לעלון 'תובנה' ראש השנה 2011

כל רגע הוא התחלה חדשה. כל רגע נדון לבראשיתיות נצחית. כל רגע הוא התרחשות בראשיתית חדשה, לא צפויה. מה יוליד הרגע הבא? מי אני אהיה ברגע הבא?
כמה מפתיעים, מרתקים ומסעירים הם החיים כשהם נחווים ככה!
ללא אכזבות, ללא ציפיות שלא התממשו: רק עכשיו. עכשיו. עכשיו.
כל רגע חדש, מסקרן, מפתיע. כל רגע הוא מפגש עם הלא-ידוע, הבלתי צפוי.

כל רגע הוא רגע חדש עבור התודעה הצלולה. מה המילה הבאה שתצא לי מהפה? מה המשפט הבא שייכתב לי מהעט? כל כך לא צפוי. כל כך מסקרן. אני יכולה לתכנן, אבל מה זה קשור למציאות. המציאות תבטא את עצמה בדרכה העצמאית, החופשייה, היצירתית. אפשר לסבול מזה ואפשר לצפות בזה בהנאה וסקרנות.

תנסו את זה במדיטציה הבאה, אם בא לכן/ם: לשבת בלי לעשות כלום, בלי לכוון את תשומת הלב לשום דבר מסוים, רק לשבת בציפייה סקרנית ומתעניינת: מה הדבר הבא שיקרה? מה יעלה? מחשבה? תחושה? צליל? ומה הדבר הבא שאחריו? והדבר הבא?… עכשיו. עכשיו. עכשיו.

גם מחוץ לתרגול הפורמלי אני צופה לפעמים בהשתאות ובסקרנות: איך המכלול הזה, ההתרחשות הזאת שאני קוראת לה 'סנדיה' עומדת להתנהל ברגע הבא. מה הדבר הבא שהיא תעשה? לאן היא תלך, מה היא תגיד? איזה רצון או מאוויים יופיעו? מה יהיה המצב-רוח הבא? איך תתנהל האינטראקציה הבינאישית הבאה?

מצבור התחושות, התפיסות והמחשבות שאני קוראת לו "אני"', מתנהל באשליה של מרחב, ומתקשר עם מצבורים "אחרים", שאינם "אני". איזו התרחשות מעניינת! מה הדבר הבא שיתרחש? מה המילים הבאות שייאמרו? האם תופיע אהבה, או יופיע כעס או תופיע שמחה? איזו הפתעה חדשה וטרייה מחכה לי ברגע הבא? והנה ההפתעה הגיעה, היא כבר כאן. ההתנהלות מתנהלת, ההתרחשות מתרחשת, החיים מבטאים את עצמם במלוא יופיים.

בוקר. יקיצה. המחשבה הראשונה שמופיעה, לפני שאני פוקחת עיניים, היא מחשבה של "אני". ועם המחשבה הראשונה מופיעים המבנים כולם – מופיעים אני והעולם. אחר כך, במשך כל היום, כל רגע ורגע, מופיעים המבנים עם המחשבה הראשונה, וקורסים או נעלמים או מתפוגגים עם היעלמותה. ומופיעים שוב עם המחשבה הראשונה.

כל מחשבה היא מחשבה ראשונה. כל חוויה היא חוויה ראשונה. כל רגע הוא רגע בראשיתי. אין דבר אחר. שום דבר לא יכול להתחיל שוב מההתחלה כי הוא מעולם לא המשיך לשום מקום. הוא מתרחש, מתהווה, חדש, טרי, חד-פעמי, ברגע הזה. וברגע הזה. וברגע הזה. הווה נצחי.
למעשה, גם ההווה הוא אשליה. אנחנו יושבים על קצה חודה של מחט, ומה שאנחנו קוראים לו 'רגע ההווה' הוא פיקציה כמו הנקודה הגיאומטרית. אני לא מספיקה לומר: "עכ-שיו!" – והופ! הוא הפך לעבר.

לפעמים אפשר לראות בסלואו מושן את התהליך הזה קורה: קריסת והופעת המבנים – הפנימיים והחיצוניים כביכול, שאינם לא פנימיים ולא חיצוניים כי אין פנימי וחיצוני. קורסים ומופיעים, ואיתם מופיעים העולם והזמן ואני.
אלה הם המבנים שהעצמי יוצר בדי עמל כדי לעשות סדר וארגון בעולם, כדי למעשה לברוא, לכונן ולשמר את העולם הזה ואת עצמו.

יש לפעמים רגעים או פרקי זמן שבהם המבנים הרגילים, המוכרים, מתפוגגים קצת, מתרופפים, מאבדים את אחיזתם. בחוויה שלי זה קורה בעיקר בריטריטים, אבל לפעמים זה עשוי לקרות בזמן עשיית אהבה, או בתוך המים בים, או במרחבי המדבר או בטבע, או בזמן הקשבה למוזיקה או בשעת משחק. בכל אותם רגעים, נדירים יותר או פחות, שבהם המבנים הרגילים מתמוטטים, מה שנחשף "מתחתיהם" הוא "רגע" נטול זמן ומרחב, בראשיתי לנצח, מלא אנרגיה שְמֵחה.

ואז למשל, במפגש עם העץ שלפני, העכביש שמטפס לי על הרגל, הנוצה הירוקה שעל תלולית הנמלים, הישבן הכואב – אין עץ, ואין עכביש, ואין נוצה. אין ישבן ואין אני. יש רק את הריקוד הנפלא של החיים, שבו גם המבנים וגם הלא-מבנים הם הדרך של החיים לבטא את עצמם ביצירתיות חופשיה ומאושרת.

ציור: דיאנה מורטון