"בתוך האושר טמון זרע הכאב" – על התשוקה להנאות החושים

מוזיקה מרגשת, אוכל משובח, סקס שמיימי, שחייה בים בלילה, שקיעה מפעימה – כל הנאה באה והולכת, ולנסות לאחוז בה זה כמו לנסות להחזיק מים באגרוף – ככל שלוחצים חזק יותר, כך הם נוזלים ונעלמים מהר יותר. על שני סוגים של אושר שלימד הבודהא.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

כשחזרתי מהשהות הארוכה הראשונה שלי בהודו, אחרי חודשים של אבק, לכלוך, הטלטלות בדרכים בחום לוהט ובמונסונים, ורחצות בדליים מטונפים ובמים קרים, חשבתי שלנצח לא תישכח ממני המקלחת החמה המערבית הראשונה שלי בארץ. חשבתי שלנצח אנצור את התחושות הנפלאות של מגע המים החמים שזורמים בשפע וללא הגבלה, של ריח הסבון המקציף הרענן, של הניקיון המצוחצח שהרגיש כמעט סטרילי, של טמפרטורת המים שיכולתי לווסת. כמה עונג והנאה יכולה מקלחת אחת פשוטה ויומיומית להעניק! זאת הייתה חוויה כמעט רוחנית של התעלות הנפש, כשכל תא ותא בגוף שלי אמר שירה.

 אלא שכצפוי, תחושת האופוריה לא נמשכה לעד כמו שקיוויתי, אלא הלכה ודהתה עם הזמן שחלף, הלכה והטשטשה עד שהפכה לזיכרון דהוי, שהניסיון לשחזר אותו מתגלה כניסיון עקר.

 לחוויות החושים יש תכונה מפליאה ומעצבנת: הן נוטות להתפוגג ולהיעלם במהירות. ולנו יש תכונה מפליאה שעל-אף שהניסיון האישי שלנו מוכיח לנו אחרת – אנחנו מנסים להיאחז בהן, לשמר אותן ולשחזר אותן שוב ושוב. אלא שניסיון כזה נועד מראש לכישלון, כמו בשירו של פול סיימון:

 Slip sliding away, You know the nearer your destination – the more you slip sliding away.

 ככל שאנחנו יותר מנסים להיאחז בהנאות חושיות – כך יותר מהר הן מתפוגגות ומתאיידות. תחושות העונג החושיות: מוזיקה מרגשת, אוכל משובח, עשיית אהבה שמיימית, שחייה בים בלילה, מסאז' מפנק, שקיעה מפעימה – החוויות שנדמה לנו שישאירו בנו חותם שלעולם לא יימחה – דוהות ונותרות כזיכרון מנטאלי של תחושה – ולא התחושה עצמה.

 בשפה הפאלית, השפה שבה נכתבו לראשונה דבריו של הבודהא, משתמשים במילה "טאנהא",  שפירושה "צמא", כדי לציין תשוקה. אנחנו צמאים ומנסים ללא הרף להרוות את צימאוננו – אבל לשווא. אנחנו משולים לאדם שהולך במדבר ורואה לפניו נווה-מדבר מלא מים וצמחייה, אלא שככל שהוא מתקרב אל נווה-המדבר – כך מתרחקת ממנו הפאטה מורגנה. השגת האובייקטים החושיים גורמת לסיפוק זמני – ורק מגבירה את הצימאון.

 על פי הגישה הבודהיסטית, מקור הסבל שלנו לא נמצא באובייקט – לא בהתנהגות המתסכלת של בן/בת הזוג, לא בילדים הלא-ממושמעים, לא בפרנסה המייגעת או בבריאות הרופפת. גם לא במחשב שהתקלקל ובאוטו שהתפרק. מקור הסבל הוא ההיאחזויות שלנו, והניסיון למצוא אושר קבוע ומתמשך בהנאות החושים בנות-החלוף.

מהתבוננות וחקירה אמפירית של ההתנהלות שלנו עם תענוגות החושים, קל להסיק שהם לא מקור מהימן לאושר ולתחושת רווחה פנימית, ושאין טעם לנסות להיאחז בהם. כמו לנסות להחזיק מים באגרוף – ככל שלוחצים חזק יותר, כך הם נוזלים ונעלמים מהר יותר, וכל ניסיון להיאחז בהם ולשמר אותם רק מגביר את המודעות לארעיות שלהם ואת תחושת ההחמצה. אימרה הודית מתוך ה"היטופאדיסה" אומרת: "צל ענן, דגן חדש, נשים, נעורים ועושר הם עניינים שבארעי; ההנאה מהם קצרה ומוגבלת". כאישה, נחמד לי להיכלל בין הנאות פואטיות כמו צל ענן חולף או נעורים "שבאו פתע אל סופם", אבל הנקודה, נדמה לי, ברורה: כאובייקט להנאה גם אני "עניין שבארעי"; גם אני אינני מקור מהימן לאושר עבור מישהי/ו אחר/ת. ומתוך ההבנה הזאת קל לי להסיק גם את ההפך: שהאחר/ת אינם יכולים להוות מקור מהימן לאושר עבורי.

 חברה סיפרה לי ששלטי החוצות של תל אביב התכסו פתאום בפרסומות לעֶרכה של שלושה מוצרי קוסמטיקה של חברה, שאת שמה לא אזכיר כדי לא לעשות לה פרסומת. עם כל שלט נוסף שהיא ראתה, התחזקה בה ההחלטה שהיא חייבת, פשוט חייבת, שהם יהיו שלה. "זאת לא החלטה, זה צורך!" היא טענה באוזני במשוכנעוּת פנימית עמוקה, "אני צריכה שהם יהיו שלי!". כשחקרתי אותה לטיבו של צורך זה, היא הסבירה שההבטחה שהיא תסתובב ריחנית ועם עור רך ונעים כל היום, מקדמת את האפשרות שהיא תהיה נחשקת ואהובה, ומכאן – מאושרת. "הריח הטוב נשאר לתמיד," היא הכריזה, "ולכן האושר הזה יהיה נצחי." אחרי שלא הצלחתי להניא אותה מההחלטה לרכוש את העֶרכה – היא הפגינה נחישות מעוררת השראה – ביקשתי שלפחות תשים לב טוב-טוב אם האושר המושג יהיה אכן נצחי כמובטח, ואם כן – שתקנה גם לי ערכה אחת.

 התשוקות שלנו מתעתעות בנו, מרמות אותנו ומבטיחות לנו מענה – האם אנחנו מסופקים? האם יש לנו מספיק? או האם אנחנו רוצים עוד ועוד?

במסורת ממשילים את התשוקה לשֵד רעב בעל בטן עצומה ופה זעיר שאינו יודע שובעה. לתאוות אין גבול או שובע: עוד זאת מתמלאת וכבר חדשה מתדפקת על דלתנו. כמאמר חז"ל: משביעו רעב ומרעיבו שבע. דוגמה מתוך חיי האישיים: לפני שנה נשברה האנטנה במכונית שלי, וחודשים רבים נסעתי ללא רדיו. משאלת לבי היחידה באותו זמן הייתה שאוכל לשוב ליהנות ממוזיקה בנסיעות הרבות שלי ברחבי הארץ. כיום, משתוקנה האנטנה והמוזיקה מהרדיו שוב זמינה לי, צצה משאלה חדשה: להתקין באוטו מערכת כדי שאוכל להאזין גם לדיסקים. אם אכן אתקין מערכת, מעניין מה תהיה המשאלה הבאה.

בתוך האושר טמון זרע הכאב

זאת ועוד: הגישה הבודהיסטית גורסת – ונדמה לי שבחינה נוקבת של חיינו תאשש את ההנחה הזאת –  שכבר בלב-לבו של האושר, העונג ומימוש התשוקה, שוכן זרע הכאב הממשמש ובא, עוד מתקיים בנו רגע של סיפוק ושלמות מתוך השגת מושא התשוקה – כבר טמון שם זרע הסבל. לרגע אחד נחווה אושר שמיימי כשנגלה למשל, שאהבת חיינו, לה ציפינו וייחלנו שבועות, חודשים או שנים – נענית לנו ואוהבת אותנו בחזרה. מה רב אושרנו! לרגע אחד. ובמשנהו כבר מפרכס בנו הפחד לאבד אותה, כבר נובט בנו הרצון לשמר את האהבה הזאת לנצח, כבר מלבלבות ההיאחזות וההיצמדות. רגע השִמחה והשלמות נמהל מהר –  מהר מדי! – בכאב ובחוסר שלמות, ואנחנו מגלים במפח נפש – שוב ושוב – שהרגע הזה הוא קצר-מועד ומתסכל.

 לא רק שרגע האושר והשמחה מסיפוק תשוקה הוא קצר-מועד, אלא שאם נבחן את הדברים בתשומת לב, נגלה תופעה מעניינת: תחושות השמחה והשלמות, אותן אנחנו  מייחסים למושא התשוקה שהושג, נוצרות למעשה מכך שכתוצאה ממימוש התשוקה חווינו רגע נטול תשוקה; רגע של שחרור מהכיווץ, המתח ותחושת החֶסר, המאפיינים והמתלווים לכל תשוקה או תאווה: לרגע לא חסר לנו דבר. איזו הקלה!

"הסיפוק מתרחש ברגע המעבר, שבו מושג אובייקט התשוקה," מסביר מורה הדהרמה סטיבן לוין, "ולכן ניתן לומר שהסיפוק אינו אלא רגע של שחרור ממועקת התשוקה."

 הקבלה היהודית תומכת גם היא בגישה שסיפוק התשוקות שלנו לא יוביל אל המצב הנכסף של חוסר תשוקה, שלווה ושלמות. הרב לייטמן מבני ברוך מספר בראיון ל-NRG ש"גדולי המקובלים וביניהם האר"י, הרב קוק ובעל הסולם, כתבו כי אם נחקור את ההנאות השונות שלנו מהשגת ידע, שליטה, כבוד או עושר, כמו גם הנאות מאוכל וממין, נראה כי בכל המקרים ההנאה המרבית מורגשת במפגש הראשוני והקצר שבין הרצון לבין מילויו. מרגע קבלת המילוי פוחתת ההנאה והולכת…

יתר על כן, כניסת התענוג לתוך הרצון והסתלקותו ממנו, בונות בנו רצון ליהנות בעוצמה כפולה. מה שהסב לנו סיפוק היום, כבר לא יהא בו די ביום המחר. אנו רוצים יותר מזה… מצד אחד רצונותינו הולכים וגדלים; ומצד שני, המילוי, שהשגתו כרוכה בפעולות ובמאמצים רבים, מורגש לזמן קצר בלבד, ולאחר מכן מתפוגג, תוך שהוא מותיר אותנו ריקניים כפליים."

הריקות הזאת היא אושר

אם נשווה את מצבנו למצבם של אבותינו ואמהותינו בזמנים שעוד היינו ציידים-מלקטים, נמצא שמצבנו נוח וקל יותר לאין ערוך: כשחם לנו אנחנו מדליקים מזגן, כשקר – מדליקים חימום. יש לנו גז, מיקרו, חופש תנועה, תקשורת מהירה, מדיח כלים וג'י-פי-אס. בזמן שלקח להם לשבת ולשפשף אבני צור כדי להכין טוסט וביציה לארוחת בוקר, אנחנו כבר הספקנו לקרוא את האימיילים של כל השבוע, להכניס את האוטו למוסך, להוציא את הילד מהגן ולהיתקע בפגישה של שיווק רב-שכבתי. האם אנחנו פחות נוירוטיים? עם פחות התמכרויות? אנחנו עבדים של הנוחות שלנו, אבל האם אנחנו מאושרים?

 "כל צורות הסבל מתפתחות על בסיס היאחזות. כאשר אדם איננו מבין זאת, ההיאחזות היא הבסיס לסבלו". אומר הבודהא (מתוך הסוטה ניפטה).

 השאמאנים המקסיקנים דון חואן ודון ג'נרו המחישו היטב את דעתם על ההיאחזויות של קרלוס קסטנדה כשהמשילו אותו ("אגב שאגות צחוק אדירות") לשיכור האוחז בבקבוקו, לאם אוהבת האוחזת בילדה, לכומר האוחז בצלב או לאישה האוחזת בתחתוניה.

 התודעה שלנו מוקסמת מאובייקטים של תשוקה, וההיקסמות הזאת מונעת בעדנו מלראות את התנועה של ההיאחזות של התודעה. ההיקסמות הזאת, העיוורון הזה, חוסמים אותנו מלראות דברים ניכוחה, ומלהבין איך לשחרר את התודעה מסבלה של ההיאחזות הזאת. כי איפה קיימת התשוקה? התשוקה קיימת בתודעה. איפה קיימת ההיאחזות? ההיאחזות קיימת בתודעה. ואיפה קיים השחרור? השחרור קיים בתודעה.

 הבודהא לימד שיש שני סוגים של אושר: רצוי ולא רצוי. הלא-רצוי הוא זה שנשען על מקורות חיצוניים, על מה שמשתנה – ולכן לא מהימן ולא אמין, ובחיפוש אחריו מתפתחות בנו תכונות לא מיטיבות. והרצוי הוא האושר שנשען על מה שאינו משתנה – ולכן מהימן ואמין, ובחיפוש אחריו מתפתחות בנו תכונות מיטיבות.

 אין שום דבר רע בלרצות להיות מאושרים. למעשה, רוב הפעולות שלנו מונעות על ידי הרצון הזה. הבעיה טמונה באיפה אנחנו מחפשים את האושר. אם אנחנו נסמכים על תענוגות החושים, מהר מאוד נגלה שהאושר שהשגנו הוא ארעי, שברירי ופגיע. הבעיה גם לא טמונה באובייקטים עצמם – במכונית, בדירה, בבן/ת הזוג, בכסף – אלא בכך שאנחנו נשענים עליהם כמקור מהימן לתחושת אושר בר-קיימא, מתמשך ובטוח. החיים מספקים לנו הוכחות בשפע לחוסר המהימנות של האובייקטים האלה. החדשות הטובות הן שהבודהא מבטיח שאכן קיים אושר אחר, בלתי תלוי, שלא נסמך על חוויות החושים ולכן הוא לא משתנה, אפשר להישען עליו, הוא לא בר חלוף; שקיימים אושר או תחושת רווחה פנימית שאינם תלויים באם מי שאנחנו אוהבים משיב לנו אהבה, או בכמה כסף יש לנו בבנק, או באם אנחנו מקבלים את ההערכה והתשבחות שאנחנו חשים שמגיעים לנו. אפילו לא באם חלינו במחלה חשוכת מרפא או איבדנו את האדם היקר לנו מכל.

 מורה האדוויטה פונג'ה ג'י מסכם בתמציתיות: "האושר אינו מופק ממפגש עם האובייקט הנחשק וגם לא מסיפוק תשוקותיך. כאשר אין שום תשוקה, לשום דבר, יש אושר. כאשר אתה ריק מתשוקה, הריקות הזאת היא אושר."

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s