מערכות יחסים ככלי לצמיחה רוחנית

לצמוח ביחד? בטח. להתפתח ביחד? ברור. לגדול ביחד? סבבה. אבל להשתנות? עד כאן.
זה הזמן להרהר באתגר התובעני שמכונה "זוגיות רוחנית".

מזל טוב, אני במערכת יחסים חדשה.

מה יש בהן, באהבות טריות, שיש להן את הכוח להחזיר אותנו כמו במנהרת הזמן של דאג וטוני להרגיש שוב את אותו סחרור מאושר וטיפשי של גיל 16?

אם לפני חודש מישהו היה אומר לי שככה אמצא את עצמי שמחה לחזור הביתה רק בשביל לקבל התעלמות מופגנת מניסיונות ההתחנפות שלי או ארגז חול מלא בקקי –  הייתי אומרת לו שידרוש חזרה את הכסף מהקורס קריאה בכדורי בדולח שהוא כנראה לקח, או שיפסיק מיד לעשן את מה שהוא כנראה מעשן. אני? אין מצב.

אבל זאת האמת.

 וככה זה קרה: הייתי באוטו עם רונית נשר, חברה וקולגה, בדרך חזרה מהנחיית סדנה, כשהיא התבשרה בטלפון הנייד ש: "נולדו שני גורים מקסימים, אחד ג'ינג'י עם שיער ארוך ואחד מטולא כמו פרה", ורונית הסתובבה אלי ושאלה: רוצה חתול?

 כך הגיעו נודל ופָּאסיקו לחיי.

 "אֶהי-פּאסיקו – בוא ותראה", אמר הבודהא בשפה הפאלית לפני אלפיים חמש-מאות שנה כהזמנה לבוא ללא משפט מוקדם ולשמוע את תורתו החדשה. בוא ותקשיב ואז תחליט/י בעצמך אם הדהרמה – התרגולים והתורה הבודהיסטיים – זאת הדרך בשבילך.

"בואי ותראי אותם, ואז תחליטי", אמרה לי אז רונית.

אז באתי, ראיתי, והתאהבתי. כמו שהיה עם הדהרמה כך גם עם החתלתולים.

 אז עכשיו אני במערכת יחסים חדשה. וכמו תמיד, ההתחלות מלאות אופטימיות קוסמית ותחושה שהאהבה הזאת תימשך לנצח. אבל כמו שהבודהא כבר רמז בארבע האמיתות הנאצלות, בתוך-תוכה של ההתעלות של תחושת האהבה – כבר טמון הזרע של הדוקהא, של החוסר-נחת, של הפחד לאבד ושל הרצון שהדברים יישארו בדיוק בדיוק כפי שהם כרגע. אבל כמו שכולנו יודעים, הדברים נמצאים בהשתנות מתמדת, והניסיון שלנו לשמר אותם, להיאחז במה שקיים עכשיו ולקוות שהוא לא ישתנה לעולם – מביא רק תסכול וחרדה.

 למה יש למערכות יחסים נטייה להוציא אותנו כל כך בקלות משיווי משקל, לזרוק אותנו מהסנטר שלנו? ומה לעשות עם כעס ותסכול, שהם האישוז המרכזיים שעולים בזוגיות?

 ד"ר סטיבן פולדר, המורה הבכיר ומייסד עמותת תובנה (ללימוד ויפאסאנה), אמר לי לאחרונה שקשר זוגי זה האתגר הגדול ביותר של החיים הפנימיים, בגלל שהוא מראָה שמראה לנו את הפנים האמיתיות שלנו. "בזוגיות אנו יותר אנו עצמנו", אמר סטיבן, "מאשר כשאנחנו לבד והכול תחת שליטה. הזוגיות מאלצת אותנו לראות את עצמנו ולא תמיד אנחנו אוהבים את מה שאנחנו רואים. בכל סיטואציה אחרת בחיים יש לנו אפשרות לנווט, להשפיע, למנפל ולתמרן בדרגה כזאת או אחרת. בזוגיות אין לנו. אנחנו נדרשים הכי הרבה להשתנות, וחלקים בנו צריכים למות: העצמי, התלותיות, הדברים שאנחנו חושבים שאנחנו רוצים ונאחזים בהם, מי שאנחנו חושבים שאנחנו. אפילו המטרות והשאיפות הרוחניות שלנו. המתכון לזוגיות טובה הוא הנכונות שלנו להשתנות – כל הזמן."

 רבים מאיתנו טוענים שאנחנו רוצים זוגיות רוחנית כדי להתפתח, לגדול ולצמוח ביחד. אבל עד כמה אנחנו מבינים שזה אומר להשתנות? נדמה כאילו אנחנו חושבים: "לצמוח? בטח. להתפתח? ברור. לגדול? סבבה. אבל להשתנות? עד כאן". אלא שלהתפתח ולצמוח משמעו להשתנות.

אינסייט אמיתי תמיד כרוך בוויתור

 הפסיכותרפיסט ומורה הדהרמה ג'ק אנגלר אומר שאינסייט אמיתי מאתגר אותנו תמיד לוותר על משהו שאנו נאחזים בו: אמונה ארוכת-שנים, דימוי שגוי של עצמנו, תקווה ישנה, דרך מורגלת או מוכרת של עשיית דברים, ההנחה שמישהו שאנחנו אוהבים יהיה שם תמיד.

 מניסיוני האישי ומעבודה טיפולית, נדמה שאף אחד לא מצליח לתסכל אותנו כמו האנשים הכי קרובים והכי אהובים. יש לנו את הציפיות הכי גבוהות, לפעמים ממש לא ריאליות, מבני/בנות הזוג שלנו. מקננת בנו תקווה סמויה שבני/בנות הזוג שלנו יגאלו אותנו מתחושות הבדידות, חוסר-השייכות, הנפרדוּת והעצב הקיומי, ושיעניקו לנו משמעות ותכלית, שיקשיבו לנו, שיהיו רגישים אלינו, שיכילו אותנו, שיבינו אותנו, שיתַקשרו איתנו, שנוכל להישען עליהם, שימלאו את כל הצרכים שלנו בכל עת, שנוכל לפתוח בפניהם את סגור ליבנו המדמם והם לעולם לא ישפטו אותנו, ושתמיד תמיד הם יהיו שם בשבילנו. ככה, בקטנה.

  וכשהם לא פוגשים את הציפיות או לא ממלאים את הצרכים שלנו – אנחנו מתמלאים תסכול וכעס.

הספר "הנתיב להתמרה-עצמית" מציע שיש קשר בין הנאה מתמשכת בזוגיות לבין צמיחה פנימית, ומציג שאלה: האם אנחנו משתמשים בקשיים הבלתי נמנעים במערכת היחסים כמדד לקשיים הפנימיים שלנו?

 כשעולים תסכול או קונפליקט, יעזור אולי אם נוכל להתייחס אליהם כאל כאבי גדילה – והגדילה יכולה להיות משותפת. להפוך אותם מקונפליקט בינאישי – לצמיחה משותפת לקראת בגרות רוחנית ורגשית בשלה ומלאה יותר, לקראת ראייה רחבה יותר של עצמי, של הבת/בן זוג ושל הביחד שלנו, לקראת ההתפתחות שמלכתחילה הזוגיות אמורה לשרת.

 בהתייחסו לשאלה על זוגיות, ענה הדלאי לאמה: "אינטימיות היא דבר חשוב למתרגל/ת רוחני/ת, במיוחד אם אתם מנסים להתמודד עם סוגיות מנטליות/רגשיות. כשאתם פותחים את עצמכם רגשית, אתם עושים זאת עם מישהו שאתם בוטחים בו מעומק לבכם, מישהו שאתם מאוד קרובים אליו. להיפתח לאדם אחר בדרך זו זהו צעד חשוב בהתמודדות עם סוגיות רגשיות.

 "כמובן שברגע שמדברים על יחסים אינטימיים, השאלה של היאחזות או היצמדות מועדת לעלות. במסורת המוקדמת יותר של הבודהיזם [התרוואדה] נוטים לראות בהיאחזות והיצמדות המכאוב העיקרי של התודעה, אבל בזרם המאוחר יותר – המהאיאנה – טוענים שבדרך הרוחנית ניתן להשתמש בהיאחזות והיצמדות כדי לסייע לכל הברואים," מסביר הדלאי לאמה.

בשקט ביחד או בשקט לחוד?

 כיצד נוכל להשתמש, כדבריו של הדלאי לאמה, בתחושות כמו רכושנות, תלותיות וקנאה כדי להתפתח ולצמוח, וכדי לעזור לכל הברואים? כיצד נהפוך את ההיאחזויות שלנו לשערים של טרנספורמציה אישית וזוגית?

 במאמר שפרסם לאחרונה, אומר מורה הדהרמה כריסטופר טיטמוס שאהבה רומנטית אותנטית היא אמצעי רב-עוצמה ורב-ערך להתעוררות, שדרכו אנחנו לומדים הרבה על 'עצמנו'. לטענתו, בין אם היחסים הטרוסקסואליים או הומוסקסואליים/לסביים – הם יכולים להפוך לקטליזטור להבנה עמוקה ולאינסייטים משחררים. לדבריו, הבודהא הצביע על "היתרונות הישירים והמשמעותיים של מערכות יחסים מחייבות", ועודד חקירה עמוקה בהקשר הזה של הרצף המותנה של: מגע-תחושות-תשוקה-היאחזות.

 התרגולים המדיטטיביים מתוך עולם הבודהיזם מאפשרים לנו להביא מוּדעוּת, תבונה וחמלה לעבודה התהליכית שאנחנו עושים בזוגיות. התפיסה המדיטטיבית מזמינה אותנו לפתח גישה של פתיחוּת וקבלה למראוֹת שמשתקפות לנו בקשר הזוגי, לאפשר מרחב מקודש של חשיפה לא מתגוננת, של לראות את עצמנו בבן/ת הזוג ולשים את עצמנו בנעליהם. זהו פרקטיס יומיומי מאתגר ביותר. דגש מיוחד יש לשים על למידת וחקירת הרגשות שלנו כדי להכיר את הנוף הרגשי הפנימי שלנו וללמוד לתקשר אותו, להכיר איך אנחנו מגיבים כשאנחנו נפגעים (מתקיפים? מתכנסים? נעלבים? כועסים?), ולהכיר את התהליכים הפנימיים והרגשיים שעוברים על בת/ן הזוג.

 בזוגיות, תרגול מדיטציה "פורמלי" יומיומי הוא כלי עזר חיוני כדי להיות מסוגלים להכיל ולעבד את האתגרים שהזוגיות מספקת. כמה יש בקשר אפשרות להיות בשקט ביחד? וכמה לחוד? השקט דורש תרגול אישי, וזמנים משותפים של שקט מאפשרים יותר אמפטיה והקשבה, שהם הבסיס של קשר טוב.

 בזוגיות אנחנו חווים באופן ישיר, יומיומי ואינטנסיבי את האפשרות של כל רגע ורגע להיות רגע של התעוררות והתרחבות או של התכווצות וצמצום; של ויתור או של התחפּרות; של שליטה או של הרפיה – של איחוד או של נפרדוּת. חקירה חשובה יכולה להיות עד כמה האהבה שלנו מוחזקת בשבי של ה'עצמי'; עד כמה היא רתומה לצרכים האישיים שלנו, לניסיונות לרפא פצעי ילדות או להאדיר את 'העצמי'. ומנגד, עד כמה אנחנו משכילים להיעזר באהבה כדי להיפתח, להתרחב, לתת ללא הגבלה ולאהוב ללא תנאי. עד כמה אנו מעיזים להמס גבולות ולהתאחד עם האהוב/ה.

 לפעמים אני מרגישה שהכמיהה לאחדות עם בת/ן הזוג היא הכמיהה לאחדות עם אלוהים, לחוסר נפרדוּת, לַשלמות של האחד. אך גם אם לעיתים נדמה שבני הזוג אכן מספקים לנו את התחושה של אחדות, עד מהרה אנחנו מגלים שזה כך רק באופן מוגבל וזמני. עלינו ללמוד לפתח את היכולת לחוות את האיחוד הזה גם בכוחות עצמנו, בלי להישען על בני/בנות הזוג שלנו. לחקור ולגלות מה מקרב אותנו אל השלמות השְלֵווה הזאת: אולי לשהות כמה ימים בטבע תחת עץ חרוב או להקשיב למוזיקה שאנחנו אוהבים או לעשות מדיטציה על הר בזריחה או לשחות בים בלילה בלי בגדים. להיות בודהא לעצמנו. למצוא בית בתוך עצמנו, בתוך הרגע הזה, בתוך טבע הדברים.

הנחמות הקטנות

 נודל ופאסיקו מאוד מרוצים מהטבע של הדברים. הם גילו עכשיו את הסלון שלי עם כל הקריסטלים, פסלי הבודהא, הנרות, הצמחים וחפצי הנוי שבו, והם מתחרים ביניהם מי יהרוס אותם באופן יותר יסודי. אני נעה בין ניסיונות (עקרים) לרסן אותם לבין התבוננות מרותקת ומשועשעת באינסטינקטים הג'ונגליים שלהם, בתנועות הגוף הנמריות של השתופפות, זחילה וזינוק על נוצה מתנועעת במובָּייל שיצרתי או על הזנב המתפתל של השני, כמו גם איבוד שיווי משקל והתהפכות על הראש.

 פאסיקו, הציידת הנועזת מבין השניים, מחרבת לי את השטיחים במתקפות אכזריות על אויבים דמיוניים, הורסת את הרהיטים בהשחזת ציפורניים כהכנה למתקפה הבאה ומחרפנת את עצמה עם העכבר רווי הקאט-ניפ. נודל, טיפוס מופנם יותר, מעלעל בספרים ומדפדף בדיסקים ומשאיר אותם מפוזרים על הרצפה.

שחררתי (איבדתי?) שליטה לגבי מצב הסדר והניקיון בבית. הנוכחות שלהם מאלצת אותי לשנות הרגלים, לוותר על דפוסים ולהישען על סדר פנימי כמענה לכאוס החיצוני. אני מודה בתבוסה ונכנעת לשינויים הבלתי-נמנעים. לא מתכננת כלום. ממילא כל תוכנית לנסוע לים עשויה להפוך בן רגע לנסיעה אל הווטרינר. במקום זה אני סופרת נחמות קטנות כמו רגעי החסד כשהם מתרצים ובאים לקבל ליטוף או מתכרבלים לי בבית השחי, ושולחת תודה מיוחדת לגאון שהמציא את החול המתגבש.

אני מתבוננת בהם נמצאים כל הזמן ברגע הזה, משחקים כשהם משחקים, אוכלים כשהם אוכלים, נחים כשהם נחים. מפזרים את האוכל שלהם לכל עבר כשהם מפזרים. שני בודהא קטנים, כל הזמן בבית בתוך עצמם. ולי לא נותר אלא לוותר, להרפות, ולהשתרע לצידם על השטיח כדי לתת ולקבל ליטופים.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “מערכות יחסים ככלי לצמיחה רוחנית

  1. סנדיוש יקרה, קראתי וננגעתי. הזדהתי ופגשתי אותך ממקום חדש לי
    ידעתי על קיומו, אבל פגשתי בך בו.
    אלון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s