שיחת דהרמה מריטריט ראה"ש תשע"ד

כדי להקשיב לשיחה המוקלטת אפשר ללחוץ כאן.

נושא השיחה היום הוא מונח שמופיע הרבה במסורת הדהרמית, שבאנגלית נקרא סימפליסיטי, והתלבטתי איך בדיוק לתרגם אותו לעברית. אני אשתמש במונח 'פשטות', אם-כי אני לא בטוחה שהוא מדייק את מה שאני מתכוונת אליו כשאני אומרת סימפליסיטי, אבל אני מקווה שהשיחה תזרה אור על הנושא וזה יתבהר.

האיכות הזאת של פשטות, והחשיבות בלפשט את חיינו, מופיעה בהרבה רשימות של הבודהה, שהוא מנה כאיכויות שהוא ממליץ לפתח ולטפח. ולמרות שהיא מככבת בהרבה רשימות – לא מספיק נותנים לה תשומת לב, לא מספיק מדברים עליה. אולי כי היא לא נושא כל כך סקסי…

אז אני רוצה להקדיש לה את השיחה הערב: מוקדש בהערכה לפשטות.
אחרי יום שלם של תרגול כאן בריטריט, נדמה לי שתסכימו איתי שכמעט כל הזמן אנחנו מחפשים איזושהי חוויה. אנחנו מתיישבים למדיטציה או עושים מדיטציה בהליכה, ואנחנו כל הזמן באיזשהו חיפוש אחרי חוויה מיוחדת, מעניינת, מרתקת. במיוחד לקראת סוף הריטריט אנחנו מחפשים חוויה שיהיה אפשר לסכם איתה את הריטריט. בסופו של ריטריט קודם שלימדתי, מישהי שיתפה והשתמשה בביטוי: 'מֶגָה-חוויה', שהייתה לה 'מגה-תובנה', ואז כל האחרים התחילו לבדוק את עצמם: "רגע, האם הייתה לי מגה-תובנה או שאולי התובנה שלי לא הייתה כל-כך מגה…"
ריטריט הוא מעין מעבדה שבה אנחנו חוקרים את ההוויה הזאת שאנחנו קוראים לה 'אני', או 'גוף-נפש', ואת החיים, ואנחנו מגלים דברים שמחוץ לריטריט החיים שלנו אולי מהירים מדי וסוערים מדי ולא סימפליפיי מספיק כדי שנשים לב אליהם, וזה אחד הדברים שריטריט מספק; התנאים המאוד פשוטים מאפשרים לנו להוריד הילוך, להוריד תדר, ולחקור מה קורה. והרבה פעמים, החוויה של מה שקורה עכשיו היא לא כל-כך מסעירה, היא לא כל-כך מעניינת, וחלקכם דיברתם על המפגש עם שעמום.
אבל גם כשנדמה לנו שאנחנו לא חווים כלום – אנחנו כל הזמן חווים משהו. למעשה, אין רגע ללא חוויה. כמעט כל רגע יש איזשהו צליל, אם לא צליל שנקרא 'חיצוני', אז צליל שנקרא 'פנימי', אולי אנחנו שומעים את הנשימה שלנו, או אולי את הנשימה של זה שיושב על ידנו, יש את צליל המזגן, את הרחשים של האנשים שסביבנו. כשאנחנו בחוץ אז בכלל יש חיים שלמים של צלילים וקולות, של ציפורים ושל אנשים ושל תנועה, רוח, בישולים, אנשים מדברים. אם אנחנו עם עיניים פקוחות יש חוויה של ראייה, יש מפגש עם מראות. כל רגע יש תחושות גופניות: חם לי, קר לי, נוח לי, לא נוח לי, מגרד… הברך כואבת, הרגל נרדמה…
בכל רגע ורגע כמעט כל חמשת החושים נוכחים. לפעמים לא נחוש איזשהו ריח או טעם, אם אנחנו עם עיניים עצומות לא יהיו מראות, אבל הגוף והתחושות הגופניות תמיד ישנם.

אבל יכול להיות שתגידו: "לא לחוויה הזאת פיללנו. זה לא החוויה שאנחנו מחפשים, זו לא חוויה מספקת מספיק, זו לא חוויה מעניינת מספיק". יש מסורות של מדיטציות ששמות במרכז התרגול חוויות מדיטטיביות מסוימות, שנחשבות אולי ליותר משמעותיות ככל שהן יותר אינטנסיביות. אבל בתרגול שלנו אנחנו לא מחפשים שום חוויה מיוחדת, גם אם זו חוויה שנקראת מיסטית, או מדיטטיבית או מאוד עוצמתית. אם היא קורית היא קורית, אבל אנחנו לא מחפשים אחרי חוויות כאלה.
אז מה אנחנו כן מחפשים? למעשה, יהיה נכון לומר שאנחנו לא מחפשים דבר. אנחנו רוצים לפגוש את החוויה שקורית לנו ברגע זה גם אם היא האורדינארית ביותר, הרגילה ביותר, גם אם אין בה כביכול שום ייחוד.
גם אם היא כמו שאומרים Nothing to write home about

כשאני משתתפת בריטריטים כמתרגלת, לעיתים אני מוצאת את עצמי אוספת לי בראש חוויות לספר בבית, כאילו להצדיק את הריטריט שהיה משמעותי, להצדיק אותו אולי לעצמי: "את זה אני חייבת לזכור, אולי אני אתגנב ליומן ואכתוב איזו תזכורת קטנה, זאת הייתה חוויה כל-כך חשובה, כל-כך משמעותית, כל-כך עוצמתית… ואולי היא תקרה עוד פעם, אולי אם אני אנסה לזכור איך זה בדיוק קרה ואיפה בדיוק ישבתי ועל מה בדיוק חשבתי…"
אלא שכאמור, אם החוויות האלה קורות הן קורות, אבל אנחנו לא מחפשים אחריהן, אנחנו לא מחפשים אחרי חוויה מיוחדת, מעניינת, כי אנחנו רוצים בריטריט לאט-לאט לפתח ולטפח עניין וסקרנות בחוויות שאנחנו קוראים להן לא מעניינות, שהן לא מרגשות אותנו, שהן "רגילות".
מחוץ לריטריט, בחיים "הרגילים", אין לנו זמן או יכולת לשהות ולחקור את החוויות "הרגילות" האלה, כי התודעה מהירה מדי, עמוסה מדי, טרודה מדי מכדי להיות מסוגלת לעצור, להאט במידה מספקת כדי ממש להיות בנוכחות עם התחושות האלה, עם החוויות האלה. אנחנו מורגלים בחוויות מאוד אינטנסיביות ומה שבתדר מופחת לפעמים פשוט לא נרשם בתודעה.
כך שבריטריט אנחנו באופן מכוון מורידים הילוך, מאטים את התדר, ושמים לב יותר ויותר לתחושות פחות ופחות אינטנסיביות, יותר ויותר מעודנות. אנחנו מכיילים את התודעה לתדר יותר מעודן.
לפני כמה זמן ראיתי סרט שנעשה בשנות ה-80, סיפור אמיתי של אדם אחד ועיתונאי אחד שסיכנו הכול ויצאו נגד חברות הטבק בארצות הברית, וזכו במשפט. סרט מעורר השראה. אלא שהוא היה כל כך איטי! זה היה ממש מוזר, איך המצלמה שוהה על הפנים של הגיבור כשהוא חווה קושי, והיא שוהה, ושוהה ושוהה… זה פשוט לא ייאמן שבעשרים שנה כמה המדיה השתנתה, כמה היא נהייתה מהירה, תובענית, קופצנית, אינטנסיבית, וכמה זה לא מפתיע שכולנו פחות או יותר עם איזושהי רמה של הפרעת קשב וריכוז.
הרבה פעמים אנחנו חווים את החיפוש הזה אחרי חוויה, אחרי התחושה הנעימה או החזקה הבאה, כדי שנרגיש חיוּת, כדי שנרגיש בחיים, כדי שנרגיש משהו. כדי שלא נשתעמם, לפעמים עד כדי כפייתיות והתמכרות. אנחנו כל הזמן מקצינים. יש היום ספורט-אקסטרים – קשה לדמיין בזמנו של הבודהא, האיכרים שכל חייהם סבבו סביב הכפר שבו הם נולדו, גדלו, הזקינו, הקימו משפחה, עיבדו את האדמות מסביב ובכפר הזה הם גם ימותו, קשה לדמיין בכלל את הקונספט של ספורט-אקסטרים: באנג'י, סרטי אימה, צניחה חופשית, הצורך הבלתי-פוסק בהגברת הסיכון, המהירות, האינטנסיביות. אנחנו צריכים היט, צריכים לצרוך מנות חזקות בשביל להרגיש בחיים.
החיפוש הזה עלול לעוור אותנו לחוויה של הרגע הנוכחי, שאם הוא לא טעון ברגשות מאוד חזקים – הוא מרגיש לנו דל, משעמם. הצורך הזה כל הזמן להשתוקק מעוור אותנו וחוסם אותנו ממה שקורה ברגע הזה. והרגע הזה הוא עולם ומלואו. לא תמיד נעים, לא תמיד קל, אבל עולם ומלואו. כל החושים חיים, כאן ועכשיו. הראייה, השמיעה, התחושות הגופניות – זה כואב וזה לא נוח וזה מציק… ועייפות… ונמנום.. ורגשות…
כל כך הרבה קורה כאן, רק צריך להסכים לכייל את תשומת הלב, לכייל את העין למשהו יותר מעודן, את האוזן למשהו יותר מעודן, לכייל את התודעה כדי לפגוש את החוויות של הרגע הזה.
וצריך להסכים להפסיק את החיפוש.
גם אם החיפוש הוא אחר חווית המדיטציה הנפלאה שהייתה לי הבוקר. אולי באמת הייתה מדיטציה נפלאה בבוקר ואילו עכשיו לא-נוח, והגוף כואב, ויש המון מחשבות וזה מציק וזה קשה – אבל זה מה שיש עכשיו. מה שהיה במדיטציה בבוקר – long gone!
לא קיים.

הרבה פעמים המפגש החושי הראשון משאיר יותר רושם. ברגע הראשון שיש קונטאקט זו חוויה יותר חזקה ולכן יש יותר נוכחות. למשל, כניסה למקלחת אחרי יום ארוך וחם, הרגע הראשון של המים על הגוף: "אהה!"… או ביס ראשון בארוחה, הביס הראשון שנותנים על העגבנייה עם הטחינה… וכשמגיעים אל המיטה אחרי יום ארוך שישבנו הרבה והגוף כואב והצטברה עייפות וצונחים על המיטה: "אהה…". איזה כיף.
אבל ודאי שמתם לב כמה מהר התחושה הנעימה הזאת מתעמעמת, מתפיידת. מהר מאוד יש תהליך של האביטואציה, של התרגלות במוח, של הסתגלות לחוויה. שימו לב פעם הבאה שאתם מתקלחים – הרגע הזה של ה"אהה!" – והופ! כמה מהר המחשבות כבר נודדות למקומות אחרים.
ארוחה זה זמן נהדר לשים לב, כי אכילה זו פעולה כל-כך מורגלת, וככל שפעולה יותר מורגלת, ככה יותר קשה לנו להישאר בנוכחות, במודעות, בתשומת לב, במיינדפולנס. אנחנו אוכלים כבר כך וכך שנים, ואיך שאנחנו מתיישבים ליד הקערה – הופ! אנחנו עושים צ'ק אאוט, אנחנו במקום אחר. אולי שמחנו עם הביס הראשון ואז נדדנו לנו למחוזות אחרים.
יש כמה טיפים בשביל להחזיר אותנו לנוכחות: אם אתם מתענגים על מקלחת חמה טובה, ברגע מסוים תפתחו בבת-אחת את המים הקרים. מתוך ניסיון אישי של טבילות במוצא של נהר הגאנגה בהודו, (ככל שהגאנגה יורדת דרומה היא נהיית יותר חמימה, אבל במקור שלה היא יוצאת מתוך לוע של הר קרח מושלג), אני לא מאמינה שיש אדם אחד בעולם שיכול לטבול שם ולחשוב על משהו אחר תוך כדי.
טיפ נוסף לגבי ארוחות: כשאתם שמים כל מיני דברים על הצלחת, קודם כל תיקחו ביס אחד מכל דבר. ביס מהאורז, אחר כך ביס מהטחינה, אחר כך מהדאל… כי הביס הראשון יש בו יותר נוכחות.
אלא שאלה הם כל מיני טיפים להחזיר את הנוכחות הבורחת, את תשומת הלב הנודדת, את המודעות, אבל אלה הם רק טיפים. בתרגול המדיטציה אנחנו מנסים לפתח את היכולת להישאר בנוכחות גם כשהחוויה החזקה מתעמעמת ומתקהה, אנחנו מאמנים את התודעה להישאר נוכחת גם לטונים או לגוונים שהולכים ופוחתים באינטנסיביות שלהם. שהולכים ונהיים יותר ויותר מעודנים.

לפני כמה שנים נסעתי לתקופת תרגול במזרח, למנזר בדרום תאילנד, והשתתפתי בריטריט מדיטציה. הגעתי בדיוק כשחגגו את החג של סוף המונסון, אלא שתאילנד היא ארץ גדולה וכשבצפון, בבנגקוק, נגמר המונסון, אלה הם פחות או יותר החודשים שבהם מתחיל המונסון בדרום.
אז תוך כדי חגיגות, השמים התקדרו והשחירו ובכל 12 ימי הריטריט לא הפסיק לרדת גשם לרגע אחד, ואני מתכוונת מבול, והשמים היו כל כך שחורים במשך כל היום, שלא היה לי מושג מאיזה צד השמש עולה ואיפה היא שוקעת, הכול היה שחור. בוססנו במים עד השוקיים כל הזמן, הלוך ושוב מחדר האוכל לאולם המדיטציה ולמעונות, זה היה מונסון מאוד כבד, כפרים התנתקו, כבישים הוצפו ונסגרו, את האולם המדיטציה נאלצו לפנות למקום אחר כי הוא הוצף. זה לא היה בדיוק אולם אלא סככה עם רצפת חול ולפחות לא היו צריכים לדאוג שכריות-המדיטציה יתרטבו כי לא היו כריות כאלה. היה לנו מקסימום עבור רכי הלב, הלוזרים, שהיו ממש חייבים איזושהי תמיכה, היו מאחור ספסלי עץ מזעריים שאחרי שעה אחת של ישיבה עליהם הישבן היה מתחיל לצעוק ולהתמרד. אלה היו התנאים, ורק בסוף הריטריט אמרו לנו שלא רצו להגיד לנו בהתחלה על כל היצורים שמסתובבים במים, שגם הם יצאו לחפש אדמה יבשה, כל הנדלים והעקרבים, אז אנחנו דשדשנו במים בבורוּת שהיא לפעמים יתרון. את הבגדים כמובן שאי-אפשר היה לכבס, כי הכול היה נרטב שוב או מתמלא עובש.
אבל הייתה שם נקודת אור אחת, חוץ כמובן מהדהרמה והתרגול: היו שם מעיינות חמים. מעיינות טבעיים חמים, ממש חום עם בועות, כמו ג'קוזי בתוך החורש. וואו! כשבחוץ יורד גשם ורטוב ולח ולא נעים, לשבת בתוך המעיין הזה היה אקסטאטי!
מחוץ למעיין הייתה מקלחת של מים קרים, ויום אחד גיליתי את הנפלאות של לשבת במים החמים שעה ארוכה עד שמרגישים שהולכים להתעלף, ואז לצאת ולקחת מקלחת קרה מאוד שמעירה את כל החושים בבת אחת. ואז להיכנס שוב למים החמים, וחוזר חלילה.
מה שנקרא Maximizing pleasure.
מזל שאין מעיינות חמים פה בעין דור כי אז אולם המדיטציה היה ריק…

אבל החוויה העוצמתית הזאת, של: "וואו, כמה נעים וכמה טוב, ועוד במסגרת דהרמית!" בסופו של דבר נגמרת: חם – קר, חם – קר, – נגמר. כמה צמחתי בתבונה מהחוויה הזאת? איזה אינסייט הפקתי ממנה? מה החוויה הזאת באמת נתנה לי, הועילה לי? מה למדתי ממנה?
כי גם אחרי החוויה העוצמתית ביותר, אנחנו חוזרים ל… לְמה? לַכלום הזה, לַשעמום הזה של לשבת וללכת, לשבת וללכת, לחוויה של הרגע הזה, שכל מה שיש בה זה ראייה, ושמיעה, ותחושות גופניות, שהן מאוד מינוריות יחסית לחום של המעיינות החמים והמקלחת הקרה. ואם לא ממש למדנו משהו מהחוויה הזאת – אז מה היא מועילה לנו? היא רק עונג קצר מועד.
מורה הדהרמה צ'ארלס ז'נו אומר: "לפעמים אנשים חווים חוויה מיוחדת, וחוויה זו לא בהכרח מגיעה עם תבונה, כאשר אין בסיס, תשתית, שעליהם החוויה יכולה "לנחות" שתיצור סדק באמונה שלנו במציאות. היא אינה יוצרת פקפוק או הטלת ספק בתפיסת העולם שלנו. לפעמים יש לאנשים חוויה והיא רק "טריפ", אין לה אימפקט, היא לא משנה אותנו, בגלל שהחוויה הזאת לא איתגרה אמונות יסוד."
לכן הבודהה דיבר על פשטות כעל מידה טובה שמובילה להתעוררות. לפשט לא רק את התנאים החיצוניים, כמו שאנחנו עושים כאן בריטריט. כמובן שהכול יחסי – התנאים בתאילנד היו עוד יותר בסיסיים מאשר כאן – אבל עדיין התנאים כאן מאוד בסיסיים יחסית למה שאנחנו רגילים מהבית, וזה מכוון. גם הארוחות – כמה שהן נפלאות, הן לא ארוחות גורמה, וזה מכוון. כי הנטייה שלנו, ההתניה שלנו, היא כל הזמן לחפש חוויה חזקה, חוויה חזקה בטעם, חוויה חזקה בראייה, חוויה חזקה של טעם וריח, של תחושות גופניות.
לימדתי פעם ריטריט בירושלים והקבוצה אמרה: למה שלא נקום בבוקר ונראה את הזריחה? אם אנחנו כבר קמים כל-כך מוקדם, שזה בכלל הזוי, למה שלא נשב ונראה את הזריחה? למה נכנסים לחדר ועוצמים עיניים כשבחוץ יש חוויות כל כך מרגשות כמו זריחה?
זריחה זה באמת דבר מרגש. אני ממליצה לכם לקום לפני שש, לפני הפעמון, ולצאת לראות את הזריחה.
אבל המטרה שלנו כאן היא לא לספק לכם חוויות מרגשות, או מענגות, או חוויות קָצֵה. ואנחנו כל הזמן בחיפוש אחר חוויות קצה. נעימות כמובן. במקום זה, אנחנו כאן רוצים להתאמן בלפגוש את החיים. כי על מה בעצם אנחנו מדברים כשאנחנו אומרים לפגוש את חמשת החושים? אנחנו פוגשים את החיים. ואם אנחנו כבר מדברים על החיים, אני רוצה קצת לגעת ולעשות רפלקציה על החיים שלנו "בחוץ", מחוץ לריטריט. כמה החיים שלנו עמוסים, כמה מתוך הפעילויות שבהן אנחנו מעורבים הן למטרות עונג והנאה בלבד, וכמה מתוכן הן לטובת התעוררות.
כיצד אנחנו מזינים בחיים את הרצון להתעורר? ובאילו דרכים אנחנו מזינים או תומכים ברצון לא להתעורר, להמשיך עם ההרגלים וההתמכרויות הקטנות או הגדולות? כי יש בנו גם חלק שלא רוצה להתעורר. כמה זמן מהיום או השבוע או החודש מוקדש לפעילות-תומכת-התעוררות, או מוקדש לתמוך במה שחשוב לנו, כל אחד/ת במה שחשוב לה או לו, אם זה להיות בחיבור, להיות באהבה, להתפתחות רוחנית, צמיחה אישית? כמה מהפעולות שלנו ביומיום, בשבוע, בחודש, מוקדשות למה שאנחנו אומרים שבאמת חשוב לנו, וכמה מהן הן בשירות ההרגלים וההתמכרויות והנוחוּת. כמה דברים בחיים שלנו אנחנו יודעים שמייצרים סטרס, שתורמים לבלבול, לקושי, לעומס, ואנחנו לא מסוגלים להפסיק או לשנות אותם.

מה צריך לקרות כדי שנשנה או נשתנה: מחלה? התקף לב? אובדן של אדם קרוב? איזה סוג פטיש של חמישה טון צריך לרדת לנו על הראש כדי שנתעורר, והאם לא כדאי להמיר אותו בלי לחכות לו, ולהסתפק בפטיש של 5 קילו. מהם סדרי העדיפויות שלנו בחיים ובמה הם תומכים? מה אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו חייבים ושאנחנו לא יכולים בלי, והאם אפשר לבדוק אם זה באמת נכון. האם אנחנו חייבים פייסבוק? וואי-וואי, נגעתי בפרה קדושה… חייבים וואטסאפ? חייבים באמת כל הזמן להיות מחוברים ומקושרים? תחשבו כמה היה קשה להיפרד מהטלפונים הניידים כאן בריטריט. אולי זה המקום והזמן היחידים שאנחנו עושים את זה! חוץ מאנשים דתיים שיש להם את המתנה של שבת והם מכבים אז הכול.

אני רוצה לקרוא קטע ממאמר שהופיע ב"הארץ" בשבוע שעבר. רוית הכט כותבת על האדם בעידן הסמארטפון:
"…האדם חווה בימי הסמארטפון הראשונים שלו התעלות רוחנית, כזו המאפיינת ילדים בכניסתם לחנות ממתקים חדשה. הקולות, הצבעים והצלילים החדשים שהולכים איתו לכל מקום דורסים ללא קושי את נכסיו הרוחניים הקודמים, שכרגע נראים לו כמו ארגזים עלובים של מציאות אפרפרה ומשעממת. האדם מוותר, די בחדווה, על זמנו הפנוי, שנהפך למישמש של שאריות עבודה ופלז'ר אינסטנט שהוא שואב מהתעדכנות בזק ברשתות השונות; הוא מוותר, די ברצון, על הזכות והחובה להסתכל בפני אשתו כשהיא מדברת אליו, על העול המתיש והמענג הכרוך בצפייה בילדיו הגדלים, על הצורך להקשיב לחבריו בתשומת לב מלאה. כל אלו, בעידן הסמארטפון והרשתות החברתיות הדולקות בו, הופכים לנושים קטנים ודי מעצבנים שרוצים לגזול ממנו משהו, שעה שכל מעיינות התשוקה, החרדה והכוונה שלו מופנים למקום אחר, שגורם לו להתהלך בעולם כפוף ורכון למכשירו. "שנייה" הוא הודף אותם בפנים חמורי סבר, כי הוא חייב לענות למייל חשוב או להודעה בקבוצת הווטסאפ או להתעדכן בדבר־מה מסעיר שקורה כרגע במסעדת "טאיזו" שבה חוגג יומולדת קיבל את המנה הראשונה והעלה אותה לאינסטגרם.
"בשבת, כשהוא מבלה עם משפחתו הוא לא שם לב לכך שקיומם הגשמי, שאינו מתווך בפילטרים ובכותרות שנונות, כבר לא מעניין אותו כל כך (אלא אם הם מונחים לפניו בפריים מגניב).
"האדם דווקא כן שם לב לדברים אחרים: לדריכות הקופצנית הלא ברורה ולשעמום המרגיז שמתרוצץ לו מתחת לעור וגורם לו לרפרש שוב ושוב את הפיד, ולחייך קצת כשיש לייק או הודעה חדשה, רק כדי לחזור תוך שניות אחדות לאותה ריקנות זוחלת וחוסר סיפוק שמתקתק לו בגוף."

למה אנחנו כל הזמן רוצים להיות מחוברים, להיות בתקשורת? מה זה נותן לנו? אולי תחושת חיבור, תחושת שייכות, להרגיש שאנחנו לא לבד בעולם, שיש מי שמתרגש איתנו, שמזדעזע איתנו, אולי כך אנחנו לא חווים בדידות. הכול בשביל לא לחוות בדידות.
בריטריט הזה אני רוצה להזמין אתכם להסכים לפגוש בדידות.
להסכים לפגוש כל מה שעולה. בדידות זה חלק מזה. חלק מהחיים.
זה לא רק פייסבוק ווואטסאפ: חלקנו למשל עובדים הרבה יותר מדי שעות – אולי מה שמניע אותנו זו חרדה, חרדה כלכלית, חרדה הישרדותית. אנחנו יכולים לשאול את עצמנו האם אנחנו באמת חייבים לעבוד כל-כך הרבה. האם אנחנו באמת חייבים לראות כל-כך הרבה טלוויזיה? את כל הסדרות, את כל הריאליטיז? באמת חייבים?
לי אין טלוויזיה בבית ואני לא במיוחד אוהבת סדרות, אני מעדיפה סרטים, ובכל זאת יצא לי לאחרונה לראות סדרה שעוסקת באנשים צעירים בשנות ה-30 שלהם בסקוטלנד, והייתי די בשוק מכמות האלכוהול והסמים והבדידות והניכור והשקרים, עד שפתאום, באיזו תובנה מטלטלת, נזכרתי שבדיוק ככה גם אני הייתי בשנות העשרים שלי בניו יורק. ואני מודה לדהרמה ולתרגול שהראו לי שיש גם דרכים אחרות. שאפשר לפתח מודעות ורגישות וחיבור שלא תלוי במחשב, או בדברים אחרים. שיש אפשרות להתעורר התעוררויות קטנות שמאפשרות גם קיום אחר.
אז כאן בריטריט יש לנו אפשרות לחוות איך נחווים החיים בלי להיות מחוברים, בלי וואטסאפ, בלי סמסים, בלי פייסבוק, בלי עיתונים, בלי ספרים, בלי טלוויזיה, בלי להיות מעודכנים כל הזמן, אינסטנט, מה קורה עכשיו, מה קורה בעולם, מה קורה עם החברים שלי. אגב, סגרתי את חשבון הפייסבוק שלי ואני לא יודעת מה קורה כל רגע ורגע עם החברים שלי – ואני עדיין בחיים! Believe it or not…
זה לא שאתם צריכים לסגור את חשבון הפייסבוק שלכם, זה רק להיות במודעות שהבחוץ משפיע על הבפנים. וכמו שמישהי סיפרה היום בקבוצה שהיא יושבת במדיטציה ועולים לה סרטים מפחידים – סרטים אמיתיים שהיא ראתה בעבר, סרטי אימה. כשאנחנו מתחילים לחוות איך כל מיני סרטים שראינו מתחילים להופיע לנו במדיטציה, זה תמריץ מצוין לשים לב ולהקפיד טוב-טוב מה אנחנו מאפשרים להכניס למוח ולתודעה הזאת.
באותה המידה כמו שבימינו, לפחות בחוגים שאני מסתובבת בהם, יש המון מודעות למה שאנחנו מכניסים לגוף. יש עכשיו טרנדים של צמחונות ושל טבעונות ושל רו פוד ושל שייקים ירוקים ושל מזון-על – ושל גוג'י בריז, והאמת היא שזה חשוב. לפני שבוע גם אני נכנעתי – אני לא אוהבת טרנדים, אבל יש טרנדים טובים ואולי זה טרנד טוב – והפסקתי סוכר, קפה, מוצרים מן החי ומוצרי חלב. והתחלתי לא רק לעשות שייקים ירוקים אלא גם לדבר על זה כל-כך הרבה עם כל החברים שלי, להתייעץ איזו אצה מוסיפים ואיזה עלים יש יותר אנרגיה וכולי, עד כדי כך שהבת-זוג שלי אמרה שלי שהיא לא מוכנה שצמד המילים "מזון-על" יופיע יותר בבית. עכשיו כל פעם שאני רוצה להקניט אותה אני הולכת אחריה ואומרת לה: מזון-על, מזון-על…
אז כמו שאנחנו במודעות הולכת וגוברת לגבי מה שאנחנו מכניסים לגוף, אנחנו רוצים את אותה המודעות למה שאנחנו מכניסים למיינד. לתודעה.
שתי שורות משיר של טי. אס. אליוט, המשורר האנגלי, שאני מאוד אוהבת עולות לי בראש:
A condition of complete simplicity
Costing not less than everything.
מצב של פשטות כל כך מלאה, כל כך מוחלטת, שהיא עולה במחיר של לא פחות מהכול.

כשבחיי היומיום אנחנו שבויים בעשייה בלתי פוסקת, ייתכן שזה מפני שאנחנו מפחדים לעצור, כי אז אולי נפגוש את החרדות, את הדיכאון, את הבדידות. העומס החיצוני משפיע על העומס הפנימי. בשנה האחרונה למשל, דוגמה אחת, הייתה מגיפה ממש של הורים ששכחו את התינוקות שלהם באוטו, וכתבו בעיתון שבגלל העומס של איך שרובנו חיים זה עלול לקרות לכל אחד מאיתנו. ועוד דבר מעניין שקראתי זה שכבר יש את הטכנולוגיה לייצר מכוניות אוטונומיות. מכונית אוטונומית זו מכונית ללא נהג, מזמינים אותה בטלפון, היא בא בבוקר לבד (אומרים שכל אורח החיים עם מכוניות פרטיות הולך להשתנות כי לא יהיה בהן צורך), אוספת אותנו מהכניסה לבית, נכנסים למושב האחורי, אומרים לה את כתובת היעד, והיא נוסעת.
ומה שתפס את תשומת לבי בידיעה הזאת היה הסיבות למדוע משקיעים כל כך הרבה משאבים בפיתוח של מכונית אוטונומית. אז הסיבה הראשונה זה באמת בשביל להפחית באופן מאוד משמעותי את תאונות הדרכים. הסיבה השנייה שהייתי מצפה שזה יאפשר לבנאדם להתרווח במושב האחורי, לנשום, לעשות מדיטציה, לקרוא ספר טוב, אתם יודעים מה – אפילו לגלוש בפייסבוק. אבל לא – זה יאפשר לאדם להיות יותר יצרני! הוא יוכל להתחיל לעבוד כבר במכונית, לפני שהוא מגיע למשרד. אנחנו הופכים מבני אנוש למכונות יצרניות.
אז כאן בריטריט אנחנו ממליצים שהחיים שלנו יכללו גם פרקי זמן של פסקי זמן. בין אם פסק זמן יומי, שבועי או חודשי. כמו שלבוא לכאן לריטריט זה לקחת פסק זמן. כי כמו שהבחוץ משפיע על הבפנים, הבפנים משפיע על הבחוץ, ודברים לאט-לאט נושרים, ואז הדברים שנושרים הם כבר לא ויתור במובן של מאבק, אלא אנחנו לאט-לאט מאבדים בהם עניין.

במאמרו 'מהו ויתור' (Renunciation), אומר לאמה טובטן ישה: "וויתור על הנאות חושים אינו אומר לזרוק דברים יפים לפח. ויתור הוא לחלוטין חוויה פנימית. ויתור משמעו להשתוקק פחות."

בשנות העשרים שלי התגוררתי בעיר ניו יורק, ואהבתי מאוד את העיר, את כל מה שהיה לה להציע. היו כמה שנים שזאת הייתה חגיגה מתמשכת. וכשעזבתי את העיר ועברתי לגור באשרם ובקהילה רוחנית, זה לא היה מאבק בכלל, הייתה תחושה שמיציתי את מה שיש לעיר להציע לי, ומשהו אחר מעניין אותי הרבה יותר. שהעיר כבר לא יכלה "לספק את הסחורה" וכל תענוגות החושים, החגיגות, הסקס-סמים-ורוקנרול כבר לא יכלו לתת תשובות לשאלות הבאמת חשובות ועמוקות של החיים. השאלות הנוקבות של מי אני, מה המשמעות של החיים שלי, למה אני פה, ומה אני אמורה לעשות עם החיים האלה שניתנו לי במתנה ושאני לא רוצה לבזבז אותם.
אז פשטות זה גם סוג של הנחה, 'הנחה' במובן של לשמוט, לוותר, לאבד עניין. כמו עם צעצועי הילדות. כשהייתי קטנה היה לי מוט-עץ שאבא שלי הרכיב עליו מין ראש של סוס וזה היה סוס, ודהרתי עליו, וזה היה לגמרי סוס. בגיל 14 אף אחד לא היה צריך לקחת אותי ביד ולהסביר לי: "תקשיבי, זה לא סוס. זה מקל של מטאטא". לא. זה פשוט נשר. זה נושר ככה לכולנו. לפעמים עם קצת יותר מאבק, לפעמים אנחנו פשוט מאבדים עניין. כשזה מפסיק לספק לנו את ההיט הזה, כשאנחנו יותר ויותר מסופקים מפחות ופחות. רמת הסיפוק שלנו הולכת וגדלה בעקבות התרגול.
שרי ניסרגדטה מהאראג', המורה הדגול ממסורת האדוויטה, אומר:
"זניחת דבר אחד רק כדי לרכוש דבר אחר טוב יותר – אינה ויתור אמיתי. ותרו על דבר משום שאתם רואים את חוסר הערך שלו. ככל שתמשיכו לוותר – תיווכחו שאתם גדלים באופן ספונטני בתבונה, בעוצמה, באהבה בלתי-נדלית ובשמחה."

הריטריט מאפשר לנו לפגוש את החלקים ואת החוויות שאנחנו נמנעים מלפגוש בחיי היומיום המהירים והתובעניים שלנו. תובעניים וטובעניים.
זוהי הזמנה אליכם להסכים לפגוש. להסכים לפגוש את הקושי, את הכאב, את הצער, הבדידות, הפחד, העצב, כמו גם השמחה והשלווה. ככל שהחיים הפנימיים שלנו ממלאים אותנו יותר – כך הנסיבות החיצוניות משפיעות עלינו פחות. כך אנחנו יכולים יותר ויותר לפגוש את הנסיבות החיצוניות – גם הקשות והכואבות ביותר – עם יותר יציבות, שלווה, פתיחות, קבלה.
כשעולמנו הפנימי מאוד עשיר, ואנחנו מאוד בקשר איתו, או בקשב איתו, אנחנו פחות תלויים או תלותיים בדברים שמחוצה לנו. אנחנו גם צריכים וצורכים פחות, כי יש לנו יותר את עצמנו, ואנחנו מרגישים יותר בבית בתוכנו.