מאת שרה נפּתלי

מאנגלית: יותם בן-יואב,  הוצאת אסיה

בשורות טובות לאלו מבינינו המתלבטות בין לעזוב הכול ולהצטרף למנזר בודהיסטי במזרח לבין להתחתן ולהקים משפחה: כבר לא צריך להתלבט – אפשר גם וגם. השילוב המנצח של חיי מנזר וחיי אימהוּת מקבל ביטוי בספר בודהיזם לאימהוֹת של שרה נפתלי בהוצאת אסיה.

 לפני הכל – גילוי נאות: אינני אֵם. בעיות כמו דפיציט כרוני בשעות שינה או בלבול וג'נאנה הורמונליים אינן מנת חלקי, וזרות לי חוויות של השפלה פומבית עם התפרצות זעם של ילד בסוּפר, או ריצה חרֵדה לחדר מיון. לא פעם תהיתי למה אומרים לאימהות שעכשיו הילד שלהן הוא התירגול הרוחני שלהן, אבל לא אומרים לא/נשי עסקים שזה בסדר שאין להם זמן לתרגל מדיטציה כי עכשיו הביזנס הוא התירגול שלהם והבוס הוא עכשיו המורה הרוחני. אבל ייתכן שבורותי בעניין הזה נובעת גם היא מן העובדה שאינני אֵם.

 דבר נוסף שתמיד לא הבנתי זה איך זה שהתורות והתירגולים הבודהיסטיים, שבמהותם מכוונים לחיים של ערות ושחרור, הפכו במערב לאוסף של עצות אינסטנט איך לחיות חיים יותר רגועים ועם פחות סטרֶס, והמדיטציה הפכה למערך של כלים לשיפור עצמי. בנדודיו מן המזרח אל המערב, עבר הבודהיזם – כמו בת-דודתו ההודית היוגה – תהפוכות שונות שנועדו להתאים אותו לצריכה קלה ומהירה, יחד עם האספרסו והקרואסון בדרך לעבודה, או במקרה שלפנינו: תוך כדי החלפת חיתול, חימום בקבוק או ניסיונות נואשים לפענח איך לקשור מנשא. תרבות האינסטנט הפוסט-מודרנית אמנם מחפשת מזור למכאוביה ובדידותה, אבל לא רוצה להתאמץ יותר מדי, גם לא שיעיקו עליה עם "שיעורי בית".

גם ספר זה חוטא בהתייחסות לבודהיזם כטכניקה של "סטרֶס רידאקשן", ותעיד כותרת המשנה: "גישה רגועה לטיפול בעצמך ובילדייך". אלא שלזכותה של שרה נפתלי יש לומר שהיא לא עושה לאימהוֹת את החיים קלים: היא מתעקשת שזה לא מספיק לקרוא את הספר, צריך גם לתרגל. כבר בהקדמה היא מנחיתה עלינו את הבשורות הרעות, ש"תורה זו מעולם לא נועדה להיות פילוסופיה. בודהיזם אמיתי איננו רק היבט נוסף של חיינו – הוא משהו שעלינו ליישם בכל רגע שאנו זוכרים לעשות כן." (עמ' 11). אולי הדבר האחרון שאת יכולה לתאר לעצמך בתור אימא טרייה זה לקחת פסק זמן בשביל לתרגל מדיטציה; את בטח מרגישה שלו הייתה לך דקה מיותרת היית בוחרת להשלים שעות שינה. נפתלי מבינה אותך, אבל מעודדת בכל זאת לעשות מאמץ ולתרגל, ומבטיחה שפירות המאמץ שווים את זה. פרק שלם, הנפתח בשאלה המתבקשת: "מה עשוי לגרום לאם כלשהי, שתביעות כה רבות מתחרות על זמנה, לייחד זמן למדיטציה?" היא מייחדת להנחיות מפורטות לתירגולים של מדיטציות שונות, מאיצה באימהות לפַנות זמן בכל יום לתירגול – "גם אם מדובר בדקה אחת בלבד", ומבטיחה יותר שמחה, סיפוק, שלוות נפש, אנרגיה להתמודדות עם מצבים מאתגרים, ואת הדובדבן האולטימטיבי: הסיכוי להיות הורים קשובים וטובים יותר.

הספר מוגש לקוראת במנות גרבר קלות לעיכול: מספר בקצרה (שלוש פסקאות) על חייו של הבודהא, מעביר בתמציתיות – קצת פשטנית אבל מדויקת – את עיקרי התורה המעשיים (ארבע האמיתות הנאצלות, דרך-שמונת-ההיבטים), מתמודד יפה עם שאלת האין-אני המאתגרת, ועוסק בסוגיות של יחסים עם בן הזוג והתמודדות עם כעס, חרדה, מחשבות שליליות, רגשות אשמה ופרפקציוניזם; והכול בשפה קולחת, לא אקדמית ולא מטיפה, זרועה בשפע של דוגמאות מחיי היומיום של האֵם המצויה ובציטוטים מדבריהן של אימהות שהן מתרגלות או מורות בודהיסטיות.

נפתלי מציעה דרכים מעשיות לפיתוח מודעוּת בחיי היומיום, כגון לומר לעצמכם בהליכה: "אני הולך" תוך כדי שימת לב לתחושת הקרקע שמתחת לרגליכם, לחוש את המים על הידיים בזמן שטיפת הכלים, לשים לב לכל התחושות הגופניות כשאתם ממתינים בתור בבנק או בסוּפר. בספר תמצאו הצעות קונקרטיות איך לפתור דילמות כמו האִם לשלוח את הילד למעון-יום, איך לאמץ גישה של הכנסת אורחים כלפי הרגשות השונים שלנו, איך למצוא דרכי תגובה טובות מאלו הטבועות בנו כתלם חרוץ עמוק ואיך לפתח ולטפח שלוות נפש וחשיבה רחבת אופקים.

כמעט כל פרק מסתיים ברשימת הצעות לפעולה, תחת הכותרת: "מה באפשרותנו לעשות", שכוללות הנחיות כמו:  גלו חמלה כלפי עצמכם, אל תשליכו על ילדיכם את הצרכים שלכם, תייגו את מחשבותיכם, זכרו שהכעס ארעי בלבד, התנצלו בפני ילדיכם כשאתם טועים, זַהו אמונות מזיקות כמו: "אסור שהילד שלי יסבול", חייכו בכל הזדמנות – גם כאשר המפתחות של האוטו נפלו לתוך הקקי של הילד (עמ' 109). בהקשר הזה נפתלי מציעה את חוש ההומור כאמצעי יעיל להתמודדות עם הפורענויות הלפעמים אבסורדיות שהחיים מזמנים – להורים ולאחרים כאחד: "בידך הבחירה אם להביא את עצמך לידי מתח מטורף או לצחוק," (עמ' 109) היא אומרת, וממליצה לפתח את היכולת לראות את הגיחוך שבחיי היומיום.

 

הבשורה הטובה בבודהיזם היא שהאפשרות לחיות חיים ערים יותר – ומכאן שמחים, מלאים ושלווים יותר – פתוחה לפנינו וזמינה לנו ללא קשר לנסיבות חיינו החיצוניות – גם אם הנסיבות הן אימהוּת טרייה, חרדות טריות או חוסר שעות שינה. בעידן הניו-אייג' הופכים הקשיים שלנו ל"שיעורים", ובשילוב עם הגישה הבודהיסטית של "התבוננות מודעת ולא שיפוטית" יכולים גם רגעים של מצוקה, חוסר אונים, תסכול וזעם – שלפי נפתלי הם מנת חלקה הכמעט-יומי של האֵם – להפוך לשערים של שחרור והתעוררות. ייתכן שהתירגול לא יחסל כליל את רכבת השֵדים ההורמונאלית, אבל במצבנו ניקח מה שיש, גם אם אלה כמה דקות של שקט ביום, או להיות באמת בנוכחות עם התינוק שלך. אֵם צעירה, שהשתתפה באחד מקורסי המדיטציה שלימדתי, סיפרה לי שכשהיא חזרה הביתה היא הרימה את בִתה בת השנתיים וחשה שלראשונה בחייה היא באמת נוכחת איתה. חדוות התגלית הייתה מהולה בזעזוע ובצער על אובדן השנים, החודשים והימים שבהם לא הייתה נוכחת עם בִתה. תירגול המדיטציה מגדיל את היכולת שלנו להיות בנוכחות עם מה שלפנינו, עם רגע ההווה, ללא הפרשנות המנטאלית, ללא תכנונים וציפיות לרגע הבא או נוסטלגיה לרגעים קודמים. "עיקר ההשפעה של הבודהיזם על חיינו הוא ביכולתנו להיות נוכחים". (עמ' 34) .

התירגול יכול לפתח בך אֶת היכולת להיות האֵם הכי טובה שאת יכולה בכל רגע נתון, ויחד עם זאת לזכור שֶמה שהנך זה לא רק אֵם; אֶת היכולת להשקיע את כל כולך ומאודך ואהבתך – ועם זאת לא להיאחז, לא ליצור לעצמך זהות מקובעת ויציבה. או במילותיו הפואטיות של חליל ג'יבראן בספרו 'הנביא': "ילדיכם אינם ילדיכם… הם באים דרככם אבל לא מכם, ועל אף שהם איתכם הם לא שייכים לכם".

נפתלי מבטיחה ש"תירגול המודעות יחכים אותנו כהורים," (עמ' 49); הלאמה הטיבטי צ'ודָק טוען שמדיטציה והורות צריכים להתמזג, ושאל לנו להפריד ביניהם (עמ' 73). אלא שתירגול המודעות יחכים לא רק הורים, אלא גם את כל מי שמנסים להתמודד עם החוויה המוזרה ורבת המסתורין שנקראת חיים; אל לנו להפריד בין המדיטציה לחוויית החיים ככלל, והיכולת ליישם את פירות המדיטציה בחיי היומיום חשובה ומשמעותית לכל אחת ואחד, ללא הבדל דת, גזע, נטייה מינית ומצב משפחתי. הבודהא לא נתן הנחיות ספציפיות לאימהות, כמו גם לא למקצועות פוּל-טיים אחרים. הבודהיזם הוא תורה אוניברסאלית, ובתור שכזאת פונה אל כל יצורי האנוש באשר הם בגישה בסיסית שווה לכל נפש: כל היצורים רוצים להיות מאושרים וכל היצורים לא רוצים לסבול. לכולנו יועיל להיות יותר נוכחים כל רגע בחיים שלנו; כולנו יכולים להיעזר בהנחיות ובתרגילים שהספר מציע; כולנו יכולים להשתמש בקצת יותר מודעות ותשומת לב, ורובנו שואפים לחיות חיים ערים.

אבל ייתכן שלאימהוֹת יש תמריץ נוסף, מיידי ואקוּטי: בפרפראזה על: "פני הדור כפני הכלב" – פני הדור כפני הוריו, ואם אנחנו לא מצליחים להניע את עצמנו לפעולה תובענית כמו תרגול מדיטציה כדי להביא לעצמנו מעט הקלה מהסבל שבחיים, אולי האפשרות שנוכל להביא הקלה כזו לחיי ילדינו היא זו שתניע אותנו לתרגל. ועל הדרך – גם אנחנו נצא נשכרים.

 בסופו של דבר, החשיבות שיש לאוסף הרעיונות הבודהיסטיים – מרתקים וקוסמים ככל שיהיו ומפתים בהבטחה לחיי שלווה ורוגע – תלויה ביכולת שלנו להפוך אותם מעוד אוסף של רעיונות פילוסופיים, שההתמצאות בהם יכולה אולי להרשים בשיחות סלון בארוחת שישי, להתנסות אישית טרנספורמטיבית; המפתח להעברתם מן הספֵירה האינטלקטואלית אל החוויה האישית האותנטית ואל השינוי המיוחל בחיי היומיום – טמון בתירגול.

חסרונו של הספר הוא יתרונו: לא תיאורטי או עמוק מדי, קליל מספיק כדי שאפשר יהיה להציץ בו בין הנקה להנקה, ומעשי מספיק כדי שאפשר יהיה לנסות להשמיש ולבחון אותו אמפירית. והנימה הניו-אייג'ית, שוודאי תשים אותו על מדף "ספרי ההדרכה עצמית" בחנויות הספרים, המבטיחה שיפור, הקלה ותוצאות – היא אולי ערובה לכך שהקוראות אכן ייעזרו בו ויישמו אותו הלכה למעשה, ובזאת כוחו.

מתרגלות ותיקות ודאי ימצאו את הספר בסיסי מדי, ראשוני מדי, אבל אימהות צעירות ומתרגלות צעירות, שמבקשות קצת תמיכה רוחנית-מעשית לחוויית האימהוּת – ישאבו השראה ועידוד מגישתה הפשוטה של נפתלי, מהסבריה הבהירים והתמציתיים, ומהתרגילים הפשוטים והמדויקים שהיא מציעה. במחשבה שנייה, אולי גם אימהות שהן מתרגלות ותיקות, שבמבט ראשון אולי יאמרו שהספר לא מחדש להן כלום, ימצאו בו תזכורת טובה וחשובה: "תשומת לב, תשומת לב, תשומת לב" (מורה הזן איקיו, עמ' 321). ובמחשבה שלישית: גם אבות, סבתות, דודות, בייביסיטריות, גננות ועוברות אורח אקראיות יוכלו למצוא בספר עצות מועילות לחיים שלווים, חומלים ורגועים יותר, איך להשתחרר מדפוסים הרסניים, איך למצוא אושר ברגעים קטנים ולא צפויים ואיך להיפגש מפגש משמעותי ופורה עם עולמנו הפנימי.

 המהדורה הבאה –  שאני מקווה בכל לב שתצא – עדיף אולי שתהיה עם דפים מנוילנים כדי שאפשר יהיה לנגב מהם את הרוק/חלב/מיץ.

ותזכורת למי שעדיין איננה אֵם: הזדמנות אחרונה להשתתף בקורס מדיטציה של שבוע! אחר כך התירגול הוא רק בינך לבין תינוקך.