קפיצות קוואנטיות לשנה החדשה

snake

מה יקר ללבנו יותר מהתעוררות?

בערב ראש השנה האזרחית, ב-31 בדצמבר, לפני שנים, בטירוּ-ואנאמלאי, כפר בדרום הודו, יצאתי לטיול של אחר הצהרים ורגלי נדדו אל המשעולים שמחוץ לכפר, בין שדות מעובדים, שיחים וקוצים. תוך כדי התענגות על הטבע הסובב אותי, שמתי לב שהמחשבות שלי נודדות, ושכדאי אולי, עם כל תרגולי המדיטציה שלי, להחזיר קצת את התודעה אל ה"כאן ועכשיו" כפי שקוראים לזה בימינו.

בשנייה שהחזרתי את התודעה אל ההווה, נחו העיניים שלי מבלי משים על שיח מימיני, וקלטו – בגובה המותניים שלי ושלושים סנטימטרים ממני – ראש מכוער (או יפה, תלוי בנקודת ההשקפה) של נחש צהבהב.

בטרם הספקתי לעכל את הידיעה ברמה הקוגניטיבית, שמעתי צווחה נשית לא-אופיינית בסגנון סרטי שנות החמישים בוקעת מגרון (בדיעבד הסתבר ששלי), ומצאתי את עצמי מהעבר השני של התעלה אחרי שגוף (בדיעבד הסתבר ששלי) זינק בקפיצה סופרוומאנית – ממש, אבל ממש לא-אופיינית – טס באוויר ונחת כמה שיותר רחוק ממקור הבהלה. שנים מאומצות בחדרי כושר – לו אי פעם הייתי דורכת בהם – לא היו מביאות לכזה הישג מרשים, שעם כל הרצון הטוב קשה לי לקחת עליו בעלות. מה זה היה: אינסטינקט הישרדותי? פחד קמאי? התממשות הנבואה המקראית "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב"?

דבר ראשון, פניתי אל חברתי האינדיאנית

דבר ראשון, כנתינה נאמנה של מדינת העידן החדש, ביררתי אצל חברתי האינדיאנית מה זה אומר להיתקל בנחש, ועוד בשלהי השנה האזרחית. האינדיאנים לא הכזיבו: נחש מסמל שינוי. כיצור המשיל את עורו בשלמותו ובבת אחת, הוא מסמל לנו את האפשרות לטרנספורמציה, ל- letting go של הישן, להשלת כל מה שכבר לא עובד בשבילנו, כל מי שהיינו ואיננו עוד. בספר 'שיחות עם אלוהים' נאמר: "תחתרו להביא שינוי לא מפני שדבר הוא לא טוב, אלא כיוון שהוא חדל להצהיר בדייקנות מי אתם. …יש רק סיבה אחת ויחידה לעשות דבר כלשהו: להצהיר ליקום מי אתם… יש תמיד רק סיבה אחת גם לאי-עשיית דבר כלשהו: מפני שהוא חדל להיות הצהרה בנוגע למי שאתם רוצים להיות. הדבר אינו משקף אתכם יותר."

אפשר שהמפגש המצמרר עם הנחש סימל את השלת הדימוי העצמי שלי כמישהי שקפיצות הן נגד הדת שלה. אבל ייתכן שמדובר במטפורה לקפיצה עמוקה וחשובה יותר, קפיצה מן הידוע והמוכר אל הלא ידוע והלא-נודע. קפיצות אל מה שלפעמים נראֶה לנו כמו תהום, כאותה הקפיצה שקפץ קרלוס קסטנדה בשעת הפרידה שלו מדון חואן.

הקפיצות האלה, שבזמן אמת נחוות כדבר המפחיד ביותר עלי אדמות, מתגלות לעיתים כדבר המשמעותי ביותר שקרה לנו.

אנחנו, היצורים האנושיים, משולים לאותם לולייני טרפז, שאולי יצא לכם לראות בקרקסים, מתעופפים באוויר מטרפז לטרפז, כשהקהל עוקב אחריהם מלמטה פעור-פה ועצוּר נשימה. או אולי כמוני, אתן/ם לא מסוגלים להסתכל מרוב אימה, הופכים פתאום למונותאיסטים ונושאים תפילה חרישית לשלומם של הלוליינים ומה לעזאזל חשבו בקרקס הזה שלא פרשו להם רשת ביטחון.

הרגע הזה, שבו הלוליינית הרפתה ממוט הטרפז – אי שם מאה מטרים מעל פני הים – והיא צפה באוויר בהנחה – בתקווה! – שמוט הטרפז הבא שט לקראתה, אבל אצבעותיה החזקות והמיומנות עדיין לא סגרו עליו, הרגע הזה, שאת כל המוכר והידוע הִשלנו מאחורינו, שיש בנו איזו ידיעה עמומה שמשהו חדש אמור להיכנס לחיינו אבל הוא עדיין לא הופיע, הרגע הזה שאנחנו צפים באוויר ללא אחיזה ונדמה שהוא נמשך כנצח – זהו רגע של אימה צרופה. שכל המוכר והבטוח, הנוח והמנחם – קרס, איבד את אחיזתו. או שמא אלה אנחנו שאיבדנו את אחיזתנו בו – הוא נשמט מבין אצבעותינו למרות כל מחאותינו, על אף שגייסנו את כל כוח ההתנגדות שלנו, בעטנו וצרחנו. ככה בלבד רובנו מתקדמים ומתפתחים בחיים. שום דבר נקי ומעודן כמו השלת עור נחש – לא, אנחנו בועטים ומתנגדים, מתפתלים, ממאנים ומתמקחים – לא בקלות ניתן שיכניעו אותנו!

לבסוף, רצוצים ומותשים מהמאבק, אנחנו מתמסרים בעל כורחנו, לפעמים בייאוש, נכנעים לכוח הזה שגדול מאיתנו, שדורש מאיתנו לגדול, להתפתח, להשתנות. הקול הזה, שאיננו חיצוני לנו, שנוגש בנו ללא רחם, שלא מניח לנו לשקוט על שמרינו או להתבשם יותר מדי זמן מפירות הטרנספורמציה האחרונה שעברנו, שקורא לנו שוב ושוב, עוד ועוד, להיות כל מי שאנחנו. במלואנו. ללא פשרות. לא להותיר אבן על אבן או פינה אפלה. לא להתביית לאורך זמן במבנה החדש שיצרנו לעצמנו.

עבודות בניין

"לפעמים השטיח נשמט ואנחנו נשארים ללא נקודת התייחסות, ללא מקום להישען עליו," אומר מורה הדהרמה אג'יי סינג, "כל האמונות הישנות, המערך הישן, הכול פתאום מרוקן מתוכן או מערך. ואז אנחנו צריכים למצוא ערכים או הבנות חדשות מתוך המקום החדש שלנו. אלה ינבטו מתוך הרובד העמוק יותר שנחשף אחרי הקריסה".

אנחנו רוב הזמן בתהליך של בניית מבנים שנוצרים מהיאחזות. לעיתים קורה פתאום שהבנייה נעצרת, מבנה חדש עדיין לא הופיע, אבל המבנה הקודם שבנינו כבר קרס; אותו מקום בטוח, נוח ומוכר שיש בו קצת ביטחון ונחמה. כי מה כבר ביקשנו? קצת ביטחון ונחמה לא יהרגו אותנו.

לא, אבל הם ירדימו אותנו טוב טוב. ואנחנו רוצים להתעורר. ערות מוחלטת, שחרור מוחלט, לא נעצור בשום דבר פחות מזה. הבודהא, אחת הדוגמאות האנושיות לאפשרות לשחרור מוחלט, לימד ש"בכל הכיוונים יש דברים שאתם יודעים ומזהים, מעל, מתחת, מסביב ומבפנים. הניחו להם – אל תחפשו בהם מקום מרגוע או הקלה". (סוטה ניפאטה).

"כל עוד אנחנו נאחזים – איננו מתעוררים", אומר מורה הדהרמה והפסיכותרפיסט ג'ק אנגלר. במה אנחנו נאחזים? מה יקר ללבנו יותר מהתעוררות? המכונית? הבית? העבודה? הסטאטוס החברתי? הרכוש שלנו? הבריאות שלנו? ההרגלים? המשפחה? הדימוי העצמי?

מה יקר ללבנו יותר מהתעוררות? וכמה אנחנו מוכנים לשלם עבורה? על מה אנחנו מוכנים לוותר?

"החירות היא יקרה", אומר דון חואן, "אולם מחירה אינו בלתי אפשרי". להעז ולהתייצב מול, ולהישיר מבט אל מה שהחיים מציבים לפנינו – זו חירות.

המשורר ט.ס. אליוט קורא לזה: "מצב של פשטות מוחלטת, שעולה לא פחות מהכול."

קללות חדשות, ברכות חדשות, אתגרים חדשים

אולי התרסקנו בעבר, ובכל זאת אנחנו קמים שוב ושוב, מוחים את הדם, היזע ותמרות העשן, וניגשים אל שפת התהום הבאה. לכל אחת ולכל אחד התהום הפרטית שלו. אין תהום דומה למשנהַ. אולי אנחנו בדיוק נמצאים בייאושנו העמוק ביותר, אולי חווינו אובדן קשה, או שטעינו בדרך ואנחנו מרגישים אבודים, או באמצעו של הלילה האפל של הנשמה, אולי אנחנו חשים בדידות חונקת כשרק הירח מצייר לנו כעכי כסף על הקיר וכל כך חסרה לנו יד מלטפת – בכל זאת אנחנו נקראים לקפוץ. להשאיר מאחור את הביטחונות, את דרכי המילוט המוכרות, את הנחמות הקטנות. את הפשרות. לקפוץ אל המציאות, שכדברי המשוררת, 'היא נמל והיא תהום'.

"ההבדל העיקרי שבין הלוחם לבין האדם הרגיל", אומר דון חואן, "הוא בכך שהלוחם רואה כל דבר כאתגר, בעוד שהאדם הרגיל רואה כל דבר כברכה או כקללה".

יש אצלי בבית על הקיר ציור צבעוני גדול שעליו מתנוסס הכיתוב: 'כל רגע וכל חוויה הם שער להתעוררות'. המשפט הזה, שמתוחבר כאילו הוא ציווי, הוא למעשה הזמנה לחקירה: איך אפשר לחיות את החיים כך שכל אירוע –  משמח או עצוב, מענג או מכאיב – יהפוך להזדמנות להתעורר? איך אפשר לחיות כלוחם ולהבין שהתהום שלפנינו אינה ברכה ואינה קללה – היא האתגר הבא שהחיים בחרו להציב לפנינו. היא מקפצה להתעוררות.

אולי נתרסק ואולי נעוף. אולי נפגוש נמל וחוף מבטחים ואולי נפגוש תהום נשייה. זה לא בידינו. אין לנו ערובות. אין לנו מושג איך ייראה הטרפז הבא, מתי ואם בכלל הוא יגיע, אבל אנחנו מוכנים. אין לנו ברירה. אומץ לא קשור לזה. אין דרך אחרת עבורנו לחיות את החיים. רק שוב ושוב להתייצב, להישיר מבט אל הלא-ידוע, אל המפחיד מכל, ולהגיד: אני מוכנה. אני מוכן. ולקפוץ.

בשבוע של ראש השנה העברי שהיתי בטבע בריטריט-עצמי. ביום האחרון, בטיול פרידה מהטבע, נתקלתי ב… נשל של נחש. הוא יושב עכשיו על מדף אצלי בבית כתזכורת מחויכת שאפשר גם אפשר בקלות.

"קִרבו אל הקצה," הוא אמר.
"איננו יכולים. אנו פוחדים."
"קִרבו אל הקצה," הוא אמר.
"איננו יכולים, אדון, אנו פוחדים."
"קִרבו אל הקצה," הוא אמר.
הם באו.
הוא דחף אותם…
הם עפו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s