מה עושים עם רגשות שעולים בזמן מדיטציה

וידוי מביך: לפני כמה זמן, לא חשוב כמה, הייתי קצת מכורה לסדרת טלוויזיה שנקראה זינה הנסיכה הלוחמת. וידוי עוד יותר מביך: אם הייתה לי כיום טלוויזיה אולי הייתי עדיין מכורה לתוכנית הזאת. אין לי מה להגיד להגנתי. רק אולי שהישרדות והאח הגדול זה לא הרבה יותר טוב.

הרבה פעמים בסדרה הזאת זינה, הגיבורה הכל-יכולה, הולכת ביער חמושה בכל החרבות וכלי הנשק שלה, ומתחילה להיות תחושה שיש שם משהו בין העצים, העצים רוחשים באופן מסתורי, משהו מסתתר שם, משהו או מישהו חורש רע, וכמובן מתלווה לזה מוזיקה מפחידה ומאיימת בעוד זינה ממשיכה להתקדם ביער בזהירות ובחשדנות צעד אחר צעד. והמתח גובר וגובר, עד שזינה נעמדת באמצע הדרך, מניפה את הכידון וקוראת: "שואו יורסלף!" (הראו את עצמכם!) ואז מכל העצים קופצים לוחמים או שדים או מפלצות או אמזונות – חלקם ידידים וחלקם אויבים. אם הם ידידים היא עוזרת להם ונלחמת למענם, אם הם אויבים היא נלחמת בהם וכמובן מנצחת.

הרבה פעמים שכשאנחנו מתיישבים לתרגל מדיטציה עולה תחושה דומה לתחושה הזאת שביער: לא לגמרי ברור מה יש שם בפנים, זה משהו קצת מעורפל, קצת מבולבל, קצת לא ברור ומסתתר, ומתחשק לעמוד  מול כל מה שנמצא שם בפנים ולהגיד: "שואו יורסלף!" – "תראו את עצמכם! תתגלו! תזדהו!"

בעצם זה מה שאנחנו עושים כשאנחנו מתיישבים לתרגל מדיטציה. אנחנו אומרים: אוקיי, אני מוכן, יש איתי את הכידון והחנית שלי, את כלי הנשק המטאפוריים שלי: המודעות, הריכוז, החוכמה, ואנחנו אומרים: אוקיי, אני מוכן לראות ולפגוש את כל מה שיבוא. קדימה, תראו את עצמכם.

ואז מתחילים לעלות יצורי היער הלא-מזוהים הפרטיים שלנו: מחשבה על עבודה שלא סיימתי, כעס על משהו שאמרו לי אתמול, אולי תחושת עלבון שמתגנבת בכיוון העיניים ומתחילות דמעות, אולי זיכרון של חופשה נפלאה על שפת הים, או געגוע לאהובה שהלכה. ולפעמים אנחנו אומרים: אוקיי, השדים הֵראו את עצמם – אבל מה עושים איתם? נלחמים בהם? מגרשים אותם? הם אויבים או ידידים? מה זינה הייתה עושה?

יושבים על הכרית אבל צריכים את הספה

יש לפעמים אצל מודטים ותיקים ציפייה שאם נמדוט מספיק והרבה – נצליח להימנע כליל מרגשות "שליליים". אבל האמת היא שרגשות עולים באותה המידה אצל מי שמתרגל ואצל מי שלא מתרגל. השאלה היא לא אם רגשות עולים, אלא באיזה קונטקסט הם עולים ועם איזו תודעה אנחנו פוגשים אותם. האם אנחנו פוגשים אותם עם תודעה מאוזנת, בהירה, רגועה, או עם תודעה תזזיתית, תגובתית, שופטת.

רגשות נוטים לסחוף אותנו לתוכם, בייחוד כשהם חזקים. המדיטציה עוזרת לנו לפתח מיומנות לגבי איך להביא תשומת לב ומודעות למפגש עם הרגשות, כך שגם רגשות קשים מאוד אנחנו יכולים לפגוש עם נינוחות ופתיחות. רגשות הם לא האויבים שלנו על הדרך הרוחנית, אין צורך להימנע מהם, להתנגד להם או להתכחש להם – אלא להתיידד איתם. אבל כמו בהרבה דברים, אם אנחנו לא מכירים בהם – הם נדמים כמשתלטים עלינו, כאילו הם חזקים מאיתנו ואנחנו נתונים לחסדיהם.

האינטליגנציה הרגשית שאנחנו מפתחים נותנת לנו הזדמנות לזהות, להכיר, להקשיב לרגשות שלנו, ולעשות חיבור מיטיב בין השכל, הרגש וההתנהגות. יש רבים מאיתנו שיושבים כבר עשרים שנה על כרית המדיטציה, אבל לא תמיד יודעים איך ומה לעשות עם רגשות שעולים בזמן הישיבה על הכרית ובזמן החיים עצמם, במיוחד אם אלה רגשות שתופסים עוצמה ותאוצה; הרבה מאיתנו יושבים על הכרית אבל צריכים קצת את הספה. בשביל השילוב בין הראש ללב באים הכלים של עולם האינטליגנציה הרגשית ומביאים פתרון והקלה.

יש גישות בניו אייג' שאומרות שכדאי להתמיר את הרגשות, לשלוח אותם למימדים אחרים, לאורו של הבורא, לשטוף את הכעס במחשבות חיוביות. באינטליגנציה רגשית מציעים לנו להתבונן על הרגש כעל חבר שמסייע לנו ומספר לנו משהו על עצמנו. לפעמים נעים לנו לשמוע את זה ולפעמים קצת פחות. אבל תמיד זה משהו על עצמנו. מה שאומר שאם אנחנו מנסים להתמיר את הרגש אז אנחנו בעצם "מתמירים" חלקים מעצמנו, ואם אנחנו מנסים לשלוף את הרגש ולשלוח אותו למקום אחר – אנחנו שולפים חלקים מעצמנו.

האינטליגנציה הרגשית מציעה סוג אחר של התבוננות: לא רק להתבונן על הרגש מבעד למסך הזכוכית, אלא לעשות איתו דיאלוג, להתיידד איתו, להבין מה יש לו לספר לי וכך ללמוד יותר על עצמי.

זה מעגל שהולך וגדל, כי ככל שאנחנו יותר מכירים את עצמנו וחלקים של עצמנו, כך גדל הרפרטואר הרגשי שלנו, ואז גם אם עולים רגשות לא נעימים הם יותר פשוטים לנו להכלה, הם לא זרים ומאיימים – כבר דיברנו איתם, כבר התיידדנו איתם.

לפעמים אנחנו מתייחסים אליהם כאל אורח לא צפוי, אבל ההתבוננות המדיטטיבית מראה לנו שהוא רק אורח –  שוהה קצת, ואז חולף. אם אנחנו באמת בעלי הבית, אנחנו מחליטים לארח את האורח, גם אם הוא אורח לא-קרוא, ולא להיאחז בו. כמה אנרגיה אנחנו משקיעים בלסלק את הרגש, בלהתנגד לו, במקום לחקור ולשאול למה הוא בא כל הזמן, למה הוא עולה שוב ושוב.

מה שבא – ברוך הבא

רגשות הם אנרגיה. כשהם מנותקים מהסיפור, מהנראטיב, מהאשמות, אפשר פשוט לתת להם לזרום דרכנו, להציף אותנו ואז לחלוף. אין לנו כל כך שליטה על אילו רגשות יעלו בנו, אבל כן יש לנו יכולת להשפיע על איך אנחנו פוגשים את הרגשות שעולים, איך אנחנו מתייחסים אל האורחים הלא-קרואים. לתרגל מודעות לרגשות זה למצוא את דרך האמצע בין ביטוי לדיכוי. זה לא תהליך של התבוססות ברגש או העצמה מלאכותית שלו מצד אחד, וגם לא הדחקה והכחשה שלו מצד שני. זה לפגוש אותו עם תשומת לב, עם מודעות.

בתרגול המדיטציה אנחנו מביאים מודעות אל החוויה הנוכחית שלנו כפי שהיא, ללא צורך לשנות או לייפות: שמחה, עצב, קנאה, פחד, חוסר שקט, תשוקה, כעס, ספק. שלווה ורוגע הם לא סרגל המדידה שלנו אם המדיטציה הייתה טובה או לא, אלא אם אנחנו מודעים או לא והאם אנחנו יכולים לפגוש את החוויה שעולה עם מודעות. האם אנחנו יכולים לפגוש את השלווה והרוגע עם מודעות, והאם אנחנו יכולים לפגוש את הכעס והפחד עם מודעות?

האינטליגנציה הרגשית וההתבוננות המדיטטיבית מעודדות אותנו לפתח גישה של "מה שבא – ברוך הבא"; גישה של היכרות והתיידדות עם כל מה שעולה בפנים, להביא מודעות, פתיחות וסקרנות למפגש הזה. השילוב של כלים מתוך עולם האינטליגנציה הרגשית בתרגול המדיטטיבי יכול לאפשר לנו להגיע לחוויה מלאה יותר, עמוקה  יותר, לחוות את עצמנו בצורה שלמה יותר, להעמיק את התרגול ואת הקשר שלנו עם עצמנו ולהביא יותר הרמוניה ושלווה לחיים שלנו ושל האהובים עלינו.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מה עושים עם רגשות שעולים בזמן מדיטציה

  1. פינגבק: לעשות שלום בין הראש ללב – מיינדפולנס לרגשות – דרך הדהרמה: דרך הלב והתבונה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s