יאללה ביי – על פרידות

אריוודרצ'י. סיונארה. סוֹטיגאטה. אדיוס. מא אסלמה. גודביי. אורוואר. צ'או. אווף וידרזן. דזאי ג'יין. דוסבידאניה. שלום ויאללה ביי

אני לא אוהבת פרידות.

בילדותי, נאלצתי להיפרד מהוריי ערב ערב, אחרי שהם היו משכיבים אותי לישון בבית הילדים, קוראים סיפור (אימא שלי) או ממציאים סיפור (אבא שלי), נושקים לילה טוב והולכים הביתה. לבית שלהם.

קשה במיוחד הייתה הפרידה מאבי, שהיה "עובד חוץ" שעבד בעיר הגדולה (חיפה) והגיע הביתה רק פעמיים בשבוע. נהגתי לרוץ אל החלון הקטן שהשקיף על דלת הכניסה, להציץ מלמעלה על פדחתו של אבי שהייתה אז עדיין שחורה, ולקרוא אליו מהחלון: אבא, מחר תביא לי בננה משוקולד?

– כן.
– ואת כל החנות?
– ואת כל החנות.
– ואת כל העיר?
– ואת כל העיר.
– ואת כל הארץ?
– ואת כל הארץ.
– ואת כל העולם?
– ואת כל העולם.
– מבטיח?
– מבטיח.
– מקיים?

אבל אבא שלי הסביר לי שאם אומרים "מבטיח" אין צורך לשאול "מקיים?", כי אם מבטיחים אז מקיימים.

קוראות יקרות וקוראים יקרים, אנחנו  נפרדים. לעת עתה. כמו שכולנו כבר יודעים: הכול זמני. האניצ'ה, הארעיות, פושה בכל.

הבודהא ואני

רונית נשר, מייסדת בית הספר לאינטליגנציה רגשית, אומרת שיש חמישה סוגים של נפרדים: הכועס-הממורמר, אלה המנסים להפחית את עוצמת רגשות הפרידה על ידי כעס ולכן מארגנים ריב גדול לפני פרידה; נפרדי המסטיק – כמו הדודות שנתקעות בדלת, אחר כך בחדר המדרגות, אחר כך עוד מלוות לאוטו; המכחישנים: "עזבו, אנחנו לא באמת נפרדים, בטח עוד ניפגש מיליון פעם"; המקוננות – חודשים לפנֵי הם כבר באבל, כבר עם פרצוף ברצפה, אפילו שעדיין לא התחלנו לארוז את המזוודות.

ויש את סוג ה"זבנג וגמרנו", ה-יאללה, ביי.

הבודהא ואני כנראה שייכים לסוג האחרון.

לפני שהבודהא נהפך לבודהא – זה שהתעורר – כשהוא  היה עדיין רק הנסיך סידארתה גוטאמה, הוא עזב את ביתו, הוריו, אשתו וילדו הרך באישון לילה, כגנב. הכתובים מספרים לנו בפרטי פרטים את התהליכים הפנימיים שהובילו אותו להחלטה לעזוב את הכול מאחוריו, אבל אף מילה על התהליכים שעבר עם אשתו לקראת הפרידה. הוא כנראה לא גלגל איתה שיחות ארוכות לתוך הלילה כשהוא מתאר את מצוקתו, את חוסר הסיפוק שלו מחייו, את התחושה ש"חייב להיות משהו נוסף בחיים האלה מאשר רק ללכת לעבוד ולגדל ילדים". הוא כנראה לא נתן לה את ההזדמנות להציע שילכו ביחד לייעוץ זוגי, או לחילופין שהוא ילך למישהי ממש טובה שהיא מכירה שעושה רייקי/שחזור גלגולים/נשימה מעגלית/תטא הילינג/סווט לודג'/ויפאסנה, שתעזור לו לצאת מהדיכאון.

הוא גם לא היה יכול להשאיר לה מכתב התנצלות בנוסח: "כשתתעוררי לא תראי אותי, אני עובר תקופה קשה שרק תכביד עלייך, משהו בי קורא לצאת ולחפש", כי לא היה אז עדיין כְּתב. הוא פשוט חמק באישון לילה ונתן לנו, מקץ 6 שנים מפרכות, את הדהרמה.

אז אם הבודהא לא היה משהו בפרידות, מה תגיד אזובית כמוני? הנטייה הסנקארית שלי היא כמובן לסגור עניין ב"יאללה ביי". אני מתאפקת. רונית נשר הייתה גאה בי. אז לחילופין אני מהרהרת בנושא של פרידות.

אבל למה?

למה פרידות כל כך קשות לנו? קודם כל, כי פרידות משמען שינוי, ואם יש משהו שאנחנו לא אוהבים זה שינוי. אבל גם מעבר לשינוי גרידא, כשהבודהא תיאר מה זה דוקהא  – חוסר הנחת, חוסר הסיפוק, הסבל והקושי שבקיום המותנה – הוא ציין מפורשות כאחד המרכיבים את להיות מופרדים ממה שאהוב. זה דוקהא.

מה אהוב? ממה קשה לנו להיפרד?

– מאנשים, בעיקר אלה שעושים לנו טוב,
– מהרגלים, כמו כוס הקפה הראשונה של הבוקר,
– מדעות והשקפות, במיוחד כאלה שאנחנו בטוחים לגביהן שאנחנו בצד הצודק של המתרס,
– ממסלול החיים שבחרנו לעצמנו שכולל גם זהות עצמית: אולי אני מורה ליוגה, אבל בא לי להחליף כיוון, אולי אני מדענית שמתלבטת אם לעשות פוסט דוקטורט או ללמוד צמחי מרפא.
– מהבריאות שלנו, מהיופי שלנו, מהנעורים שלנו,
– מכתיבת טור חודשי ב-nrg…..

מהמוכר, הידוע, הנוח, המורגל.

מהדימוי העצמי, משליטה, מהידוע.

ב"דהאמפאדה" (348) הבודהא אומר:
הרפו מהעבר,
הרפו מהעתיד,
הרפו מההווה.
עם לב שהוא חופשי
חצו אל הגדה
שנמצאת מעבר לסבל.

כל רגע ורגע אנחנו נקראים להיפרד ממשהו: מאמונה מגבילה, ממחשבה שלילית, מציפייה לא ריאלית, מטינה שעבר זמנה. כל רגע אנחנו נפרדים מעוד רגע שחלף, מחוויה שנגמרה, מהיאחזות בעבר – גם אם הוא בן 30 שניות – ונקראים להתעורר אל רגע ההווה שעוד רגע יחלוף גם הוא, כי הזמן הוא כידוע אשליה.

כל רגע ורגע אנחנו נקראים לקפוץ אל תוך הלא נודע ולהיפרד מהרגע הקודם, הידוע, שחלף ללא שוב. כל רגע ורגע אנחנו נפרדים ממשהו, ויכולים – אם אנחנו מודעים – להרפות לתוך הדבר החדש שמחכה לנו ברגע הבא. להרפות ממה שהיה ולהתמסר למה שיש. עכשיו. ועכשיו. ועכשיו.

כשאנחנו מרפים מהעבר, אנחנו נפרדים גם ממי שהיינו לפני רגע, כדי לפגוש – טרי, רענן ואותנטי – את מי שאנחנו ברגע זה; אנחנו נקראים לעזוב, להניח, לשמוט, להרפות מהרגע הקודם, ולחקור לעומק את החוויה האישית הנוכחית שלנו.

היו אור לעצמכם

בסוטרות רבות הבודהא מדגיש שהתורה שלו היא לא משהו שהוא קרא איפשהו או קיבל בפייסבוק או שמע בסדנת סופשבוע, אלא היא פרי ניסיונו האישי, חווייתו האישית את המציאות, ידע ישיר. והוא ממליץ גם לנו לא להסתפק בשמועות, או במסורת שאליה נולדנו, או בספרים שקראנו, או בהנחות לא מבוססות שאחרים סיפרו לנו, אפילו לא בגלל שהבודהא אמר – אלא לחקור בעצמנו את החוויה האישית שלנו.

גם מורה הוויפאסנה הידוע גואנקה מצטרף לדברי הבודהא: "הסמכות העליונה של כל אדם הינה החוויה העצמית של האמת", הוא טוען בספרו "האמנות לחיות", "כל אחד מאיתנו צריך לחיות את האמת בדרך של חוויה ישירה, באמצעות תרגול".

ואם קיווינו שנוכל לעשות קיצורי דרך, שלא ממש צריך להתאמץ מאחר שבודהא כבר עשה לנו את העבודה, אז הבודהא מחדד בבהירות שעלולה לייאש את מי שלא בא לה להפשיל שרוולים: "המואר רק יכול להצביע על הדרך, עליכם לעשות את המאמץ בעצמכם". ('דהאמהפאדה' 276).

בהרבה טקסטים הבודהא ממליץ בחום להעדיף את החוויה הישירה האישית על פני אימוץ השקפותיו שלו. באחת הסוטרות (38 MN) הבודהא שואל:  "נזירים, כדי לראות ולדעת בבהירות, האם תרוצו חזרה אל העבר עם שאלות כמו: האם היינו בעבר? מי היינו בעבר?"
"לא." עונים הנזירים הממושמעים.
"האם תרוצו אל העתיד עם שאלות כמו: האם נהייה בעתיד? מי נהייה בעתיד?"
"לא."
"האם תשאלו לגבי ההווה שאלות כמו: האם אני קיים? האם אני לא קיים? מה אני?"
"לא."
"האם תדברו מתוך כבוד למורה, או בגלל שהמורה אמר כך וכך?"
"לא."
"האם אתם מדברים רק מתוך החוויה האישית שלכם, מתוך מה שאתם יודעים, רואים ומבינים בשביל עצמכם?"
"כן." ענו הנזירים.

על כך ענה להם הבודהא במילים המפורסמות: 'Svakkhato Bhagavata Dhammo, Sanditthiko, Akaliko, Ehipassiko, Opanayiko, Paccattam Veditabbo Vinnuhi.

וזהו פשרן: "תורת הבודהה מוסברת היטב, ממשית, מיידית, זמינה (בואו ותשמעו), מובילה לשחרור, ועל החכמים והחכמות לחוות אותה עבור עצמם."

בתום 45 שנות הוראה ותרגול, כשהבודהא עזב את גופו בפעם האחרונה, מילותיו האחרונות אל הנזירים והנזירות שליוו אותו לא היו:
תמצאו לי יורש ראוי;
גם לא – תדבקו בדהרמה בכל מאודכם;
גם לא – תמנעו מסכסוכים בתוך הסנגה כי זו התמיכה היחידה שלכם עכשיו, אחרי לכתי;
גם לא – זכרו אותי בכל רגע ורגע, בכל מעשה שלכם, בכל מחשבה ודיבור.
אפילו לא – תהיו במיינדפולנס (תשומת לב).
מילותיו האחרונות היו: היו אור לעצמכם.

מה נותר לי, אפוא, להוסיף על כך? אולי רק לשתף שיותר מכל דבר אחר, מה שנוגע בי כל כך בדהרמה זו הגישה הפתוחה של הבודהא, שאמר: אֶהיפָּאסיקו – בואו ותשמעו. נוסח עתיק ל-מי אשר לב לו הצמא לאור – יישא את עיניו ולבו אלינו, לאור, ויבוא.

אז מילות הפרידה שלי הן: אם הלב שלכם/ן צמא לאור – אל תניחו לו "שיאפיל כחדר", כדברי אלתרמן, בואו ותשמעו את הדהרמה. בואו ותתרגלו, או תמשיכו לתרגל, את הדהרמה. תחקרו את החוויה שלכם בעצמכם.

הדהרמה, כמו שאומר מורה הדהרמה כריסטופר טיטמוס, עניינה דבר אחד בלבד: האפשרות לחיות חיים ערים.

מי ייתן שכל מי שהלב שלה/שלו צמא להתעורר – תמצא את דרכה אל האמת, ותחייה חיים ערים.

ויאללה ביי…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s