"לכרוע על חוף הסליחה" – ליום הכיפורים

20150826_123543

יום כיפור, סופם של עשרת ימי תשובה, הוא היום המשמעותי ביותר במסורת היהודית, היום שבו יושב הקדוש-ברוך-הוא ומחליט מי לשבט ומי לחסד. זהו יום המוקדש לחשבון נפש, להתבוננות פנימית, ולבקשת והענקת מחילה. במסורת היהודית יש משל על אמן המצייר ציור-קיר גדול כשהוא קרוב אליו מאוד ושקוע בפרטים, ואז הוא לוקח יום להתרחק ולהתבונן בציור מרחוק, מתוך פרספקטיבה.

במסורת הבודהיסטית איננו צריכים לחכות ליום אחד ומיוחד בשנה כדי לעשות חשבון נפש; מטרת התרגולים והתפיסות הבודהיסטיות היא לחיות חיים ערים, חיים של חופש, כאשר התשתית שלהם היא הסילה – האתיקה והמוסר. לכן אנחנו מוזמנים יום-יום להתבונן יותר מרחוק על ציור-הקיר הגדול של חיינו, ולראות איפה היינו עיוורים, איפה פעלנו בחוסר מודעות ופגענו, ואיפה אפשר לתקן.

הבודהא אמר: שני אלה הם כסילים. אילו שניים? זה שלא רואה את הפגיעה שפגע כפגיעה, וזה שלא סולח לאחר/ת שהתוודה והתחרט על הפגיעה. שני אלה הם כסילים.
שני אלה הם נבונים. אילו שניים? זה שרואה את הפגיעה שפגע כפגיעה, וזה שסולח לאחר/ת שהתוודה והתחרט על הפגיעה שלו או שלה. שני אלה הם נבונים.

על פי המסורת הבודהיסטית, אנחנו עשויים לפגוע בעצמנו ובזולת בשלוש דרכים: במחשבה, בדיבור ובמעשה. כמו כן, בשני אופנים: ביודעין ושלא ביודעין. בין שפגענו ביודעין, ובין שפגענו שלא ביודעין, הדהמה מעודדת אותנו לפגוש עם מודעות את הפעמים בהן פגענו, לזהות את הפגיעה כפגיעה ולהביע צער עליה, להתנצל ולבקש סליחה. כמו כן, להיות רחבי לב מספיק כדי לסלוח לאחר/ת, אם היא או הוא מביעים צער וכאב על הפגיעה שפגעו בנו.

אם איננו מסוגלים לסלוח ולהרפות מאירועים מכאיבים בחיינו, אנחנו ממשיכים לחיות בעבר ואיננו מודעים לכך שאנו מרעילים את ההווה ואת העתיד שלנו. הבודהא המשיל שמירת טינה וכעס על מישהו למצב שבו אנחנו רוצים להרעיל אדם אחר – ושותים את כוס הרעל בעצמנו.

למחול פירושו להרפות מהכעס ומההיצמדות לזהות הנפרדת. מחילה פירושה להיכנס לתוך ליבנו, לחוש את כאב הזולת ולהשתחרר ממנו. המחילה מתרחשת כאשר התודעה הנצמדת נמוגה במרחבי הלב. מהראג'י, קדוש הודי ידוע, נהג לומר: "אל תוציאו אף אדם מלבכם". מפני שכאשר אנחנו מוציאים מישהו מליבנו, אנחנו מוציאים משם גם את עצמנו.

בשפה הפאלית, שבה נכתבו לראשונה מילותיו של הבודהא, המילה ל"סליחה" היא קהאמה, שפירושה גם "אדמה". תודעה שהיא כמו האדמה היא לא תגובתית, ולא ניתנת להפרעה.
כשאנחנו סולחים לאחר/ת על שפגעו בנו, זוהי החלטה לא לנקום. אנחנו לא חייבים לחבב אותם. אנחנו רק פורקים מעלינו את משא הטינה, וחותכים את המעגליות של תגמול ונקם, שאחרת משאירים אותנו בהיאבקות סאמסרית מכוערת. זוהי מתנה שאנחנו יכולים לתת לשנינו, באורח עצמאי ובלתי תלוי, בלי שהאחר/ת יצטרכו להיות מודעים או להבין את מה שעשינו.

במסורת היהודית יש משל האומר שאם על כל פעם שאנחנו פוגעים באחר/ת, נשים תפוח-אדמה בשק – אז בסוף השנה השק שנישא על גבנו יהיה כבד מאוד, לכן כדאי להקל על המשא על-ידי בקשת סליחה. או כמו שהבודהא אומר: א/נשים שמזהים את הטעויות שלהם ומשנים את דרכם – "מאירים את העולם כמו הירח כשהוא חופשי מענן".

מי שנהגה בחוסר תשומת לב
ועתה היא נוהגת במודעות
מאירה את העולם הזה
כמו ירח ללא ענן.

מי שמשנה את התנהגותו המזיקה
לעשייה טובה,
מאיר את העולם הזה
כמו ירח ללא ענן.

[מתוך הדהאמהפאדה]

סוציולוגיים מודרניים מזהים חמש אסטרטגיות בסיסיות שא/נשים משתמשים בהן כדי להימנע מלקחת אחריות לנזק ופגיעה שהם גרמו. חמש האסטרטגיות הן: 1. להכחיש אחריות; 2. להכחיש שלמעשה נגרמו פגיעה/נזק; 3. להכחיש ולהכפיש את הערך של הקורבן; 4. להתקיף את המאשים; 5. לטעון שהם פעלו בשירות מטרה נעלה.

מעניין לראות שהדהרמה מתייחסת לאותן חמש אסטרטגיות ונותנת להן מענה ישיר, כמו מתכתבת איתן מעבר למרחק הזמן של אלפיים וחמש-מאות שנה, ומדברת על אחריות מוסרית והתייחסות מוסרית המשמשות כדי לחתוך ולגדוע את כל החמש.

ואלה הן התשובות של הכתבים הבודהיסטיים לאסטרטגיות ההימנעות האלה: 1. אנחנו תמיד אחראים לבחירות המודעות שלנו; 2. עלינו תמיד לשים את עצמנו בנעליו/ה של האחר/ת; 3. כל היצורים החיים ראויים לכבוד; 4. עלינו להתייחס לאלה שמצביעים על פגמים/אשמות שלנו כאילו הם מצביעים על אוצרות; 5. אין – חשוב להדגיש – אין מטרות נעלות שמצדיקות הפרה של הכללים הבסיסיים של התנהגות אתית.

הדהרמה מציעה לנו כתרגול את ההיגדים הבאים. אפשר לחזור עליהם בלב, אפשר בפני אדם אחר או אישה אחרת, והם גם יכולים להיאמר כתפילה:

על כל פגיעה שפגעתי באחר/ת
ביודעין או שלא ביודעין
בדיבור, במחשבה או במעשה
אני מבקש/ת סליחה.

על כל פגיעה שאחר/ת פגע/ה בי
ביודעין או שלא ביודעין
בדיבור, במחשבה או במעשה
אני מציע/ה סליחה.

על כל פגיעה שפגעתי בעצמי
ביודעין או שלא ביודעין
בדיבור, במחשבה או במעשה
אני סולח/ת לעצמי.

*
יום הכיפורים מזמין אותנו להפנות מבט פנימה, אל עולמנו הפנימי ואל הלב, מבט כן ואמיץ, הממוסס את תחושת הנפרדוּת והמרחק בינינו לבין הזולת, המאפשר את פתיחת הלב ואת המחילה – שכמו מחילה של חפרפרת מתחת לאדמה, עלינו לחפור פנימה, מתחת לפני השטח, כדי להגיע אל המחילה, מתחת לעולם התבניות הרגיל שלנו, מתחת לקונספציות הרגילות, כדי למצוא מחילה לעצמנו או לאדם אחר.

או אז, ייתכן ויתאפשרו המילים שמתוך תפילת נעילה: פְּתַח לָנוּ שַׁעַר בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר כִּי פָנָה יוֹם: הָיוֹם יִפְנֶה הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא וְיִפְנֶה נָבוֹאָה שְׁעָרֶיךָ:
להזכירנו, אומר המדרש, שדווקא בשעה שנדמה לנו ששערים נסגרים בפנינו, כשאנחנו מרגישים שפנה היום ואור השמש נעלם – דווקא אז נפתחים שערים חדשים.

מודעות פרסומת