לראות בכל אדם מורה מואר

לראות בכל אדם מורה מואר, לראות את הפנים של אלוהים בכל אדם

 על המרפסת בביתי, בשעת לפנות-ערב האהובה עלי מכל שעות היממה, איווֶט בחיקי, ואנחנו צופות בצבעי השקיעה המתחלפים, ובלהק יונים צבועות ורוד שחוצֶה את השמים האדומים, כש"רוח ערב מתפרכסת/מביאה אל המרפסת/ריח שחת ואספסת וקצת נחת גם" (יהורם טהר-לב).

החיים יפים, אני אומרת לאיווֶט. היא מגרגרת בהסכמה.

בתור חתולת רחוב זקנה ונטושה, שלפני כמה חודשים הפכה את ביתנו לביתה – כולל אוכל משובח, עיקור, אנטיביוטיקות ודרישה בלתי פוסקת (שמתמלאת) לליטופים – החיים באמת יפים לה. הפרצוף המרובע שלה, והטרור שהיא עושה לשני חתולי הבית החנאנות, הקנו לה את שמה. מעת לעת היא מתקצפת בפתאומיות, שורטת ופוצעת, ונושכת את היד שניסתה ללטף. ברגעים כאלה אני מנסה לזכור שהיא לא רק "זקנה נרגנת" כמו שאני מטיחה בה, אלא שהיא גם באה ללמד אותי משהו, אם רק אסכים לגלות מהו. היא בוחנת את הסבלנות שלי ("לא נורא מאמי, נחכה עד שתירגעי"), את החמלה שלי ("היא לא מפלצת, היא חתולה במצוקה"), את רגשות הנקם שלי ("ככה? נראה אם תקבלי יותר ליטופים!"), את היכולת להמשיך לאהוב גם עם ידיים שרוטות ומדממות.

 במסורת הטיבטית מציעים לראות כל אדם כמורה מואר. קל להגיד. איך להתייחס לזה שחותך אותנו בכביש כאל המורה המואר שלנו? ולחברה שהעליבה? ולידיד הכי טוב שבגד? ולביבי נתניהו כראש ממשלה?

איך להתייחס אל עצמי, איך שאני מופיעה גם ברגעי הפחות יפים – כאל המורה המוארת שלי?

 "מתרגלי לו ג'ונג, חוכמה טיבטית עתיקה, נשבעים לראות בבני זוגם מורֶה או מורָה קדושים, ישות מוארת שבאה ללמד אותם.", מספרת לאמה דבורה צביאלי ל-nrg, " עבורם בן או בת הזוג הם הבודהא. כל מה שהם אומרים או עושים מיועד ללמד משהו."  וג'ק קורנפילד מוסיף: "ברגעים של הארה גדולה אנחנו אכן מוקפים בודהות – אנחנו מזהים את טבע הבודהא בכל ישות שאנחנו פוגשים."

המשורר והמיסטיקן ההודי קאביר מתאר זאת בדרך פיוטית:

 "כאשר העיניים והאוזניים פקוחות,

אפילו העלים שעל העצים מלמדים

כמו דפים מתוך כתבי הקודש."

כל חוויה יכולה להיות התרחשות דהרמתית

 כאשר אנחנו מוכנים לראות מורה מואר בכל מי שלפנינו, מתפתחת בנו ההסכמה להיות בדיוק איך ואיפה שאנחנו. אלא שמי מאיתנו לא קם/ה לפעמים בבוקר עם משאלה שהדברים יהיו אחרת? שתהיה לי זוגיות, שתשתנה כבר הזוגיות הנוכחית, שארוויח יותר כסף, שיהיה לי ילד,  שהילדים יגדלו כבר, שהממשלה תיפול, שהכיבוש ייגמר, שיהיה משהו מתוק בבית…  הרצון לשינוי הוא כנראה שביב שהוחדר בזמן הכנת הקוד לתוכנה האנושית. האמנות והאתגר הגבוהים ביותר הם להסכים להיות בדיוק איפה שאני, ולא לרצות להיות במקום אחר; גם לא במצב רוח אחר, במצב בנק אחר, בזוגיות אחרת, בגוף אחר, עם אישיות אחרת.

כמו שאומר דון חואן לקרלוס קסטנדה: "הלוחם, ולמעשה כל אדם, אינו יכול בשום אופן לשאוף להימצא במקום אחר; הלוחם משום שחייו הם אתגר, והאיש הרגיל משום שאין הוא יודע באיזה מקום ימצאו המוות".

 הרגע הנוכחי הוא המורה הטוב ביותר – אם אנחנו בוחרים להתייחס אליו כאל כזה. החוויה שהחיים מזמנים לנו בכל רגע, מענגת או מכאיבה, מרוממת או משפילה, משבחת או מבקרת, של הצלחה או של כישלון – בחוויה זו ממש טמונה האפשרות להתעורר. אפשר להשתמש בחוויות היומיום כקרש קפיצה, כדי ללמוד, וכדי להצביע אל מעבר להן. להבין שכל חוויה יכולה להיות התרחשות דהרמתית; כל חוויה היא פתח לאינסייט, לראות לתוך טבע הדברים.

"אין אנשים מוארים, יש רק פעילות מוארת", אומר המורה הידוע הנזיר סוזוקי רושי,  "אנחנו מדברים על התעוררות בכל רגע ורגע, התעוררות אחת אחרי השנייה." כל פעולה, גם השגרתית והחולין ביותר, בכל רגע ורגע, יכולה להפוך  להיות התגשמותו של לב ער.

 "הרגע הזה הוא המורה המושלם", אומרת המורה הנזירה פמה צ'ודרון, "ולמזלנו הוא נמצא איתנו בכל מקום".

בספרו "דרך הלב" אומר ג'ק קורנפילד: "יש רק מקום אחד שבו אפשר למצוא אהבה, אינטימיות והתעוררות, ומקום זה הוא ההווה."  והכתבים הבודהיסטיים מחדדים: "אם אינכם מסוגלים למצוא את האמת במקום שאתם נמצאים בו, היכן לדעתכם תמצאו אותה?"

פניו של אלוהים מתבטאות בכל

 פעם היה לי שלט על דלת השירותים שאמר: "ההווה הוא הדבר היחידי שאין לו קץ". למעשה, רגע ההווה גם הוא אינו אלא אשליה. אנחנו יושבים על קצה חודה של מחט, ומה שאנחנו קוראים לו 'רגע ההווה' הוא פיקציה כמו הנקודה הגיאומטרית. הוא חמקמק ומסתורי כמו אלוהים בכבודו ובעצמו.

 לאחרונה פגשתי אותו פנים-אל-פנים. בשבוע של ריטריט-עצמי בטבע, ואחרי שעות רבות של מדיטציה, התמלאתי בתחושה עמוקה ובהירה ש:

 העלים המצהיבים עם חילופי העונות,

קול המואזין המקבץ את מאמיניו לתפילה,

העץ שלפני, הגדוע ממכת ברק,

קוצי הברקן והחום של שלהי תמוז,

הנמלים המתרוצצות מתוך סדר פנימי קולקטיבי,

הנקר המבשר על נוכחותו בנקישות חלולות של חיפוש אחר מזון,

העכביש שמטייל לי על הרגל,

החתול המיילל טורדנית,

הישבן הכואב,

שני הפרפרים הכתומים המסתחררים במחול של זיווג,

הדמעות של הכרת התודה –

כל אלה הם ביטויים של האחדוּת השורה בכל, פניו של המסתורין, של זה שאינו ניתן לתפיסה או הגדרה. פניו המגוונות והאינסופיות של אלוהים.

הרגשתי שאני חווה את מילותיו של אוגוסטינו הקדוש: "ראיתי שאלוהים קרוב אלי יותר מאשר אני לעצמי", ונזכרתי במילותיו של השיר של רומי Be Melting Snow:

 "…כשאתם מחפשים את אלוהים,

אלוהים נמצא במבט שבעיניכם,

במחשבה על החיפוש, קרוב אליכם יותר מאשר עצמכם

או דברים שקרו לכם."

"אלוהים" כמובן אינו מונח בודהיסטי. אלא שאני מאמינה באלוהים כעיקרון של הבלתי-ניתן-לתפישה, הבלתי-ניתן-להגדרה, המסתורין, המצוי בעולמנו בה במידה שמעבר לו, ושאין המילים הדואליות יכולות לתפסו או לתארו.

 כי כשאני באמת רואה את עץ החרוב שלמרגלותיו אני יושבת, מתחוור לי עד כמה אין דעתי יכולה להשיג את הדבר הזה הניצב לפני. ומתוך כך, גם את הדבר הזה הרואֶה את מה שניצב לפניו, זה שאני קוראת לו "אני". אני מודעת לכך שאני רואה גזע, ענפים, עלים צהובים-ירוקים, תנועה ברוח, משחק אור וצל. אבל אני גם מודעת לכך שאין לי באמת מושג מה אני רואה, שאני קוראת בְשם לְמה שאין לו שם. שהוא מעבר להשגתי. שאני נאלצת לקרוא לו בְשם, להמשיג אותו, כדי לעשות סדר בעולמי וכדי לשמור על שפיותי, אבל בה-בעת אני יודעת שגם הקריאה בְשם וגם הקריאה בשמי שלי – מנסות לתפוס את שאינו נתפס, ומצמצמות את שאינו ניתן לצמצום.

 ההוויה (יהוה), אין לה דמות-גוף ופנים – היא ההפשטה המוחלטת. אך אותה הפשטה היא גם צלם פניו של אלוהים, "פנים אלו כוללים את פניהם של כל האדם, שכל יחיד בהם נושא בפניו את צלם האלוהים", אומר אברהם יצחק גרין בספרו המופלא "בקשו פני, קראו בשמי". ואני חייבת להוסיף: פניו של כל אחד ואחת מהיצורים החיים נושא את חותמַה של אלוהים; כולנו שיקוף וביטוי של העיקרון האלוהי.

 לפני שנים, בארצות הברית, ישבתי עם חבר המתרגל ויפאסנה, ושוחחנו בדבר קיומו או אי-קיומו של אלוהים. החבר טען שאין לי הוכחה לקיומו. הבטתי בו בתמיהה: "ודאי שיש!" ישובים היינו על גבעה ירוקה הצופה אל אגם כחול מוקף עצים, כשהכול טבל בפסטורליות שקטה כמו גלויה ששולחים הביתה מטיול בחו"ל. הוא הביט בי בציפייה דרוכה. הנפתי את זרועי וסימנתי את כל המרחב שלפנינו, סימון שהסתיים ב-360 מעלות וחזר אלינו: "היש הוכחה טובה מזו?"

החבר היה מאוכזב.

"לית אתר פנוי מיניה" (אין מקום פנוי ממנו), אומרת החסידות, והרב אריה הנדלר מסביר: "אין צורך בנדודים, יש צורך לחפש במקום שבו האדם נמצא כרגע ממש."

 הגורו של הגורו שלי, סוואמי קריפאלוּ ואנאנדאג'י, כתב באחד מהבאז'אנים היותר יפים שלו:

In the whole of my life you are the Master alone

How can I give you this body mind I don't own?

Wherever I look I see your beautiful face

So how can I ask for your Darshan grace?

ובתרגום חופשי:

אתה לבדך המאסטר של חיי,

איך אוכל לתת לך את גופי ונפשי שאינם שייכים לי?

לכל מקום שאביט – אראה את יפי פניך,

כיצד אוכל לבקש את חסד הפגישה עמך?

We Make Ourselves Available

 אלא שכדי לראות את הפליאה והפלא, כדי לחוש את חסד המפגש – עלינו להכין את עצמנו, להשיל רעלות וצעיפים שמכסים על עיננו, להשקיט את התודעה.

משל היינו רוצים לראות את הים; עלינו לנסוע אל הים, לחנות לחופו ולגשת אל מימיו. אלא שגם בכך לא די – עלינו להסיר את המשקפיים הכהים שחבשנו להגנה מחמת השמש, שהם מסתירים לנו את מה שבעבורו יצאנו למסע מלכתחילה. אחרת, הרינו עומדים מול הים הגדול ומתלוננים שאין ביכולתנו לראותו, או שמא שאין הים קיים כלל ועיקר.

כמו שנאמר בתהילים (פרק קט"ו):"עֵינַיִם לָהֶם, וְלֹא יִרְאוּ".

 לא די בכך שהבאנו עצמנו אל הים, עלינו גם לפקוח את עינינו.

 המדיטציה עוזרת לנו לפקוח את עינינו. דרך המיינדפולנס, הנוכחות המודעת, וההתכוונות להתעורר – אנחנו מטהרים את ההיכל ומכינים את ה"כלי" (Vessel). המעבר מחול לקודש הוא המעבר מטייס אוטומטי לתשומת לב, לנוכחות ולפעולה מודעת. כמו ישו בזמנו שטיהר את בית המקדש מהחלפנים והסוחרים, אנחנו מטהרים את תודעתנו-נפשנו שלנו. וורנר, המורה השוויצרי היושב בטירוואנאמלאי שבהודו, אומר שכל שעלינו לעשות הוא:  We make ourselves available.

לעיתים, ברגעים נדירים של חסד, המדיטציה פוקחת את עינינו, ואנחנו באמת רואים. יש ואנחנו חווים אז רגש עז של השתאות, התפעמות, תחושת "התרוממות וקטנוּת בה בעת," כדבריו של גרין. ואז בכל מקום שעליו נחות עינינו מתגלה "יפי פניו של האהוב", וליבנו נפתח לשמוע את מה שמלמדים העלים שעל העצים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s