מאמר שמצאתי בעלון הכיתה, עם סיום בית הספר:

קיבוץ כברי, תשל"ז (1977?).

עמוס עוז: "…יש לי התחושה והאמונה שקיבוץ זה המקום הפחות רע לחיות בו, והפחות רע מכל המקומות שאני מכיר אותם – והייתי בכל מיני מקומות… אני לא אומר שה מקום אידיאלי, אבל זה המקום הפחות רע שאני מכיר…".

לא ברור לי כיצד הגיע עמוס עוז להגדרה זו של המקום בו הוא חי, וכיצד הוא עדיין יכול להמשיך לחיות בו. אני מכל מקום אינני יכולה לקבל פשרה זו.
האם כל שאיפותינו בחיים ומהחיים מצטמצמות בהשגת הרע במיעוטו? האם ההשלמה עם המצב הנתון, שלא הוגדר כ"טוב ביותר", לא גודרת בהכרח את החיפושים אחר מצב טוב יותר, מקום טוב יותר?
כשם שלוקחים את החיים כאפשרות אחת ויחידה, שלמה, שאין לה כל אלטרנטיבה שפויה, ממשית, מוחשית, כך גם המקום בו אתה חי, עובד ויוצר צריך להיות המקום האחד והיחידי בשבילך. מבחינת האמת המוחלטת שלך, לא כ"פחות רע", אלא כטוב ביותר עלי אדמות. אי אפשר לחיות בהרגשה תמידית ש"אולי אולי יש בכל זאת מקום אחר יותר טוב". כשבשעות משבר תמיד יצוץ הדשא הירוק של השכן.

אני לא מוכנה להתפשר. וגם אם זו נאיביות של נעורים, תמיד אחפש לי את האפשרות הטובה ביותר, המספקת ביותר, לחיות את חיי, ככל שנתון בידי להכריע.