ארעיות – שאלות ותשובות

שאלות מכריסטופר טיטמוס, תשובות מסנדיה

 התרגול של ארעיות הוא כלי נהדר להביא אותנו קרוב יותר למציאות – אבל הוא לא המציאות

images (2)

 

  1. אחרי ראייה והבנה של ארעיות, מה הלאה?

ארעיות רלוונטית או ישימה רק במציאות המותנית. אחרי ראייה והבנה של ארעיות – צריכה להיות הבנה וראייה של הלא-ארעי, של מה שאינו נולד, האלמותי, שאינו כפוף לארעיות.

  1. האם התהוות מותנית גם מאשרת וגם מפריכה ארעיות?

מניסיוני האישי, כשאני בוחנת את החוויה שלי ממש ממש מקרוב, שינוי כלל לא קיים. זה כאילו שיש "עכשיו" קבוע, ובעצם, זה אפילו לא כך. זמן לא קיים. "זמן" הוא מוסכמה. בדיוק כמו "מרחב". יחד הם יוצרים את המציאות התלת-מימדית הקונבנציונלית כפי שאנו מכירים אותה, כדי לאפשר לנו לתפקד ולשמור על קוהרנטיות. גם "עכשיו" הוא פיקציה, מאחר שקיימת רק תרכובת של נסיבות ותנאים. במציאות, אין "דברים" ולכן אין זמן. אז נאמה-רופה-ויניאנה (Nama-Rupa-Vinyana) מופיעים ביחד וחדלים ביחד. אבל באמת, דבר לא מופיע ודבר לא חדל. אין "רגע" ואין – ולא יכולה להיות – כל תנועה. כאשר, למשל, אני מזיזה את היד שלי, היד היא בהווה מתמיד ולא זזה בכלל. גם אם ננסה לשבור את התנועה לחלקים זעירים – בסופו של דבר נראה שאין תנועה, אלא בהשוואה של מה שהיה ומה שישנו ומה שהפך להיות.

אז במישור היחסי, התהוות מותנית מאשרת ארעיות. במישור האולטימטיבי, הכול מתקיים בו-זמנית.

  1. כדי שתתקיים ארעיות, צריך שיהיה "דבר" (בתודעה/בחומר) שהוא ארעי. מהי תגובתך?

"הבעיה" עם מושג הארעיות היא שהוא מניח מראש שיש "דברים" ושהם "משתנים". מניסיוני האישי, כשמתקרבים ממש קרוב לתופעות, אין "דברים", אין דברים סטטיים, אלא תהליכים דינמיים שנמצאים באינטראקציה עם תהליכים דינמיים אחרים.

  1. האם ראיית ארעיות היא אמצעי לשחרור מהיצמדות, או יותר מכך?   

ראיית הארעיות בהחלט תורמת  לשחרור מהיאחזות, כי כמו שהבודהא אמר, אין היגיון ותוחלת להיאחז במה שנתון לשינויים. בנוסף, ראיית הארעיות מעצימה את החוויה של הדרגתיות והשתנוּת של תחושת העצמי. כלומר, תחושת העצמי היא לא או on או off, אלא מדורגת, מופיעה במינונים ובעוצמות משתנות. יש זמנים שתחושת העצמי יותר מוצקה ודחוסה (למשל, בזמנים של כעס או פחד), ויש זמנים שתחושת העצמי יותר קלילה ודלילה (בזמנים של אהבה, או שלווה, למשל).   Arunachala

כשמבינים וחווים את "הגמישות" והנזילות של תחושת העצמי (המבוססת על ומושפעת משינויים של נסיבות ותנאים) –  רואים ומבינים את הריקות של קיום-עצמי. וכך ההופעה של תחושת-העצמי הופכת להיות פחות בעייתית, כאשר גם היא נתפסת כ-"לא אני, לא שלי", מה שמוביל לתחושות של חופש ושמחה גדולה. יש פחות הזדהות עם "מופע" התופעות שנקרא "הופעת תחושת העצמי", כך שהוא פחות משעבד אותנו. תחושת העצמי יכולה להופיע בחופשיות ולחלוף בחופשיות ואינה נתפס כבעיה. הופעתה וחדילתה של תחושת העצמי נתפסת ונחווית באותו האופן שבו נתפסות ונחוות ההופעה והחדילה של עננים, שירת הציפורים, פריחה של פרח, גשם או עלה נופל. כשם שאין בעלות והזדהות עם אירועים אלה – כך אין (או יש פחות) בעלות והזדהות עם האירוע שנקרא "תחושת העצמי".

  1. בפאלית, המילה לארעיות היא אניצ'ה – שפירושה המילולי הוא 'לא-קבוע', 'לא-תמידי'. כיצד זה מועיל לתרגם אניצ'ה כ'לא-קבוע'?

מועיל להשתמש במונח "לא-קבוע" כאמצעי מיומן (Upaya), מאחר שלעיתים, בתודעה של חלקנו, "ארעיות" הפכה ל"דבר", לשֵם עצם, למשהו להיאחז בו. "לא-קבוע" הוא שימושי ככלי תרגולי, כתזכורת, ולא כ"דבר" להיאחז בו. "ארעיות" עלולה להפוך לעוד מבנה מנטלי, כמו שקורה לעתים אצל מתרגלי ויפאסנה, במקום שיהיה כלי מועיל לדה-קונסטרוקציה של כל המבנים ולשחרור מהיאחזות.

  1. מה הן המגבלות של מדיטציה על ארעיות?

המגבלות והסכנה הן כמו שכתבתי לעיל – אם דבקים ברעיון של ארעיות כַמציאות האולטימטיבית, או האמת, ולא כאל מאפיין של המציאות המותנית, ואם לא מתעניינים, או אפילו מודעים, לְמה שאינו ארעי, מה שאינו כפוף או נתון לארעיות. עבור חלקנו, "אניצ'ה" הפכה להיות כמו מנטרה המשמשת להרחיק את עצמנו או להימנע או לעקוף חוויות, במיוחד חוויות לא נעימות. מתרגלת בשיטת גואנקה סיפרה לי פעם שהיא משתמשת ב"אניצ'ה" כמו בנביחה של כלב כנגד כל חוויה לא נעימה. יישום כזה של ארעיות "מאפשר" להימנע מלחקור את טבען של חוויות לא נעימות, כמו גם את הנסיבות והתנאים שהביאו להופעתן.

  1. מה מאשר ארעיות כלא-עצמי, לא-אני (non-self)?

כאשר יש ידיעה שיש זרימה של תהליכים, זרימה בלתי נפרדת, שנמצאת באינטראקציה תמידית עם תהליכים אחרים – חוויה זו מאשרת אי-עצמיות. בעיצומה של הזרימה הזאת, שכל הזמן נמצאת בתנועה ובהשתנות – אי אפשר למצוא זרע או חלק שאינו משתנה, שאינו מופיע תלוי תנאים ונסיבות, שאפשר לקרוא לו: "אני". תחושת העצמי מתמוססת או פוחתת כאשר חווים את עצמנו כמצבור של תופעות משתנות, הנמצאות באינטראקציה עם מצבורים אחרים של תופעות משתנות. וכך אנו רואים את האופי הלא-אישי (או הרֵיק) של אינטראקציות אלה. זה הכול רק תופעות רוקדות זו עם זו בצורות שונות ריקוד חופשי וספונטני!   דיכאון

כאשר זאת החוויה, אין, או יש פחות, היצמדות לתחושת העצמי ולחשיבות עצמית. טבעה האמיתי של תחושת העצמי מתגלה או נחשף בבהירות רבה –  שהוא ריק ממהות מוצקה וקבועה. יש הבנה של הלידה והמוות של כל רגע ורגע, של כל ננו-שנייה; לראות ארעיות דרך "העדשה" הזאת חושף את טבען הריק של כל התופעות. אז רואים וחווים שכל התופעות מתהוות ונעלמות ללא הרף, ורואים איך התודעה שוזרת יחד את כל הרגעים המתחלפים הללו, המתהווים ונעלמים, כמו חרוזים במחרוזת. כמו שבצפייה בסרט שעשוי מפריימים נפרדים – התודעה מחברת ביניהם ויוצרת רצף של סרט אחיד מחובר וקוהרנטי.

  1. 8. מהו הערך של מודעות לארעיות?

מודעות לארעיות משחררת את הלפיתה בהיאחזויות –  זה כשלעצמו מביא תחושה של חופש ושמחה. היא גם מעניקה תובנה לאופן שבו התודעה בונה מבנים נפשיים ופיסיים. הוא חושפת את הריקות של העצמי ואת ההפרדה הכוזבת בין העצמי והזולת. היא מעודדת להתבונן ולחוות את העולם ואת העצמי בדרכים פחות מורגלות. היא חושפת את טבעו של העצמי כתופעה המופיעה בתלות בנסיבות ותנאים –  כפי שהם מתחלפים ומשתנים, כך גם תחושת העצמי משתנה ומתחלפת בהתאמה. הבנת ארעיות תורמת להתפכחות מתחושת העצמי ו"יציאה מהטראנס" של הדרך המורגלת שלנו להיות, לראות ולחשוב.

כאשר כך רואים וחווים התפכחות מתחושת העצמי, ואת הטבע הבלתי נפרד של כל "הדברים", באופן טבעי טוּב-לב וחמלה מתעוררים וממלאים את הלב – לעצמנו ולאחרים, כולל את כל היצורים החיים ואת עולם הצומח. תחושה של קשר עמוק, של אהבה וקלוּת ממלאת את הלב. תחושת החופש שמתעוררת מאפשרת ליהנות ולהעריך את היופי והמופלאוּת של עולם מדומיין זה, מבלי לחשוש מהופעת היאחזות.

  1. מדוע ארעיות היא אמת יחסית, לא האמת המוחלטת?

התרגול של ארעיות הוא כלי נהדר ובעל ערך להביא אותנו קרוב יותר למציאות – אבל הוא לא המציאות עצמה. הוא עדיין מותנה, לא בלתי-מותנה. הבלתי-מותנה הוא "מחוץ למרחב", מחוץ לספֵירה, של שינוי. שינוי לא חל עליו.  הבלתי-מותנה נשאר יציב כמו שהאוקיינוס ​​נשאר יציב למרות הגלים.

 *  *  *  

 

שולחן פיקניק על הדשא

 

שולחן פיקניק על הדשא
בשמש
התרחשות כל כך חד
פעמית,
ייחודית, חסרת זמן
ונשגבת.
שלושה פסים של אור
נתמכים על ידי קורות שהיו פעם
עץ חי נטוע באדמה
(ועכשיו הן עץ חי באופן אחר
נטועות באדמה באופן אחר),
ברגיי ברזל גדולים
כמו לגו,
אדמה
ושמים.
חלום המוות של הזמן
לא נוגע בשולחן הפיקניק
שעל הדשא.

עכשיו משב הרוח פיזר את העננים
והאור על השולחן משתנה.
האומנם?
במה שידו של הזמן המתוסכל
קצרה מלגעת
גם שינוי לא קיים.

{2B64ACAB-FCD7-4556-ABF2-F781A23F3FF9}

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s