נכתב יחד עם אביב טטרסקי

כל מה שנדרש כדי שהרשע יצליח הוא שבני אדם הגונים לא יעשו דבר.
הפילוסוף האירי אדמונד בורק

לכאורה, מה עניינה של הדהרמה, שפירושה אוסף התרגולים והתורות הבודהיסטיות, לנושאים כמו מעורבות חברתית, אקולוגית-סביבתית ופוליטית? מקובל לתפוס תרגול מדיטציה כחוויה מאוד פרטית שנעשית ביחידות, בדלת אמותיו של אדם. פעולה בעולם, לעומת זאת, נתפסת כנוגדת את רוח המדיטציה: הרי עשייה חברתית מקורה ברצון לשנות את העולם, ותרגול מדיטציה מקורו ברצון לשנות את עצמנו. ואין השניים דרים בכפיפה אחת.

 אלא שהבודהה לא לימד את הדוקהא כהתרחשות אישית ופסיכולוגית בלבד (במיוחד לאור כך שאין דבר כזה "אישי" בבודהיזם). יש דוקהא בעולם – רעב, דיכוי, מלחמות, אי צדק, ניצול – והדהרמה "לא מציעה השקפה נוחה רוחנית או גלובלית, אלא מתייחסת לסבל היכן שהוא מופיע, ונותנת לו מענה", כדבריו של מורה הדהרמה והאקטיביסט כריסטופר טיטמוס.

הדהרמה מלמדת אותנו שהסבל שלי משולב בסבלו של האחר/ת, ושפירות התרגול שלנו חייבים לקבל ביטוי לא רק ברגישות גבוהה יותר שמתפתחת כלפי עצמנו וכלפי הקרובים לנו, אלא גם ברגישות גבוהה יותר, באכפתיות ובמעורבות במה שקורה סביבנו בקהילה הרחבה יותר – קהילת העולם. התפיסה הבודהיסטית, לפיה כל ההתרחשויות והאירועים מושפעים זה מזה ומשפיעים זה על זה דרך התהוות גומלין – מעודדת אותנו לפעולה. אלו יכולות להיות פעולות של הבאת ריפוי ליחידים, פעילות של העלאת מודעות אקולוגית, עבודה התנדבותית בהוספיס או בבתי סוהר, הבאת הדהרמה לאוכלוסיות מגוונות, וגם נקיטת עמדה ופעולות לגבי הכיבוש הישראלי המתמשך או הדיכוי והאלימות בעזה.

 גם הגישה היהודית-קבלית תומכת בקריאה לפעולה. בספר 'בקשו פני, קראו בשמי' כותב הרב גרין: "התיקון שלנו לא יושג על ידי תפילה בלבד. … צריכים להשלים את המחשבות והמילים הקדושות שלנו במעשה. … רק על ידי עשייתנו – אנו מתקנים את העולם."

שלושת הרעלים החברתיים

וימאלה ת'אקר, מורה רוחנית ופעילה חברתית, מתארת את שתי הגישות – זו השמה דגש על עבודה חברתית וזו השמה דגש על עבודה פנימית – וטוענת:

"רוב האנשים בוחרים באחת משתי הגישות הללו. קבוצות דתיות קוראות לצמיחה פנימית ולמהפכה פנימית, ואילו קבוצות של אקטיביזם חברתי קוראות לשירות חברתי. עלינו להתבגר; להשאיר מאחור את הצדקנות-העצמית של הגישות המקובלות ולהיפתח לחיים שלמים, למהפכה כוללת. זהו אינו הזמן להפוך לחוקר-רוח חסר תודעה חברתית. איננו יכולים עוד להרשות לעצמנו מותרות שכאלה. אין להפריד בין הדברים. חוקרי-הרוח חייבים להתאמץ להיות מודעים חברתית, החיים אינם מפוצלים; אינם מחולקים. לא ניתן לחלקם לרוחני וחומרי, לאישי וקולקטיבי."

לדבריה, "חופש פנימי הוא אחריות חברתית" ו"חיינו יהיו מלאים ומבורכים באמת רק כאשר נחוש את סבלו של האחד כסבלו של הכלל".

הדהארמה מדברת על שלושה רעלים שמערפלים את התודעה שלנו: זדון, חמדנות ובורות. כדי להתעורר או להשתחרר יש לנקות את התודעה מהרעלים האלו ולכך בעצם מכוון התרגול הבודהיסטי. דייויד לוֹי, מורה זן ופרופסור לפילוסופיה מזרחית, תרגם את שלושת הרעלים הללו מהמישור של התודעה האישית אל המישור החברתי: מיליטריזם וטרור הם הביטוי החברתי של זדון, והסוכנים שלהם הם שלל הארגונים הצבאיים-ביטחוניים ותעשיות הנשק. קפיטליזם וחומרנות הם הביטוי החברתי של חמדנות, והסוכנים שלהם הם תאגידים, מוסדות פיננסים שונים ותעשיית השיווק. הסוכנים של הבורות החברתית הם תעשיית התקשורת, הפרסום והבידור. לפי המודל הזה, חברה חופשייה וערה היא חברה שמשתחררת מהדומיננטיות של הכוחות הללו.

ההבנה שדוקהא, אי נחת, סבל, חוסר ביטחון, פגיעות ומוות הינם מאפיינים מהותיים של הקיום יוצרת שינוי דרמטי בניסיון להתמודד איתם. המחשבה שאם רק נסלק מדרכנו את מה שמפריע לנו מצבנו יהיה טוב יותר, היא בורות, כי המציאות תמיד טופחת על פנינו בדמות אתגרים והתנגדויות. לפעמים יהיה זה הטבע שלא נענה לרצונות שלנו, לפעמים יהיו אלה אנשים אחרים ולפעמים אומות אחרות. ההתעקשות על מה שאני רוצה, בלי לקחת בחשבון את הצרכים האנושיים הבסיסיים של אדם אחר, היא חמדנות. ועל מנת להצדיק את החמדנות ואת הבורות שלי אני עושה דמוניזציה לאחר: הוא אינו כמוני, הוא שטוף שנאה ומה שהוא באמת רוצה זה להשמיד אותי. אין לי ברירה אלא להילחם בו. זה הזדון.

 בהקדמה לתרגום החדש של הספר שהפך לקלאסיקה 'לב האפלה' של ג'וזף קונרד, שעוסק במעשי הגזל של האדם הלבן  באפריקה, אומרים המתרגמים שולמית ויאיר לפיד:

"כדי שתוכל להכאיב לאדם אחר, אומר לנו קונרד, אתה מוכרח לשכנע את עצמך שהוא שונה. אתה מוכרח להאמין שמה שמכאיב לך אינו מכאיב לו. הוא אינו רעב כמוך, אינו אוהב את ילדיו כמוך, אינו חולם כמוך ואינו פוחד כמוך. לא השנאה היא שמשחיתה אותנו, אלא האדישות. אם היא משתלטת עליך הרי שאתה נמצא, באמת, בלב האפלה".

החיבור (המתבקש) בין דהרמה לפעולה חברתית ולאקטיביזם אינו המצאה מודרנית או מערבית. בספרו Awakening the Buddha Within, מספר לאמה סוריה דאס שהבודהא היה בעל מודעות חברתית ואקולוגית עמוקה, ושבין השאר הוא עודד את הנזירות והנזירים לשמור על איכות המים באגמים מפני זיהום, ולנטוע עץ חדש מדי חודש, כדי להחזיר אנרגיה וחיוּת לאימא טבע. מה שהיה נכון לבודהא לפני 2,500 שנה ודאי נכון עבורנו כיום, כמו שנאמר: "להיות בודהא זה להתנהג כמו בודהא"  (Buddha is as Buddha does).

זֵן עושי השלום

אחד מראשוני מורי הזן באמריקה, ברני גלאסמן,  פשט את גלימת הנזיר שלו וייסד את ארגון Zen Peacemakers . הוא ותלמידיו עושים עבודה רבה עם חסרי דיור, חולי איידס ואנשים מכורים לסמים. עוד פרוייקט שלהם הוא רטריט זן שמתקיים כל שנה באושוויץ ובו משתתפים יהודים, פלסטינים וגרמנים.

טיך נהאת האן הוא מורה זן וייטנאמי שבעת מלחמת וייטנאם הקים ארגון שסייע לשקם כפרים מופצצים, הקים בתי ספר וארגן סיוע רפואי. תוך כדי כך הוא גם נסע לאמריקה בניסיון להביא לסיום המלחמה. ב-1966 הוא נאלץ לגלות מארצו בשל פעילות השלום שלו שגם זיכתה אותו במועמדות לפרס נובל לשלום. גם אחרי המלחמה הוא עשה ועושה רבות למען שיקום ארצו, שיקומם של פליטים וייטנאמיים ופיוס וייטנאמי-אמריקני. מדי שנה הקהילה שלו בכפר שיזף  בדרום צרפת, מארחת קבוצות של יהודים ופלסטינים שמקיימים דיאלוג תוך כדי שהם נעזרים בתרגול מדיטציה ותרגילי מודעות אחרים של הקהילה.

ג'ואנה מייסי היא אקטיביסטית אמריקאית בתחומי האקולוגיה והנשק הגרעיני. היא פיתחה שיטה הנקראת The work that reconnects  שבה היא תרגמה את הגישה הבודהיסטית לסדנה בת 10 ימים של עבודה רגשית עמוקה סביב נושאים אקטיביסטים. היא מלמדת ברחבי העולם והסדנאות שלה משמשות הן על מנת להניע מתרגלי דהארמה לאקטיביזם והן ככלי לתמיכה והעצמה עבור אקטיביסטים שמתמודדים עם דברים מאוד לא קלים.

המורה התאילנדי אג'האן בודהדסה היה כל כך פעיל בנושאים חברתיים עד שהואשם בקומוניזם. באחד המאבקים שניהל נגד כריתה של יערות בתאילנד הוא קיים טקס בו קיבל עצים להיות נזירים. הפועלים התאילנדים שהיו אמורים לכרות את העצים היו בודהיסטים אדוקים ובעקבות הטקס הזה סרבו לכרות את אחיהם הנזירים.

הדוגמא הבולטת ביותר בארץ לדהארמה מעורבת חברתית היא עמותת שביל זהב  שנוסדה בשיאה של האינתיפאדה השנייה. זו הייתה יוזמה של עמותת תובנה (שמקיימת קורסי ויפאסנה) לקרב בין יהודים לפלסטינים ולהשמיע קול ברור של אי אלימות. 'שביל זהב' קיימה עשרות הליכות שלום בישראל ובשומרון. היא גם קיימה פרויקטים שונים של סיוע לפלסטינים בברטעה המזרחית ובנפת ג'נין. פעילים מרכזיים של 'שביל זהב' ממשיכים היום בפעילות, בעלת אופי אחר, תחת השם "הפסקת האש שבלב" (לקבלת פרטים על הפעילות הזו אפשר לכתוב אל אביב avivsky@gmail.com).

חמלה חייבת להוביל לפעולה

כשאנחנו מסתכלים לתוכנו אנחנו יכולים לראות שלא רק שאיננו משוחררים מבורות, חמדנות וזדון אלא שמדובר בכוחות פנימיים חזקים שצריך מעט מאוד כדי שהם יפעילו אותנו. מה אנחנו יכולים לעשות על מנת לטפח בתוכנו איכויות מסוג אחר?

בשקט של המדיטציה, כשהתודעה מרוכזת, מתרחשת הרפיה גדולה. הבורות שבהתקבעות על חד-צדדיות מפנה את מקומה לראיה רחבה יותר, רב-צדדית של המציאות. הדחפים החמדניים שלנו מאבדים קצת מכוחם, וביתר קלות אנחנו יכולים לראות גם את האחר/ת.

הדהארמה מבהירה שאיננו קיימים בפני עצמנו. כל אדם מושפע וקשור לאין ספור האנשים שחיים סביבו. לכן איננו יכולים להסתפק בטיפוח התודעה שלנו בלבד, ומוטלת עלינו מחויבות לשחרר את החברה שלנו מכוחם של בורות, חמדנות וזדון.

בבסיס של כל הגישות הבודהיסטיות עומדים שני עקרונות מרכזיים: מחויבות להפחתת הסבל בעולם וחמלה. כיצד יכולים ההולכים בדרך הדהרמה והמחויבים עמוקות לדרך זו לתרגם את המחויבות הזאת מהלכה אל המעשה, למעשים ולפעולות ש"יתייחסו לסבל היכן שהוא מופיע ויתנו לו מענה?" עבורנו, דהרמה אחראית היא דהרמה המשלבת בין התובנות והחוכמה המתפתחות בתרגול, לבין מחויבות עמוקה להפחתת הסבל בעולם, הבאה לידי ביטוי במילותיו של הנזיר ומורה הדהרמה או פנדיטה סיאדו : "חמלה חייבת להוביל לפעולה", ובמילותיו של מרטין בובר :

"הבא לתקן יתחיל בו בעצמו; הווה אומר, יתחיל, אבל לא יסיים:

חייב אדם לצאת לדרכו מעצמו, ולא לכוון את דרכו אל עצמו;

מוטל עליו לתפוס את עצמו, אבל חלילה לו שיהא נתפס לעצמו ויטפל בעצמו".