי שנמצא לפניו, עוצם עיניים, מאזין פנימה, ואז עונה במילים מועטות, לפעמים לא לגמרי מובנות, לרוב מפתיעות.

 נדמה שכשנמצאים בנוכחותו מתנהל משהו במימד אחר, חמקמק אבל גם מאוד מוחשי. יחד עם זאת, יוצאים משיחה איתו בתחושה שכל השאלות נענו וכל הבעיות מצאו את פתרונן, אם כי קשה לשחזר מה בדיוק נאמר שם. מי שנמצא בנוכחותו מדווח על חוויה של שקט עמוק, של מנוחה, של הרפיה, של השתחררות ממילים וממונחים ומרעיונות; המיינד נהייה שקט כמו אגם רגוע. נוכחותו משרה תחושה של חיבור אל מקום עמוק בתוכנו שבו יש שקט ותשובות.

לא קל לראיין את אג'יי. הוא ממעט במילים ואינו נוטה להתפלספויות או להמשגות. למען הראיון הזה ביקשתי שיחרוג מדרכו וינסה לענות תשובות כלליות, ולא אישיות המכוונות כלפַי בלבד.

אנחנו  מנהלים שיחת רֵעים בגֶסט האוס קטן, בעיר לאקנאו (Lucknow) שבהודו, בה הוא מתגורר עם משפחתו. אני פותחת בשאלה שהכי מסקרנת אותי: "אג'יי היקר, מי אתה?" הוא מחייך את חיוך הצ'שסייר שלו: "ברגע זה אני חבר של סנדיה", הוא עונה. אני דוחקת בו שיענה תשובה יותר כללית. הוא עוצם את עיניו לרגע.

"קרוב לוודאי שאני אג'יי שהבין שזה לא רק אג'יי…."

ומה זה כן?

ההבנה שאני לא יכול להיגמר באג'יי בלבד. לאג'יי יש אפשרויות מוגבלות לקישוריוּת (Connectivity), ואני קישוריוּת שהיא מעבר לאפשרויות המוגבלות של אג'יי.

אנא תאר את עצמך.

מאוד חי, וללא רעיון או מושג לגבי עצמי. וגם זה איננו רעיון.

האם אתה ללא אגו?

23.60 קראט.

אתה שולט במחשבות שלך?

אני עושה שימוש במחשבות כשהן מביאות תועלת.

אז איך החיים ללא מחשבות?

מאוד חופשיים. אני יכול לנוח. אלה חיים ללא צרות. מחשבות מביאות צרות.

מה אתה מלמד? האם אתה מורה לוויפאסנה? מורה לאדוואיטה?

עברתי על האספקטים האלה של ההוראה בחיפוש אחר מה יהיה הכי מועיל  לאנשים, ומתוך החיפוש הזה הבנתי שלא יכולה להיות דרך אחת לכל האנשים. אז התרגול של הדרך היא אהבה. כל אחד/ת על הנתיב מוצא/ת את האהבה, ואת התרגול שהם אוהבים. בדרך כלשהי אימנתי את עצמי להיות חבר שיכול להפנות ולכוון; כשאתם מנסים למצוא את האהבה שלכם – אני יכול להועיל. אין דרך אחת שאני מלמד, אני יכול ללמד את כל הדרכים או אף דרך. הצורה שבה אני מלמד היא למעשה יותר כמו למחוא כפיים מאחור; כשהעיניים שלכם על האובייקט הנכון – אני מוצא את עצמי מוחא כפיים. אפשר לומר שזו דרך הלימוד שלי.

 

אל מה אתה מתייחס באנשים? ?What do you relate to in people

אל האהבה. ואז זה מאוד מועיל. אם הייתי מתייחס לחלקים אחרים זה היה יוצר קושי, זה היה הופך לפסיכולוגי, וזה לוקח יותר זמן להיות חברים, להתיידד. ואילו האהבה… בזמן קצר אנחנו הופכים בקלות לחברים, וכשאתם חברים שלי, אני יכול באמת להיכנס לתוככם.

האם החלקים הפסיכולוגיים של האדם חשובים גם הם?

כן, יש להם חשיבות, כך שאינני מזניח אותם, אבל הדבר הראשון הוא ליצור קשר, קונטאקט, אהבה.

בערך בגיל שש, אג'יי מספר שהוא חווה שבוע של סמהאדי Savikalpa, ושעד גיל שתיים-עשרה הוא "ידע" שהוא קרישנה. בגיל 12 הוא חווה חוויה עזה של תודעה אחרת, ומרגע זה ואילך נשתכחה ממנו הידיעה שהוא קרישנה והוא הקדיש את זמנו ללימודים "כדי לעשות כסף", כדבריו.

בשנת 1985 הוא חווה שינוי תודעה עמוק, שהביא אותו לתרגול מאוד אינטנסיבי ולתהליך שנמשך בערך כשנה, עד שלדבריו: "התרגול עזב אותי". מאז הוא נמצא ב"מקום אחר". מהמקום הזה הוא מלמד.

כשהוא אומר שמעולם לא חווה סבל, אני מפסיקה אותו: "לא חווית סבל מימיך? איך זה ייתכן?" הוא מחייך ומושך בכתפיו.

–          לא חווית סבל כשאימא שלך נפטרה?

–          "לא."

–          אני לא מאמינה לך. אני יודעת כמה היית קשור אליה.

הוא עוצם עיניים, בודק פנימה. אימו נפטרה בזרועותיו כשהחיש אותה לבית החולים.

"היה רגע של  צער, של אכזבה מעצמי שלא הצלחתי להציל אותה, ומיד אחריו הגיעה קבלה".

איך יכול מישהו שמעולם לא חווה צער להתייחס לצער של אחרים?

קרוב לוודאי שעל ידי אמפתיה. כשאת מדברת אני ממש יכול להרגיש את התחושות שלך, כך שלמרות שאין לי חוויה ישירה ואישית של סבל, אני יכול להרגיש דרך ההרגשות שלך, אני יכול להיכנס לתוך הרגשות שלך. ברגעים כאלה, את ואני זה אני.

מה ההבדל בין מה שאתה מלמד לבין בודהיזם?

אולי ההבדל הוא זה: בארבעת האמיתות הנאצלות, האמת הראשונה היא לגבי הסבל. כך שהסֶדק אל הרוחני קורה דרך הבנת הסבל. אצל קאביר והתורות ההינדואיסטיות, הסדק הוא לא הסבל אלא החיים עצמם; דרך הבנת החיים עצמם –  החיפוש מתרחש. ההבנה של החיים עצמם הופכת להיות מאוד חשובה, כי שם הסדק. אז אולי זהו ההבדל העיקרי: שם לסבל יש חשיבות, ובנתיב הזה לחיפוש יש חשיבות. חיפוש מתוך החיים. והסבל הוא לא כזה חשוב. אולי האמת הנאצלת הראשונה של הנתיב הזה הייתה יכולה להיות: החיים הם מסתורין. ממש להבין ולחוות זאת, לא רק לומר זאת; ממש ליפול לתוך המסתורין, לפרוץ עם חיפוש מתוך המקום הזה.

כמובן, גם הגישות שונות בעקבות זה, כי מתוך ששם נותנים חשיבות לכאב, אז דברים כמו פרישות הם חשובים, כי הסבל הוא חשוב. וכאן חיים הם חשובים, אז להכיר את כל החלקים של החיים נהיה חשוב, לא כל כך הפרישות, או הכאב.

קרישנמורטי אמר: "האמת היא דרך ללא נתיבים". האין מדיטציה למעשה ניסיון ליצור נתיב אל מה שאין אליו נתיב? איך אפשר להגיע אל מה שהוא מעבר לצורה דרך צורה?

דרך נתיב אנחנו מגיעים אל האמת חסרת הנתיב. דרך צורה אנחנו מגיעים אל חסר-הצורה. לפני שנוכל לקפוץ, עלינו להפחית את המטען שלנו. הנתיב הוא כדי להפחית את המטען בכדי לעשות את הקפיצה אפשרית.

איך מתרחשת הקפיצה הזאת?

עבור הקפיצה הזאת אין "איך". כשהמטען יופחת, הדרכים יציגו את עצמן.

על פי הגישה הבודהיסטית, המטרה של המדיטציה היא שחרור התודעה מהיאחזות, כי היכן שקיימת היאחזות קיים סבל. גם חוויות מדיטטיביות עמוקות גבוהות ביותר כמו נירוויקאלפה )Nirvikalpa(,  הן עדיין מותנות, מופיעות וחולפות בהתאם לתנאים המשתנים, ובמידה שאנחנו מפתחים כלפיהן היאחזות – באותה המידה אנחנו עדיין כבולים, לא חופשיים.

נירוויקאלפה היא המטרה של מדיטציה, לא של החיים. מדיטציה היא רק היבט אחד של החיים, ומההיבט האחד הזה תימצא המטרה האחרת. את החיים יש לחיות, ונירוויקאלפה היא מצב מדיטטיבי, אבל איננו יכולים לצאת אל העולם ולתפקד במצב הזה. יש מצב נוסף, שנקרא סאהאג' (Sahaj(, שבו אנחנו מאפשרים לחיים לחיות דרכנו, וזהו לא 'מצב', זהו 'מצב קיומי'.

היית אומר שהמצב הזה הוא מה שנקרא במסורת הבודהיסטית נירוואנה?

כן, זאת נירוואנה. כשהחיים חיים דרכך.

האם 'חוויות מדיטטיביות' הן מכשולים למטרת המדיטציה?

אם אנחנו עוצרים שם, הן עלולות להיות מכשול, אבל אם אנחנו יכולים להשתמש בהן כמדרגה, הן עשויות להיות מאוד מועילות. לפני שיש מצבי תודעה כלשהם, התודעה אינה שם. התודעה היא מחוץ למערכת. זהו לא מצב מנטאלי יותר. ללא התודעה, מצבי התודעה אינם יכולים להתקיים. המטרה של המדיטציה היא למעשה הסרת הבנה סיסטמאתית, והגעה להבנה רחבה יותר, שהיא לא דרך אף מערכת. הבנה סיסטמאתית היא מאוד בעולם היחסי, היא תלויה בי ובמה שאני רוצה להבין ממנה. ברמה היחסית, חיוּת מורגשת בגלל המערכת. אבל חיוּת אינה תלויה בשום מערכת. אם יש בתוכי מערכת, ואני אוהב משהו – ארגיש חיוּת גדולה בגלל האהבה הזאת. להרגיש חיוּת למרות האהבות והרצונות שלי, למרות המערכת – זוהי המטרה של המדיטציה.

אתה משתמש הרבה במונח 'חיוּת' Aliveness. למה אתה מתכון?

אנחנו מוצאים את עצמנו עם משהו על-אף עצמנו. רוב החלקים המזהים שבי נוצרו לזהות בצורה מסוימת, כמו ההורים שלי, החברה, בית הספר – כולם עוזרים לי לבנות בסיס לקליטה, להבנה, וההבנה הזאת מתרחשת דרך נקודות ההשקפה של ההורים, המורים, בית הספר, החברה וכולי. יש משהו מעבר לזה, החיות קיימת גם ללא נקודות ההשקפה האלה, גם ללא בסיסי הקליטה האלה. 'חיוּת' פירושה חיים ללא שכבות, ללא כל בסיס.

חלק שני:

כמה ימים אחרי שהגעתי ללאקנאו, הזמין אותי אג'יי לארוחת ערב בביתו, עם משפחתו המורחבת. הוא אסף אותי מהגסט האוס והרכיב אותי על הקטנוע. אשתו קוסוּם קידמה את פני בחיבה, בזרועותיה הנכד הטרי. בזמן שאני נאבקתי עם הצ'ילי וקוסום נאבקה עם האנגלית, אג'יי ישב על הספה בגופיה ובדהוטי ובו-זמנית ערסל בחיקו את הנכד ונדנד על ברכיו את האחיין בן הארבע, כשמטפחת הודית כרוכה על ראשו. בכל השהות שלי בהודו לא הצטערתי שאין לי מצלמה כמו ברגע ההוא.

אג'יי איננו המורה הטיפוסי, או הגורו האופייני. בעיני, הולם לו ביותר התיאור שמתאר שרי ניסרגדטה מהאראג', בספר "אני הוא זה":

"לגורו אין תשוקה. הוא רואה מה קורה אך אינו חש צורך להתערב. הוא אינו בוחר, הוא אינו מחליט. הוא מתבונן במתרחש כעֵד טהור ונשאר בלתי מושפע. …

"הוא יודע שאם התלמידים אינם לומדים ממנו, הם ילמדו משגיאותיהם. בתוכו הוא נשאר שקט ודומם. הוא אינו חש עצמו כאישיות נבדלת. היקום כולו שייך לו, כולל תלמידיו על תוכניותיהם הקטנוניות. אף דבר מסוים אינו משפיע עליו, או שהיקום כולו משפיע עליו במידה שווה." (עמ' 406)

לשיחה עם אג'יי, שהתנהלה כמה ימים מאוחר יותר, הצטרפו זהר וניית'ן, חברים יקרים לדרך ומקימי סנגה-סווה.  http://www.sanghaseva.org/infosanghaseva.htm

השיחה נסבה אודות מדיטציה.

לפעמים אנחנו  משתמשים במדיטציה בשירות מבנה האישיות (personality structure). אלא שתפקיד המדיטציה היא לא לחזק את המבנה הזה אלא לפרק אותו, לאפשר לנו לראות אותו כפי שהוא באמת, לראות דרכו ולא לתת לו לנהל את חיינו.

– מטרת המדיטציה היא למעשה הסרה של הבנה-מערכתית, והגעה להבנה רחבה יותר, שלא עוברת דרך אף מערכת. לפני שמתרחשת 'מדיטציה' יכולות להיות טכניקות שונות כדי ליצור חיבוּריוּת, אבל 'מדיטציה' היא יותר לצלול פנימה, dropping, להיות בקשר עם המהות של מי שאנחנו. מדיטציה היא גם טכניקה וגם מקום למנוחה.

יש טכניקות שונות למדיטציה. מהי מדיטציה להרגשתך?

– מדיטציה כתרגול, עוזרת לנו לראות שהתודעה שלנו כל הזמן טרודה בתחומים שונים. בו-זמנית מציפות אותנו עדיפויות שונות, ואנחנו במצב של התלבטות: בעקבות מי מהן ללכת. נוצר קונפליקט כי יש לנו גוף וידיים שיכולים ללכת רק בעקבות דבר אחד, אבל לתודעה יש כיוונים רבים (multiple directions) . אז מתעורר אצלנו קושי לגבי פעולה. היבט אחד של תרגול מדיטציה הוא הפחתת עדיפויות. זה מביא הרבה בהירות לגבי החיים שלנו.

היבט אחר של תרגול מדיטציה הוא ריכוז. ריכוז מועיל מאוד כדי להשיג דברים ארציים, כדי להתקדם, כדי לבצע. הריכוז גם מעצים אותנו כי אז אנחנו לא מבזבזים אנרגיה מיותרת, כך שהוא מביא לטענה ומילוי מצברים. באופן בסיסי, ריכוז הוא שליטה בתודעה. למעשה אני לא קורא לריכוז מדיטציה, אבל מקובל לחשוב עליה במונחים האלה, אז אני מקבל את זה.

אבל זהו שימוש ארצי במדיטציה, כלי מאוד מועיל עבור הישגים חומריים. אבל יש היבט אחר של המדיטציה, שהוא ממש לצלול פנימה, ולצלול לתוך החיים. החיים כפי שאנחנו מכירים אותם הם קרוב לוודאי 1/9 אחוזים; מה שאנחנו קוראים לו 'אינטליגנציה אנושית', מה שהכיר והבין חיים עד כה הוא בערך 1/9 של החיים, ויש את שאר ה-8/9 של החיים שהם מתחת להכול, או מכוסים. המדיטציה יכולה לשמש ככלי לצלול לתוך ה-8/9 של החיים. דרך המדיטציה מופיע תחום שלם וחדש. בחיים המוכרים, ה- 1/9 הוא רק השכבה העליונה, כמו העור של הגוף, ומתחת לעור, כמו שאנחנו יודעים, יש גוף שלם מלא חיוּת. באופן דומה, מתחת לשכבה של ה-1/9 יש שטח שלם של חיים, שהוא מאוד לא ידוע, לא מוכר.

אז מדיטציה הופכת אותו לזמין לנו?

– כן, דרך מדיטציה הוא נהיה זמין, אנחנו יכולים ממש לצלול פנימה.

דבר נוסף היא נתיב הגישה: כל ידע שיש לנו הוא כמו קונספט שכבר הסכמנו עליו, כמו למשל, גוף צריך להיקרא גוף…

מעין הסכם קולקטיבי…

– כן, כל הסיפור מתבסס על הסכם קולקטיבי. ובגלל שלגבי ה-8/9 אחוזים של החיים אין לנו הסכם כזה – אין לנו עבורם שפה קולקטיבית. זה מפחיד מאוד. זה מצד אחד להכיר את המקום הזה, ומצד שני להגיד: 'אני לא מכיר', כי אין דרך לתקשר לגביו.

המדיטציה פותחת עבורנו את הדלת אל ה-8/9 של החיים, ואז עולות חוויות (התנסויות?) שונות, ועלינו להיות זהירים לגביהן. ייתכן שתהיה לי חוויה מסוימת, ואני אדבר על הזיכרון של החוויה הזאת מבלי באמת לצלול שוב לתוך החוויה, רק לדבר מהזיכרון. לזיכרון יש איכות של התעמעמות, כך שככל שאדבר יותר על החוויה מהזיכרון – כך אהיה פחות אפקטיבי. אם אני יכול לשוב אל החוויה ולדבר משם, זה יותר מועיל ויותר אפקטיבי. החוויות/התנסויות שעולות דרך המדיטציה חולפות, כי מהי חוויה: שתי פעולות במרחב אחד. למשל, אם היד שלי במצב כזה והיא עושה משהו, זה יוצר חוויה…

אז צריך שניים? צריך דואליות כדי לחוות משהו?

– ללא דואליות חוויה היא בלתי אפשרית. כל תחום החוויות/התנסויות הוא דואלי. ואז כשהחוויה נגמרת – הדואליות שבה ומתאחדת (מה שהיה קודם אחד אבל הפך דואלי), ואנחנו אומרים ש"מצאתי אחדות" (oneness). בַמקום הזה הרעננות  (Freshness)של החיים תמיד זמינה, ולא צריך לחפש רעננות דרך החוויה. מדיטציה יכולה לקדם את פנינו בדלת של ה-8/9, וכל התהליך יכול למצוא אותנו בַאחד, בַאחדות, היכן שהחיוּת מאירה כל הזמן, ואין צורך יותר באף חוויה כדי להיות חי (be alive).

מה שקורה בזמן חוויה/התנסות הוא תחושה מאוד חיה. כך שהדואליות תורמת: החיוּת מופיעה. אבל היא גם חולפת. לכן חוויות הן דבר טוב – אבל לא מספיק. במדיטציה אנחנו חופרים וחופרים, ואז חיוּת מופיעה ללא חוויה. אנחנו  רגילים להכיר חיוּת דרך חוויה. הרבה פעמים אנחנו אומרים שהתרחשה ידיעה פנימית – איך היא התרחשה? בזכות החיוּת. בזכות כך שחווינו משהו – הופיעה החיוּת; אבל אז כשהחוויה חולפת – גם החיוּת נעלמת. בדרך המדיטציה אנחנו חופרים מעבר לחוויה, היכן שחיות היא למרות החוויה, לא בזכותה. ישנו מקום שהוא חיות, אבל הוא מעבר לחוויה; המקום הזה אינו מופיע ואינו נעלם.

זהר:  במסורת הבודהיסטית ובמסורות רבות אחרות, יש שלבים – האם השלבים האלה הם חוויות או משהו אחר?

– כל השלבים האלה הם חוויות.

 

זהר: אז סמאדהי כזה או אחר, זה הכול חוויות…

– כן. המרחב נטול-החוויה מופיע, או איכשהו נגיש, קיים – אבל אנחנו לא תמיד מכירים או מזהים את הדרכים אליו. כל ההתנסויות האלה מקרבות אותנו אל מערכי זיהוי recognizing facilities מעודנים יותר, אל קישוריוּת עדינה יותר.

זהר: אז ההתנסויות/חוויות האלה, השלבים האלה, נחוצים?

 – כן. איכשהו אי אפשר לדלג עליהם. הם יכולים לקבל צורות שונות; אולי האף שלך שונה, ואת יכולה להריח דברים שאנשים אחרים לא יכולים להריח, ומהיכולת הזאת אנשים יזהו –  נתיב הריח לזיהוי והכרה.

אם אנחנו מדברים על מדיטציה בהקשר של תרגול, מה היית אומר על הגישה הבודהיסטית האומרת שמטרת המדיטציה היא לשחרר את התודעה מהיאחזויות?

– לפני כל מצב תודעה, התודעה איננה. היא מחוץ למערכת. זהו לא מצב תודעה מנטאלי. ללא תודעה, מצבי התודעה האלה אינם יכולים להתרחש.

רבי הלל אמר: "למקום שהלב שלי הולך – שמה הולכות רגליי." האם מאמץ ונחישות חשובים, או האם עדיף פשוט "ללכת אחרי הלב", כמו שאומרים היום?

– אנחנו צריכים למצוא איזון בין מאמץ לאי-מאמץ, בין תרגוּל לאי-תרגוּל. לפעמים אפשר לעשות אלף מאלות (מנטרה עם מחרוזת תפילה הינדית) ולא לזכות ברגע אחד של שקט. יש למצוא איזון בין עשייה לאי-עשייה. חשוב לתרגל, אבל תוך כדי תרגול גם לחפש משהו אחר, לחפש אי-תרגוּל. זה משהו שפשוט קורה.

רמאנה מהארשי אמר: "מאמץ כן לעולם אינו נכשל. ההצלחה מובטחת".

Earnest effort never fails. Success is bound to result

– מגיע זמן שחוסר-מאמץ מופיע, שמאמץ הופך להתכוונות. כך שלזמן-מה זה: מאמץ, מאמץ, מאמץ, ואז זה נהיה התכוונות, ואז ההתכוונות נושאת carries אותנו. ייתכן שמאוחר יותר יגיע זמן שאפילו התכוונות לא תהיה נחוצה יותר. זהו תחום מאוד רחב של רוחניות, זאת לא קפיצה אחת וזהו; אלו קפיצות רבות. יש קפיצות שיכולות להיעשות רק על ידי מאמץ, ויש קפיצות שרק התכוונות יכולה לחולל.

אתה מתאר כאן משהו מאוד ליניארי, ומהניסיון שלי זה לא ליניארי: לעיתים צריך מאמץ ולעיתים  צריך להרפות מהמאמץ…

– כן, את יכולה להגיד שזה לא ליניארי, אבל יש כיוון כללי, מגמה, וכל פעם החיבור יותר עמוק, והפעם הבאה יותר מעודנת, אז זה קשור לפעמים הקודמות כי כל פעם כזאת היא יותר ויותר מעודנת. subtle

אז אתה אומר שעבור רובנו עד שנגיע לכך שההתכוונות נושאת אותנו, זה טוב להשקיע קצת מאמץ?

– כן, בלי מאמץ לא ראיתי התכוונות צומחת. כך שכל עוד לא התפתחה התכוונות, מאמץ הוא מאוד מועיל כדי ליצור התמדה.

מה היחסים בין מאמץ לבין forcefulness להפעיל כוח/כוחניות/לדחוף?

What's the relationship between effort and forcefulness?

– בעיניי, להפעיל כוח forcefulness   זה לא טוב, כי כשאת מגייסת כוח מתגייס גם כוח נגדי, וזה עלול לגרום לכל המבנה יום אחד להתמוטט. כך שהייתי ממש מעדיף שנוכל לשכנע את עצמנו ללא כוחניות, ולעשות שימוש באהבה, כך שהאהבה היא שתשכנע אותנו, לא הכוח. אולי בהתחלה קצת כוח הוא הכרחי לצורך השכנוע, אבל לאט לאט, אם האהבה תחליף את הכוח כגורם משכנע – זה למעשה יניב יותר פירות.

זהר: אז זהו בעצם תהליך למידה; איזה מאמץ נדרש ואיך ליישם אותו זה חלק מהנתיב עצמו.

–          כן.

ניית'ן: מה יכול להועיל לא/נשים בהקשר של מה שאתה מציע, ומה היית ממליץ כהתחלה טובה על הדרך הרוחנית?

– באופן כללי, אולי מדיטציה מביאה תועלת, אז אפשר להציע מדיטציה, אבל אני לא יכול לחשוב על שום דבר ספציפי; לא יכול להיות דבר אחד עבור כולם. אם הייתי צריך לומר משהו כללי למתרגלי ויפאסנה, הייתי אומר: פשוט תמשיכו ככה. ואז באמצע הייתי נכנס כך שהוויפאסנה היא עדיין ויפאסנה, אבל לא לגמרי ויפאסנה. ככל שההבנה שלך צומחת, אני ממשיך להיכנס ולהתערב.

למעשה, גם הבודהא נהג כך: הוא נתן תרגול שונה לכל אדם שבא אליו, בהתאם למה שהוא ראה שאותו אדם צריך.

ניית'ן: איך יכולה פעילות בתחום של ה-1/9 אחוזים להשפיע על ה-8/9, כשיש מצבים קשים של מצוקה בחיים, או מלחמה או כאב? מתוך מקום שרואה את כל ה-9/9 אחוזים – האם יש ערך לפעול ברמה של ה-1/9?

– אם המצב מאפשר, זה מאוד מועיל לפעול ולהעניק ביטחון, לשים יד מאחורי האנשים, לתמוך. למשל, כשמישהו אוהב אותך, אתה חש מקורקע, שאתה לא לבד, לא מפוחד. זה מאוד עוזר, אם אפשר, לשים יד על הגב…

אז אתה אומר שפעילות ברמה הזאת (של ה-1/9) חודרת ואפקטיבית לרמה ההיא?

– כן. אם אין לי בך אמון, איני יכול לבטוח בך ולהקשיב לך, אבל כשאני נותן אמון בך ובאהבה שלך, אני יכול להיות באמת מושרש בקרקע, והמושרשוּת הזאת מאוד מועילה.

 

ניית'ן: האם היא מועילה לקראת משהו? האם החיים נעים לקראת משהו בְדרך זו?

– חיבור שלם מתרחש, ומהמקום המחובר, כל פעולה עוזרת לַשלם. אם אני לא מרגיש מחובר אליך, ההחלטות שלי יהיו בעדי, וכשאני מחובר אליך ההחלטות שלי לא יכולות להיות עבורי בלבד, אלא גם אתה חייב להיות כלול בהן. באופן דומה, כשחיים מחוברים קורים – לא משנה איזו פעולה מתרחשת, השלם יהיה כלול בזה. מהמקום המחובר, הפעולה תהיה עבור השלם. כשפעולה היא לא מהמקום המחובר אלא רק מהחלק ה-1/9 – היא לא צומחת ולא עוזרת לצמוח.

כשיש חיבוּריוּת, ההחלטות והפעילויות שלנו משתנות, ואהבה הופכת להיות הגורם המחליט. כאשר אני חש נפרד, כשאני לא בתוך האהבה – האהבה היא לא הגורם המחליט ואני מחליט בשביל עצמי; כאשר אני בתוך האהבה, האהבה מחליטה. אם למשל יש לי רק לחם אחד, אני מחליט: חלק זה ילך לרקפת, חלק זה ילך לניית'ן… ללא האהבה אני אולי אחביא את הלחם… זה מאוד שונה עם החיבוריות, עם האהבה.

ניית'ן: האם יש איזושהי חווית חיים משותפת שכוללת את ה-8/9 אחוזים?

– אולי כשאתה לא מרגיש אתה, ואז ההרגשה היא מאוד רחבה. הרבה א/נשים חווים חוויות של התרחבוּת. אין לנו מילים עבור החוויות האלה; המילים מגיעות אחר כך, לא בזמן אמת.

בגלל שזה מקום ללא קונספטים, אתה לא יכול להשתמש בקונספטים כדי לתאר אותו?

– אנחנו חייבים ליצור קונספטים, כי איכשהו עלינו לפתח שפה, צריכה להיות תקשורת. אנשים שמכירים את החוויה מנסים ליצור הסכמים משותפים, ליצור קונספט. אני חושב שגם הרבה תרבויות עשו זאת בעבר. בימינו איבדנו את העקבות של ההבנה המשותפת הזאת.

גם הבודהא דיבר על המקום הזה רק במונחים שעל דרך השלילה, בתיאורים של מה זה לא: זה לא זה, זה לא ההוא. הוא אמר שאין אפשרות לתאר את המקום הזה.

ניית'ן: בהקשר של חופש כמטרה של החיים הרוחניים, אומרים שהחופש הוא כאן ועכשיו, זמין ונגיש לנו, אז למה אנחנו לא חופשיים כאן ועכשיו?

– חופש נמצא בתוך הכאן ועכשיו, לא כאן ועכשיו. הם פספסו מילה אחת: 'בתוך'… זהו הכאן ועכשיו שלא זמין לנו – אנחנו צריכים לחפור.

אתה מתכוון שהכאן ועכשיו הוא דלת, שער?

– כן.

ומה עומד בינינו לבין להיות בכאן ועכשיו?

– כל התכונות שלנו, הקונספטים, הדעות, ההתניות, ההשקפות. למעשה – אנחנו.

האם החיים מובילים לאן שהוא?

– אני מרגיש שהחיים הווים     life IS.  ואני חושב שבשביל החיים זה מספיק.

 

אז מה התכלית של היותנו כאן?

אני חושב שהחיים הווים    life IS , כך שהמילה 'תכלית' היא מילה מאוד קטנה… בשביל העולם המנטאלי שלנו היא נדמית כמילה מאוד מועילה וגדולה, אבל בשביל החיים – לא מועילה ולא גדולה.

כולנו צוחקים.

אני חווה איתך מה שקוראים 'אהבה ללא תנאים'. זאת חוויה מאוד משחררת, ויחד עם זאת – מאוד לא אישית. מה ההבדל עבורך בין איך שאהבת לפני, ואיך שאתה אוהב כיום?

– לפני כן כשאהבתי, למעשה השתמשתי בא/נשים, ועכשיו קרוב לוודאי שאני אוהב.

מה לגבי הילדים שלך? איך אתה אוהב אותם אחרת?

– לפני כן אהבתי אותם, באופן טבעי, בצורה מותנית. בצורה לא לגמרי כנה. כיום אין הבדל. אני אולי מתנהג שונה עם אנשים שונים – בהתאם לְמה שכל אחד/ת צריך/ה – אבל האיכות היא אותו הדבר.

אני נזכרת שפעם, באחד הריטריטים, סיפרתי לאג'יי שאני מרגישה כמו קבצן היושב בשער הארמון, מחכה לראות את פני המלכה הנשקפים מדי פעם בחלון. אבל, הוספתי, אני מוכנה לשבת כך לנצח, בשביל הסיכוי שמדי פעם אראה את פניה. אג'יי הנהן בהסכמה. כדרכו. אחר כך חייך אלי בעיניים טובות.

"פני המלכה נשקפים בחלון תמיד," אמר.