אולי זה לא קוּלי להגיד, אבל מעולם לא מצאתי עניין רב בהארי פוטר הצדקן והמתחסד (פיהוק), בפרופסור דמבלדור שהוא הטוּב המוחלט אך חד-ממדי או בוולדמורט, הרוע המוחלט, האלים והמגלומני. דווקא סוורוס סנייפ מעורר בי תחושת הזדהות וסקרנות. דמותו מתעתעת: הַלַּנּוּ הוּא אוֹ לצַרֵנוּ? באישיותו המסוכסכת משקף את אישיותנו שלנו על כל מורכבותה והאמביוולנטיות שבה. מִשחק כוחות האור והחושך שבנפשו משקפים נאמנה את נפשנו אנו, על חלקיה המוארים ועל חלקיה האפלים. מִשחק האור והצל משטה בנו, אלא שהתעתוע נמצא עמוק בנפשותינו שלנו.
ידו של מי תהיה על העליונה – של יצר הטוב או של יצר הרע? האם יבחר סנייפ להסתפח אל כוחות האופל, על כל הפיתויים והקסמים שבהם, או יחזור בתשובה אל חיקו החמים והמשמים של הטוב? ידו של מי תהיה על העליונה בסופו של הסיפור האישי הייחודי שלנו – של המואר או של החשוך? של השואף למעלה או של הנגרר למטה? ומתי מגיע הסוף – האם עם הנפת חרמשו של קוצר-החיים, או עם לידתו ומיתתו של כל רגע ורגע?
אומרים שהבודהיסטים מתרגלים כדי לזכות בלידה יותר טובה בחיים הבאים, ואילו אנשי הדהרמה מתרגלים כדי לזכות בלידה יותר טובה ברגע הבא.
גם הבודהא, אפילו אחרי אירוע ההתעוררות הגדול שלו, המשיך לפגוש את מארה, אדון האופל – הפנימי או החיצוני – ולעמוד שוב ושוב בניסיון. אנקדוטות רבות מספרות שמארה, "The Evil One", היה לובש צורות והסוואות שונות, מופיע לפני הבודהא ומנסה לפתות אותו לסור מדרך הישר.
ייסוריו של סנייפ, הפיתוי של כוחות הרשע מול הכמיהה להיטיב ולחבור אל כוחות האור, הם ייסוריה של הנפש האנושית. למה לנו לנסות להיטיב, להביא מזור לעולם, לתמוך ולרפא? מדוע לטרוח לטפח נדיבות וחמלה, למה לרצות להתפתח, להשתפר, לצמוח? למה שיהיה לנו איכפת מאחרים? מה יוצא לנו מזה?
אני מאמינה שזוהי כמיהתה העמוקה ביותר של הנפש האנושית: לצמוח, לגדול, להיטיב ולעזור. אני מאמינה שטבוע בנו כחותם הרצון "להגביר את הפוטנציאל של כל אדם לממש את צלם אלוהים שבו", כדבריו של הרב והסופר אברהם יצחק גרין, בספרו המופתי "בקשו פני, קראו בשמי "; שקיימת בתוכנו הכמיהה לממש את טבע הבודהא שבנו, ושטבעה החשוף של התודעה – כשנשמטת מעליה כסוּת הפחדים, המאבקים הפנימיים והאמונות המגבילות – הוא נדיב, בהיר, פתוח, שקט וחומל.
סבתא טווילה ניטש, המורה האינדיאנית משבט הסנקה, אומרת שהטבע של אימא אדמה הוא צמיחה, ושהחותמת שלה נמצאת בכל אחד מאיתנו.
כמיהתה של הנפש האנושית, והאתגר הגדול ביותר שלה, הוא לעמוד במקום שבו עומד סנייפ ולהכריע. זכות הבחירה וחובת הבחירה נתונות לנו כל רגע. האם וכיצד להביע – במחשבה, בדיבור או במעשה – את הערכים הנעלים ביותר שאנו שואפים אליהם ורוצים לחיות לאורם.
סיפור אינדיאני מספר על סב המתאר לנכדיו את המאבק הפנימי האנושי כמאבקם של שני זאבים החיים בתוך האדם, זאב טוב וזאב רע. שואלים הנכדים: ומי מנצח? עונה הסב: הזאב שאותו אנחנו מאכילים. שני הזאבים הם שתי איכויות פנימיות שמשחקות ונאבקות בתוכנו – את מי מהם נבחר לגלם בכל רגע? למי מהאיכויות ניתן ביטוי?
גם בוב דילן מצטרף למקהלה, בשירו האלמותי:
you're gonna have to serve somebody, yes indeed You're gonna have to serve somebody, Well, it may be the devil or it may be the Lord But you're gonna have to serve somebody. אתה צריך לשרת מישהו את צריכה לשרת מישהו זה אולי יהיה השטן או אולי יהיה אלוהים אבל אתם צריכים לשרת מישהו.
ברדתו אל הגיהינום ב'קומדיה האלוהית', דנטה פוגש בכניסה את הנשמות המתייסרות של אלה "ששירתו לא את האל ולא את השטן, אלא רק את עצמם". את מי אנחנו בוחרים לשרת: את ההשתוקקויות וההתמכרויות שלנו, את "ההרגלים השחוקים שהעלו אבק", כמו ששרה קרן פלס? או את השאיפות הכי גבוהות, את טבע הבודהא שלנו? האם נְשַרת את השכחה או את ההיזכרות?
הבחירות וההכרעות שלנו מעצבות את חיינו. "הקול האלוהי שבעומק כל אחד מאיתנו קורא לנו לעצב את חיינו כעין המחשה של האלוהות. הדחף הפנימי הזה לחקות את מקור הווייתנו, מעלה בנו זרימה בלתי פוסקת של אהבה, נדיבות ורוחניות," אומר גרין בספרו.
אם המילים 'קול אלוהי' לא מדברות אליכם/ן, אפשר להמיר אותן ב-'קול פנימי', 'טבע הבודהא', 'העצמי הגבוה', או 'הדהרמה – האמת'. הכמיהה העמוקה של הנפש היא שחיינו יהיו המחשה וגילום של החיבור האותנטי והעמוק ביותר אל דבר-מה גדול מאיתנו. מֵעֵבֶר לחיי היומיום. מֵעֵבֶר לחיים ולמוות.
מילותיו של מהאטמה גנדי: "חיי הם המסר שלי" מאתגרות אותנו לחיות כך שחיינו יבטאו באורח קונקרטי ביותר את המסר שלנו. האם אנחנו יודעים איזה מסר היינו רוצים שחיינו יבטאו?
"כל יצור אנוש, אם הוא מודע לזה ואם לא, מבטא בחייו את דעתו איך יצור אנוש אמור לחיות." (ג'יימס רדפילד בספרו 'הנבואה השמימית'). האם החיים שלנו אכן מבטאים את דעתנו איך יצור אנוש אמור לחיות?
כל שעלינו לעשות הוא להסתכל על החיים שלנו ולהקיש מתוכם מהי התפיסה הלא מודעת שלנו לגבי איך חיים אמורים להיות. החיים שלנו. הפיכת התהליך למודע עוזרת לנו להביא בחירה לנסיבות חיינו, יהיו אשר יהיו, ולעמוד מאחורי הבחירות שלנו. אם התמונה של חיינו העכשוויים לא תואמת את איך שהיינו רוצים שהחיים שלנו ייראו – המודעות לכך עוזרת לנו לשנות אותם.
"אבא, אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי שלמסע הזה יהיה סוף טוב", שר אביתר בנאי בסינגל החדש שלו. אלא שלהַוותנו אין לנו ערובות ובטחונות כאלה. מי יכול להבטיח? ההכרעות שלנו כל רגע ורגע הן שקובעות אם הרגע הבא יהיה רגע טוב, ואולי גם ההגדרות שלנו של מה זה "טוב" משתנות לעיתים קרובות. ובסופם של כל הרגעים, כשהמסע האישי, הייחודי שלנו, עם הגוף הזה והתודעה הזאת – יבוא אל סופו, הכרעות רגעיות אלו גם יטו את הכף אל "סוף טוב"; כשנרקוד את הריקוד האחרון שלנו ונשיר בפעם האחרונה את השיר שלנו, הדרך בה בחרנו לחיות את חיינו תכריע אם נחוש שיש סוף טוב למסענו.
אנחנו עולי הרגל במסע של החיים הרוחניים. מֶכָּה שלנו היא רגע ההווה; תרמילנו מלא במיומנויות שפיתחנו, במורים שפגשנו, בתובנות שצמחו בנו, באיכויות שהתפתחו בנו; המצפֶן שלנו הוא הלב; המודעוּת היא החרב שאיתה אנחנו מפלסים את דרכנו בסבך החיים; המפה שמנחה אותנו היא התכוונות העמוקה לחיות חיים ערים.
סיפור זן שאני מאוד אוהבת מספר על סמוראי שבא אל מאסטר וביקש ממנו ללמד אותו על גן עדן וגיהינום. המאסטר הישיש הביט בו בזלזול ואמר: "איך מעז רוצח כמוך לבוא אלי ולבקש ללמוד אצלי?" הסמוראי התמלא חימה, שלף את חרבו מנדנה ועמד להוריד אותה על ראש המורה. בעוד החרב באוויר, נשמעו מילותיו השלוות של המאסטר: "זהו, אדוני, הגיהינום". בבת אחת נפלה הבנה גדולה על הסמוראי. חרבו נשמטה מידו, ותחושת הכרת תודה עצומה מלאה את לבו. הוא צנח על ברכיו לפני המאסטר. "וזהו", המשיך המאסטר בשלווה, "גן העדן".
דרך הדהרמה: דרך הלב והתבונה 