התשוקה לשחרור

הביטוי "תשוקה לשחרור" נשמע על פניו כסתירה: מה לתשוקה – שנחשבת במסורת הבודהיסטית לשורש כל הסבל והשיעבוד, ולשחרור – שמתואר כ"מיגורם המוחלט של החמדנות, השנאה והתעתוע". איך 'תשוקה' ו'שחרור' יכולים לדור בכפיפה אחת?

נדמה שבחוגי הדהרמה יש לתשוקה מוניטין מפוקפק, ואילו השחרור נתפס כמטרה ראויה. בשפה הפאלית יש שתי מילים שונות לתאר שני סוגי תשוקה. התשוקה לשחרור נמצאת בקטגוריה של תשוקה "מיטיבה" (צ'אנדה – (Chanda, לעומת אחותה הנחותה ממנה: התשוקה (הצמא) למילוי צרכים ותאוות חושים (טאנהא Tanha )

ברצוני לבחון האם תשוקה ושחרור הם אכן הפכים קוטביים כפי שנדמה על פניו.

"הלכתי אל היער כי רציתי לחיות מתוך כוונה תחילה"

לפני כמה שנים הייתי עדה לחילופי דברים שהותירו בי רושם עמוק. שירתתי בקורס מדיטציה עם המורה האמריקנית לוויפאסנה שאילה קת'רין. יום אחד, בזמן השאלות והתשובות, שאל אחד המשתתפים על שעמום; הוא אמר שהוא משועמם. שאילה היתה יכולה לענות על השאלה הזאת בכמה דרכים: היא היתה יכולה לדבר על חמשת המכשולים, שהשעמום הוא אחד מהם; היא היתה יכולה לעודד אותו לטפח עניין בפרטים הקטנים של הנשימה או בפרטים הקטנים של הרגע; או שהיא היתה יכולה לשלוח אותו לעשות מדיטציה בהליכה, להזרים קצת את האנרגיה שלו.

במקום זאת, שאילה שאלה אותו כמה עניין יש לו ברגע הנוכחי, בכאן ועכשיו. על כך ענה המתרגל שאין לו עניין מיוחד. ואז עשתה שאילה דבר מפתיע למדי: היא אמרה שהיא לא מאמינה לו, ושאלה אותו למה הוא שם, בקורס. הבחור עצר וחשב לרגע, ואז אמר: "כי אני לא רוצה לבזבז את החיים שלי".
המילים האלה פרטו על מיתר עמוק בתוכי.

מה זאת אומרת "לא לבזבז את החיים שלי"?

ואיך נוכל לחיות את החיים כך שלא נרגיש שהם מבוזבזים?

בשנות העשרים לחיי גרתי במנהטן, ובהתאם לגיל ולמקום היה רוב זמני מוקדש לחקירת התנסויות של סקס, סמים ורוקנ'רול. ואז, יום אחד, נתקלתי במילותיו של המשורר האמריקני המפורסם, הנרי דיוויד ת'ורו:

"I went to the woods because I wished to live deliberately"
)הלכתי אל היער כי רציתי לחיות מתוך כוונה תחילה).

המילים האלה טלטלו אותי עד שורש נשמתי: מה זאת אומרת לחיות מתוך כוונה תחילה? משהו בכל תא מתאי גופי זיהה את הרעיון הזה והדהד עמו, על אף שלא היה לי מושג ברור למה הכוונה.

בשבילי, כיום, לא לבזבז את חיי פירושו לחיות מתוך כוונה תחילה. ולחיות מתוך כוונה תחילה פירושו להיות ערה. התשוקה להיות ערה הביאה אותי לתרגול.

אתם על הרפסודה

לעתים קרובות אנחנו שומעים שעלינו לעמוד על המשמר ולהיזהר מן התשוקה להיות משוחררים מפני שמקורה באגו; האגו רוצה לענוד את השחרור כמדליה, לראות בו הישג אישי. בדרך כלל אני לא אוהבת את השימוש במילה "אגו", שלרוב נאמרת בקונוטציה שלילית ומקטינה, כאילו משהו לא בסדר או לא רוחני עם האגו. לטעמי, אגו הוא הופעתה של תחושת העצמי, וככזה, האגו אינו מכשול בדרך לשחרור, במיוחד אם אנחנו לא מזדהים איתו, אם אנחנו רואים דרכו, רואים אותו כפי שהוא: מופיע וחולף מרגע לרגע, והופכים אותו לאובייקט להתבוננות בדומה לארבעת מוקדי תשומת הלב המתוארים בסאטיפטאנה סוטרה.

בואו לא נדאג כל כך בעניין האגו כשאנחנו מרגישים את הכמיהה להיות ערים. טיל שנשלח לירח אינו עסוק בשאלה מי שלח אותו – האמריקנים או הרוסים; הטיל רק חושב: "וואו, אני הולך לראות את הירח!" באופן דומה, כשאנחנו מרגישים כמיהה עמוקה להיות חופשיים, בואו לא נייגע את מוחנו בשאלה מניין באה המשאלה הזאת; הדבר היחיד שחשוב הוא הרצון להיות ערים.

התעוררותה של תשוקה היא בלתי נמנעת, היא טבועה בעצם היותנו בתוך גוף. לפי הבודהא, כשמתרחשת תפיסה – מתרחשים הכרה, מתן שם והמשגה, ומשם קצרה הדרך להתעוררותן של התשוקה והסלידה.

מתשוקות אנו יוצרים היאחזויות. בשונה אולי מן התפיסה הבודהיסטית, אני מאמינה שכל התשוקות נובעות מן התשוקה ה'מקורית' לאחדות, לאיחוד, כשם שכל כאב נובע מן הכאב ה'מקורי', כאב ההיפרדות, שהיא תחושת ה'עצמי', הופעת האגו.

באופן דומה, אני מאמינה שבבסיס כל התשוקות עומדת התשוקה להיות משוחררים, משוחררים מסבל, משוחררים מכאב, אלא שתשוקות אלה מוסטות ומופנות בטעות לאובייקטים חיצוניים שונים, לעושר, כוח, תהילה ותענוגות חושים, נוחות וביטחון. סיפוק התשוקות הללו הוא עקר, אבל לא לגמרי חסר תועלת כי הוא נותן לנו הצצה לחוויית החופש, טעם קצר-מועד אבל מוחשי של השחרור. זהו ניסיונה של התודעה לרפא את ההפרדה, לשוב לאיחוד.

פונג'אג'י, מורה האדוואיטה-ודאנטה (האי-שניות), הידוע בכינויו פאפאג'י, אומר: "מרגע שעולה התשוקה לשחרור, מרגע זה ואילך אתם על הרפסודה. אם אתם משתוקקים לחופש יותר מאשר לכל דבר אחר, תשוקה זו כבר דואגת לכל השאר. מטפלת בכל התשוקות האחרות".

בתור בודהיסטים קטנים וטובים (כולל אותי), לא פעם אנחנו חושבים שהתשוקות שלנו מפריעות, שהן מכשול בדרך לשחרור. אנחנו מפחדים מהתשוקות שלנו ומהכוח שלהן. אנחנו חושבים שעלינו לבחור בין תשוקות לבין שחרור. אבל תשוקות הן בגדר בעיה רק בתודעה שמפצלת את הדברים לדואליות: "זאת תשוקה טובה, זאת רעה; זאת קדושה, זאת לא". הבעיה טמונה במה שהתודעה עושה עם התשוקה מתוך תקווה להימלט מהכוח של התשוקה.

אנחנו לא צריכים להילחם בתשוקות שלנו – קונפליקטים מזינים את האגו/ה'עצמי'. המאבק לחיסולן של התשוקות הוא כשלעצמו ביטויו של העצמי; העצמי משגשג ממאבקים וקונפליקטים. כשאנחנו מתנגדים לתשוקה כלשהי באומרנו: "אני לא רוצה להיות משועבד/ת לה", אנחנו מפעילם כוחניות; מה שאומר שאנחנו עדיין משועבדים לאותה התשוקה. הגורו שלי, היוגי אמריט דסאי נהג לומר: “What you resist – persists”. מה שמתנגדים לו – נמשך.

טעות בידינו כשאנחנו חושבים שמטרת הדרך הרוחנית היא לכבוש ולמגר חמדנות והיאחזויות. אין צורך להיפטר מכל ההיאחזויות והתשוקות, אלא – בעזרת מאמץ נחוש ועקבי – לראות בבהירות אל תוך טבען הריק; להבין שהבעיה לא טמונה בתשוקות אלא בדרך שהתודעה נאחזת בהן ומרגישה כבולה בעטיין. אז אנחנו יכולים להתבונן בתשוקות נושרות בזו אחר זו, וליהנות מהחופש, שגדל עם כל יום. עם כל יום, פחות ופחות תשוקות – לא בכוח, אלא מתוך ההבנה והחוכמה שמוליד התרגול, או מתוך איזה חסד ספונטאני של החיים.

אנחנו שקועים בבוץ של הדואליות וזו לא בעיה!

כשאנחנו זוכרים שגם התשוקות הן חלק מתנועת החיים, אנחנו שמים לב שלא למעוך אותן. הוצבנו בעולם הדואלי כדי להיות שרויים כל כולנו בדואליות, שקועים בבוץ הדואלי עד צוואר, עד שאנחנו מואסים בזה מספיק כדי לחפש מוצא. או אז אנחנו מגלים את ה'לא-דואלי', האי-שניות, ואנחנו נוטים להתלהב ולדחות את הדואלי. בסופו של דבר ייתכן שנגלה שאלה לא שני דברים נפרדים; אין 'דואלי' ו'לא-דואלי' – אנחנו שקועים בבוץ של הדואליות וזו לא בעיה! בשלב הראשון אנחנו חוקרים את הבוץ, בוחנים אותו, מהרהרים בו, קוראים וכותבים עליו, ומנסים להתעלות מעליו. לבסוף אנחנו מבינים: אין מעל מה להתעלות! כן, אנחנו תקועים בבוץ, ועם זאת – אין בוץ, ואין שום דבר תקוע.

תשוקות הן מורות-דרך. הן מורות על הכיוון שאליו אנחנו רוצים ללכת, כמו האצבע שמצביעה אל השמש. נהוג לומר: "אל תסתכלו על האצבע, היא רק מצביעה, תסתכלו על השמש". ייתכן שבתחילה תשוקות מצביעות, ואנחנו צריכים להביט מעבר להן, אל מה שהן מצביעות עליו. אבל גיליתי: כל דבר הוא מורה-דרך. הכול בחיים מצביע אל מה שמעבר. ואז אנחנו עשויים לגלות משהו ממש מוזר: הכול מצביע בחזרה אל עצמו. אין הבדל בין מה שמצביע, לבין מה שמצביעים עליו. הכול הוא החומר שממנו עשוי השחרור.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s