המסע החשוב ביותר

מאמר ראשון

שלושה סוגים של מסע מזומנים לאדם. הראשון שבהם, השגור, הוא המסע במרחב: בין אם מדובר במסע מכדור הארץ אל הירח או במסע מזכרון יעקב לפתח תקווה – העיקרון ברור: תנועה מנקודה A לנקודה B במרחב.

סוג המסע השני מוכר לנו בעיקר מתוך ספרי וסרטי המדע הבדיוני: המסע בזמן. הדמיון האנושי ניצת מול האפשרות לנוע אחורה בזמן אל הימים שבהם עוד קיפצנו בין ענפי היער כשזנבנו משתלשל, או – מרתק פי כמה – אל המפגש הגורלי (מבחינתנו) בין אימא ואבא שלנו. קל וחומר האפשרות המלהיבה לנוע קדימה אל העתיד ולדעת מה הוא צופן בחובו ואילו סוגי חייזרים ינחתו כאן ואיך להתמודד איתם או לתקשר איתם. או למצער איזה ציון נקבל בבחינה בגיאומטריה.

סוג המסע השלישי הוא הנדיר אך המתגמל ביותר מבין השלושה: המסע פנימה. בסוג המסע הזה אנחנו הופכים לפרדיננד מגלן, למגלי ארצות נסתרות כשאנחנו מפנים את מבטנו המטפורי מהפוקוס הכפייתי, הכמעט כפוי, כלפי חוץ, אל עולמנו הפנימי, אל העומקים הפנימיים של הנפש. במסע זה אנחנו מרופפים בעדינות (ובאופן זמני) את אחיזתנו, התעניינותנו, ואפילו ההיקסמות שלנו מאירועי העולם החיצוניים – ומפתחים התעניינות עמוקה במה ואיך מפעיל אותנו, מה גורם לנו אושר ומה גורם לנו סבל – כדי שוכל לשנות את מה שגורם לנו סבל ולחיות עם יותר שמחה, קלות והרמוניה.

זהו מסע שמוציא אותנו משגרת היומיום השוחקת, מצעידה עיוורת ואוטומטית בנתיבי הדפוסים המוכרים המעניקים לנו ביטחון כוזב, השואבים את החיוּת ומכבים את הלהט של חיינו ומותירים אותם אפרוריים ולא מספקים.

המסע פנימה יכול לכלול היבטים רבים ושונים של עולמנו הפנימי.

במאמר ראשון זה אתייחס אל מרכיב אחד, שלרוב הוא לא מובן כיאות, ושיש סביבו הרבה מיתוסים שגויים – הרגשות שלנו.

עולם הרגש, שלרוב הוא העולם שמנהל אותנו ומכתיב ושולט בהתנהגות וברווחה הפנימית שלנו, הוא תחום חשוב מאין כמוהו לחקור, להבין, להתיידד עם, לפרום ולשחרר. עולם הרגש קרוב יותר אל ה-Being שלנו, הרבה יותר מאשר הקופסה למעלה שמנהלת אותנו.

רגשות, ואפילו רגשות קשים, עשויים להיות שער מאוד עוצמתי לשחרור. הם יכולים להיות הזדמנות פז להתעוררות.

בין אם אנשים מהעבר הרחוק או הקרוב גרמו לנו לכעס או כאב, בין אם אנחנו כועסים או פגועים ממישהו בהווה. הרגשות עצמם יכולים להיות שער להתעוררות, להשתחררות. אפשר לראות אותם כמקור לצמיחה, להבנה חדשה של עוד פינה חשוכה וכואבת בעולמנו הפנימי, לקבל מהם תובנה או לפרום אמונה ישנה או לרפא מקום פנימי פצוע.

האנשים האחרים, בעבר או בהווה, והאירועים עצמם, רק משמשים כגורמים מניעים לפגישה מחודשת עם עמדות פנימיות שלנו, עתיקות, ותיקות, כמו פילטרים משקפיים שדרכם אנחנו רואים את העולם באופן מוטה, שצובעים את החוויה שלנו ומשפיעים על התגובה הפנימית שלנו יותר מהאירוע החיצוני עצמו. מה שנקרא: הבאנו את זה מהבית.

זה לא אומר שהאירועים לא קרו באמת, בעבר הרחוק או בעבר הקרוב או ממשיכים לקרות בהווה. ייתכן שאכן נעשה לנו עוול, שהייתה אלימות, שהייתה התעללות, שהייתה התנהגות לא הולמת, פוגעת. אבל ניתן לקחת את הפוקוס מכלפי חוץ, מההרגל שלנו להפנות את הפוקוס שלנו כלפי האנשים, כלפי האירוע, כלפי הסיטואציה, כלפי מה עשו לנו ומה אמרו לנו, ומה אני אעשה ואיך אני אענה להם בפעם הבאה… ולהפנות אותו כלפי פנים.

הפניית הפוקוס כלפי עצמנו, חזרה מהאירועים, מהאנשים, ממה אמרו לנו, ממה עשו לנו, חזרה אל עצמנו, זו הצהרה על כך שאנחנו מסכימים לפגוש: לפגוש את הדפוס שהתעורר, את הפרדיגמות (אמונות הליבה) העמוקות שמהוות את השתי-וערב של חיינו הפנימיים. ואת התגובות האוטומטיות שהן כל כך ותיקות עד שלעיתים קרובות הן שקופות לנו ואנחנו מבלבלים בינן לבין האמת של המציאות. במסורת הבודהיסטית אמונות ליבה אלו נקראות סנקארות sankara – תבניות מנטליות או התניות, נטיות ודפוסים מנטליים.

ההסכמה לפגוש והרצון לחקור ולהבין מגלים לנו מספר אמיתות.
החשובה בהן היא ההבנה שעם המטען הפנימי הזה, עם אמונות הליבה האוניברסאליות והפרטיות שלנו, אנחנו פוגשים את העולם. כמה מעט אנחנו באמת רואים את האנשים והסיטואציות שאיתם אנחנו באים במגה, וכמה הרבה אנחנו רואים, שוב ושוב, השתקפויות והשלכות של עצמנו!

עד כמה אנחנו פוגשים את אירועי ההווה דרך הפילטרים של העבר. כמה מעט – אם בכלל – אנחנו יכולים באמת לראות את הדברים כפי שהם באמת. אחת ההגדרות של המילה 'ויפאסנה' היא: לראות את הדברים כפי שהם באמת – ולא כפי שאנחנו.

לרוב אנחנו רואים את ההשלכות, הפרשנויות, הפחדים, השיפוטים, האמונות, הזיכרונות, המיתוסים וההרגלים שלנו. כמו שמורה הדהרמה כריסטופר טיטמוס אומר: "החיים שלנו הם קודם כל אירוע פסיכולוגי".

אנחנו מפנים את הפוקוס פנימה מתוך הסכמה לפגוש. עם סקרנות ועם רצון עז וכן ללמוד משהו על עצמנו, כדי להשתחרר. הפניית תשומת הלב אל עצמנו מאפשרת לנו להניח קצת כל פעם קצת יותר לאדם, למאורעות, שהעלו בנו את הרגשות האלה, למרות הנטייה המאוד טבעית שלנו לנסות לחזור ולעסוק בהם. עצם ההַסכּמה להפנות את תשומת הלב פנימה שולחת מסר עדין אל הנפש, והנפש מגיבה אל המסר ומסכימה להיות בקשר. לאט-לאט אנחנו יכולים להגדיל את החיבור ואת המגע שלנו עם העולמות הפנימיים. עולמנו הפנימי אינו מהווה מכשול או בעיה; אין הפרדה אמיתית בין עולם פנימי רגשי כביכול, לבין עולם פנימי רוחני כביכול, לבין עולם חיצוני. אנחנו עובדים עם מה שיש ועם מה שהנפש, בתבונתה, בחרה להעלות עכשיו. אנחנו לומדים לבטוח בתנועה ובחוכמה של הנפש.

טעות לחשוב שרגשות לוקחים אותנו לעבר, הרחק מהכאן ועכשיו. ייתכן שהמניע לרגשות הוא מחשבה שקשורה בזיכרונות מהעבר, אבל הרגש שעולה הוא בהווה. והבודהא דיבר על החשיבות העצומה שיש ברפלקציה נבונה לשלושת הזמנים: לעבר, להווה ולעתיד.

רגשות נוטים לסחוף אותנו לתוכם, בייחוד כשהם חזקים. המדיטציה עוזרת לנו לפתח מיומנות לגבי איך להביא תשומת לב ומודעות למפגש עם הרגשות, כך שגם רגשות קשים מאוד אנחנו יכולים לפגוש בנינוחות ופתיחות. התרגול המדיטטיבי יכול לאפשר לנו להגיע לחוויה מלאה יותר, עמוקה  יותר, לחוות את עצמנו בצורה שלמה יותר, להעמיק את הקשר שלנו עם עצמנו, עם הסובבים אותנו ועם העולם.
כשאנחנו מסכימים לפגוש – נפתחים שערים לתובנות טריות, לתיקון וריפוי של מקומות פנימיים כואבים ופצועים, שערים של פרימה של דפוסים ותבניות מנטליות ורגשיות.

רגעינו הקשים ורגשותינו המסעירים ביותר הם הזדמנות לצמיחה רוחנית ולגילוי התבונה הטבעית החבויה בנו. זוהי הזדמנות להתעורר.

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “המסע החשוב ביותר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s