מי אני, מי אנחנו – שיחת דהרמה

שיחת דהרמה מריטריט בנושא זהויות.

האם אני בתה של אמי? מורה למדיטציה? בת זוג? פעילת שלום? ומה עשיתי בצבא? מאיפה אני במקור? הזהויות שאנחנו מחזיקים משרתות אותנו רק כל עוד אנחנו יודעים לשחק איתן, לאחוז בהן בכף יד פתוחה

לעיתים בקורסי מדיטציה ארוכים אנחנו מייחלים להיות מישהו אחר. אנחנו חשים מיאוס ועייפות מלהיות בתוך הראש הזה, מלחשוב את המחשבות האלה שוב ושוב, מלחוש את הכאב הזה בברך. נדמה שהיינו שמחים להחליף את העצמי הזה שלנו עם השכן או השכנה, במיוחד זאת שיושבת כמו פסל בודהא. אבל אז, כשנגמרת המדיטציה ואנחנו משוחחים עם השכנה – אנחנו מגלים שגם להיות בתוך הראש שלה זה לא כזה להיט.

כמה חבל שאנחנו לא יכולים באופן מאוד נוח להשאיר את העצמי שלנו מחוץ לאולם המדיטציה, תלוי על קולב יחד עם בקבוקי המים והכפכפים. אבל מה לעשות, כמו שאומר ג'ון קבט זין: באשר תלכו שם תהיו.

אז במקום להיפטר מהאני הזה, הבה נחקור מה מרכיב אותו מלבד השם, הביוגרפיה ואוסף של תכונות, הרגלים, נטיות והתניות שאנחנו קוראת להם "שלנו".

 לא משנה מי אנחנו בחיים "בחוץ", מחוץ למתקן הייסורים הזה שאנחנו קוראים לו ריטריט ויפאסנה: לא משנה מה המצב המשפחתי שלנו, יש או אין בן/בת זוג, אם אנחנו בעמדות מפתח חשובות, או בעלי תארים אקדמיים, אם יש לנו הרבה כסף והשפעה או שאנחנו סטודנטים תפרנים, א/נשים עם אמביציה או בשאנטי, עם חלומות ויוזמות או בלי הרבה שאיפות בחיים, מה מצב הבריאות שלנו, אם אנחנו צעירים או מנוסים – השאלה עדיין נשארת אותה השאלה: מהו הדבר הזה שאנחנו קוראים לו "אני"?

 מגיל מאוד צעיר אנחנו אוספים זהויות ותוויות. את התווית הראשונה בעצם לא אספנו אלא היא הוטלה עלינו, כשמכריזים עלינו באולטרה סאונד או בלידה: זוהי בת! או: זהו בן!

אחר כך אנחנו גדלים וכמו אוסף הבולים או מחזיקי המפתחות שהיו לי בילדותי – אנחנו הופכים לאספנים של זהויות שונות שמגדירות וממצקות אותנו.

חייתי הרבה שנים בארצות הברית, ושם, עוד לפני שאתה קולט את השם של מי שעומד מולך, השאלה הראשונה היא: מה את/ה עושה? בגיל 19 רק מתחילים את הקולג' וכבר מוציאים כרטיס ביקור: צלמת. משורר. במאי קולנוע. סופרת. לא משנה שעדיין לא פרסמת כלום.

בישראל זה קצת פחות נפוץ, אצלנו עד גיל 35 השאלה היא: איפה היית בצבא? רק מאוחר יותר זה עובר ל: מה את/ה עושה?

הזהויות האלה לא רק מעניקות לנו כביכול ביטחון ותחושת ודאות והמשכיות, הן גם ממקמות אותנו כחלק מהֶסדר החברתי: הצבא, ההשכלה, איפה גדלנו ואיפה למדנו. כשחייתי בארה"ב זה כלל גם את השאלה 'האם את יהודיה?'. בארץ אני נתקלת בשאלה: גם את במקור מקיבוץ? זה שם אותנו בקטגוריה מסוימת, בשייכות מסוימת, ממקמים אותנו במקום מסוים, זה בא עם סט שלם של הנחות  והשלכות.

לתחושת השייכות שהזהויות האלה מקנות יש מחיר: הן עולות לנו במחיר של נבדלות. הן יוצרות תחושה מתעתעת של ביטחון, אבל בעצם יוצרות הפרדה, סוג של חומה סביבנו.

תרגול המדיטציה עוזר לנו לראות מבעד לחומות האלה, מבעד להפרדות. עוזר לנו להסתכל על עצמנו ולבחון בחינה לא ביקורתית אלא בחינה אנתרופולוגית: אילו זהויות אני מחזיק/ה, האם אן משרתות אותי או חוסמות אותי, ובאיזה אופן אני מחזיק/ה אותן: האם אני מחזיקה את הזהויות האלה שאספתי ושאני מגדירה את העצמי על ידן כמו אגרוף קמוץ או כמו כף יד פשוטה.

 לפעמים אנחנו נוטלים זהות חדשה – של מחפש/ת רוחני/ת. חייתי הרבה שנים בקהילה רוחנית בארצות הברית, בה תרגלנו יוגה ומדיטציה עם הגורו שלנו. כולנו היינו "חסידים", תלמידיו של הגורו. הייתה לנו זהות מאוד מגובשת, מאוד מוצקה, מאוד מוחלטת, והיא מצד אחד שירתה אותנו ומצד שני הייתה בעוכרינו, כי היא הפרידה אותנו  מאחרים, יצרה חיץ בינינו לבין אחרים, וגרמה לנו להתבדל ולהרגיש התנשאות, כאילו אנחנו יותר טובים מאחרים.

החזקתי אז מאוד במהודק את הזהות שלי כתלמידה של הגורו שלי, והדרך בה הלכתי לא הייתה עוד דרך, עוד סגנון, שער נוסף בין הרבה שערים שונים שדרכם אפשר להגיע אל האמת. היא הייתה עבורנו השער היחידי, האמת היחידה, החזקנו את הזהות הזאת כמו אגרוף קמוץ ודבקנו בה "כקוצים של תשעה באב", כמו שאומר אריך קסטנר.

כשאנחנו מחזיקים חזק מדי, אנחנו יוצרים סבל לעצמנו. הזהויות השונות שלנו הן כמו מעילים שאנחנו לובשים כשקר ויורד גשם, אבל אחר כך מתחלפת העונה, משתנה מזג האוויר, ואילו אנחנו מתעקשים להמשיך ללבוש את המעיל. ולא רק שהמעיל הזה, שקודם שירת אותנו, עכשיו מחמם אותנו וגורם לנו סבל, אלא שגם גדלנו והוא כבר קטן עלינו ולוחץ, ואנחנו מכווצים בו, אבל ממשיכים להחזיק בו בגלל פחד, שמא מי נהיה בלעדיו, או ש:"מה יקרה אם אתחיל לקלף את המעיל הזה, מה אני עלולה למצוא מתחת". אנחנו מתעקשים ללבוש אותו גם כשבחוץ חמסין, כי זה "מי שאנחנו".

יש לנו זהויות רבות, שונות ומגוונות. לדוגמה סוף שבוע אחד, שהיה עמוס בזהויות:

נסעתי לבקר את אימא שלי בקיבוץ. ישבנו על כוס תה, שאלתי לשלומה (היא כבר בת 88!), נתתי לה לפנק אותי, עשיתי כלים, ושוחחנו על איזה ספר היא קוראת עכשיו ועל הנכדים. כשעמדתי לנסוע, היא אמרה: "יש לי משהו בשבילך", פתחה את הארון והוציאה… 'מקופלת'!

אז כמה שעות הייתי בת.

אחר כך נסעתי משם, וכשנסעתי, לא הייתי יותר בת. לא נעלמה הבת?

נסעתי לבקר חברה שגרה בצפון, הכנו ביחד ארוחת ערב, שוחחנו ושיתפנו. כך כל הערב הייתי חברה.

למחרת לימדתי שבת של תרגול מדיטציה, ולכמה שעות הייתי מורה לדהרמה: הנחיתי מדיטציה ותרגילים והתבוננות וחקירה.

אחר כך גם זה נגמר, והיום חלף, וכשצעדתי משם – איפה הייתה המורה לדהרמה?

משם נסעתי לתל אביב, לפגוש את בת-הזוג שלי, אז איתה הייתי בת-זוג. השתתפנו בעצרת גדולה של תמיכה ומחאה בעקבות פיגוע הירי במשרדי האגודה של ההומואים והלסביות והבי והטרנסג'נדרים. אז שם הייתי לסבית, פוגשת חברים, מוחה כפיים, מזילה דמעה – זאת הייתה עצרת מאוד מרגשת, עם הופעות ושירים, עם סיפורים קורעי-לב ועם פוליטיקאים שלקחו טרמפ ונשאו נאומי בחירות.

אחר כך נגמרה העצרת, והלכתי לישון. וכשאני במיטה שלי, איפה סנדיה הבת, איפה סנדיה המורה לדהרמה, איפה סנדיה הבת-זוג? מי נמצא שם כשאנחנו במיטה?

שרה חינסקי ז"ל, חוקרת תרבות ואמנות, כתבה ביומנה שחלקים ממנו התפרסמו במוסף 'הארץ': "התפשטתי מכל התכונות האישיות שאני מכירה כ'שרה', איבדתי את הזיכרון והשיער. זה מרתק אותי, אני מבינה שלזיכרון יש תפקיד בזהות שלנו. הוא מקבע את הזהות, לא נותן לה לזוז ולהתפתח. הזיכרון הוא שומר הסף שעוזר לך להישרד, לא להשתנות, אנחנו עושים מאמצים כדי להישאר the same."

לפני שנים רבות מאוד הייתה לי שיחה עם כריסטופר טיטמוס, מורה לדהרמה יקר שמגיע לארץ כל שנה ומאוד מומלץ לשבת איתו. ואמרתי לו אז בשיחה: "כריסטופר, אני פעילת שלום, ואני לא מוכנה לוותר על הזהות הזאת כי יש יותר מדי מלחמות וקונפליקטים בעולם; אם אני אוותר על הזהות הזאת זה כאילו שלא איכפת לי, ושאני מוותרת על הניסיון לשנות, לשפר. זה כאילו שאני מסכימה עם הסטאטוס קוו, כאילו שאני משתפת פעולה עם המצב כמו שהוא. ואז תוך כדי שיחה איתו הבנתי פתאום: אני לא יכולה לחכות שהעולם ישתנה כדי להיות חופשייה. אני לא רוצה להגיד: כל עוד העולם הוא כזה וכזה, אני אמשיך להחזיק את הזהויות שלי כמו אגרוף, אני אמשיך להיאחז, ורק אחרי שהעולם ישתנה – או-אז אני ארפה.

אנחנו לא רוצים לתלות את החירות הפנימית שלנו בשום דבר חיצוני: לא במצב העולם, לא בבני או בנות הזוג שלנו, לא בילדים שלנו, גם לא במצבנו הכלכלי או הבריאותי.

חברה כתבה לי לאחרונה בנושא זה: "הבנתי פתאום שבין שלל 'המעילים' המצויים בארוננו ישנם כאלה שאנו מתהדרים בהם וישנם כאלה שאנחנו מעדיפים ללבוש רק במסגרות יותר אינטימיות, ולא להופיע בציבור כשהכתובת על מצחנו."  כל הזהויות שלנו הן שוות-ערך, כולן מכובדות וראויות באותה המידה, וכולן ריקות מעצמיות ומ"אמת" באותה המידה.

וגם את/ה, הקורא/ת מילים אלה ברגע זה, עצרי רגע והרהרי: אילו זהויות אספת במהלך השנים? עם אילו תוויות את מזדהה ובאילו את מתביישת, אילו זהויות את מחזיקה בכוח, עם פחד לאבד, ומאילו את יכולה קצת להרפות?

ייתכן שאת/ה הורה – שאל/י את עצמך: איפה האם או האב עכשיו? אם את/ה בעל או רעיה – איפה הבעל או הרעיה ברגע זה? אולי את/ה יהודי/ה או ערבי/ה, חילוני/ת או דתי/ה, מזרחי/ת או אשכנזי/ה, אולי מורה ליוגה או ארכיטקטית, עובד סוציאלי או מתכננת מחשבים, איש עסקים או סטודנטית – איפה הם ברגע זה?

איפה כל התוויות האלה ברגע זה, איפה ההיסטוריה של כל אחת ואחד מאיתנו ברגע זה? מה נמצא ברווחים שבין הזהויות? מה קיים מאחורי הזיכרונות?

אין שום דבר רע מובנה בזהויות שלנו; הן משרתות אותנו כל עוד אנחנו מתייחסים אליהן בקלות, ורואים אותן כפי שהן באמת: תפקיד זמני שאנחנו משחקים בתיאטרון החיים, תווית שמשרתת אותנו כקונוונציה, כצורך להיות בתקשורת. כל עוד אנחנו מחזיקים אותן בקלות, כתוויות שמחד גיסא אינן מאיימות עלינו, ומאידך גיסא אנו לא בהזדהות מוחלטת איתן.

חופש זה לא שלא יהיו יותר זהויות – גם הבודהא ענה כשקראו בשמו. חופש משמעו לא להיות כבול על ידי הזהויות האלה. לשחק עם הזהויות, להשתמש בהן כל עוד הן משרתות אותנו, ולהניח להן ולשמוט אותן כשהן לא. להחזיק אותן בקלות עם כף יד פתוחה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s