שיחת דהרמה מקורס אי-דואליות בודהיסטית 

 

שֵם השיחה מתייחס כמובן למשפט המפורסם של המורה ההודי המפורסם ג'ידו קרישנמורטי: "האמת היא ארץ ללא נתיבים".

אבל אם האמת היא ארץ ללא נתיבים, האם תרגול המדיטציה אינו ניסיון ליצור נתיב אל מה שאין לו נתיב?
ואם אין נתיבים שמובילים אל האמת – מה אנחנו עושים פה? ולמה הבודהא דיבר על דרך, על נתיב?
אנסה לענות על שאלות אלה בשיחה זאת.

לפני שנים רבות השתתפתי בריטריט שהנחתה מורת הדהרמה שאילה קת'רין, שמיומו הראשון ועד סופו ההנחיות לתרגול היו אותן ההנחיות. למעשה, הייתה זו הנחיה אחת בלבד, וההנחיה אמרה: Just relax.
באותו ריטריט היינו רובנו ככולנו תלמידים ותלמידות ותיקים, עם ניסיון רב בתרגול ויפאסנה, ולהפתעתנו גילינו שזה כלל לא פשוט ג'אסט טו רילקס.

מה שהקורס ההוא עשה, או ניסה לעשות, היה לשבור את המבנה הכל-כך מוצק שיש לנו בראש של מה זה מדיטציה, ושל מי אני ומה אני כמתרגל/ת מדיטציה.

אחד התפקידים של תרגול רוחני באשר הוא, ואולי בשונה מעט מהגישה הפסיכולוגית, זה דווקא לא לחזק את המבנה של האישיות/העצמי אלא קצת לפרק אותו, למסמס אותו, לאוורר אותו, לאפשר לנו לראות דרכו, לראות אותו כפי שהוא באמת: מבנה מנטלי שאנחנו בונים.

ייתכן שבמהלך החיים הרוחניים כבר שחררנו הרבה היאחזויות והזדהויות עם תוויות וזהויות ותפקידים, אבל לפעמים אנחנו מגלים ש – אופס, בלי לשים לב הקמנו לעצמנו מבנה חדש. מבנה של זהות של מתרגל/ת רוחני/ת. מקום שנעים לגור בו. אעז להגיד: מקום אולי אפילו קצת מתנשא. זהות כ'מתרגלת מדיטציה', ועוד יותר גרוע – להוסיף חטא על פשע – זהות כ'מורה למדיטציה'!

אז למפגש עם ההנחיה ההיא של רק להרפות הייתה השפעה מאוד עמוקה על המשתתפות והמשתתפים בריטריט, ובאופן טבעי זה העלה אז את השאלה שעולה גם כאן: אז מה זה לעשות מדיטציה? מהו תרגול מדיטציה?

לפני שנתקלתי בגישה הלא-דואלית (האי-שניות) הבודהיסטית, הכרתי אותה מאוד לעומק במסורת האדוויטה ודאנטה (תורת האי-שניות, שעל פיה אין פיצול בין הסובייקט החווה לאובייקט הנחווה, בין האני ללא-אני), כשחייתי באשרם והיה לי גורו ולמדתי ותרגלתי יוגה ומדיטציה הודית. גם כיום אפשר למצוא בהודו מאסטרים במסורת האדוויטה, או הניאו-אדוויטה שיש כיום, שיגידו לכם שאתם כבר מוארים, שלא צריך לעשות שום דבר כי אין מה לעשות ואין לאן ללכת: הכול כבר כאן והמאמץ שלכם לא יקדם אתכם כהוא-זה אל מה שכבר ישנו, שרק צריך טו ריאלייז, להגשים, לממש, להפנים. ורבים נהו ועדיין נוהים בשמחה אחרי המסרים האלה.

המסר הזה באמת מאוד מפתה. הוא במיוחד נותן מענה להרגל הפנימי והכפייתי שלנו כל הזמן נורא להתאמץ והנה סוף-סוף אומרים לנו שאפשר לנוח, שלא צריך להתאמץ, סוף-סוף נותנים לנו רשות לא לעשות כלום.

רבים נשלחו הביתה על ידי המאסטרים ההודים בהצהרה שהם כבר מוארות ומוארים. אבל אחרי תקופה במערב, רבים חזרו להודו אל המורה, חזרו בצער ובכאב, כי אמרו: משהו פה לא עובד. חזרנו הביתה והסבל גדול מדי. לא קיבלנו כלים לתרגל ולקיים את התובנות והחוויות שהיו לנו במזרח.

כאן בקורס הנוכחי אנחנו נחרצים להוכיח שלא רק שהאי-שניות קיימת בבודהיזם, אלא גם שהיא קיימת בבודהיזם התרוואדי; שהנון-דואל הוא תרוואדי למהדרין.

ספר 'האי' (The Island, by Ajahn Pasanno & Ajahn Amaro), שהוא ספר ייחודי בנוף התרוואדי, מנסה לשים מילים לְמה שקשה לתת לו שֵם. במבוא לספר כותב אג'אן סומיידו:

"קיים קושי במילה 'ניבאנה', הנובע מכך שמשמעותה היא מעבר למה שבכוחן של מילים לבטא. היא במהותה בלתי ניתנת להגדרה. קושי נוסף הוא שבודהיסטים רבים רואים בניבאנה משהו שאינו ניתן להשגה – כה גבוה וכה מרוחק עד שאיננו ראויים דיינו כדי לנסות להשיגו. אנו רוצים להשיג משהו או להגיע לדבר שאיננו בידינו כעת. ניבאנה נתפסת כמשהו, שאם תעבדו קשה, תשמרו על כללי המוסר, תמדטו בשקידה, תהפכו לנזירים ולנזירות, תקדישו את חייכם לתרגול, אז הגמול שאולי תזכו בו הוא שבסופו של דבר תשיגו את הניבאנה – למרות שאיננו בטוחים מהו הדבר.."

כריסטופר טיטמוס, מורה דהרמה ונון-דואל, סיפר שהוא סַפָר בטקסט התרוואדי, 'הקנון הפּאלי', ומצא 108 מילים נרדפות להתעוררות, להארה, לניבאנה/נירוואנה (חלקכם ודאי יודעים שזהו מספר מקודש במסורת ההודית): חופש, ריקות, האמת, הנצחי, האבסולוטי, האולטימטיבי, האלמוות, האנקונדישנד… אל תדאגו, אני לא הולכת לקרוא את כל 108 השמות… מסתבר ששמות רבים ניתנו לְמה שנאמר עליו שאי אפשר לקרוא לו בשם… לְדבר שאי אפשר לקרוא לו 'חוויה' כי הוא מחוץ למחוזות הדואליות, וחוויה היא תמיד דואלית.

אני רוצה להתעכב על המושג 'האנקונדישנד' the unconditioned, זה שאינו תלוי בתנאים, בנסיבות, בסיבות ובסיבתיוּת. נדמה שאנחנו מתרגלים ומתרגלים, ומתאמצים ומשתדלים, להסיר את המחסומים הפנימיים, את הכעסים, הרעלים, המכתמים, התשוקות, הבלבול, החוסר שקט, הנמנום, הספק, כל זה אנחנו עושים בשביל להגיע אל האנקונדישנד, אל מה שאינו תלוי בתנאים ונסיבות, אבל מסתבר שכדי להגיע אליו – אל המצב שאינו תלוי בתנאים ונסיבות – צריך המון תנאים! נראה שהוא תלוי בהמון תנאים ושאנחנו צריכים לייצר המון תנאים – להשיל דברים, לְפַתח דברים – אבל כיצד ייתכן שריבוי כזה של תנאים יכול להביא אותנו אל מה שמעבר לתנאים?

כיצד ריבוי כזה של תנאים יכול לייצר מה שאינו תלוי בתנאים? זה לא הגיוני. ואם אי אפשר לייצר אותו – כי הוא לא תלוי בתנאים – אז בשביל מה לתרגל? אז אולי עדיף כבר לא לתרגל? אולי צודקים כל מורי האדוואיטה כשהם שולחים אותנו הביתה ואומרים: אין מה לתרגל…

מצד אחד, אולי לא הגיוני לתרגל, אבל מצד שני, מיליוני אנשים בעולם לא מתרגלים ולא נראה שהם במצב יותר טוב מאיתנו… גם אצלם רב הבלבול והכאב.

והרי לפנינו פרדוקס: מה שהדהרמה מכוונת אליו הוא באופן אינהרנטי לא תלוי-תנאים. מה שאנחנו יודעים על הקונדישנד, על מה שהוא כן תלוי-תנאים, זה שהוא מופיע בהתאם לנסיבות ותנאים, ומשתנה וחולף בהתאם לנסיבות ותנאים. לא משנה כמה ננסה לעצב ולמנפל ולנהל את התנאים והנסיבות – הם לעולם לא יוכלו להוביל אל מעבר לעצמם!

אז מה עושים?

פעם שאלתי את אג'יי סינג, המורה ההודי שהיה לי, איך אפשר דרך התרגול – שהוא צורה – להגיע אל מעבר לצורה? הרי על פניו זאת סתירה. איך צורה יכולה להוביל אל מעבר לעצמה, אל משהו שהוא חסר צורה? אג'יי ענה שהתרגול עוזר "להפחית את המטען" שלנו, כדי שנוכל לקפוץ אל מעבר לצורה.

"דרך נתיב אנחנו מגיעים אל האמת חסרת-הנתיב. דרך צורה אנחנו מגיעים אל חסר-הצורה. לפני שנוכל לקפוץ עלינו להפחית את המטען שלנו. הנתיב הוא כדי להפחית את המטען כדי לעשות את הקפיצה אפשרית."

אז אולי אפשר להסתכל אחרת על הדברים, וככה נוכל לפתור את הפרדוקס שנקלענו אליו. הנחת היסוד שלנו היא שיש משהו בנו ובעולם שדורש תיקון, הסרה, השלה. אולי משהו שגוי בהנחת היסוד שלנו?

אם הנצחי, הקבוע, זה שאינו מת ואינו תלוי-תנאים כבר קיים (כי הוא אינו תלוי בתנאים כדי להיות קיים), אזי אין סתירה בין המצב הנוכחי שלנו, לבין השאיפה למצב אחר.

זה מה שמורה הדהרמה צ'ארלס ז'נו כיוון אליו כשאמר על התרגול: זהו תרגול של חופש ולא תרגול אל חופש. This is practice OF freedom, not practice FOR freedom.
ה"for", הופך אותו למשהו עתידי, נכסף, לא משהו שקיים עכשיו.

אולי, וזאת אפשרות שאני רוצה להזמין אתכם לשקול, או כמו שז'אן קליין נהג לומר: Please consider… האפשרות שאולי ברגע הזה, ברגע הנוכחי, על כל מה שיש בו, כולל הכול, יש את כל האלמנטים הדרושים כדי להיות בחופש.

אנחנו רגילים להתייחס לדברים מתוך נקודת ההתייחסות של האמת הנאצלת הראשונה, של הדוקהא. ובמידה רבה של צדק. במיוחד כמענה וכקונטרה לתרבות שבה אנחנו חיים, שמנסה למצוא אלף ואחת דרכים יצירתיות כדי שלא נחוש כאב, כדי שלא נפתח אינטימיות עם קושי. תעשיות שלמות בעולם המערבי שופכות מיליארדי דולרים – הוליווד, טלוויזיה, אינטרנט, פייסוש, יו ניים איט – רק כדי שלא נרגיש את התחושות שאנחנו קוראים להן דוקהא, כמו בדידות, ריקנות, שיעמום או דיכאון.

בזמנו של הבודהא, אגב, המצב לא היה הרבה שונה, והתפיסה ההודית הרווחת בזמנו (ועד היום) אומרת שהכול זה מאיה, אשליה. הגוף והכאב הם אשליה והם נחותים, ויש להתעלות מעליהם ולהתאחד עם המוחלט, האבסולוטי, הנשגב, הטרנסצנדנטי. הבודהא יצא נגד התפיסה הזאת, נגד ההפרדה הזאת, הפיצול הזה, אם תרצו – נגד הדואליות הזאת.

כאן בקורס אנחנו באים פחות מהפרספקטיבה של האמת הנאצלת הראשונה, ויותר מהאמת הנאצלת השלישית, של האין-דוקהא. של החופש מדוקהא.

הרבה פעמים נוטים לתרגם וללמד את ארבע האמיתות הנאצלות כך: האמת הראשונה שיש דוקהא/סבל, האמת השנייה שיש סיבה לסבל, והאמת השלישית שיש אפשרות לשים לסבל קץ. אבל אם זו הייתה רק אפשרות – היא לא הייתה אמת נאצלת. ובנוסף, היא הייתה באה אחרי האמת הרביעית – שהיא הדרך.

חשבתם פעם איך זה שהאמת השלישית מופיעה לפני האמת הרביעית? האמת הרביעית מתארת את הדרך. אם האמת השלישית – האין-דוקהא – הייתה תלויה בתנאים, אז היא הייתה צריכה לבוא אחרי האמת הרביעית. וכך, האמת השלישית הייתה האמת של הדרך: זה מה שצריך לעשות, זה איך שצריך לתרגל, זה איך שצריך לחיות: הנה סילה, הנה סמאדהי, הנה פאניה – אתיקה, תרגול וחוכמה. ורק אחרי – כמו הציטוט מ'האי' – רק אחרי ש"תמדטו בשקידה, תשמרו על כללי המוסר, תעבדו קשה, תקדישו את חייכם לתרגול" – או-אז הגמול שאולי תזכו בו יהיה האמת הנאצלת הרביעית – האין-דוקהא. אז תוכלו, אחרי כל הדרך הזאת, לקטוף את הפירות של הדרך ויהיה קץ לסבל.

אבל האמת הנאצלת הראשונה של הדוקהא והאמת הנאצלת השלישית של האין-דוקהא חיות זו לצד זו, במקביל, בהווה. הן אינן מתארות תהליך לינארי. הן שתי נקודות התייחסות קומפלימנטריות, לא סותרות זו את זו אלא משלימות זו את זו.

כלומר, באותה הסיטואציה עצמה, בלי לשנות כלום, אנחנו יכולים אולי קצת להסיט את נקודת ההתייחסות שלנו, ובנקודת התייחסות אחרת – אין בסיטואציה הזאת דוקהא.

זה לא שהדוקהא היא לא אמת, זה לא שהדואליות היא לא אמת, וזה לא שהפרספקטיבה של הלא-דואליות, האי-שניות, היא האמת. החיים הם לא דואליים, והם לא לא-דואליים – החיים הם החיים. החיים הם לא דוקהא, והם לא לא-דוקהא – החיים הם החיים.

שלושת מאפייני הקיום המותנה אניצ'ה, דוקהא ואנאטה – הם מאפיינים, הם לא המציאות. והם המאפיינים של הקיום המותנה, לא של הקיום הלא-מותנה.
מה שהבודהא הציע זו פרספקטיבה. אי-דואליות זו פרספקטיבה, זה מודל, זו עמדה פנימית, זו נקודת התייחסות, זוהי הסטה או הסחה של נקודת המבט.

המורה הטיבטי צ'וגיאם טרונגפה רינפוצ'ה אומר:

"בכמה מסורות בודהיסטיות, התפיסות החושיות [הראייה, השמיעה, הטעימה, המגע, ההרחה וכו'] נתפסות כבעייתיות בגלל שהן מעלות תשוקות ארציות. [לכן תמצאו בטקסט כתוב: guard your sense-doors. תשמרו על דלתות או שערי החושים שלכם.]
לעומת זאת, במסורת השמבאלה מתייחסים אל התפיסות החושיות כאל מקודשות. מתייחסים אליהן כאל טובות מטבען. הן מתנה טבעית, יכולת טבעית שיש לבני אנוש. הן מקור של תבונה. כל מה שקיים בעולמנו – שווה לחוות אותו."

כך שהדואליות עצמה היא לא בעיה ולא בעייתית.
הבודהא ציין שלוש סיבות להשתמש במילה אני: מתוך בלבול, מתוך גאווה, ומתוך קונוונציה, מוסכמה מקובלת, כאמצעי עזר מיומן, כמוסכמה תקשורתית.

לְמה הכוונה שבאותה הסיטואציה עצמה אפשר לחוות דוקהא ואפשר לחוות אי-דוקהא?

לדוגמה, כשיושבים במדיטציה ומתחילים לחוש כאב ברגל, ועולה התהייה: האם לשנות תנוחה? ואולי אחרי כמה תהיות כאלה משנים תנוחה. מנקודת מבט אחת הייתה חוויה של דוקהא. מנקודת מבט אחרת, התקיימה התרחשות. יש התרחשות של ישיבה, התרחשות של כאב ברגל, התרחשות מנטלית של תהיות והתרחשות של שינוי תנוחה.
אם מוציאים מהתמונה את זו שחווָה ויש רק חוויה או רק התרחשות – איפה פה הדוקהא?

הבודהא מעיד על עצמו (בקאלאקה סוטרה) שכאשר הוא רואה דבר-מה, הוא אינו מייצר אובייקט נראֶה, והוא אינו מייצר רואֶה. בשמיעה הוא אינו מייצר אובייקט שמיעה ואינו מייצר שומע, וכולי. לדבריו, מאחר שהוא אינו משתנה עם כל התופעות שאפשר לראות, לשמוע, לחוש, לתפוס וכולי – הוא such. הוא "ככה". הוא ככוּת. ככוּת נטולת-דוקהא.

היום ישבנו באחת הקבוצות על הדשא בצל, תחת העץ, והשמש כל הזמן קצת זזה. אז כל פעם זזנו קצת עם הכיסאות. הייתה שם התרחשות של שמש, של צל, של תחושות ושל תנועה. איפה פה הדוקהא?

יש זרימה של החיים. החיים זורמים דרכנו. ומבטאים את עצמם בכל מיני דרכים. לדרכים האלה אנחנו קוראים 'התרחשות'.

אולי תגידו: טוב, אבל מה עם העצב, והכעס, והדיכאון? והתשוקות המיניות?
באמת מה איתם? האם הם מחוץ לזרימה של החיים? האם הם אינם גם הם ביטוי של החיים? ואם נזוז קצת הצידה, בתוכנו, האם הם לא יחלפו ויעברו אפילו קצת יותר מהר?

במילים של המורה ההודי הנודע ניסרגדטה מהאראג':

כמו המולת הגלים ודממת המצולות של האוקיאנוס, שמתקיימות זו לצד זו באוקיאנוס.

התנועה של החיים שאני מדברת עליה היא מה שהביא אותנו לכאן, לריטריט. אז אולי אפשר קצת יותר לתת בה אמון, להתרווח לתוך התנועה הזאת של החיים, כי אם היה לה מספיק שכל להביא אותנו לכאן, אז אולי היא גם יודעת מה שהיא עושה כשאנחנו כאן.

התנועה של החיים אולי גם שמה לנו בלב את הרצון להתעורר. האם אלה היינו אנחנו ששמנו את זה בלב שלנו? אנחנו יודעים איך? אנחנו יודעים איך להיפטר מזה?

באחת הדרשות שאני מאוד אוהבת, הבודהא אומר לנזיר שבא אליו עם קושי וכאב: 'שא את כאבך, נזיר'. הוא לא אומר לו: עזוב אותך משטויות, זה הכול מאיה, אשליה… גם לא: אניצ'ה, זה תיכף יעבור… אפילו לא: תנשום, תתבונן בזה…

תישא את כאבך, נזיר. יש כאב בחיים. הגישה שאנחנו מציעים כאן, הגישה הלא-דואלית, לא מציעה להתכחש או לשלול כאב וקושי, פיזי או רגשי. אלא אולי, כמו המולת הגלים ודממת האוקיאנוס, הדברים יכולים להתקיים בנו זה לצד זה.

ההנחיות הלא-דואליות הכי טובות ששמעתי (כי הרי חשוב שגם יהיו לנו הנחיות לתרגול) הן מכריסטופר טיטמוס, המורה והמנטור שלי, וההנחיה הייתה פשוטה: Take the problem out of life. תוציאו את הבעייתיות מהחיים. החיים, אומר כריסטופר, הם בלתי-פרובלמטיים מטבעם.

זו הנחיה טובה במיוחד לאור הפתלוגיזציה שאנחנו עושים לעצמנו ולחוויות שלנו. השיפוט, הביקורת העצמית על מה שמופיע: עייפות, חוסר שקט, השתוקקויות, כעס וכדומה, כולנו מכירים. איך זה היה עשוי להיות לחיות את החיים כאילו שום דבר הוא לא בעיה? כאילו אין לחיים שום אספקט פרובלמטי. לשום חוויה, לשום דבר שמופיע ועולה, גם הדיכאון, הפחד, הכאב, הספק…

הבודהא השתמש בדימוי נורא נחמד ואפקטיבי: אם נשים כפית מלח בכוס מים – המים יהיו מאוד מלוחים. אבל אם נשים כפית מלח במימי נהר הגאנגה – לא נרגיש כלל את המליחות כי המלח ייבלע במרחבים.

התרגול מזמין אותנו להגדיל את המרחבים, וכשהמרחב הפנימי רחב יותר, ספיישס יותר, אז כפית המלח של הפחד, הדיכאון, הכעס, העצב, נבלעים ומוכלים בתוך המרחב הפנימי.

נקודת ההשקפה הלא-דואלית מציעה שניבאנה היא כאן ועכשיו. השחרור אינו הישג עתידי. ש"'האי שמעבר לו לא תוכלו ללכת' הוא מטאפורה למצב של היות ער ומודע, בניגוד לרעיון של להפוך למואר וער בעתיד", כדבריו של אג'אן סומדהו.

במסורת יש דימוי של אצבע המצביעה אל הירח, אל האור, אל היעד הנכסף. במסורת מזהירים אותנו לא לבלבל בין האצבע – שהיא רק הסמן – לבין המהות שאליה היא מצביעה.

זוהי השקפה דואלית. מנקודת השקפה לא-דואלית האצבע המצביעה ומה שהיא מצביעה עליו – הם אותו הדבר. נירוואנה וסמסארה הם אחד. ואולי נגלה דרך נקודת ההשקפה הזאת, שכל דבר מצביע ושכל דבר "מוצבע", כל דבר מצביע אל עצמו. כל דבר: התחושות, הרגשות, המראות, הצלילים, המחשבות, כל התופעות כולן הן החומר שממנו עשויה ההתעוררות. כאן ועכשיו.

המורה ההודה פונג'ה-ג'י אומר:

"אל תשתוקקו אל החופש בעתיד, ואל תתאמצו להשיג אותו עכשיו. בין שני אלה – מה אתם רואים?"