סיפור שכתבתי ב- 1998 במסגרת לימודי ספרות בבית ברל. הסיפור התפרסם בספר "גאים להציג".

נתי, גשי אלי

נתי הגיעה אלינו מן העיר בכיתה ד', ביום הראשון של שנת הלימודים. חביבה המחנכת אמרה שנכין לה ציור גדול בו כל אחד יכתוב מה הוא מאחל לה ושנכתוב שאנחנו מאחלים "קליטה מהירה".  אני לא רציתי לכתוב. חביבה אמרה שנתי תישן איתי ועם אריק בחדר ושאפנה לה את המקום על יד החלון.  רותי שמה לה על המיטה את חצי חפיסת השוקולד שלה, שקיבלנו כי היה יום חמישי.  כך אני זוכרת שנתי הגיעה אלינו ביום חמישי.  הסתובבתי עם פרצוף שחביבה קראה לו "נפוח" ורציתי לשאול למה לא שמים אותה לישון בחדר של רותי החנפנית, ושרותי תפנה לה את המקום על יד החלון.   אבל כולם היו כל כך עסוקים ונרגשים לקראת בואה של הילדה החדשה שלא אמרתי כלום.  מול החלון שלי צמח עץ חרוב גדול ובשעות ההשכבה, אחרי שההורים הקריאו סיפורים, כיסו, נשקו נשיקת לילה טוב והלכו, הייתי מסתכלת בענפיו ובעליו שעות ארוכות. כך היה נדמה לי.  פנס-החצר שדלק מאחורי החרוב גרם לעליו להתנוצץ ולהתנודד כמו גמדים במשחק מחבואים, רצים הנה והנה וצוחקים.  הילדה החדשה עמדה לקחת את מקומי, את העץ ואת הגמדים.

כשנתי ואמה נכנסו לכיתה השתרר שקט ואני התביישתי פתאום שכעסתי עליה בגלל העץ: היו לה פנים קטנים ונבונים, עיניים ערניות ועליזות ושיער קצר מאוד.  לא יכולתי אז לדעת שאמה גזרה את שערה הארוך והגולש, כי חששה שבשעת ההשכמה לא תוכל המטפלת להתמודד עם סירוק שיער ארוך ועקשן כשל נתי.  כך נאלצה נתי לוותר על דקות של חסד-של-בוקר בין ברכיה של אמה, כשהיא נשענת פעם על ירך שמאל ופעם על ימין, ואמה נוזפת בה לעמוד ישר ומעבירה מסרק בשערה בתנועות שקטות ומפייסות.

חביבה המחנכת הזמינה את נתי להיכנס והושיבה אותה על יד רותי.  לאימא של נתי היא אמרה שהילדה בידיים טובות  ושהיא יכולה לחזור עכשיו לעבודה.

בהפסקה הקיפו הילדים את נתי והסתכלו בה בסקרנות. אף פעם לא ראינו ילדה מהעיר.  לבסוף אזר אריק אומץ ופנה אליה בשם הכיתה בשאלה: אבאשלךערוםכו?  נתי הביטה בו במבוכה ולא ידעה מה לעשות.  הבנות גיחכו.  רציתי להגיד לה שלא תענה אבל שתקתי.  המתח גאה.  נתי המשיכה להעביר את מבטיה מאחד לשני עד שהגיעה לרותי.  משהו עצר את מבטה והיא הסתכלה על רותי עד שרותי, שברגיל הייתה הפחדנית של הכיתה, צייצה לעבר אריק: די, תעזוב אותה.  המתח התפוגג והתפזרנו בהמולה, הבנות למשחק קלאס והבנים לכדורגל בדשא.  רותי נשארה עם נתי.  היא לקחה אותה לסיור בחדרים, הראתה לה איפה תישן – לראשונה בחייה הרחק מאמה – והסבירה לה שבצהריים המטפלת תביא לנו אוכל מחדר-האוכל של החברים.

נתי הגיעה מהעיר עם אמה ועם אחותה הקטנה. נושא אביה היה שרוי במסתורין.  ידענו בחוש שאסור לשאול שאלות לגביו לפי זה שהמבוגרים לא אמרו "אבא שלה מת" אלא: "אין לה אבא".  אמה, שנראתה ממש כמוה רק יותר מבוגרת, ישבה בזמן ההשכבות ישיבה מגושמת על מיטתה. היא לא הקריאה לה סיפורים כמו הורים אחרים, אלא שוחחה עם נתי בקול שקט ונמוך, כאילו הן מסתודדות.  משאר ההורים בחדר הן התעלמו כמעט לחלוטין.  ממיטתי הסמוכה ראיתי טוב מאוד שאימא של נתי מתקשה להיפרד ממנה. כשעזבה לבסוף, הייתה מעבירה יד מלטפת על ראשה של נתי וממשיכה את התנועה אל כתפיה כמו מתוך הרגל לשיער ארוך.  אחרי שאימא שלה הלכה, נתי נשארה ערה והביטה בחלון. האם היא משחקת עם הגמדים שלי או אולי היא מחפשת את הצל של אמה על השביל?  אני לא שואלת.  נתי לא נרדמת מהר. לפעמים שמעתי קול קטן עולה מן החדר הסמוך.  זו רותי, שמאחלת לה חלומות פז.

לרותי יש זנב סוס ופנים מנומשים, קטנים ועכבריים.  הבנות לא משחקות איתה. כשהן הולכות לחדר-ההורים בהפסקת עשר לאכול שוקולדים, הן לא מזמינות אותה לבוא.  היא הילדה הכי קטנה בכיתה והילדים נטפלים אליה, מקניטים אותה, מסרבים לבחור בה לקבוצה במשחקי "מחניים" או "קדרים באים". אבל מאז שנתי באה, היא לא נותנת לאף אחד להציק לרותי.  נתי שומרת עליה.  כשנתי לא משחקת עם הבנים, היא עם רותי. הן משחקות ומסתודדות ונתי לוקחת אותה ומראה לה מחבואים שמצאה בשוטטויות שלה במשק.  פעם אחת התגרה אריק ברותי שלא יכול להיות שהיא גמרה ביומיים את "קורות ידעוני וחבריו", שזה ספר עב-כרס במיוחד, ורותי התחילה לבכות. אז נתי נעמדה ביניהם, הסתכלה לאריק ישר בעיניים והכניסה לו בוקס בבטן.

אחר כך חביבה אמרה שלילדים שמרביצים אין מקום אצלנו. היא לא אמרה שמות אבל כולנו ידענו בדיוק למי היא מתכוונת. זו הייתה הפעם היחידה אבל שנתי הרביצה למישהו.

נתי לא רצתה להתקלח יחד עם הילדים במקלחת המשותפת.  היא הייתה מחכה לסוף, אחרי שכולם כבר גמרו להתקלח ושוש המטפלת הייתה מתחילה לגרוף עם המגב את המים מהרצפה. רק אז הייתה מתגנבת, לוקחת מגבת מהתא שלה בארון, שהיה מסומן עם שמה על פס איזולירבנד בכתב יד, כי היא באה באמצע השנה ואת כל השמות הכינו במכונת כתיבה בתחילת השנה, ומתקלחת במהירות.  חשבתי שהיא מתביישת רק מהבנים אבל גם עם הבנות היא סירבה להתקלח.  חביבה המחנכת אמרה שניתן לה זמן להתרגל.  אריק ניסה לצחוק עליה, אבל רותי אמרה לו שהיא תגיד אותו לחביבה.

נתי חזקה כמו בן.  בהפסקות היא הייתה נוסעת בפראות בשבילי הקיבוץ על האופניים האדומים שהביאה מן העיר ושהפכו לנחלת הכיתה כי אסור שרק לילד אחד יהיו אופניים. אבל לא נראה היה שאכפת לה, שעכשיו היא צריכה להירשם בתור כדי להשיג סיבוב על אופניים שהיו קודם רק שלה.  לפעמים היא הייתה משחקת כדורגל עם הבנים ואני הייתי מסתכלת ומרגישה נבוכה: איך בת משחקת כדורגל?  לפעמים הבנים הגדולים לועגים לה בגלל שהיא בת, בייחוד אחרי שהייתה מנצחת, אבל היא לא מפסיקה לשחק איתם.  הבנות הגדולות היו אומרות שהיא נראית כמו בן אבל שהיא יפה, ושיש לה אף יווני.  בשיעורים בכיתה בחנתי את האף שלה לראות מה יווני בו.  היא ישבה על יד רותי ועזרה לה בתרגילי חשבון.  רותי קישטה את המחברות של נתי בפרפרים אדומים וצהובים ובחיפושיות ופרחים ולא שכחה לכתוב תמיד למטה: מרותי.  לפעמים, במנוחת-הצהריים, רותי באה למיטה של נתי והן שיחקו בקלפים.  אני הייתי עושה את עצמי ישנה ומסתכלת עליהן. היה נדמה לי שנתי נותנת לרותי לנצח, אבל לא הייתי בטוחה.  לפעמים הן היו מקשיבות לטרנזיסטור הקטן שנתי הביאה וששייך עכשיו גם הוא לכיתה, אבל מותר לנתי לקחת אותו אליה לפעמים אם שוש המטפלת מרשה.  הן היו שרות יחד איתו "כל אישה אוהבת אמה, כל אישה יודעת למה", מחזיקות ידיים ומתנועעות מצד לצד לצלילי הפרסומת. ואני הצצתי מתחת לשמיכה.

נתי הצטיינה בספורט.  בריצת שישים-מטר היא הייתה מקדימה את כולן, ואברם, המאמן מחיפה, אמר שבקרוב היא תתאמן עם הבנים.  כשהיא רצה היא מטה את פניה למעלה, עיניה כמעט עצומות, ושערה הקצר, שבינתיים גדל מעט, היה מזדקף ברוח כמו בלורית.  הבנים היו באים לראות, עומדים לצדי דרך הכורכר שליד הרפת, איפה שהתאמנו, מוקפות בריחות ממאגרי התחמיץ ומיונקיית העגלים.  רותי מחאה לה כפיים.  נתי המתנשמת חייכה במבוכה, זיעה זולגת בצדעיה.  רציתי לתת לה מגבת לנגב את הזיעה, אבל התביישתי.  היא מחתה את פניה בשרוול.

בחורף נתי אימצה כלב.  היא מצאה אותו מסתובב בקיבוץ מלא קרציות אבל זה לא הפריע לה.  רותי החלה לאסוף בצהריים שאריות מהכולבויניקים בשביל רקסי.  גם לילדים אחרים היו כלבים ובימי שישי, כשהיה עוף, רותי הייתה נלחמת על עצמות טובות ולא מוותרת אפילו לשלומית, שאימא שלה היא המורה לתנ"ך.  אחרי שנתי ניקתה את רקסי מן הקרציות שלו, הוא החל לישון איתה במיטה, למרות ששוש המטפלת צעקה עליה שאם היא תתפוס את הכלב ישן אצלה עוד פעם אחת היא תיקח לה אותו.  שוש קוראת לו "הכלב" למרות שהיא יודעת שיש לו שֵם.  רותי ונתי נטשו את הקלפים והחלו משחקות במיטה עם רקסי.  הן מסרקות אותו ומלטפות אותו ומדגדגות אותו ומנשקות אותו.   אני הייתי מסתכלת על נתי מתחת לשמיכה.

ימי שני היו ימי טיול.  אהבנו את הטיולים ושנאנו את "סיכום הטיול" שצריך להגיש למחרת.  בטיול למעיין נתי רצתה שרקסי יצטרף, אבל חביבה לא הרשתה לה כי היה בוץ וגם כי היה צריך לחצות כבישים.  רקסי נשאר בכיתה, מיילל ונובח לסירוגין, עד שבסוף זינק אחרינו ורץ להשיג את נתי.  אנחנו כבר היינו על יד המעיין. חביבה הספיקה לתפוס את נתי לפני שהיא רצה אל רקסי לתוך הכביש, אבל לא הספיקה לעצור את רקסי, שנתקל בגלגלי משאית.  הוא פלט יללה קצרה ומחרידה והתגלגל כמה פעמים עד שהושלך לצדי הכביש ונשאר לשכב שם בלי לזוז.  נתי צרחה. היא ניסתה לרוץ אליו, אבל חביבה לא הרשתה לה להתקרב, והחזיקה את נתי שהשתוללה בין זרועותיה.  אנחנו עמדנו מסביב המומים.  אף פעם לא ראיתי את נתי בוכה ובפעם הזאת נאלצתי להסב ממנה את עיני.  שוש המטפלת הביאה חתיכת יוטה שמצאה וכיסתה את רקסי.  נתי המשיכה להתפרע בידיים של חביבה ולבכות, עד שרותי באה, ואז חביבה שיחררה את נתי, ונתי נפלה על העשב שבשולי הכביש ורותי ישבה על ידה וליטפה אותה כמו שהן נהגו ללטף את רקסי.  שוש שמרה עלינו שלא נרוץ גם אנחנו אל הכביש כי המכוניות לא הפסיקו לעבור. היא אמרה שזה עצוב מאוד כשמת לך הכלב, אבל אולי עכשיו יהיו פחות ריבים בארוחות צהריים.  ושכשאומרים לכם לא להביא כלב לטיול בפעם הבאה אולי תקשיבו.  היינו עצובים מכדי להתווכח איתה שנתי לא הביאה את רקסי, הוא בא לבד.  וכשנתי בכתה כל הדרך חזרה, אף אחד לא צחק עליה.

אחרי הטיול נתי לא אכלה צהריים ולא התקלחה.  היא בכתה גם במנוחת הצהריים ורותי ישבה אצלה על המיטה וליטפה אותה.  נתי שכבה על הבטן עם הפנים בכרית ורותי חיבקה אותה ובכתה יחד איתה, עד שנתי התחילה להירגע והחזיקה לרותי את היד.  אחר כך היא התרוממה קצת וגם חיבקה את רותי, ואחר כך היא נתנה לה נשיקה.

אני הסתכלתי עליהן, כמו תמיד, מתחת לשמיכה. לא יכולתי להפסיק להסתכל. חשבתי שרק אני מסתכלת אבל גם אריק ראה.

למחרת חביבה המחנכת אמרה בכיתה, שיש אצלנו ילדות שמנשקות ילדות אחרות, ושהיא לא תנקוב בשם, אבל מי שעשתה את זה יודעת טוב מאוד ושתיגש אליה.

השתררה דממה.  העפתי מבט באריק, הוא השפיל את מבטו ונע באי-נוחות בכיסאו.  אף אחד לא זז.  הבטתי בנתי. הפרופיל היווני שלה היה חיוור והיא לא זזה.  לעומתה, היו הפנים של רותי סמוקים. הנמשים שלה בלטו והיא התחילה לדמוע.  השתיקה נמשכה.  הילדים הסתכלו זה בזה.  בסוף חביבה אמרה: נתי, גשי אלי.    נתי הרימה בתחינה את פניה החיוורים ואת עיניה היוקדות, אבל חביבה אמרה שוב: נתי, גשי אלי.

נתי קמה, ובתוך השקט המוחלט שהקיף אותה צעדה אל חביבה באיטיות עצומה, כאילו היא מפלסת את דרכה בתוך שמנת סמיכה.  החזה של חביבה עלה וירד כמו אחרי ריצה כשהיא אמרה לנתי: אולי במקום שממנו באת עושים דברים כאלה, אצלנו זה לא מקובל.

לפי איך שהיא אמרה את המילה "מקובל" ידענו שהיא מתכוונת להרבה יותר מזה.

נתי הנהנה בראש למטה ולמעלה וראיתי שהיא נאבקת בדמעות. שוב לא יכולתי להסתכל והשפלתי את עיני.  נתי פנתה והלכה חזרה למושב שלה וישבה כשראשה מורכן.

עד סוף השיעור היא לא הרימה את הראש.  חביבה הכתיבה לנו, באווירה דחוסה ומעיקה, פתגמי חז"ל ואנחנו העתקנו אותם מהלוח למחברת:  "אל תעשה לחברך את השנוא עליך", "ואהבת לרעך כמוך", "אל תלבין פני חברך ברבים".

הצצתי מדי פעם בנתי. היא ישבה קפואה, מבטה נעוץ באיזו נקודה עלומה בשולחן, ולא זזה עד סוף השיעור.  רציתי להגיד לה שאני מצטערת שרקסי שלה מת, רציתי להגיד לה שלא אכפת לי שהיא נתנה לרותי נשיקה. אבל לא אמרתי כלום.

בשבוע שלאחר מכן החליפו מקומות ישיבה בכיתה והעבירו את נתי לשבת ליד שלומית.  רותי חזרה לשבת לבד, כמו שהיה מקודם. אבל שום דבר כבר לא היה כמו מקודם. באותו שיעור הגעתי להחלטה, שאף פעם בחיים אני לא אנשק ילדה אחרת. אף פעם. גם אם נורא-נורא ארצה.