– על המסתורין של החיים –

לפני זמן לא רב, בערב שבועות, עשיתי מעשה (רדיקלי מבחינתי): יצאתי את ביתי קצת לפני חצות (לא שעה שאני מכירה) ונסעתי להשתתף בתיקון שבועות. היה לילה עמוק ונושם, כמאמר המשורר, והדרך הייתה ריקה ושקטה, ונפרשה הישר לפנַי בין שתי שדרות של עצי דקל ותמר עד היכן שהעין מגעת. השמים היו בהירים, וכשהרמתי את עיני ראיתי משמאלי, במערב, ציפורן דקה של ירח כתומה, מכינה את עצמה לשקיעה. ומשום מקום עלתה בי פתאום התחושה שהחיים הם כל כך מסתוריים, כל כך לא מובנים, כל כך חסרי פשר. שאנחנו מנסים שוב ושוב להסביר אותם לעצמנו, ויש לנו הסברים  שונים: יש ההסבר הבודהיסטי, יש ההסבר היהודי, יש ההסבר הדון-חואני, יש ההסבר המדעי ויש עוד מיליון הסברים, ולכולם מכנה משותף אחד: ניסיון (נואל אבל אנושי) להבין את הבלתי ניתן להבנה; לפענח את הבלתי ניתן לפענוח. למצוא הסברים שיניחו את דעתנו כדי שנוכל להגיד: ככה וככה זה פועל, מהסיבות האלה והאלה הדברים האלה קרו. אם זה חוק הקארמה הבודהיסטי, או חוק המשיכה של אנרגיות דומות של "הסוד", או שאריות מגלגולים קודמים שעכשיו צצות ומתערבות לנו בחיים, או אלקטרונים שמתנהלים פעם כגל ופעם כחלקיק, או גמול על מצוות ועונש על עבירות, או חוקי הסיבה והתוצאה (מה שזרעתם זה מה שתקצרו) – הכול רק בשביל שנחוש ביטחון ונהייה רגועים, שנחשוב שאנחנו מבינים, שיש חוק וסדר, שיש סיבה ומסובב, שיש היגיון וש"אלוהים לא משחק בקוביות". או אם הוא משחק – אז זה מִשחק עם חוקים ברורים וידועים שניתן לעקוב אחריהם ולצפות אותם מראש. יותר משהאדם "מחפש משמעות" הוא מחפש ודאות.

אבל החיים הם עצומים וגדולים יותר מכל הסבר.

"העולם הוא מסתורין," אומר דון חואן לקרלוס קסטנדה, "כאשר אתה מנסה להבינו, כל מה שאתה עושה באמת אינו אלא לנסות להפוך אותו למוּכר." לדבריו, המחשבה שהעולם ניתן להבנה או שאנו עצמנו ניתנים להבנה, היא מחשבת זוועה, והמראֶה שאנחנו רואים הוא חידה ומסתורין שאין אנו יכולים אלא לקבל בענווה וביראה.

דברים דומים אומר אלוהים לאיוב.

בבוקר החג, למחרת הנסיעה הרדיקלית, רציתי לעיין במגילה התואמת-חג – מגילת רות, ונפלתי – במקרה, למי שמאמין בחוקיות של המקריות ולא במקרה למי שמאמין בחוקיות של צירופי המקרים – על ספר איוב. איוב משמיע טענות קשות נגד אלוהים שהֵרע לו על לא עוול בכפו, לטענת איוב, ודורש מאלוהים הסברים. כמו רבים מאיתנו, שבזמנים טובים ושמחים לא דורשים הסברים מאלוהים או מאף אחד אחר, לא מנסים להבין איך קרה ומה עשינו – בחיים האלה או בגלגולים קודמים – שככה נפל בחלקנו כל הטוב וכל האושר הזה. אנחנו מקסימום נאחזים בו חזק ומתפללים לאלוהים שלא ייקח לנו אותו ושהוא ימשך לנצח. אבל בזמנים של קושי או מצוקה אנחנו מתמלאים תלונות וטענות כלפי הגורל או המזל הנאחס או אלוהים או היקום, ואם אנחנו קצת רוחניים אנחנו גם מתחילים לפשפש במעשינו – בחיים האלה או בגלגולים קודמים – כדי למצוא הסבר. הכמיהה שלנו להבין מוּנעת מתוך האמונה שאם נבין – נוכל לשנות; אם רק נבין את המכניקה, את מה גרם לְמה – גם נוכל לעשות משהו כדי לשנות את רוע הגזירה. אנחנו פריקים של הבנה. המיינד שלנו נאחז בהבנה כטובע שנאחז בקש: הוא יודע שהקש הזה לא יוכל להציל אותו, אבל אין לו דבר אחר להיאחז בו והוא חייב להיאחז במשהו.

אלוהים מעמיד את איוב על מקומו. הוא אומר לו: סליחה, איפה היית כשייסדתי את הארץ הזאת? האם יש לך מושג איך היא נוצרה ו"מי ירה אבן פינתה"? האם אתה הוא שמצווה את השחר לעלות או האם אתה מבין את השלג, ומי  מפלס נתיב לנחלים או גורם לברקים ולרעמים? האם אתה יודע מי הוליד את אגלי הטל ואיך יורד גשם על אֶרץ מדבר להצמיח בה דשא?  האם כשאתה מרים קולך אל העננים – יורד גשם, או שכאשר אתה קורא לברקים הם מתייצבים לפקודתך? מי נתן לשכווי בינה ומי מספק אוכל לעורב להאכיל את גוזליו הרעבים? האם אתה שַֹמת על הסוס רעמה או האם מכוח חוכמתך הנץ יכול לפרוש כנף ולעוף? "הניגלו לך שערי מוות" –  האם אתה מבין את המוות?

אלוהים אומר לו בעצם: אל תנסה להבין, ואל תבוא בטענות אל מה שעצום וגדול מתחומי ההבנה שלך, מה שנמצא מחוץ למגבלות תפיסתו של המיינד.

גם הבודהא מציע לתלמידיו ותלמידותיו "לא לחקור במופלא מהם". בדרשה מפורסמת מתקיף אותו תלמיד ותיק, הנזיר מאלונקיאפוטה, בשאלות קוסמיות ותיאורטיות, ומאיים שאם הבודהא לא נותן לו תשובות מספקות הוא קם ועוזב את מסדר הנזירים. הבודהא עונה לו כמו שמתחיל מתכון של לא-חשוב-מאיזו-עדה –  שקודם כל יירגע. אחר כך הוא מסביר שהוא לא נכנס בכלל לנושאים האלה כי תשובות עליהם "לא מקרבות אל המטרה של החיים הרוחניים, לא מובילות להתפכחות מאשליה ומבורות, לניתוק מאחיזה, להשקטת התודעה, לידיעה ישירה, להתעוררות ולשחרור". בדרשה אחרת הבודהא מחדד ואומר שאלה שטוענים "אני יודע, אני מבין, ככה הדברים פועלים!" – כלומר, אלה שחושבים שהם מבינים משהו על משהו – טועים ובגדול.

כאשר אנחנו במצוקה או חווים קושי וכאב, יש שאלות שמביאות תועלת ויש שאלות שלא מביאות תועלת. הבודהא מציע סדרת שאלות שחוקרות מהו המקור של הסבל שלנו, מהם התנאים הגורמים לסבל הזה ואילו תנאים צריכים להשתנות כדי שהוא ייפסק. הגורו שלי, יוגי אמריט דסאי, נהג לומר: "כששואלים שאלה לא נכונה מקבלים תשובה לא נכונה".  השאלה שבעיני הכי לא מביאה תועלת, ועדיין זו אחת השאלות הכי נפוצה בימינו הניו-אייג'יים, היא: "למה זימנתי את זה לעצמי?". הנחת היסוד מאחורי השאלה הזאת היא שבכוחנו לזמן לעצמנו מאורעות כמו על פי הזמנה מקטלוג. הגישה הזאת מקבלת עידוד וגושפנקא מגישת "הסוד" ובעידן שלנו זאת הנחה פופולארית, ולא נדיר לשמוע התבטאויות כמו: זימנתי שיהיה יום יפה כי רציתי לצאת לטיול, או: זימנתי שיהיה סייל בקאסטרו כי רציתי לצאת לקניות, או:  זימנתי לעצמי שפעת כדי לקחת קצת חופש מהעבודה.

הבעייתיות של הגישה הזאת היא לא רק בקורטוב המגלומאניות שבה, כאילו אין עוד גורמים שהצטרפו להם יחדיו כדי ליצור את התנאים המדויקים שהביאו ליום היפה או לסייל בקאסטרו ושכאילו יש לרצונות האישיים שלנו שליטה מלאה בכל ההתרחשויות ביקום, שלא לדבר על זה שיכולים להיות רצונות סותרים, כמו שהחקלאי אולי ייחל דווקא לגשם ובעלי החנויות ייחלו לעליית מחירים. אבל הבעיה האמיתית של גישת ה"זימנתי את זה" מתחילה כשפוקדים אותנו מאורעות קשים באמת, ואז לחקירה הפנימית מצטרפים רגשות אשמה והלקאה עצמית: "למה זימנתי שהילדה שלי תעבור תאונת דרכים?", "למה זימנתי לעצמי סרטן?", "למה זימנתי רעידת אדמה בטורקיה בדיוק כשאני שם בחופשה".

הגישה הזאת לא לוקחת בחשבון שהצרכים והרצונות האישיים שלנו הם רק גורם אחד בלבד מתוך אינספור (מילולית, לא מטאפורית) גורמים, שכידוע אפשר לנסות to track back   עד למשק כנפי הפרפר באולימפיאדה בסין שמשפיעות על הקרנבל בריו. אלא שכל אירוע, כל תנועה –  גם הזעירה ביותר, שמי יודע, אולי כוללת גם תנועות אנרגטיות כמו מחשבות –  משפיעה הדדית על כל שאר הדברים, כמו אבן שנזרקת לאגם ושולחת אדוות לכל עבר או כמו ציור של אם.סי. אֶשר שהפרטים בו מתמזגים זה בזה והופכים זה לזה.

הרעיון של רשת קוסמית של השפעות הדדיות מקבל ביטוי בפילוסופיה הבודהיסטית במשל על הרשת של אינדרה. מעל לארמונו של אינדרה, מלך האלים, פרושה רשת אינסופית משובצת באבני חן נוגהות המשתקפות זו בזו. אם מתבוננים באחת רואים את כל האבנים האחרות משתקפות בה, ובו-בזמן משקפות גם את כל שאר האבנים, כולל אותה עצמה: "בכל גרגר אבק ישנם אינספור בודהות".

אז איך אפשר להבין או לחשב את כל הגורמים לאירוע כלשהו, אם הם כוללים עלה שצנח בסתיו קנדי, גל שהתנפץ בים הבלטי, פעייה של כבשה ניוזילנדית, חיוך של ילדה בלאפלנד; איך אפשר בכלל לתפוס את משמעות ההשפעה ההדדית שעוברת כחוט השני בין אירועי העולם על כל היצורים החיים בו?

"היפה ביותר שאנו מסוגלים לחוות הנו המסתורין… מי שהדבר זר לו ואינו מסוגל להתפלא, ואינו מסוגל להשתאות – חשוב כמת, נר שכבה". מילים פואטיות אלה נאמרו לא על ידי גורו הודי או מאסטר זן, אלא על ידי איינשטיין, המדען והפילוסוף המערבי.

על המרפסת שלי, בשעת בין ערביים, אני מסתכלת בברושים ובעננים המוורידים, ויודעת שדון חואן צדק. איך אפשר להסביר את הערב היורד, או את אור הדמדומים, או את משב הרוח? איך אפשר להבין שקט, או אושר, או אהבה?

אז אולי אפשר להרפות קצת מהצורך הכפייתי בהסברים, מהרצון האובססיבי של המיינד להבין, ולתת למיינד ולנפש לנוח בתוך אי-הוודאות.

ואם אנחנו כבר מזמנים משהו, אולי עדיף לְזַמן לעצמנו קצת ענווה, כדבריו של דון חואן, מול ההוד המופלא הזה, מול המסתורין והיופי, שהאינדיאנים קוראים לו המסתוריות הגדולה, שאת החוקיות שלו, אם יש לו אחת כזאת, עדיין, עם כל הטכנולוגיות הכי משוכללות בעולם, לא פיצחנו.