שירים מחודש ריטריט בגאיה האוס, אנגליה, בקיץ

 

ביצי חופש

לו כל השעות שישבתי
היו מניבות ביצים
היה אפשר למגר את הרעב בעולם
או לפחות בכפר אחד מאוד גדול.
על האריזה לא היו כותבים
ביצי חופש, אלא
ביצי בדרך-אל-החופש
והן היו מופרות בהרבה
כמיהות וחמלוֹת, צלילוּת וקוצר רוח.

הקן שלי מרופד היטב בכריות
ופעם ביום אני יוצאת אל השמש
לבטוש באדמה הלחה
ולנקר מתחת לעלים
בחיפוש אחר תובנה שמנמנה.

מדי פעם אני פורשת
כנפיים דוויות, כמעט מנוונות מאי-שימוש
אבל עשויות מאותו החומר שעשויים הנשרים,
מנפנפת ומתאמנת
לעוף כל פעם
קצת יותר רחוק.

* * *

 

אליה וקוץ בה

הכבשים הלבנות, גלוחות הגוף
על הגבעות הירוקות מאופק עד אופק
מנשנשות בחדווה
את העשב שגשמי הקיץ הנדיבים הצמיחו.

פעם בשבוע מגיע החוואי,
מביא מיכל של תערובת
והן רצות אליו בהכרת תודה.

בחורף הן נדחקות זו אל זו מתחממות
במכלאה המוגנת מצריבת הכפור.

אבל באביב
כשהטלאים הצמריים,
פרי בטנן,
נלקחים הרחק –
השמים מתמלאים בקינתן.

 

* * *

 

רב הנסתר

עשב ירוק מאופק עד אופק
לוחך את רגליי בהמיה.
עוגני לווייתניות חומות בתווך
מלחכות את שהותיר קציר אתמול.
עורבים שחורים כצל שחפים נוסקים בזעקה
כבחיפוש אחר אי למצוא בו מנוח לרגליהם.

כל המרחב הסוער הזה –
ואין מציל.
הגלים שמאיימים להטביעני
בראשי בלבד.
מי יבנה לי רפסודה לחצות, כאפרסק בשל,
את ים העשב הזה, גל אחרי גל,
לחתור ביד בוטחת ובזרוע נטויה לעבר האל-מוות
ובאותות ובמופתים, כבעירת הסנה,
להתגלות לי,
אי כזה,
שבו אוכל, סוף סוף,
למצוא מנוח
לליבי.

 

* * *

 

הנחיות למדיטציה

ארגני את הכריות
זקפי את הגו
כופפי את רגל ימין בזווית מדויקת
השעיני את ברך שמאל על צעיף מגולגל
הביאי את הכתפיים קרוב יותר לאדמה.
עצמי עיניים
נשמי רגיל
ושבי כאילו ראשך עולה באש.*

—
* ציטוט מתוך סוטרה SN 4:9

 

* * *

כמו פרח אוריגמי

אפילו לא לעשות מדיטציה.
פשוט לפגוש את עצמךְ.
כמו נחש מבריק החוצה
את השביל לפניך לפנות ערב.

האינסטינקט הקדום
להירתע
להחמיץ את יופי
תנועת הטבעות הסיבובית.

העור המבריק
שבלי מגע תחושתו לחה,
חוסר האונים
של הגודל והמרחק.
העיניים.
אין לךְ בלעדיות על פחד.

מה כבר יכול לקרות?
אז תשתגעי.
או תיעלמי לעצמך כמו פרח אוריגמי
שמתירים ומחזירים
להיות דף נייר חלק.

הצורך להיות משהו בעולם.
הפחד להיות אֵין. כמו הכוכבנים בשדה.
חופשיים כל כך מהדחף להוכיח משהו,
נובלים ומתים בלי שמישהו שם לב.
הספיק להם שהם שמו לב, שהם

ראו את עצמם ונראו
על ידי השמש. איזו הסתפקות
במועט.
בהרבה.
אפשר להעביר ככה יום שלם?
ימים שלמים?
חיים?

 

* * *

 

I think of you
and how we sat
in an ecstatic daze
to watch the rising of the sun
in a half-inflated boat,
feet in the cold salty water,
before we realized
it was 2 am
and it's a long dark haul
before it does.

No longer a teenager,
I'm still waiting,
yearning – aeons, life times –
for that rise.

I have known long dark hauls
and ecstatic dazes, and I'm still waiting
under the same cover of stars
for that one magnificent rise.

Did we know then, innocent
and so much in love, everything
there was to know
of friendship and of waiting?

I'm gentler now,
and I wait more patiently:
heedless of time,
not eager to pack and walk away
just for the sweetness of a few kisses,
in the safety of dry shelter,
while the sun lingers.

I'm certain it will rise.
For when my eyes get used to the dark,
they will behold
the turning of the wheel.

 *  *  *

Therefor rejoice

Therefor rejoice
not that your nights will be without
grief clenching your heart,
nor your days without longing and regret.

But your ancient foremothers and sisters,
the witches on the posts,
are calling your name
and the rays of your ever-present dawn
break through your cracked dark.

Look! The mudslides of your winter
have turned into a puddle
newly hatched ducklings call home.

And the tectonic plates of your being,
slow movers, are constantly
reaching for shore.

Isn't it exciting to be alive?

 *  *  *

Love Itself

I have come here not to teach you,
said my old Guru, but to love you.
Love itself will teach you.
I thought, my eyes veiled, drunk
on the potion of the purest of all loves,
that I understood his words.

But now – not so vain: youth gone –
I still search for their meaning.
Long have been the nights of my searching.

O, I've loved plenty,
and more generously been loved,
more than my fair share –
by sudden rain, and white moonlight
and birds that whispered to me
beyond my dreams.
Even by a rock or two
alongside my path.
Still the question remains –
What it means to love
in this world.

I seek not understanding –
for to understand is to limit –
but to soar and dive and plunge,
the way the sun does, every day –
complete surrender
to the vastness, not in humbleness
but in shared greatness – to be resurrected
a thousand times brighter
in tomorrow's dawn.

 *  *  *

 

A moment seen, forever known.
Wendell Berry

A pickup truck drives along the edges of a field
in huge circles and a dog chasing it,

racing and racing, scattering the frightened sheep.
From where I stand I can't see the dog panting

but its immeasurable joy fills my heart.
When I was little, I played like that, really hard,

in the field or on a tree, ignoring the grown-ups
calling. And life was good. I was invincible.

As I watch the dog running as if it could,
and would, run forever, inexplicable kinship –

The dog and I celebrating life.

 *  *  *

 

The Brown Little Beetle

I'd shaken him off my sleeve out the window
but later he was still there – tiny front legs
clasping the ledge of the sill, two stories up,
a tiny speck on gray mossy stone.

He could have been enjoying the scenery
before taking flight – as one would from a balcony
at the top of the world – the way I'd felt on a pick
of the Himalaya mountains, above a perfect sunrise.

But in that moment, brief and wide, I shrank to beetle-size,
up on a high ledge, door slammed shut behind me,
facing the vastness of the world, not sure if my wings
could land me safely on the distant, stony gravel.

Such immense loneliness. The kind of loneliness
you might feel on a clear night in Sinai desert.
Or on an airplane, miles of nothing between you
and the tiny green squares far bellow. Even an atheist

might start praying. If I had bat ears
could I hear him screaming?
The beetle gripped my offered finger,
climbing on it, a helicopter rope after a shipwreck. Down

the two flights, I released him onto the earth
near a poppy in full bloom, grateful for his reminder
of how frightening life can be and it's good
when we, small creatures, stick up for one another.