ראיון עם סנדיה ב'כל הפרדס'

אני מחפשת יותר יותר דרגות חופש בחיים שלי

ראיינה: נירית שפאץ

אחרי שנים ארוכות של תרגול רוחני באשרם במסצ'וסטס, סנדיה בר-קמה מפרדס חנה מספרת על המסע הרוחני שעברה, מפרטת על הסדנה הבודהיסטית שהיא מעבירה ומסבירה שוויפאסנה זה הרבה יותר משתיקה.

סנדיה בר-קמה בת 59, חיה בפרדס חנה עם בת זוגה, ענת. סנדיה היא מורה לדהרמה, ויפאסנה ומיינדפולנס. היא מלמדת בעמותת תובנה למדיטציית ויפאסנה, ובעוד מסגרות, ביניהן המרכז ללימודי גוף נפש ברמת השרון, ובמסגרת זו תתחיל ללמד בקרוב בבנימינה.  השנה נפתח לראשונה קורס עומק שנתי של אימון בודהיסטי לחיי היומיום עם סנדיה שיכלול 23 מפגשים בימי שלישי ויתקיים בגן הפעמונים בבנימינה.

למרות שחייה מלאים בחיפוש רוחני, היא מספרת שהייתה לה ילדות רגילה לגמרי. "גדלתי בקיבוץ כברי שבגליל המערבי. בצבא הייתי מ"כית. כשהייתי בת 20, אבא שלי, שהייתי מאוד קשורה אליו, נפטר מסרטן, ועברתי תקופה מאוד קשה של טלטלה ומשבר. הרגשתי שהשטיח נשמט מתחת רגליי. המשבר הזה הוביל אותי לשאול שאלות על החיים והמוות: מה יש בחיים האלה מעבר? מה יש מעבר לחומר? וזה גרם לי לצאת לחפש תשובות, ואחרי השחרור מהצבא נסעתי לחו"ל עם ידיד שלי. הייתה לנו תוכנית הרפתקנית לעבוד כמה חודשים, לעשות המון כסף, לקנות אופנועים ולחצות את ארה"ב בסגנון הספר 'זן ואמנות אחזקת האופנוע'. דבר מכל זה לא קרה. גילינו שקצת יותר קשה לעשות הרבה כסף. בסופו של דבר התגלגלתי לניו יורק, למדתי שם קולנוע ווידאו וחייתי חיים פרועים בווילג' במנהטן במשך חמש שנים. לאורך כל הזמן הזה ניקרו בי אותן השאלות, והתחלתי להכיר חברות וחברים שהשקפת עולמם הייתה יותר רוחנית מזו שנחשפתי אליה עד אז. שם נחשפתי לבודהיזם".

בארץ לא היה עד אז דבר ממה שרוחש כיום. "אפילו להיות צמחוני נחשב אז הזוי בארץ", היא נזכרת, "וגם בניו יורק הרוחניות הייתה בחיתוליה. חברה הזמינה אותי להצטרף אליה עם עוד כמה חברים למסע רוחני בהרי האנדים בפרו. המסע ההוא שינה את חיי. החלטתי לעזוב את ניו יורק ולמצוא קהילה רוחנית. מצאתי קהילת מתרגלים ומתרגלות של יוגה ומדיטציה במסצ'וסטס, עם גורו הודי, שהדגש בקהילה היה על דבקות בדרכו. חיינו בפרישות מינית, כמו במנזר, ועבדנו ביחד, בעבודות שסדרן העבודה נתן לנו, כמו בקיבוץ של פעם. קיבלנו תקציב חודשי זעום וחיינו מאוד בפשטות, עבדנו בתחזוקת המקום שתפקד גם כמרכז פתוח לסדנאות. זה היה מקום של אנשים צנועים וישרי דרך. גם אחי בא לשם מהקיבוץ שנה אחריי, היינו שם יחד והוא נשאר שנה אחריי. זה היה כיף גדול. באתי לשם במטרה להישאר שם כל החיים, הייתי שם שבע שנים והרגשתי שאני רוצה להישאר שם לנצח".

לא היה לך משעמם?

 "לא, את הכיף עשיתי ומיציתי כבר בניו יורק, והבנתי שאין בזה תשובות. אבל סדר היום במרכז במסצ'וסטס היה מאוד אינטנסיבי: שבעה ימים בשבוע לקום בבוקר ליוגה ומדיטציה, אחר כך יום עבודה אינטנסיבי שנגמר שוב ביוגה ומדיטציה, ובערב פעילות. גם בין לבין, לכל פעולה שעשינו שם התייחסנו כאל תרגול רוחני".

למה עזבת את המקום?

"עזבתי כי התאכזבתי. ציפיתי להארה, וכשהבנתי שזה לא הולך לקרות במקום ההוא, עברתי משבר קשה מאוד. עברתי לשנתיים בקליפורניה וחזרתי משם לארץ ב-1996. הציפייה להארה לא עזבה אותי מאז ועד היום, אבל ההתייחסות שלי למה שאני מצפה לו השתנתה. אפשר להקביל את השינוי להתייחסות למערכות יחסים זוגיות. במערכת יחסים זוגית יש את ההתאהבות בהתחלה, ובהמשך ההתאהבות מתפוגגת ונשאר לחיות את החיים. במרכז במסצ'וסטס חוויתי בשנים הראשונות התעלות הרוח, הייתי באיזשהו היי, 'באורות', כמו שאומרים היום. ציפיתי שזה יימשך לנצח, וכשזה לא קרה, התחלתי לראות פגמים שלא ראיתי קודם. התאכזבתי מהגורו ומהאנשים האחרים שהיו שם, ושמאוד הערצתי אותם בהתחלה. כשהתגלה שהם אנשים לא מושלמים ולא 'מוארים' לפחות לפי מה שחשבתי שזה 'מואר', חוויתי שבר גדול. לא ידעתי איך אפשר לחיות חיים רוחניים מחוץ לאשרם, לא ידעתי איך לשלב בין חיי החומר לחיי הרוח. כשחזרתי לארץ, רציתי לעזוב מאחוריי את כל מה שקשור לרוח. לא רציתי לשמוע על שום דבר רוחני".

ובכל זאת, הנה את כאן.

"כן, בסופו של דבר הגעתי לעמותת 'תובנה' דרך ארגון שלום בשם 'שביל הזהב', שעשה צעדות שלום שקטות של יהודים וערבים. את הוויפאסנה, שנפגשתי בה בארה"ב בקורס, מצאתי ככלי מאוד אפקטיבי והתחלתי לתרגל וללמד אותו ב'תובנה' ובמרכז גוף נפש ברמת השרון".

ויפאסנה מוכרת כשיטת מדיטציה שכרוכה בעשרה ימי שתיקה.

"זה מטעה, כי זה רק חלק מהתחום, והוא פתוח ומגוון בהרבה. ויפאסנה, שמשמעותה תובנה, היא תרגול של הפניית תשומת לב לא שיפוטית לתהליכי הגוף והנפש במטרה לעזור לנו להבין מה גורם לנו סבל ולשחרר אותו, ומה גורם לנו אושר. אחד האופנים הוא בריטריט בשתיקה, אבל זה לא האופן היחידי. אפשר לתרגל בריטריט במשך יום, שבוע, עשרה ימים או חודש, ואפשר גם לתרגל רבע שעה ביום בבית. אני פותחת בבנימינה קורס שבועי שבתחילתו מתרגלים רבע שעה מיינדפולנס וויפאסנה. המטרה ההיא לחיות חיים יותר שמחים, יותר קלים וערים, יותר בהרמוניה ובשלווה פנימית. התרגול תורם באופן מאוד משמעותי להפחתה של דאגות, היאחזויות, ורגשות כמו כעסים, קנאה או פחדים".

ואת מרגישה שמצאת את השלווה?

"בהחלט. אולי כבר לא אחווה הארה בחיים האלה, אבל אני חיה חיים הרבה יותר ערים. ההגדרה שלי להארה השתנתה, אני כבר לא מתייחסת לחוויה מיסטית חד פעמית, למרות שהיו לי כאלה בשפע. אם אחרי חוויות כאלה אנחנו נאחזים בהן – ההיאחזות הזאת גורמת לנו סבל. היום אני מייחסת פחות משמעות לחוויות כאלה ואחרות. אני מחפשת כל הזמן יותר ויותר דרגות של חופש בחיים שלי. אין מקום שאפשר להגיע אליו ולומר 'הגעתי'. כך למשל, בעבר היו לי פחדים בנושאי כסף והישרדות. היום הפחדים האלה הם מאוד מאוד מינימליים".

לפרדס חנה היא הגיעה ב-2005, והיא בזוגיות עם ענת בשמונה השנים האחרונות. "אחרי שבאשרם בארה"ב חיינו בפרישות, ב-20 השנה האחרונות היחסים שלי היו עם נשים. ענת חולקת איתי את הדרך הרוחנית, אם כי בדרך שלה, שהיא קצת שונה. מאוד טוב לי בפרדס חנה, זה מקום כיפי, ולכן אני כל כך שמחה שאני מתחילה ללמד קרוב לכאן, בבנימינה. אני נורא אוהבת את מה שאני עושה: ללמד, להעביר הלאה את מה שעבורי הוא הדבר הכי משמעותי בחיים."

 

5 'קטנות' עם סנדיה בר-קמה

  1. מודל לחיקוי: המורה שלי לדהרמה, כריסטופר טיטמוס. הוא האדם הכי קרוב לבודהה שאני מכירה.

  2. מה לא תאכלי לעולם? שוקולד חרובים. כי שוקולד צריך להיות אמיתי.

  3. מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת קמה בבוקר? אני עושה מתיחות במיטה.

  4. אמונה טפלה: יש לי יומן שבו אני כותבת דברים בעיפרון, כי אני מאמינה שאם אכתוב את הדברים בעט, הם יתבטלו ואצטרך למחוק אותם בטיפקס.

  5. מה לא יודעים עלייך? שאני שחקנית טובה. אם לא הייתי מורה לדהרמה, אולי הייתי פונה לתיאטרון.

מודעות פרסומת

נתי גשי אלי – סיפור קצר

סיפור שכתבתי ב- 1998 במסגרת לימודי ספרות בבית ברל. הסיפור התפרסם בספר "גאים להציג".

נתי, גשי אלי

נתי הגיעה אלינו מן העיר בכיתה ד', ביום הראשון של שנת הלימודים. חביבה המחנכת אמרה שנכין לה ציור גדול בו כל אחד יכתוב מה הוא מאחל לה ושנכתוב שאנחנו מאחלים "קליטה מהירה".  אני לא רציתי לכתוב. חביבה אמרה שנתי תישן איתי ועם אריק בחדר ושאפנה לה את המקום על יד החלון.  רותי שמה לה על המיטה את חצי חפיסת השוקולד שלה, שקיבלנו כי היה יום חמישי.  כך אני זוכרת שנתי הגיעה אלינו ביום חמישי.  הסתובבתי עם פרצוף שחביבה קראה לו "נפוח" ורציתי לשאול למה לא שמים אותה לישון בחדר של רותי החנפנית, ושרותי תפנה לה את המקום על יד החלון.   אבל כולם היו כל כך עסוקים ונרגשים לקראת בואה של הילדה החדשה שלא אמרתי כלום.  מול החלון שלי צמח עץ חרוב גדול ובשעות ההשכבה, אחרי שההורים הקריאו סיפורים, כיסו, נשקו נשיקת לילה טוב והלכו, הייתי מסתכלת בענפיו ובעליו שעות ארוכות. כך היה נדמה לי.  פנס-החצר שדלק מאחורי החרוב גרם לעליו להתנוצץ ולהתנודד כמו גמדים במשחק מחבואים, רצים הנה והנה וצוחקים.  הילדה החדשה עמדה לקחת את מקומי, את העץ ואת הגמדים.

כשנתי ואמה נכנסו לכיתה השתרר שקט ואני התביישתי פתאום שכעסתי עליה בגלל העץ: היו לה פנים קטנים ונבונים, עיניים ערניות ועליזות ושיער קצר מאוד.  לא יכולתי אז לדעת שאמה גזרה את שערה הארוך והגולש, כי חששה שבשעת ההשכמה לא תוכל המטפלת להתמודד עם סירוק שיער ארוך ועקשן כשל נתי.  כך נאלצה נתי לוותר על דקות של חסד-של-בוקר בין ברכיה של אמה, כשהיא נשענת פעם על ירך שמאל ופעם על ימין, ואמה נוזפת בה לעמוד ישר ומעבירה מסרק בשערה בתנועות שקטות ומפייסות.

חביבה המחנכת הזמינה את נתי להיכנס והושיבה אותה על יד רותי.  לאימא של נתי היא אמרה שהילדה בידיים טובות  ושהיא יכולה לחזור עכשיו לעבודה.

בהפסקה הקיפו הילדים את נתי והסתכלו בה בסקרנות. אף פעם לא ראינו ילדה מהעיר.  לבסוף אזר אריק אומץ ופנה אליה בשם הכיתה בשאלה: אבאשלךערוםכו?  נתי הביטה בו במבוכה ולא ידעה מה לעשות.  הבנות גיחכו.  רציתי להגיד לה שלא תענה אבל שתקתי.  המתח גאה.  נתי המשיכה להעביר את מבטיה מאחד לשני עד שהגיעה לרותי.  משהו עצר את מבטה והיא הסתכלה על רותי עד שרותי, שברגיל הייתה הפחדנית של הכיתה, צייצה לעבר אריק: די, תעזוב אותה.  המתח התפוגג והתפזרנו בהמולה, הבנות למשחק קלאס והבנים לכדורגל בדשא.  רותי נשארה עם נתי.  היא לקחה אותה לסיור בחדרים, הראתה לה איפה תישן – לראשונה בחייה הרחק מאמה – והסבירה לה שבצהריים המטפלת תביא לנו אוכל מחדר-האוכל של החברים.

נתי הגיעה מהעיר עם אמה ועם אחותה הקטנה. נושא אביה היה שרוי במסתורין.  ידענו בחוש שאסור לשאול שאלות לגביו לפי זה שהמבוגרים לא אמרו "אבא שלה מת" אלא: "אין לה אבא".  אמה, שנראתה ממש כמוה רק יותר מבוגרת, ישבה בזמן ההשכבות ישיבה מגושמת על מיטתה. היא לא הקריאה לה סיפורים כמו הורים אחרים, אלא שוחחה עם נתי בקול שקט ונמוך, כאילו הן מסתודדות.  משאר ההורים בחדר הן התעלמו כמעט לחלוטין.  ממיטתי הסמוכה ראיתי טוב מאוד שאימא של נתי מתקשה להיפרד ממנה. כשעזבה לבסוף, הייתה מעבירה יד מלטפת על ראשה של נתי וממשיכה את התנועה אל כתפיה כמו מתוך הרגל לשיער ארוך.  אחרי שאימא שלה הלכה, נתי נשארה ערה והביטה בחלון. האם היא משחקת עם הגמדים שלי או אולי היא מחפשת את הצל של אמה על השביל?  אני לא שואלת.  נתי לא נרדמת מהר. לפעמים שמעתי קול קטן עולה מן החדר הסמוך.  זו רותי, שמאחלת לה חלומות פז.

לרותי יש זנב סוס ופנים מנומשים, קטנים ועכבריים.  הבנות לא משחקות איתה. כשהן הולכות לחדר-ההורים בהפסקת עשר לאכול שוקולדים, הן לא מזמינות אותה לבוא.  היא הילדה הכי קטנה בכיתה והילדים נטפלים אליה, מקניטים אותה, מסרבים לבחור בה לקבוצה במשחקי "מחניים" או "קדרים באים". אבל מאז שנתי באה, היא לא נותנת לאף אחד להציק לרותי.  נתי שומרת עליה.  כשנתי לא משחקת עם הבנים, היא עם רותי. הן משחקות ומסתודדות ונתי לוקחת אותה ומראה לה מחבואים שמצאה בשוטטויות שלה במשק.  פעם אחת התגרה אריק ברותי שלא יכול להיות שהיא גמרה ביומיים את "קורות ידעוני וחבריו", שזה ספר עב-כרס במיוחד, ורותי התחילה לבכות. אז נתי נעמדה ביניהם, הסתכלה לאריק ישר בעיניים והכניסה לו בוקס בבטן.

אחר כך חביבה אמרה שלילדים שמרביצים אין מקום אצלנו. היא לא אמרה שמות אבל כולנו ידענו בדיוק למי היא מתכוונת. זו הייתה הפעם היחידה אבל שנתי הרביצה למישהו.

נתי לא רצתה להתקלח יחד עם הילדים במקלחת המשותפת.  היא הייתה מחכה לסוף, אחרי שכולם כבר גמרו להתקלח ושוש המטפלת הייתה מתחילה לגרוף עם המגב את המים מהרצפה. רק אז הייתה מתגנבת, לוקחת מגבת מהתא שלה בארון, שהיה מסומן עם שמה על פס איזולירבנד בכתב יד, כי היא באה באמצע השנה ואת כל השמות הכינו במכונת כתיבה בתחילת השנה, ומתקלחת במהירות.  חשבתי שהיא מתביישת רק מהבנים אבל גם עם הבנות היא סירבה להתקלח.  חביבה המחנכת אמרה שניתן לה זמן להתרגל.  אריק ניסה לצחוק עליה, אבל רותי אמרה לו שהיא תגיד אותו לחביבה.

נתי חזקה כמו בן.  בהפסקות היא הייתה נוסעת בפראות בשבילי הקיבוץ על האופניים האדומים שהביאה מן העיר ושהפכו לנחלת הכיתה כי אסור שרק לילד אחד יהיו אופניים. אבל לא נראה היה שאכפת לה, שעכשיו היא צריכה להירשם בתור כדי להשיג סיבוב על אופניים שהיו קודם רק שלה.  לפעמים היא הייתה משחקת כדורגל עם הבנים ואני הייתי מסתכלת ומרגישה נבוכה: איך בת משחקת כדורגל?  לפעמים הבנים הגדולים לועגים לה בגלל שהיא בת, בייחוד אחרי שהייתה מנצחת, אבל היא לא מפסיקה לשחק איתם.  הבנות הגדולות היו אומרות שהיא נראית כמו בן אבל שהיא יפה, ושיש לה אף יווני.  בשיעורים בכיתה בחנתי את האף שלה לראות מה יווני בו.  היא ישבה על יד רותי ועזרה לה בתרגילי חשבון.  רותי קישטה את המחברות של נתי בפרפרים אדומים וצהובים ובחיפושיות ופרחים ולא שכחה לכתוב תמיד למטה: מרותי.  לפעמים, במנוחת-הצהריים, רותי באה למיטה של נתי והן שיחקו בקלפים.  אני הייתי עושה את עצמי ישנה ומסתכלת עליהן. היה נדמה לי שנתי נותנת לרותי לנצח, אבל לא הייתי בטוחה.  לפעמים הן היו מקשיבות לטרנזיסטור הקטן שנתי הביאה וששייך עכשיו גם הוא לכיתה, אבל מותר לנתי לקחת אותו אליה לפעמים אם שוש המטפלת מרשה.  הן היו שרות יחד איתו "כל אישה אוהבת אמה, כל אישה יודעת למה", מחזיקות ידיים ומתנועעות מצד לצד לצלילי הפרסומת. ואני הצצתי מתחת לשמיכה.

נתי הצטיינה בספורט.  בריצת שישים-מטר היא הייתה מקדימה את כולן, ואברם, המאמן מחיפה, אמר שבקרוב היא תתאמן עם הבנים.  כשהיא רצה היא מטה את פניה למעלה, עיניה כמעט עצומות, ושערה הקצר, שבינתיים גדל מעט, היה מזדקף ברוח כמו בלורית.  הבנים היו באים לראות, עומדים לצדי דרך הכורכר שליד הרפת, איפה שהתאמנו, מוקפות בריחות ממאגרי התחמיץ ומיונקיית העגלים.  רותי מחאה לה כפיים.  נתי המתנשמת חייכה במבוכה, זיעה זולגת בצדעיה.  רציתי לתת לה מגבת לנגב את הזיעה, אבל התביישתי.  היא מחתה את פניה בשרוול.

בחורף נתי אימצה כלב.  היא מצאה אותו מסתובב בקיבוץ מלא קרציות אבל זה לא הפריע לה.  רותי החלה לאסוף בצהריים שאריות מהכולבויניקים בשביל רקסי.  גם לילדים אחרים היו כלבים ובימי שישי, כשהיה עוף, רותי הייתה נלחמת על עצמות טובות ולא מוותרת אפילו לשלומית, שאימא שלה היא המורה לתנ"ך.  אחרי שנתי ניקתה את רקסי מן הקרציות שלו, הוא החל לישון איתה במיטה, למרות ששוש המטפלת צעקה עליה שאם היא תתפוס את הכלב ישן אצלה עוד פעם אחת היא תיקח לה אותו.  שוש קוראת לו "הכלב" למרות שהיא יודעת שיש לו שֵם.  רותי ונתי נטשו את הקלפים והחלו משחקות במיטה עם רקסי.  הן מסרקות אותו ומלטפות אותו ומדגדגות אותו ומנשקות אותו.   אני הייתי מסתכלת על נתי מתחת לשמיכה.

ימי שני היו ימי טיול.  אהבנו את הטיולים ושנאנו את "סיכום הטיול" שצריך להגיש למחרת.  בטיול למעיין נתי רצתה שרקסי יצטרף, אבל חביבה לא הרשתה לה כי היה בוץ וגם כי היה צריך לחצות כבישים.  רקסי נשאר בכיתה, מיילל ונובח לסירוגין, עד שבסוף זינק אחרינו ורץ להשיג את נתי.  אנחנו כבר היינו על יד המעיין. חביבה הספיקה לתפוס את נתי לפני שהיא רצה אל רקסי לתוך הכביש, אבל לא הספיקה לעצור את רקסי, שנתקל בגלגלי משאית.  הוא פלט יללה קצרה ומחרידה והתגלגל כמה פעמים עד שהושלך לצדי הכביש ונשאר לשכב שם בלי לזוז.  נתי צרחה. היא ניסתה לרוץ אליו, אבל חביבה לא הרשתה לה להתקרב, והחזיקה את נתי שהשתוללה בין זרועותיה.  אנחנו עמדנו מסביב המומים.  אף פעם לא ראיתי את נתי בוכה ובפעם הזאת נאלצתי להסב ממנה את עיני.  שוש המטפלת הביאה חתיכת יוטה שמצאה וכיסתה את רקסי.  נתי המשיכה להתפרע בידיים של חביבה ולבכות, עד שרותי באה, ואז חביבה שיחררה את נתי, ונתי נפלה על העשב שבשולי הכביש ורותי ישבה על ידה וליטפה אותה כמו שהן נהגו ללטף את רקסי.  שוש שמרה עלינו שלא נרוץ גם אנחנו אל הכביש כי המכוניות לא הפסיקו לעבור. היא אמרה שזה עצוב מאוד כשמת לך הכלב, אבל אולי עכשיו יהיו פחות ריבים בארוחות צהריים.  ושכשאומרים לכם לא להביא כלב לטיול בפעם הבאה אולי תקשיבו.  היינו עצובים מכדי להתווכח איתה שנתי לא הביאה את רקסי, הוא בא לבד.  וכשנתי בכתה כל הדרך חזרה, אף אחד לא צחק עליה.

אחרי הטיול נתי לא אכלה צהריים ולא התקלחה.  היא בכתה גם במנוחת הצהריים ורותי ישבה אצלה על המיטה וליטפה אותה.  נתי שכבה על הבטן עם הפנים בכרית ורותי חיבקה אותה ובכתה יחד איתה, עד שנתי התחילה להירגע והחזיקה לרותי את היד.  אחר כך היא התרוממה קצת וגם חיבקה את רותי, ואחר כך היא נתנה לה נשיקה.

אני הסתכלתי עליהן, כמו תמיד, מתחת לשמיכה. לא יכולתי להפסיק להסתכל. חשבתי שרק אני מסתכלת אבל גם אריק ראה.

למחרת חביבה המחנכת אמרה בכיתה, שיש אצלנו ילדות שמנשקות ילדות אחרות, ושהיא לא תנקוב בשם, אבל מי שעשתה את זה יודעת טוב מאוד ושתיגש אליה.

השתררה דממה.  העפתי מבט באריק, הוא השפיל את מבטו ונע באי-נוחות בכיסאו.  אף אחד לא זז.  הבטתי בנתי. הפרופיל היווני שלה היה חיוור והיא לא זזה.  לעומתה, היו הפנים של רותי סמוקים. הנמשים שלה בלטו והיא התחילה לדמוע.  השתיקה נמשכה.  הילדים הסתכלו זה בזה.  בסוף חביבה אמרה: נתי, גשי אלי.    נתי הרימה בתחינה את פניה החיוורים ואת עיניה היוקדות, אבל חביבה אמרה שוב: נתי, גשי אלי.

נתי קמה, ובתוך השקט המוחלט שהקיף אותה צעדה אל חביבה באיטיות עצומה, כאילו היא מפלסת את דרכה בתוך שמנת סמיכה.  החזה של חביבה עלה וירד כמו אחרי ריצה כשהיא אמרה לנתי: אולי במקום שממנו באת עושים דברים כאלה, אצלנו זה לא מקובל.

לפי איך שהיא אמרה את המילה "מקובל" ידענו שהיא מתכוונת להרבה יותר מזה.

נתי הנהנה בראש למטה ולמעלה וראיתי שהיא נאבקת בדמעות. שוב לא יכולתי להסתכל והשפלתי את עיני.  נתי פנתה והלכה חזרה למושב שלה וישבה כשראשה מורכן.

עד סוף השיעור היא לא הרימה את הראש.  חביבה הכתיבה לנו, באווירה דחוסה ומעיקה, פתגמי חז"ל ואנחנו העתקנו אותם מהלוח למחברת:  "אל תעשה לחברך את השנוא עליך", "ואהבת לרעך כמוך", "אל תלבין פני חברך ברבים".

הצצתי מדי פעם בנתי. היא ישבה קפואה, מבטה נעוץ באיזו נקודה עלומה בשולחן, ולא זזה עד סוף השיעור.  רציתי להגיד לה שאני מצטערת שרקסי שלה מת, רציתי להגיד לה שלא אכפת לי שהיא נתנה לרותי נשיקה. אבל לא אמרתי כלום.

בשבוע שלאחר מכן החליפו מקומות ישיבה בכיתה והעבירו את נתי לשבת ליד שלומית.  רותי חזרה לשבת לבד, כמו שהיה מקודם. אבל שום דבר כבר לא היה כמו מקודם. באותו שיעור הגעתי להחלטה, שאף פעם בחיים אני לא אנשק ילדה אחרת. אף פעם. גם אם נורא-נורא ארצה.

כוחה המרפא של חמלה עצמית

שיחת דהרמה בריטריט מאת סנדיה בר-קמה

תמלול: אופיר איל

להאזנה לשיחה אפשר ללחוץ כאן.

במסורת הבודהיסטית יש מקום מאוד מאוד מרכזי לנושא של חמלה. הגישה של הדהרמה אומרת שאם כל התרגולים שמכוונים לעלות מודעות – לפתח מיינדפולנס, להביא תובנות, להביא ליותר בהירות וצלילות – לא עטופים או רוויים באיכות של חמלה, של קבלה, של אהבה, הם עלולים אפילו להיות תרגולים הרסניים. עד כדי כך.

הבודהה המשיל שצריך לדעת איך להתייחס אל הדהרמה כמו שצריך לדעת איך לתפוס נחש: אם נתפוס נחש בזנב, הוא יעלה ויכיש אותנו; צריך לדעת איך לתפוס אותו בראש. כך גם היחס אל איך להשתמש בדהרמה, איך להשתמש במודעות ובתובנות שמתפתחים בנו בזמן התרגול.

פיתוח וטיפוח של מיינדפולנס זה לעיתים כמו להתבונן על עצמנו ועל הסובבים אותנו תחת זכוכית מגדלת. דפוסים ותבניות והרגלים ואופני חשיבה נהיים נורא גדולים, ואנחנו רואים אותם בעוצמה כמעט מעוותת. אם לא נְפַתח במקביל עדינות, קבלה וחמלה, זה יכול להיות הרסני. המסורת ממשילה את התרגול של מודעות ומיינדפולנס ואת הטיפוח של חמלה ואהבה לשתי כנפיים של ציפור. וכשם שציפור לא יכולה לעוף עם כנף אחת ככה גם אנחנו לא נוכל להתפתח בתרגול ובדרך הרוחנית אם לא נְפַתח גם את הכנף של החמלה והקבלה, העדינות והרכות.

מה זו חמלה? באנגלית המילה Compassion מורכבת משתי מילים לטיניות: – com זה יחד, יחד עם, במשותף, ו- passion זה סבל, והצירוף של שתי המילים האלה זה: לשאת ביחד את הסבל. אנחנו נושאים ביחד עם הזולת את הקושי, את המצוקה ואת הכאב, אנחנו פותחים את הלב שלנו לכאב של הזולת. המילה בפאלית לחמלה היא "קארונה" והפירוש המילולי שלה הוא הרטט של הלב כשהוא פוגש בכאב של אדם אחר.

חמלה לאחֵר מבוססת ברובה על היכולת להיות אמפתיים למישהו אחר, והמדע מדבר על נוירוני-מראָה שיש במוח. נוירון-מראה הוא מה שמאפשר לנו לחוש הזדהות, כשמישהו אחר, למשל, דופק את האצבע במדרגות ומשהו בנו מתכווץ כי אנחנו מזדהים עם החוויה. בזכות נוירוני-המראה אנחנו יכולים לחוש את החוויה של האחר, להכיר בה ולהזדהות איתה. נחמד לדעת איך המדע מתייחס לתופעה הזו: המדע קורא לנוירון-המראה: "נוירון הדלאי לאמה".

אז יש לנו יכולת מולדת, יכולת טבעית, לחוש אמפתיה, לחוש חמלה.

חמלה, קארונה, מופיעה בהרבה רשימות במסורת. אחת מהן היא ארבע איכויות הלב השמימיות, הנקראות ברהמה ויהארס (Brahma Viharas), והערב אני רוצה לשים פוקוס מיוחד על חמלה המופנית כלפי עצמנו – לא על החמלה שלנו המופנית כלפי אחרים ולא על החמלה של אחרים המופנית כלפינו, אלא על החמלה העצמית.

ביירון קייטי, מורה עֵרה, אומרת: "אתם יכולים להתפעל מהחמלה של ישו או של בודהה כאוות נפשכם, אבל מה תועלנה לכם התכונות שלהם, כל עוד לא תמצאו אותן בתוככם?". לא רק אחרים כואבים, לא רק אחרים סובלים, גם אנחנו יכולות ויכולים להיות מושא החמלה של עצמנו. למעשה הבודהה אמר: "גם אם תסרקו את העולם לאורכו ולרוחבו – לא תמצאו אדם הראוי יותר לחמלה שלכם מאשר אתם עצמכם". אז אנחנו ראויים לחמלה של עצמנו.

מהי חמלה עצמית? חמלה היא סוג של קבלה, היא אמפתיה לעצמנו, סליחה לעצמנו. אמרה לי מישהי לאחרונה: "אני פחות מתחברת למילה 'חמלה', אני יותר מתחברת למילה 'אהבה'"; כשאני אוהבת את עצמי, כשאני סולחת לעצמי, כשאני מקבלת את עצמי, כשאני מאפשרת לכל מיני מופעים שלי להיות כפי שהם.

הבודהה הסביר את הנושא במשל החיצים הידוע. הוא שאל את הנזירים והנזירות: "מה יותר כואב, להיפגע מחץ אחד או להיפגע מכמה חיצים"? זו כמובן שאלה רטורית כי התשובה מאוד מובנת מאליה, שכמובן עדיף להיפגע מחץ אחד מאשר מעוד חץ ועוד חץ ועוד חץ. הבודהה טען שהחץ הראשון הוא חוויה שקורית לנו, או קושי שהחיים מזמנים – זה חץ אחד. אנחנו יכולים לראות כאן בריטריט איך אנחנו יכולים לפגוש את החוויה, מה שהיא לא תהיה, בלי לשפוט את עצמנו, בלי להפוך את מה שהופיע לבעיה. השיפוט העצמי והמחשבה שזה לא צריך לקרות, זה עוד חץ ועוד חץ ועוד חץ. אנחנו שופטים את עצמנו, אנחנו חושבים שאנחנו לא בסדר בגלל שהרגש הזה הופיע; אנחנו מנסים להיפטר ממנו, אנחנו חושבים שזה לא מה שצריך לקרות בריטריט ולא בשביל זה באתי או שאני מבזבזת את הזמן או שהלוואי שהייתה לי חוויה אחרת או שהלוואי שהייתה לי עכשיו את המדיטציה שהייתה לי הבוקר… והאופן הזה שאנחנו שופטים והודפים את החוויה כפי שהיא ברגע זה, זה להוסיף על הקושי הראשוני עוד חץ ועוד חץ ועוד חץ.

אני רוצה להביא כאן חלק ממאמר נורא נחמד בנושא, שכתבה יהודית כץ:

"דמיינו שהייתה לכם חברה אחת, נקרא לה בקי, שמינתה את עצמה להיות המפקחת הבלעדית על חייכם. לבקי יש עין חדה, מהירות תפיסה והיא ביקורתית מאוד. היא תאמר לכם שהפרזנטציה בלימודים הייתה בינונית, שאינכם מהווים דמויות מחנכות טובות מספיק לילדים שלכם, שאתם לא מקפידים על אורח חיים בריא, או לא מקדישים מספיק זמן לאהובים שלכם. היא גם לא מניחה, החברה הזאת. היא תסמס לכם על תפקוד לקוי בבוקר, תתקשר בצהריים לדווח על מחדל, ולפני השינה תקפיד למנות בפניכם את כל כישלונות היום הקטנים כדי שתוכלו להירדם בתחושה חמוצה. בקי, עושה זאת כמובן מתוך רגשות עזים של אהבה ורצון לשיפור. לו הייתה לכם חברה כמו בקי, אני מניחה שהחברות איתה לא הייתה מאריכה ימים. אבל האמת היא שלרבים מאיתנו יש בקי קטנה בחלקו האחורי של הראש. ביקורת עצמית טורדנית, שגורמת לנו להאמין שלא התאמצנו מספיק, שלא השקענו מספיק מחשבה ושאנחנו לא מוכשרים".

המילים האלה נוגעות במשהו שמאוד חשוב להזכיר כשמדברים על חמלה עצמית, וזו האמונה של רבים מאיתנו שללא שיפוט וביקורת עצמית לא נתקדם ולא נשתפר. אחת הטענות המרכזיות שאני שומעת כשאני מדברת על הנושא הזה, זה: אז איך אני אשתפר? אז איך אני אתקדם? אמרה לי מישהי לאחרונה: אה יופי, אז אני אוכלת ומוחלת לעצמי ואוכלת ומוחלת ואוכלת ומוחלת, וככה אני נראית…

אנחנו מאמינים שאם נכעס על עצמנו מספיק, נשנא את עצמנו מספיק, נלקה את עצמנו מספיק בשוט, אז זה ייתן לנו תמריץ לעשות מה שזה לא יהיה: להפסיק לעשן, להפסיק לאכול, להתקדם בעבודה, לעשות מדיטציה או יוגה כל יום, או כל אחד מעשרות הדברים שאנחנו רוצים להשתפר בהם. זה מדהים אותי, כשאני מדברת על חמלה עצמית בקורסים ובקבוצות שאני מלמדת, נושא שעל פניו אפשר היה לחשוב שכולם ישמחו לאמץ ולחבק בשתי ידיים – כמה התנגדות הוא מעורר. כמה לא פשוט לנו. כמה לא מובן מאליו לנו. "רגע, רגע, רגע, לא כל כך מהר חמלה עצמית, בוא נראה קודם כל אם אני ראויה, אם אני ראוי; בוא נראה אם עשיתי א', ב', ג', ד'… אם הצלחתי או נכשלתי…" איך מיד קופץ לנו לראש ונהייה מאוד מאוד נוכח: "רגע, אבל לא הצלחתי ב- א', ב', ג', ד' ועוד יש לי גם את ההתמכרות הזאת וגם את השריטה הזו וגם שלשום חתכתי מוקדם מהעבודה ואתמול חתכתי מישהו בכביש והבוקר התפרצתי על הילד שלי…".

ברגע שמתחילים לדבר על חמלה עצמית, כאילו לוחצים על כפתור ולרבים מאתנו צפים ועולים במיידית כל הדברים שבגללם אנחנו, כביכול, לא ראויים לחמול על עצמנו. איזה מנגנון עמוק זה. השיפוט העצמי טבוע בנו כל כך עמוק, הוא הרגל כל כך עמוק של התודעה, שדבר ראשון התודעה מתקוממת שהולכים לקחת לה איזשהו הרגל. למרות שזה הרגל שגורם לנו כל כך הרבה ייסורים. בנוסף, זה אולי קצת מפחיד: מה אני אעשה בלי זה, מי אני אהיה בלי זה, איך בכלל חיים בעולם בלי שיפוט עצמי.

זה כל כך כמו טבע שני עבורנו, שלפעמים אנחנו אפילו לא מזהים שאנחנו שופטים את עצמנו. באחד הקורסים לימדתי על דיבור פנימי חומל ונדיב כלפי עצמנו, וניגשה אלי מישהי בסוף השיעור ואמרה:  "האמת, אני לא מתחברת לכל זה, לי אין דיבור פנימי לא-מיטיב; אני לא מכירה את הדבר הזה של ביקורת עצמית  או שיפוט עצמי". אמרתי לה שאני מאוד שמחה לשמוע, ואז והיא סיפרה לי שהיא בזוגיות מאוד לא מיטיבה והיא כבר מלא זמן רוצה לעזוב את הזוגיות הזאת ולא מצליחה בגלל שהיא מפחדת לפרק, ושהיא שונאת את עצמה על הפחד הזה. לא היה חיבור בין: "אני שונאת את עצמי על זה שיש לי פחד", לבין הזיהוי: "אה, זו חוויה של שיפוט עצמי".

זה אחד האופנים שאנחנו לא מרשים לעצמנו להיות אנושיים ולהגיד: יש לי פחד. אם חברה שלה הייתה באה אליה ואומרת לה: "אני מפחדת", לא משנה על מה, אני מתארת לעצמי שהיא הייתה אומרת לה: זה אנושי, זה טבעי, לכולנו יש פחדים, בואי נראה איך אני יכולה לתמוך בך שהפחד הזה לא ישתק אותך, לא יגרום לך להישאר במקום שלא טוב לך. אבל היא לא הייתה שופטת אותה או שונאת אותה על זה שיש בה פחד. ולרבים מאתנו יש משהו שאותו אנחנו לא מוכנים לקבל, שאנחנו חושבים שהוא לא בסדר, שאנחנו לא בסדר כי יש לנו את הדבר הזה. עד כדי לשנוא את הדבר, ולשנוא את עצמנו שיש בנו את זה.

יש לשיפוט העצמי ולדיבור הפנימי הלא-חומל גם מופעים הרבה יותר מעודנים. זה יכול להיות אפילו התחושה/האמונה שאני לא טובה מספיק. לא שאני לא טובה במשהו מסוים – לכל אחד ואחת מאתנו יש דברים שאנחנו טובות בהם יותר ודברים שאנחנו טובות בהם פחות וההכרה בזה היא הכרה חשובה, אבל אני לא מדברת על זה. אני מדברת על איזה משהו יותר עמוק, כמו איזו תבנית שמלווה אותנו, בשפה הדהרמית זה נקרא סנקארה, למשל "אני לא טובה מספיק": מה שאני אעשה, זה לא טוב מספיק; בין אם זה בהורות, בעבודה, או פשוט בלהיות בן אדם.

דיבור פנימי זה אחד המקומות שאנחנו מאוד יכולות ויכולים לשים לב, כשאנחנו מתחילות להביא מיינדפולנס לְמה עובר לנו בראש. כששברתי צלחת, כשפספסתי מדרגה ונפלתי, כששכחתי את המפתחות של האוטו איפשהו – מה עובר לנו בראש על עצמנו, מה אנחנו אומרים לעצמנו? לפעמים בדברים הכי טריוויאליים, הכי קטנים ויומיומיים, אנחנו אומרות לעצמנו: אוף, איזו מטומטמת, איזו גרועה…

תרגול המדיטציה הוא זמן נהדר לשים לב מה עובר לנו בראש, וכמה מזה זו נגטיביות שמופנית כלפי עצמנו; כמה מהזמן במדיטציה אנחנו אומרים לעצמנו: רק את לא מצליחה, כולם יושבים פה כל כך יפה כמו איזה בודהה, רק את, המחשבות שלך אול אוור דה פלייס; רק את כואב לך הגב, כל השאר יושבים כאילו הם נולדו בהודו; רק את לא מצליחה להבין איך שוטפים פה את הכלים, או: רק את נלחצת שתעמדי בתור וייגמר לך האוכל… וניחא אם זה נשאר ב"רק את", זה עוד עדיִן, אבל כשזה מצטרף ל: "ואת כזו דפוקה ואת תמיד כישלון ואת אף פעם לא מצליחה ובשום דבר לא הצלחת בעבר ולא תצליחי בעתיד ואין לךְ תקנה ואין לךָ סיכוי…" זמן התרגול של מדיטציה זו הזדמנות פז לראות את זה בפעולה.

קראתי לאחרונה על מחקר שנקרא "אפקט רוזנטל": ב-92' שני חוקרים עשו מחקר מאוד חשוב. הם ארגנו שתי קבוצות של מורים, הקבוצה הראשונה קיבלה ילדים מחוננים והקבוצה השנייה קיבלה ילדים בעלי צרכים מיוחדים. הם נתנו לשתי הקבוצות את אותו המבחן בדיוק והתוצאות לא היו מפתיעות: המורים לא נפלו מהכיסא שהילדים המחוננים הוציאו כמובן תוצאות מאוד מאוד טובות והילדים בקבוצה השנייה הוציאו תוצאות הרבה פחות טובות. רק מה, בשתי הקבוצות הילדים היו בדיוק עם אותו IQ! החוקרים 'עבדו' על המורים. אז איך קרה שהתוצאות היו כל כך שונות? התוצאות היו בהתאמה עם מה שהמורים האמינו שיש בקבוצות האלה.

אני חושבת שכולנו יודעים שאם נתייחס לילד שלנו כאל טמבל, הוא יצמח להיות טמבל, ואם נתייחס אליו או אליה כאל כישלון, ב-"את גרועה, את אף פעם לא מצליחה, את לא תהיי טובה" – אלה הילדים שיצמחו לנו. למילים יש המון כוח. ועל אחת כמה וכמה כשהן מופנות כלפי עצמנו.

האופן שאנחנו מדברים ומדברות לעצמנו הופך להיות הרגל. כל דבר שאנחנו חוזרים עליו שוב ושוב הופך להיות הרגל. וכשאנחנו חוזרים על משהו אנחנו נהיים טובים בו, אנחנו משתפרים. איך לומדים לנסוע על אופניים? איך לומדים לנגן על פסנתר? איך לומדים לעשות מדיטציה? עושים את זה שוב ושוב עד שנהיים יותר ויותר טובים בזה. אנחנו פיתחנו את המיומנות המצערת והטרגית לדבר אל עצמנו באופן שלילי. הפכנו את זה למשהו מאוד מורגל ואנחנו מאוד טובים בו בגלל שחזרנו על זה שוב ושוב, עשינו את זה לאורך כל חיינו. אנחנו חיים בחברה מאוד הישגית, שדוחפת אותנו להצליח ולא להיכשל, ובכלל מתייחסת אלינו במונחים של כישלון והצלחה. הפנמנו קולות חיצוניים שהפכו עם הזמן להיות קולות פנימיים, ועשינו את זה כל כך הרבה פעמים שנהיינו טובים בזה. זה הפך להרגל שקוף. אבל הבשורות הטובות הן שבאותו האופן אפשר גם לשנות את זה: על ידי חזרתיות של דיבור פנימי מיטיב וחומל.

דבר נוסף שאני שומעת לעיתים קרובות כשמדברים על הנושא הזה זה: "האם חמלה עצמית זה לא לוותר לעצמי?" כאילו האויב הכי גדול שלנו, יותר גרוע מרצח, זה "לוותר" לעצמנו. על הסקאלה בין בקצה אחד זה לוותר לעצמי ובקצה שני זה להיות מאוד נוקשה עם עצמי – רובנו בחברה המערבית חיים בקצה הנוקשה. אנחנו כל כך בקצה הנוקשה, שכשאנחנו קצת זזים לכיוון האמצע, אנחנו כבר בתחושה ש: "אני מוותרת לעצמי". לוותר לעצמי זה הרחק בקצה השני של הסקאלה, אנחנו בכלל לא מתקרבים לשם. פה זה רק אולי: "אני קצת נחמדה לעצמי, קצת לארג'ית עם עצמי, קצת נדיבה כלפי עצמי". אבל יחסית לקצה הנוקשה זה מרגיש כמו ויתור.

"אז מה זה אומר? אם אפשרתי לעצמי לאכול את כל השוקולד שרציתי הערב, אז עכשיו כל ערב אני ארד ככה על חפיסות שוקולד? כי כמו שההיא אמרה: אכלתי חמלתי, אכלתי חמלתי ונהייתי ככה שמנה… ואם אני לא ארצה לקום בבוקר למדיטציה? אם אני חומלת על עצמי, מה יגרום לי לקום? מה יגרום לי לתרגל? מה יניע אותי לצאת לעשות כושר? מה יגרום לי להיות נחמדה ולא להתפרץ על אנשים בהתפרצויות זעם? או לעשות משהו בחיים, להתפתח, ללמוד, לתרום…"

באמת מה? מה יהיה הדלק שיזין אותנו, יניע אותנו להתפתח, לשנות הרגלים לא בריאים, לעשות טוב לעצמנו ולאחרים, אם זה לא יהיה ההלקאה העצמית והשנאה העצמית והשיפוט? מה יכול להיות? אני שואלת אתכן ואתכם. יש לכן/ם רעיון?

אם אנחנו לא מונעים ומונעות משנאה עצמית (ושיפוט הוא סוג של שנאה) – אז אולי אפשר להחליף את הדלק המניע אותנו משנאה לאהבה.

אהבה לעצמנו. זה בטבע שלנו לרצות להשתפר, לרצות שיהיה לנו יותר טוב, לרצות שלסובבים אותנו יהיה יותר טוב, לרצות לצמוח, להתפתח. אנחנו נולדים עם שבב כזה, זה ב- DNA  שלנו. אנחנו לא צריכים להתאמץ בשביל זה. אנחנו לא צריכים לחשוש שאם נניח קצת את השוט נהפוך ל- Coach Potato, נשב כל היום מול הטלוויזיה ונאכל פרינגלס, או כל אחד והפנטזיות שלו. משהו יניע אותנו מחוץ לספה: אהבה לעצמנו.

דבר נוסף שהוא ב-DNA  שלנו זה הרצון לא לפגוע. אם התפרצתי על מישהו ואני אפסיק לייסר את עצמי על זה ולהגיד לעצמי איזה בן אדם נוראי אני – זה לא שמעכשיו אני בכיף שלי אתפרץ על כולם. אנחנו לא אוהבים לפגוע. משהו בנו חווה באופן העמוק ביותר את מה שהדהרמה קוראת לו "חוסר נפרדות" או "inter connectedness" עם אחרים. לא רק לבני אדם. יש לנו נוירוני-מראה, נכון? דברים שעשינו לא בכוונה (ואם התפרצנו זה היה לא בכוונת זדון לפגוע), לא הופכים להיות אסטרטגיית חיים, שאם אני רק אתן לעצמי רשות, אעשה אותם כל הזמן.

ממש השבוע אמרה לי מישהי שכבר הרבה שנים בתרגול: "לפני שהגעתי לתרגול, הייתי לילדים שלי מפלצת". זו מילה מאוד קשה להשתמש בה לעצמנו אבל היא אמרה: "אני כבר לא מייסרת את עצמי, אני  חומלת על עצמי. הייתי מי שהייתי, מי שיכולתי להיות, מה שידעתי אז, עם הכלים שהיו לי אז, והיום אני בן-אדם אחר". האם זה יועיל לילדים שלה שהיא תרגיש אשמה, שהיא תלקה את עצמה? לא. מועיל לילדים שלה שהיא בן-אדם אחר, בזכות התרגול, בזכות האהבה לעצמה והאהבה להם, בזכות הרצון הטבעי שיש בנו להיות אנשים טובים, לחוות הרמוניה, להיות בטוב ובשלום עם העולם ועם עצמנו.

איך מפתחות ומפתחים חמלה עצמית, אהבה עצמית או אמפתיה וקבלה לעצמנו? בפעם הבאה כשחשים מצוקה, למשל, אפשר לשים לב עד כמה אנחנו מרשים לעצמנו לחוש אותה, עד כמה אנחנו ידידותיים כלפי עצמנו כשאנחנו חווים קושי, או כשאנחנו חווים משהו שאנחנו מגדירים ככישלון? עד כמה הדיבור הפנימי שלנו הוא עדין, הוא לא במילים קשות? עד כמה אנחנו מוכנים לקבל צדדים באישיות שלנו שאנחנו פחות אוהבים?

אני אוהבת לקרוא מחקרים עכשוויים שיוצאים בקול תרועה ומגלים תגליות ממש עדכניות, ממש עכשיו יצא חם מהתנור, ואלה תובנות שהבודהה דיבר עליהן לפני 2500 שנה. אבל זה נחמד שדברים מתחברים. אז מחקרים מדברים על שלושה מרכיבים שעוזרים עם חמלה עצמית. אחד מהם זה מיינדפולנס, שמאפשר לאבחן מה קורה ועוזר להבחין בין הזדהות-יתר והצפה רגשית לבין התעלמות. כשאנחנו פוגשים ופוגשות קושי, או חוויה לא נעימה, אחד האופנים שאנחנו עלולות ועלולים לפגוש את החוויה היא להתכחש לה, לבטל אותה, להתעלם ממנה, להגיד: זה לא באמת קורה, אני לא באמת עצוב, אני לא מקנאה… תרגול מיינדפולנס עוזר לנו לקרוא לילד בשמו ולדעת מה קורה כשהוא קורה. ומצד שני מיינדפולנס עוזר לנו לא להתבחבש ולהתפלש בתוך הרגשות, לא להיות מוצפים בהזדהות-יתר.

המרכיב השני בנוסף למיינדפולנס זה kind-fullness, זו נדיבות, נדיבות כלפי עצמנו. זו היכולת לפגוש את עצמנו ומה שקורה לנו ללא ההלקאה העצמית המאוד מורגלת, ללא הביקורת העצמית האובססיבית. זה התרגול של לפגוש את עצמנו בלי לעשות לעצמנו שיימינג, בלי גינוי עצמי, אלא עם נדיבות. זה להיות החבר/ה הכי טוב/ה לעצמנו.

והמרכיב השלישי זו אנושיות משותפת,  common humanity , לעומת בידוד עצמי. זו היכולת לראות: אני אנושית, אני לא מושלמת, אני לא מושלם, יש בי גם את התכונות האלה או הצדדים האלה או הרגשות האלה. מותר לי להרגיש ככה, אני לא יוצאת דופן, זה אוניברסלי, זה נורמלי, אלה רגשות שלרבים יש. במקום להתייחס אל עצמנו כאל חריג/ה או כמישהו יוצא דופן לשלילה בתחום הזה.

ההבנה הזאת אולי יכולה לעזור לנו קצת לפתח יחס של חמלה עצמית; להפנות כלפי עצמנו חמלה בזמנים של קושי וגם בזמנים של טוב.

שמעתי, גם כן ממש השבוע, הגדרה שמאוד אהבתי מאחת החברות בקבוצה. בדיוק דיברנו על פחד שהיא חשה, והיא אמרה: "בשבילי חמלה עצמית זה לא לצפות מעצמי שלא יהיה לי עכשיו את הפחד הזה". לא לצפות מעצמנו שלא יהיה מה שקיים בנו ברגע זה – זו חמלה עצמית. שמה שקיים בי כרגע, אני מסכימה לו להיות, אני מאפשרת; אני אומרת זה בסדר, זה בסדר שעכשיו יש מה שיש.

חמלה עצמית בסופו של דבר לא מכוונת רק לעצמנו. הדהרמה לא תומכת בהפרדות של "עצמי" ו– "אחר". ההפרדה הזו לפי הדהרמה היא מלאכותית.

כמו שאמרה המורה במסורת הטיבטית פמה צ'ודרון: "הכול מתחיל בטוב-לב אוהב כלפי עצמנו, שבהמשך עם התרגול, הופך לטוב-לב אוהב כלפי האחרים".

כשאנחנו מתחילים למלא את עצמנו, להרוות את עצמנו, להטביע את עצמנו בתוך חמלה עצמית… עולה לי דימוי שהבודהה השתמש בו: אם אתם לוקחים בד לבן ושמים אותו בתוך צבע של בדים, כמו שצובעים בדים בהודו, למשל בצבע כחול – לאט לאט הצבע הכחול מתחיל להתפשט בבד הלבן, עד שכל הבד הלבן נהיה כחול. ככה לקחת את עצמנו ולשים את עצמנו בתוך אמבטיה של חמלה עצמית, ולאט לאט לתת לה להתפשט בכל האיברים ובכל התאים, מלמטה עד למעלה ומלמעלה עד למטה, עד שכל ה- being שלנו נהיה ספוג בחמלה עצמית. ואז כמו מזרקה, זה מתחיל להישפך החוצה. זה כבר לא יכול להיות מוכל רק בינינו לבין עצמנו; כמו ממטרה שמסתובבת 360 מעלות, גם החמלה כבר מתפשטת מסביבנו.

בחתימה האוטומטית באימייל שלי יש ציטוט של אימא תרזה שאומרת: "הבעיה עם העולם שאנחנו משרטטים את גבולות המשפחה קרוב מדי." ממש השבוע מישהי אמרה לי: "אני שוברת את הראש כבר כמה ימים ואני לא מצליחה להבין לְמה הכוונה". אני חושבת שזה מאוד רלוונטי לחמלה עצמית במובן הזה שאנחנו לא יכולים לתת מה שאנחנו מרגישים בחוסר, נכון? אנחנו יכולים לתת בשפע רק מה שאנחנו מרגישים שיש לנו שפע ממנו. כשאנחנו מתמלאים בחמלה כלפי עצמנו, אנחנו יכולים להתחיל להרחיב את גבולות המשפחה. אנחנו כבר פחות מאוימים מהשונה, מהאחר; אנחנו יותר בתחושת בית בתוך עצמנו ואז אנחנו כמו צב, שלאן שהוא לא הולך, הוא מרגיש בבית, כי הוא בבית. אז גם תחושת השייכות שלנו מתרחבת ולא נעצרת רק ב-אני ושלי והמשפחה שלי והעם שלי או המגדר שלי או האמונה שלי או הסנגהה שלי. כל העולם הוא הסנגהה שלנו.

יש סיפור על רבי ששאל את הלמידים שלו: איך יודעים מתי נגמר החושך והגיע אור הבוקר, הזמן החשוב לתפילת שחרית? אחד התלמידים ענה: כשאני רואה מרחוק עץ ואני יודע להבדיל אם זה חרוב או תאנה. הרבי אמר: לא בדיוק. תלמיד אחר ענה: כשאני רואה מרחוק יצור ואני יודע להבחין אם זו עז או כבשה. הרבי אמר: לא בדיוק. אמר תלמיד שלישי: כשאני יכול לראות את הקווים על כף היד שלי. ושוב הרבי חזר: לא בדיוק. אז אמרו לו התלמידים: אוקיי רבנו, תגיד לנו, איך יודעים מתי נגמר החושך והגיע האור? והרבי אמר: כשאני יכול להסתכל על כל גבר וכל אישה ולדעת שהוא אחי והיא אחותי, אני יודע שהגיע האור. עד אז יש חושך.

אז בהַשאלה אפשר להגיד: כאשר אנחנו נוכל להסתכל על עצמנו ככה, שאני אחותי אני אחי, או אני החבר או החברה הכי טובים שלי – זוהי חמלה עצמית.

יש כל מיני אופנים לתרגל חמלה לעצמנו. אחד האופנים שנתרגל היום זה על ידי משפטים שאנחנו מפנים כלפי עצמנו, שאנחנו אומרים בלב לעצמנו.

אפשר לשבת למדיטציה, ואני אגיד כמה משפטים שאתם מוזמנים ומוזמנות לחזור עליהם בלב, בשקט, ברכות כלפי עצמכם:

הלוואי שאהיה חופשי או חופשיה מסבל וכאב;

הלוואי שאדע שלווה;

אכפת לי מהכאב שלי;

הלוואי שאקבל את עצמי כפי שאני ברגע זה;

אפשר אולי לדמיין את עצמנו מסתכלים על עצמנו במראה, מסתכלים לעצמנו בעיניים, כשאנחנו אומרים לעצמנו את המשפטים האלה. אם קשה לנו הערב להפנות כלפי עצמנו את המשפטים האלה, אפשר אולי לדמיין דמות אוהבת, חומלת, מישהי או מישהו שמאמינים בנו, שאוהבים אותנו. זה יכול להיות מישהו שאולי פעם היכרנו, סבא או סבתא או גננת או מישהו כמו הבודהה, לראות אותם מסתכלים עלינו בעיניים חומלות, אוהבות ולשים את המשפטיםי האלה בפה שלהם:

הלוואי שאהיה חופשי או חופשיה מסבל וכאב;

הלוואי שאדע שלווה;

אכפת לי מהכאב שלי;

הלוואי שאקבל את עצמי כפי שאני ברגע זה…

אפשר לדמיין את עצמנו כשהיינו קטנים, ילד קטן או ילדה קטנה, לראות אותנו שמחים וצוחקים, גם אם אלה היו רגעים נדירים בילדות, להפנות את האיחולים האלה לאותה ילדה או לאותו ילד, אפשר לקרוא לעצמנו בשם חיבה:

הלוואי שאהיה חופשי או חופשיה מסבל וכאב;

הלוואי שאדע שלווה;

אכפת לי מהכאב שלי;

הלוואי שאקבל את עצמי כפי שאני ברגע זה…

ועוד אפשר ולהפנות כלפי הילד או הילדה בעדינות, חיבוק או הערכה, אהבה, ולהגיד:

זה לא אשמתךְ/זה לא אשמתךָ;

את ילדה טובה/אתה ילד טוב;

זה לא אשמתךָ, אתה ילד טוב/זה לא אשמתךְ, את ילדה טובה;

אם אפשר אולי להוסיף:

אני אוהבת אותך, אני אוהב אותך;

(בעדינות, רק אם זה מתאפשר).

 

בהדרגה ובעדינות אנחנו חוזרים שוב אלינו, כאן, בחדר, על הכרית או על הכיסא, ואולי נבטיח לעצמנו הבטחה ללא מילים, או עם מילים, שאהיה עם עצמי, שאוהב את עצמי, שאשתדל לא לנטוש את עצמי כשקשה לי, לא לנטוש את עצמי כשאני לא מצליח, כשאני לא מצליחה; שאני איתי, אני בעדי. אפשר לפנות לעצמנו בשם, עדיף בשם חיבה, להגיד: אני איתך.

ולדעת שאנחנו יכולים. אנחנו יכולים להיות במודעות למה חולף לנו בראש, לכל הפעמים שעולה בנו שיפוט, ואנחנו יכולים להחליף את השיפוט במילים טובות, במילים מעודדות, במילים סלחניות, מפרגנות, אוהבות.

להפנות כלפי עצמנו הערכה וטפיחה על השכם, על כל המאמצים שלנו, על זה שאנחנו כאן בריטריט, על הכנות, על האומץ, על הפתיחות, על ההשתדלות.

הלוואי שכל היצורים החיים יהיו בחופש מסבל וכאב וידעו שלווה;

הלוואי שכל היצורים החיים יקבלו את עצמם כפי שהם, וילמדו לאהוב את עצמם;

הלוואי שהתרגול שלנו יועיל וייטיב עם כל היצורים החיים

ויתרום לתנועה של התעוררות בכל היצורים החיים ואנחנו בתוכם.

 

מהעושה אל האין-עושה – ובחזרה

 

תמלול שיחה שנתתי במהלך ריטריט.

תמללה: אופיר איל

נושא השיחה הערב "מהעושֶה אל האין-עושֶה – ובחזרה". או: "מהעושָה אל האין-עושָה ובחזרה". המשפט אולי מעט אניגמטי, חידתי, אבל אני מקווה שהוא יתבהר בהמשך.

אני רוצה לפתוח בציטוט ששמעתי מהמורה ההודי שהיה חי ממש עד השנים האחרונות, ראמש בלסקאר, ציטוט שהוא נהג לייחס לבודהה, אם כי אני לא ראיתי אותו בשום טקסט. אם אני זוכרת נכון, ראיתי את הציטוט הזה תלוי אצלו על הקיר בסלון בבית כשלמדתי אצלו בבומביי. והמשפט אומר: מעשים נעשים, פעולות מתרחשות, אבל אין עושה שעושה אותן.

בריטריט יש לנו זמן מיוחד, שבו אפשר להפנות פנימה את המבט שלרוב באופן מורגל מופנה החוצה, ואז מתאפשרת חקירה.

חקירה של מה? בגדול, חקירה של מה שגורם לנו סבל, בשביל מה? בשביל שנוכל להפסיק לעשות אותו. וגם מה שגורם לנו שמחה, בשביל שנוכל לפתח ולטפל את מה שגורם לנו שמחה. אז בואו נחקור מה זה העניין הזה של העושה ללא עושה: האם יכולה להיות עשייה ללא עושה? האם העושה זהה לעשייה? האם האין-עושה מתבטא באי-עשייה? ומה פירוש שפעולות מתרחשות ומעשים נעשים אבל אין עושה שעושה אותן?

הדהרמה אומרת שזה שמתרחשת פעולה, לא יוצר פועל; זה שמתרחשת ראייה, לא יוצר רואה; זה שמתרחשת שמיעה, לא יוצר שומעת; זה שמתרחשת עשייה, לא יוצרת עושה. האני העושה, אהמקרה בסנסקריט, זה שלוקח בעלות על העשייה, על מה שמתרחש. כריסטופר טיטמוס קורא לזה: האני "שנוחת" על הפעולה (הראייה, השמיעה, החשיבה, המודעות וכולי). "The I 'lands' on the action".

למעשה, הדהרמה אומרת שעצם הפעולה לא מעיד על כך שיש מישהי או מישהו שעושה אותה.

מאחר שכל זה נשמע אולי מסובך, בואו ניוועץ בנאגארג'ונה, שייפשט לנו את הדברים, בעזרת ספר מקסים שתרגם וערך ד"ר אביתר שולמן (שירת השורש של דרך האמצע). נגארג'ונה היה מורה מבריק במאה השנייה בהודו, והוא מתייחס הרבה לנושאים האלה. למשל הוא אומר – אני קוראת מתוך אמצע של כמה דברים שלו –

"כיצד ייתכן כי 'המתנועע נע', כל עוד מתנועע חסר תנועה לא ייתכן?"

זאת אומרת, איך יכול להיות שמישהו זז וגם בו-זמנית חסר תנועה. זה לא הגיוני, זה אוקסימורון, זה לא אפשרי.

"תנועה אינה מתחילה במה שנע בעבר;

תנועה אינה מתחילה במה שטרם נע;

תנועה אינה מתחילה במתנועע –  היכן מתחילים לנוע?

…לא הגיוני שהתנועה זהה למתנועע,

לא הגיוני שהתנועה נפרדת מהמתנועע.

אם התנועה זהה למתנועע, תנבע התוצאה של אחדות הפועל והפעולה",

מצד שני, אם התנועה לא זהה למתנועע, אם תנועה ומתנועע הם שני דברים נפרדים –

"תהיה תנועה ללא מתנועע ויהיה מתנועע ללא תנועה".

לפני שנים חייתי באשראם שהיה מוקדש ליוגה ומדיטציה וחיים רוחניים, כמו במנזר, אבל היה לנו גורו. כשהצטרפתי לאשראם זו הייתה קהילה של כמה מאות אנשים ומאוד מאוד התלהבתי, מאוד נמשכתי והתלהבתי והייתי כולי בתוך העניין, היו שם אנשים מדהימים והמקום היה יפהפייה: בנין על גבעה בתוך חורש ולרגלי הגבעה היה אגם וכל היערות מסביב היו מחליפים צבעים בסתיו, פשוט היה מקום מקסים ואנשים מקסימים. אבל לא הרגשתי שאני מתחברת לגורו. אגב, זה אותו גורו שלימים ייתן לי את השם סנדיה, הרי לא נולדתי עם שם הודי, ובהמשך מאוד התחברתי אליו, אבל בשנה הראשונה חשתי, אתם יודעים, אני ישראלית, מה זה כל ההשתחוויות האלה, מה זה ה- devotion הזה, זה לא בשבילי… הא, הא, הא, אירוניות הגורל; אחר כך זה היה מאוד בשבילי: התמסרתי לגמרי, וזו הייתה אחת החוויות הרוחניות הכי משמעותית בחיי.

כל שבוע היה מפגש של הקהילה עם הגורו, והוא יושב על במה ונותן שיחת דהרמה ואפשר היה לעלות ולשאול אותו שאלות. אז עליתי ואמרתי לו:

"תראה, אני באמת אוהבת את המקום הזה מאוד, אני אוהבת מאוד את האנשים. אני חושבת שזה מקום מדהים, אבל יש לי בעיה אחת קטנה, אני לא אוהבת אותך".

התשובה שלו הייתה מאוד מרשימה. הוא אמר: "אם את אוהבת את האשראם, אם את אוהבת את היצירה הזו, את האנשים, את המקום, את הקהילה, את הלימוד, אז כל זה חלק ממני. אם את אוהבת את כל זה, אז מבחינתי את אוהבת אותי".

"אולי", הוא אמר, "את רואה אנשים אחרים שמסתכלים עלי בצורה מסוימת, עם עיניים כאלה ועושים כל מיני השתחוויות ומדברים עלי באיזשהו אופן ואז את חושבת: אני לא כמוהם, אז כנראה שאני לא אוהבת. אבל", הוא אמר, "שיווה והריקוד שלו הם אחד. והאשרם והקהילה הזאת הם הריקוד שלי".

במסורת ההודית יש אייקון מאוד מפורסם – שיווה נטראז'. שיווה הוא אחד האלים במסורת ההודית ושיווה נטארז' זה שיווה הרוקד, אולי אתם מכירים את הפסל, יש לו כמה זרועות, ובכל יד הוא מחזיק כל מיני סמלים, סימבולים שונים, ויש מסביבו עיגול של אש, והוא עומד עם רגל אחת באוויר במודרה של ריקוד, והרגל השנייה עומדת על שד או גמד שלפי חלק מהפרשנויות מסמל את האגו. זהו ריקוד הניצחון של שיווה, ריקוד ניצחון-הרוח על האגו. אז הגורו השתמש בדימוי הזה כשאמר: "שיווה והריקוד שלו הם אחד".

אי אפשר להפריד בין הרוקדת לריקוד, נכון? כי כשהריקוד מסתיים, איפה אז הרוקדת? האם הריקוד מגדיר את הרוקדת? האם הריקוד מייצר רקדנית? ואם הוא מייצר רקדנית, איפה היא הייתה לפני שהתחיל הריקוד? ואיפה הרקדנית כשנגמר הריקוד? האם הרקדנית עדיין רקדנית כשהריקוד מסתיים? האם הרוקדת הייתה רוקדת לפני שהתחיל הריקוד? ומי תהיה הרוקדת כשהריקוד יסתיים?

וגם כאן בריטריט למשל, אנחנו יושבים פה באולם, עוד מעט יצלצל הפעמון ואנחנו נקום, נעמוד, נצא, נלך. איפה אז תהיה היושבת? לאן תיעלם היושבת? וכשנגמור ללכת, נחזור לכאן, ושוב נתיישב – איפה יהיה ההולך? לאן נעלם ההולך? או אולי ההולך, ההולכת, נמצאת כזרע של פוטנציאל ביושבת, והיושבת כזרע של פוטנציאל בהולכת? אבל אז מה עם השוכבת? והעומדת? והמתכופפת? והמתיישרת? איפה הן? איפה הן כולן ברגע זה?

ואם למשל עכשיו אני מזיזה את היד… אני אומרת:" אני מזיזה את היד", כי הדיבור מחייב שימוש במילים למען הנוחות; אם כל פעם שנרצה להגיד "אני" נצטרך להגיד "חמשת המצרפים וארבעת האלמנטים שמוחזקים ביחד על ידי היאחזות וכולי" – לא נספיק שום דבר בחיים. אז יש קונבנציה, הבודהה אמר שיש שלוש סיבות להשתמש במילה "אני" ואחת מהן זו קונבנציה, מוסכמה, מתוך נוחות אנחנו אומרים "אני", "אנחנו".

אבל מה יש כאן בעצם? יש כאן יד זזה ויש כאן תנועה. האם באמת יש כאן יד? גם "יד" זו קונבנציה. יש כאן מצבור של עצמות ובשר ועור וגידים, ובמבט יותר מקרוב יש כאן מצבור של אטומים ואלקטרונים שהפיזיקה הקוונטית אומרת שגם הם מתפרקים לאנרגיה.

וכשהתנועה של היד נעצרת, איפה התנועה? לאן נעלמה התנועה? וכשהיד במנוחה אז אין יד שמתנועעת, וכשהיד מתנועעת אין יד במנוחה. אז שוב השאלה: האם התנועה ומה שנע, הם אחד או הם נפרדים? וכמו שנאגארג'ונה אמר (אני עושה פרפראזה): כיצד ייתכן מתנועע שמפסיק לנוע – וכשהוא מפסיק לנוע אז הוא כבר לא "המתנועע" – כל עוד מתנועע חסר תנועה לא אפשרי? כל עוד מתנועע חסר תנועה לא ייתכן, כיצד ייתכן מתנועע שמפסיק לנוע? לא הגיוני שהתנועה זהה למתנועע. לא הגיוני שהתנועה נפרדת מהמתנועע.

אז איך נראית עשייה ללא עושָה? איך זה מרגיש לעשות עשייה ללא עושה? מה מאפיין עשייה ללא עושה?

חשוב לי להבהיר שעשייה ללא עושה זה לא אומר לא לעשות כלום! זאת הבנה שגויה של עשייה ללא עושה. להפך, אפשר לעשות הרבה יותר – והעולם מלא בדוגמאות מעוררות השראה – כשהעשייה היא ללא אגו, ללא "אני" ו"שלי".

אפשר ללמוד לזהות זמנים, רגעים, שבהם העושָה או העושּה, פחות מוצקים, פחות נוכחים, פחות מגובשים. אפשר להתחיל בלנסות לזהות ולהכיר רגעים בהם תחושת העושָה או העושֶה מאוד מורגשים, מאוד מוצקים, מאוד נוכחים. יש לכם רעיון מתי? באיזה זמנים יש תחושת אני מאוד חזקה ונוכחת?

זה לרוב כשיש סטרס, פחדים, כעסים. ככל שתחושת האני יותר נוכחת – יש שם פחות זרימה, פחות ספונטניות, פחות הנאה. אפשר לחשוב על זמנים שקל לנו וכיף לנו, למשל בחופשות. הרבה פעמים אנשים מתארים חופשה כמשהו שהיה מאוד אוורירי וקליל וכיפי וזה מעניין לשים לב שבזמני חופשות, דווקא האני העושה הרגיל, הקבוע, של חיי היומיום, של המטלות ושל הצריך והחייבים להספיק והטרדות והספקות וההרגלים, בזמן חופשה כל זה לא קיים. משהו בתחושת האני פחות נוכח ומתאפשרות יותר קלות, יותר קלילות, יותר שמחה. אני חושבת שזה נורא חשוב שנְתרגל וניתרגל לזהות רגעים כאלה כי יש במוח שלנו משהו שנקרא Negative bias, יש לו הטיה לשליליות, נטייה יותר להתפקס על הרגעים שרע לנו, שחסר לנו, שצריך לעשות לגביהם משהו, ואנחנו הרבה פעמים מפספסים רגעים של שמחה, של הנאה, של שלווה. הרגעים האלה פחות נרשמים בתודעה.

חשוב שנְתָרגל לשים לב אליהם. שיירשמו בתודעה. כמו שפעם היו אומרים, בתור תרגיל:  תשימו לב מעכשיו לפולקסוואגן חיפושית צהובה (פעם עוד היו כאלה, זה מסגיר את הגיל שלי…). ופתאום, מתחילים לראות מלא כאלה. אז אם נחליט, כתרגיל, לשים לב למצבים נעימים, לרגעים שמחים, זה ינכיח אותם. הבודהה הציע לסחוט את טיפות הדבש מהרגעים האלה. ואני בטוחה שיש לנו מלא רגעים כאלה בחיי היומיום, רק איכשהו הם לא נרשמים, אנחנו מדלגים מעליהם בתודעה ואנחנו מפספסים טווח שלם של איכויות שקיימות בחיים שלנו, איכויות של הנאה, של שמחה, של חופש.

אתמול נסעתי על כביש 6 ומרחוק ראיתי לאורך הגדר-בטון שבצד ימין מכונית של כביש 6, כתום-לבן כזה, והנחתי שהם בודקים מהירויות של נהגים ואכן התנועה קצת האטה, אבל כשהתקרבתי לשם ראיתי שבשולי הכביש הולך לו עייר קטן והמכונית של כביש 6 ליוותה אותו, אולי דאגה לו ושמרה שהוא לא ייפגע ורצתה לעזור לו לצאת ביציאה הראשונה או אני לא יודעת מה, אבל זה היה כל כך מפתיע שלשנייה הרגשתי כאילו בועה קטנה של אושר התפוצצה לי בלב. זה היה כל כך משמח לראות עייר באמצע החיים ואת המכונית של כביש 6 דואגת לו. כשאנחנו מתחילים לשים לב לרגעים האלה, אנחנו מתחילים לחוש באופן חוויתי איך מתרחשת עשייה ללא עושה, ללא מישהו או מישהי שלוקחים על העשייה הזו בעלות, בלי שהאני ינחת על הסיטואציה.

עשייה ללא עושה הרבה פעמים תאופיין בחוסר מאמץ, בתחושה שזו חוויה נעימה שיש בה קלילות, שלווה, הנאה, ספונטניות. כמו לפעמים בשחייה או בריצה או בריקוד או כשעושים אהבה או כששומעים מוזיקה או בשעת משחק. כאילו הפעולה עצמה משתלטת. הפעולה takes over  והיא הופכת להיות כאילו היא מתרחשת מאליה, מתרחשת מעצמה. ומי שעושה אותה נעלמת.

אין לי ספק שכולנו מכירים את החוויה: אלה רגעים של שלווה, של חיבור, של שמחה, של הרמוניה.

אני חשה כמעט כל ערב את התחושות האלה כשענת הבת זוג שלי ואני יוצאות עם הכלבה לטיול, וכל חבורת החתולים שלנו מצטרפת. אנחנו עברנו לבית הזה רק לפני חצי שנה וירשנו מהקודמת חבורה של חתולים על המרפסת, שלל מגוון, גדולים וקטנים, דני הזכר השחור הגדול, ויש את הקטנצ'יק הכתום הצפצפן, ועוד זוג, אימא ובן, חנה ושייקה, שחורים לבנים, ועוד אחת אפורה, אפורי קוראים לה, ואימא של אפורי, שאין שם, ושלג הזכר הלבן, וכל החבורה העליזה והססגונית הזו יוצאת אחרינו ברחובות, רצה אחרינו, אלה רצים לכאן, אלה רצים לשם, מרחרחים וקופצים אחד על השני, משחקים ומתרוצצים בהמולה גדולה. רחוב אחרי רחוב עושים איתנו סיבוב ואני כל פעם מתפלאת – מה יש להם לצאת ככה עם הכלבה, (שהיא פחות או יותר בגודל של החתול הגדול), מה יש להם לצאת אתנו לטיול, ערב, ערב? זה מרגיש לי כמו גן ילדים, שהגננת אומרת: ילדים, עכשיו יוצאים לטיול, קחו את התיקים, שימו כובעים, תתחלקו לזוגות וקדימה. אז ככה כל המשפחה הקטנה הזו, ערב ערב. וזו חוויה מאוד של שמחה, של שעשוע ושל פליאה. אז כשאנחנו חווים רגעים כאלה אנחנו יכולים לעצור רגע, תוך כדי ולשאול: איפה פה העושה? איפה פה ההולכת?

אבל גם אין צורך להתאהב ברעיון של אין-עושה. "יש עושה" זה רעיון, קונספט, זו לא המציאות; "אין עושה" זה גם כן רעיון, גם כן קונספט. מה שיש זה מה שקורה ברגע זה בלבד, רגע אחרי רגע. כל השאר זה סיפורים על. אנחנו כולנו story tellers (מספרי סיפורים) מעולים. וטוב להיות מודעים לסיפור שמתרחש – וגם עליו לא לקחת בעלות, לא להזדהות איתו, ולא לשפוט ולהלקות את עצמנו בגללו – שזה גם סוג של הזדהות.

אז אם שניהם רעיונות ולא מה שקורה – לאיזה צורך דנו בזה בכלל?

כי מה שחשוב בכל הדיון הזה, ושוב נחזור לנגארג'ונה, והוא אומר:

"כאשר דועכים אני ושלי [האני העושה] –   ההיאחזות נכחדת".

הדבר החשוב בכל החקירה הזו זו הכחדת, או הפחתת, ההיאחזות. כי זו המטרה של הדהרמה, להפחית את האי- נחת, את הסבל. והבסיס לכל צורה וסוג של סבל – על פי הבודהה – זו היאחזות. כך שהחשיבות או התרומה של כל החקירה של העושה והלא עושה היא בהבנה המשחררת. זה לא עוד רעיון לאמץ, לא עוד קונספט לשים לנו כמטרה לחתור אליה, כעוד הישג להתהדר בו. כי אז, אם אנחנו נאחזים ברעיון הזה, אנחנו שוב במעגל האי- נחת, הדוקהה. החשיבות של החקירה הזו היא ההבנה המשחררת, ומתוך ההבנה הזאת יכולה לנבוע ידיעה ישירה שמאפשרת לתנועה של הרפיה ושחרור מההיאחזות ב"אני" וב"שלי". מה שמאפשר יותר קלילות, יותר שמחה ויותר חופש בחיים. מה שמאפשר לכוח החיים לנוע בתוך הפעולות, ושהפעולות ינבעו מתוך כוח החיים, בהרמוניה עם תנועת החיים עצמה. ואז הפעולות מרגישות כמו ריקוד. אין בהן מאמץ, אין בהן הפרדה בין העושָה לפעולה.

יש במסורת סיפור על תלמידה שבאה למאסטרית, למורה שלה, ושאלה אותה: "מה הוא המצב לפני ההארה"? המאסטרית ענתה: "ההר הוא הר, הנהר הוא נהר והעץ הוא עץ". אמרה התלמידה: "וואו, ומה קורה בזמן ההארה"? ענתה לה המאסטרית: "ההר אינו הר עוד, הנהר אינו נהר עוד, והעץ אינו עץ עוד". הסתקרנה התלמידה ושאלה: "ומה קורה אחרי ההארה?" ענתה לה המורה: " ההר הוא שוב הר, הנהר הוא שוב נהר, העץ הוא שוב עץ".

כשאנחנו מרפים מהרעיון של יש אני עושה ומהרעיון של אין אני עושה, כשאנחנו מרפים משניהם, מהסיפור על מה שקורה – לטובת המפגש האותנטי, הבלתי אמצעי עם מה שקורה, רגע אחרי רגע, נפתח מרחב עצום, עצום כמו השמים בליל כוכבים בסיני, ובמרחב בעצום הזה, שהוא לא חיצוני והוא לא פנימי, מתרחשת תנועת החיים. כי מה נע? תנועת החיים. מה מניע? תנועת החיים. וכאשר אין היאחזות בתודעה ברעיון או ברעיונות על החיים, אז החיים זורמים דרכנו ובנו, בחופש מוחלט, כמו נחל קטן שמפכה ומבעבע ושוקק וצוהל, מלא חיות ואנרגיה ושמחה.

אני רוצה לסיים עם שיר שבשבילי ממש מסמל עשייה ללא עושָה,

של אווה קילפי בתרגום של רמי סערי.

בלכתי לישון עולה על דעתי:
מחר אחמם את הסאונה,
איטיב עם עצמי,
אוליך, אשחה, ארחץ,
אזמין את עצמי לתה ערב,
אדובב את עצמי בחיבה ובלהט,
אשבח: אישה קטנה ואמיצה שכמותך,
אני בוטחת בך.

 

אני מזמינה אותנו במהלך הרטריט להפנות כלפי עצמנו ולשבח את השבח הזה:

איש קטן ואמיץ שכמותך, אני בוטח בך; אישה קטנה ואמיצה שכמותך, אני בוטחת בך.

 

 

צידה לדרך במסע פנימה

מאמר שני

בימנו, בתרבות המודרנית המורכבת והמתוחכמת, נראה שבלתי נמנע מלשאול את עצמנו באיזשהו שלב בחיים: מה זה אומר להיות בנאדם?

ברגע כלשהו בחיים, בלי קשר לגיל הביולוגי, עולה השאלה הזאת שהיא תנועתו של לב שמתעורר, או מסתקרן, שאומר: חייב להיות עוד משהו בחיים, בטוח שיש עוד משהו מעבר ללכת לעבודה, להרוויח מספיק כסף כדי להרגיש ביטחון, לגלות אולי שלא משנה כמה כסף עושים – הביטחון כל הזמן מתרחק כמו פאטה מורגאנה, לצפות לסופי שבוע ולחופשות המזדמנות, לצפות לילדים ואז לצפות לנכדים ואז לצפות לפנסיה…

לפעמים משהו מנקר בתוכנו ואומר: האם זה כל מה שיש? או אולי יש משהו שאני לא יודע/ת עליו? שלא נגעתי בו עדיין?

האם זה כל מי שאני? החלקים המוכרים, חלקם אהובים וחלקם אהובים פחות, אבל האם זה כל מי שאני וכל מי שאהיה בחיים?

אפשר לדבר על שלושה סוגים של ידע: יש מה שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים. רובנו נוכל להצביע בקלות על רשימה ארוכה של דברים שאנחנו יודעים: קרוא וכתוב (מן הסתם מי שקורא/ת מאמר זה ברגע זה), לרכוב על אופניים או לנהוג במכונית, לשיר, לנגן, לשפשף גלעיני משמש ולהפוך אותם למשרוקית.

יש ידע שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים: אני יודעת שאני לא יודעת סינית או להטיס מטוס קל. גם לנהוג בטרקטור כבר השתכח ממני.

ויש ידע שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים.

מהו הידע הזה?

אנחנו לא יודעים.

אבל לפעמים משהו בנו, היכנשהו עמוק בתוכנו, אולי מופיע בחלומות בלילה, או איזו תחושה בירכתי הלב או התודעה בעירות, שאומרת: אולי יש משהו שאני לא יודעת שאני לא יודעת, אבל עדיין אני כמהה אליו.

איך זה ייתכן? איך אפשר לכמוה אל משהו שאנחנו לא יודעים?

תרגול המדיטציה מזמין אותנו להפנות את המבט פנימה, אל עולמנו הפנימי. התרגול מאפשר למבט להיות צלול. כמו כוס מים שכאשר משקשקים אותה – העכירות מציפה את הכוס וקשה לראות בעדה. אך אם מניחים אותה בשקט לזמן מה – העכירות שוקעת, המים הופכים צלולים ואפשר לראות בעדם.

תרגול המדיטציה הוא מסע פנימה.

לקראת יציאה למסעות יש להצטייד. במסע במרחב מצטיידים בתרמיל, מימיה ו-Waze, למסע בזמן כל אדם בר-דעת יודע שהפריט החשוב ביותר לקחת זו מגבת (ע"ע מדריך הטרמפיסט לגלקסיה).

במה להצטייד לקראת המסע פנימה?

אני רוצה להציע שלוש איכויות שיכולות לתמוך בנו במפגש עם עולמנו הפנימי. שלוש חברות שהן כמו שלושת עמודי המקדש, או שלוש הכוהנות הגדולות שאותן אנחנו לוקחים איתנו לתמיכה במפגש הזה, שלפעמים הוא לא קל ולא פשוט, וצריך אומץ ורצון כן לפגוש.

החברה הראשונה, הכוהנת הגדולה הראשונה, היא מיינדפולנס.

מהו מיינדפולנס? בעברית מתרגמים אותו ל'קשיבות', אך מדובר בהרבה יותר מכך. זוהי בהירות לא-שיפוטית לגבי המתרחש. היכולת להבחין, לזהות ולתת שם לתחושות גופניות, לרגשות ולמחשבות, כפי שהם מתרחשים רגע אחרי רגע. המסורת ממשילה את התודעה לחיית פרא משתוללת שכדי להשקיט אותה יש לקשור אותה לעמוד או ליתד וכך היא אט אט נרגעת, ואט אט נשכבת ליד העמוד ומגרגרת. העמוד הזה הוא המשל למיינדפולנס – עוגן של יציבות, שמאפשר לספינת התודעה המיטלטלת לעגון בחוף מבטחים.

החברה השנייה זו יציבות.

יציבות זו היכולת לשבת ולהכיל את הרגשות כמו הר. יציב, שקט, מכיל. בכל רגע נתון אפשר לעצור רגע ולנשום עמוק. אפשר למצוא בתוך הכאוס הפנימי את 'עין הסערה' – את המקום השקט והמודע שבתוכנו, שמתבונן בכל ההתרחשות אבל אינו מושפע ממנה. המסורת ממשילה את היציבות לראי – הראי אינו מושפע מהאובייקט המשתקף בו, כשמשתקף בו אובייקט מכוער הוא אינו הופך מכוער וכשמשתקף בו אובייקט יפה הוא אינו הופך יפה. הוא נשאר נקי, צלול ובלתי מוטה. היציבות מאפשרת לנו לפתח מיכל פנימי רחב דיו כדי לפגוש ולהכיל את כל מה שעולה.

החברה השלישית זו תבונה.

הגישה הבודהיסטית מגדירה 'תבונה' באופן מעט שונה מהגדרתה בגישה המערבית. אין הכוונה לידע או מידע או השכלה, כשם ש'בורות' בבודהיזם אינה היעדר ידע והשכלה. במסורת הבודהיסטית תבונה היא אינסייט, תובנה, ידיעה עמוקה, חווייתית, העולה ממעמקי הווייתנו ולא משכלנו. זוהי ידיעה משחררת. תובנה מובילה תמיד להבנה עמוקה יותר של החיים, של הדברים ושל עצמנו. היא מביאה לטרנספורמציה, לשינוי, היא מבעבעת ועולה מתוך מקום עמוק בתוכנו, אחרי שהסכמנו להשיל שכבות של התגוננות, הימנעות ושיפוטיות ופגשנו את עצמנו, עם חמלה.

המסע פנימה לעולמנו הפנימי הוא מסע מרגש, מעורר, מלהיב – ומאתגר.

שלוש האיכויות הללו – מיינדפולנס, יציבות ותבונה –  יכולות לשמש לנו בנות-לוויה נאמנות לאורכו של המסע, הן תומכות בו וגם מתפתחות בו באופן טבעי וספונטני.

במדיטציה התודעה נהיית יותר ויותר צלולה, ויש אפשרות אמיתית ומוחשית לקבל תשובות לדברים שהלב מחפש וכמה אליהם.

 

המאמר התפרסם גם באתר 'אלכסון'. לקריאה נא לחצו כאן.

 

הריקוד הנפלא של החיים

לעלון 'תובנה' ראש השנה 2011

הריקוד הנפלא
כל רגע הוא התחלה חדשה. כל רגע נדון לבראשיתיות נצחית. כל רגע הוא התרחשות בראשיתית חדשה, לא צפויה. מה יוליד הרגע הבא? מי אני אהיה ברגע הבא?
כמה מפתיעים, מרתקים ומסעירים הם החיים כשהם נחווים ככה!
ללא אכזבות, ללא ציפיות שלא התממשו: רק עכשיו. עכשיו. עכשיו.
כל רגע חדש, מסקרן, מפתיע. כל רגע הוא מפגש עם הלא-ידוע, הבלתי צפוי.

כל רגע הוא רגע חדש עבור התודעה הצלולה. מה המילה הבאה שתצא לי מהפה? מה המשפט הבא שייכתב לי מהעט? כל כך לא צפוי. כל כך מסקרן. אני יכולה לתכנן, אבל מה זה קשור למציאות. המציאות תבטא את עצמה בדרכה העצמאית, החופשייה, היצירתית. אפשר לסבול מזה ואפשר לצפות בזה בהנאה וסקרנות.

תנסו את זה במדיטציה הבאה, אם בא לכן/ם: לשבת בלי לעשות כלום, בלי לכוון את תשומת הלב לשום דבר מסוים, רק לשבת בציפייה סקרנית ומתעניינת: מה הדבר הבא שיקרה? מה יעלה? מחשבה? תחושה? צליל? ומה הדבר הבא שאחריו? והדבר הבא?… עכשיו. עכשיו. עכשיו.

גם מחוץ לתרגול הפורמלי אני צופה לפעמים בהשתאות ובסקרנות: איך המכלול הזה, ההתרחשות הזאת שאני קוראת לה 'סנדיה' עומדת להתנהל ברגע הבא. מה הדבר הבא שהיא תעשה? לאן היא תלך, מה היא תגיד? איזה רצון או מאוויים יופיעו? מה יהיה המצב-רוח הבא? איך תתנהל האינטראקציה הבינאישית הבאה?

מצבור התחושות, התפיסות והמחשבות שאני קוראת לו "אני"', מתנהל באשליה של מרחב, ומתקשר עם מצבורים "אחרים", שאינם "אני". איזו התרחשות מעניינת! מה הדבר הבא שיתרחש? מה המילים הבאות שייאמרו? האם תופיע אהבה, או יופיע כעס או תופיע שמחה? איזו הפתעה חדשה וטרייה מחכה לי ברגע הבא? והנה ההפתעה הגיעה, היא כבר כאן. ההתנהלות מתנהלת, ההתרחשות מתרחשת, החיים מבטאים את עצמם במלוא יופיים.

בוקר. יקיצה. המחשבה הראשונה שמופיעה, לפני שאני פוקחת עיניים, היא מחשבה של "אני". ועם המחשבה הראשונה מופיעים המבנים כולם – מופיעים אני והעולם. אחר כך, במשך כל היום, כל רגע ורגע, מופיעים המבנים עם המחשבה הראשונה, וקורסים או נעלמים או מתפוגגים עם היעלמותה. ומופיעים שוב עם המחשבה הראשונה.

כל מחשבה היא מחשבה ראשונה. כל חוויה היא חוויה ראשונה. כל רגע הוא רגע בראשיתי. אין דבר אחר. שום דבר לא יכול להתחיל שוב מההתחלה כי הוא מעולם לא המשיך לשום מקום. הוא מתרחש, מתהווה, חדש, טרי, חד-פעמי, ברגע הזה. וברגע הזה. וברגע הזה. הווה נצחי.
למעשה, גם ההווה הוא אשליה. אנחנו יושבים על קצה חודה של מחט, ומה שאנחנו קוראים לו 'רגע ההווה' הוא פיקציה כמו הנקודה הגיאומטרית. אני לא מספיקה לומר: "עכ-שיו!" – והופ! הוא הפך לעבר.

לפעמים אפשר לראות בסלואו מושן את התהליך הזה קורה: קריסת והופעת המבנים – הפנימיים והחיצוניים כביכול, שאינם לא פנימיים ולא חיצוניים כי אין פנימי וחיצוני. קורסים ומופיעים, ואיתם מופיעים העולם והזמן ואני.
אלה הם המבנים שהעצמי יוצר בדי עמל כדי לעשות סדר וארגון בעולם, כדי למעשה לברוא, לכונן ולשמר את העולם הזה ואת עצמו.

יש לפעמים רגעים או פרקי זמן שבהם המבנים הרגילים, המוכרים, מתפוגגים קצת, מתרופפים, מאבדים את אחיזתם. בחוויה שלי זה קורה בעיקר בריטריטים, אבל לפעמים זה עשוי לקרות בזמן עשיית אהבה, או בתוך המים בים, או במרחבי המדבר או בטבע, או בזמן הקשבה למוזיקה או בשעת משחק. בכל אותם רגעים, נדירים יותר או פחות, שבהם המבנים הרגילים מתמוטטים, מה שנחשף "מתחתיהם" הוא "רגע" נטול זמן ומרחב, בראשיתי לנצח, מלא אנרגיה שְמֵחה.

ואז למשל, במפגש עם העץ שלפני, העכביש שמטפס לי על הרגל, הנוצה הירוקה שעל תלולית הנמלים, הישבן הכואב – אין עץ, ואין עכביש, ואין נוצה. אין ישבן ואין אני. יש רק את הריקוד הנפלא של החיים, שבו גם המבנים וגם הלא-מבנים הם הדרך של החיים לבטא את עצמם ביצירתיות חופשיה ומאושרת.

ציור: דיאנה מורטון

להתאמן במוות – להתאמן בחֵירות

"מוות", תצלום: קרייג ווייטהד

באפוס ההודי העתיק המהאבהאראטה (Mahabharata) נשאל הגיבור על ידי יצור מסתורי – שבהמשך יתגלה כאל המוות בכיר האלים – מהו הפלא הגדול בתבל.

הגיבור עונה שהפלא הגדול מכל פלאי העולם הוא שמכל עבר אנחנו מוקפים בעדויות לנוכחותו של המוות, ועדיין חיים כאילו נחייה לנצח.

הסיפור הזה ממחיש שלא רק בתרבות המודרנית, המקדשת את הדחקת המוות, אלא כבר בתרבויות מוקדמות, כמו זו של הודו, הייתה נוכחת סוגיית הכחשת המוות מול הישרת מבט אליה.

להישיר מבט אל המוות – אל עובדת מותנו אנו או מותם של היקרים לנו – הוא לא דבר קל. שני הנעלמים בסיפור הזה הם הזמן והאופן (מתי ואיך) – אבל ישנה ודאות אחת ברורה וחותכת שאין לחמוק ממנה: ודאות מותנו. אנחנו יכולים להעביר חיים שלמים בהתכחשות לו – והוא עדיין יגיע, אכזרי או רחום, קוצר או גואל, תלוי בנקודת מבטנו.

במסורת הבודהיסטית יש גישות הרואות בהרהור על המוות כתרגול החשוב ביותר שנעשה במהלך חיינו. לקראת מותו אמר הבודהא:

"מכל העקבות
טביעת רגלו של הפיל היא הגדולה ביותר;
מכל המחשבות
ההגות במוות היא הנעלה ביותר."

לא רק המסורת הבודהיסטית מאיצה בנו להסכים להרהר במוות. המורה השמאני דון חואן, שקרלוס קסטניידה הנציח את משנתו בספרים רבים, מלמד שהמוות יכול להיות יועץ כביר: הוא יושב על כתפנו השמאלית ומזכיר לנו את עובדת זמננו הקצוב והמוגבל. בכך הוא מעניק פרספקטיבה מיטיבה ודחיפות לאירועי חיינו. דון חואן ממליץ לנו לפנות אל המוות, אל מותנו שלנו, ולהיוועץ בו כל אימת שאנו מתלבטים, מפחדים או שופטים אדם אחר. המוות שלנו יזכיר לנו שאנחנו יצורים הנוטים למות, שכבר ברגע זה גופנו נמצא בתהליך של התפרקות ושכל יום שחולף מקרב אותנו אל קיצנו. המוות שלנו יזכיר לנו שאין לנו עודף זמן לבזבז על התלבטויות וספקות עצמיים, או לייסר את עצמנו על זוטות. אלו הן פריווילגיות השמורות אך ורק למי שהוא בן אלמוות, ולצערנו, עוד לא נתקלנו באחד כזה וספק אם ניתקל.

גם הפילוסוף הצרפתי מישל דה מונטן מצטרף להזמנה לְפַתח מודעות גוברת למוות: "כדי ליטול מן המוות את יתרונו הבולט עלינו, הבה נאמץ לנו דרך שונה בתכלית מן הדרך הרגילה; הבה נמלא בו את תודעתנו יותר מכל דבר אחר", הוא אומר.

באופן אישי התוודעתי למוות בגיל צעיר יותר ממה שהייתי מאחלת לעצמי. כשהייתי בת 21 אבי נפטר, וחווית האובדן הייתה מטלטלת ומפרקת. העולם כפי שהכרתי אותו ובטחתי בו – נשמט מתחת לרגליי כמו שטיח פרסי מעופף. נהרות של דמעות ותהומות של כאב יצרו בי כמיהה עזה להבין, ולדעת את פשר החיים והמוות. כך הגעתי, בתום ימים רבים, בתום הרבה לילות, לבודהיזם.

 

העולם הבא או העולם המִתהָווֶה

הבודהיזם – במיוחד זה שערק למערב ובמעבר-הגבול החתים דרכון חילוני – חלוק בדעותיו לגבי ההתרחשויות שלאחר מותו של הגוף. הבודהיזם הטיבטי מתאר מערכת מורכבת של שלבים, הנקראים בארדו, אשר "טבענו האמיתי והזוהר" עובר דרכם. הבודהיזם התרוואדי (Theravada) מעדיף גישה פרקטית יותר, המחוברת יותר לכאן ועכשיו: הוא מפנה את מבטו ואת מבטנו אל "מותו" של כל רגע חולף ו"לידתו מחדש" של הרגע הבא.

כלומר, התייחסות אל המוות לא כאל אירוע עתידי, אלא אל העובדה שמוות קטן מתחולל מדי רגע כאשר אנחנו נפרדים מהרגע שעבר ופוגשים את רגע ההווה – חדש, טרי ורענן. שאנחנו מתים ונולדים מחדש מרגע לרגע.

כך, כל רגע הוא התחלה חדשה. כל רגע נדון לבראשיתיות נצחית. כל רגע הוא התרחשות בראשיתית חדשה, לא צפויה. מה יוליד הרגע הבא? מי אני אהיה ברגע הבא? כמה מפתיעים, מרתקים ומסעירים הם החיים כשהם נחווים ככה!  ללא אכזבות, ללא ציפיות שלא התממשו: רק עכשיו. עכשיו. עכשיו.
כל רגע חדש, מסקרן, מפתיע. כל רגע הוא מפגש עם הלא-ידוע, הבלתי צפוי.

בהקשר זה מעניין לראות שגם בקבלה היהודית פירוש המושג 'העולם הבא' הוא 'העולם המִתהָווֶה' – עלמא דֶאַתֵי – כלומר, העולם הבא שבא כל רגע. לא מערכת של גמול ועונש המצפה לנו עם כיליונו של הגוף, אלא השפעה מיידית של הרגע שחלף על רגע ההווה, ש"בעוד רגע" יהפוך גם הוא לעבר. גם השם המפורש יהווה מעיד על העולם המתהווה כל רגע מחדש.

בכתבים העתיקים נאמר שהבודהא הנחה את הנזירים והנזירות לתרגל כך שעליהם להביא את המודעות לא לאפשרות מותם בעתיד – אלא למותם לרגע הנוכחי. הוא המליץ על שתי דרכים לתרגל מודעות למוות: המודעות לכך שייתכן וזוהי נשימתך האחרונה, והמודעות לכך שכל נגיסה באוכל עשויה להיות הנגיסה האחרונה.

בראיון לכתב העת 'תובנה' Insight Journal)) אומר הנזיר בהיקהו אנאלאיו (Bhikkhu Analayo):

"התרגול מִתקשר לממצא בפסיכולוגיה הקוגניטיבית אשר מראה כיצד אנו נמנעים מהתמודדות עם התמותה שלנו, על ידי הדחקתה לעתיד: 'כן, אני הולך למות, אך זה יקרה מתישהו בעתיד, ואז אחשוב על כך ואתמודד עם המוות, אך כרגע איני צריך לעשות זאת'. על המוות להיות מובא ממש אל הרגע הנוכחי. משום שאני הולך למות, אך איני יודע מתי. ייתכן שאפילו ממש ברגע זה."

 

לְגַלות את החיים

כאמור, המסורות הבודהיסטיות השונות חלוקות לגבי השאלה מה קורה אחרי מותו של הגוף. אבל לגבי נקודה אחת מהותית יש הסכמה גורפת בין הזרמים השונים: השאלה החשובה והמשמעותית באמת היא לא שאלת מותנו אלא שאלת חיינו – כיצד אנחנו חיים? וכיצד משפיעה על חיינו ידיעת מותנו הממשמש? מה היה מייעץ לנו המוות היושב על כתפנו?

המוות כשאלה פילוסופית ראוי להסתופף בין הפילוסופים. המוות כדרך חיים – זוהי הזמנה רלוונטית לכולנו.

מספרים על מורה טיבטי ואשתו שביקרו במערב, ובאחת הנסיעות עברו על פני בית קברות מטופח ומקושט. אשתו של המורה התפעלה עד כמה הכול נקי ומסודר במערב – אפילו בית קברות. המורה ענה לה: "כן, יש להם בתים נפלאים לגוויות המתות. אבל שמת לב? יש להם בתים נפלאים גם לגוויות החיות."

במרכז למדיטציה באנגליה, שאליו אני נוסעת לעיתים לתקופות של תרגול בהתבודדות ובשתיקה, יש חדר מדיטציה שבחזיתו, מול כריות המתרגלות והמתרגלים, ניצב שלד אדם. אמיתי. זוהי הזמנה מוחשית להתבוננות מפוכחת בעובדות החיים והמתים. ישיבה ממושכת ונינוחה מול השלד הזה מנגישה מעט יותר את המסתורין ומפחיתה את המועקה הנלווית לעיתים למחשבות על המוות. זהו, בפשטות, תרגול של "להישיר מבט אל המוות".

"לפגוש את המוות משמעותו בעצם לגלות את החיים. החיים והמוות הם בלתי נפרדים", אומרת המורה האוסטרלית ראדהה ניקולסון (Radha Micholson). כשאנחנו מעיזים ומעיזות להישיר מבט על המוות, אל מותנו שלנו ואל מותם של היקרים לנו, אנחנו בעצם מישירים מבט אל החיים שלנו, ומפתחים מה שנקרא 'תודעת מוות'.

תודעת המוות מחברת אותנו להכרה עד כמה החיים הם יקרי ערך. ועד כמה הם שבריריים. יקרי ערך ושבריריים הם חיינו וחיי הסובבים אותנו, הקרובים והרחוקים, המוכרים והלא-מוכרים, האהובים והאהובים-פחות. כולנו ארעיים בעולם; כולנו בני חלוף. כולנו אורחים-לרגע במחזה הקסום שנקרא 'החיים שלנו'.

המודעות למותנו – לא פעם, מתישהו, בעוד הרבה שנים, אלא אולי עוד רגע, עכשיו – הופכת את החיים, רגע אחרי רגע, ליקרים מפז; היא מעוררת בנו רצון לחיות באופן מלא וער בכל רגע, בידיעה הברורה, הצלולה, המפוכחת, שהוא עשוי להיות הרגע האחרון. החיים לא יימשכו לנצח – הם עלולים להסתיים עם הנשיפה הבאה. היא מדרבנת אותנו לזכור שהכול ארעי, זמני ובר חלוף ומעניקה לחיינו מימד של דחיפות ומשמעות.

זהו אינו רעיון מקאברי או  מייאש המטיל צל של עגמומיות מלנכולית על חיינו; זוהי התעוררות המוציאה אותנו מהתרדמת שלעיתים אנו שוקעים לתוכה, מהשיכחה המקהה את חושינו ואת החיוּת שבנו. זוהי ידיעה מעירה. מעוררת ומשחררת.

אפשר להתאמן במודעות הזאת בכך שנזכיר לעצמנו מדי בוקר שזהו עשוי להיות יומנו האחרון, ועל כן ננסה להפוך אותו לבעל משמעות ככל שניתן.

אפשר לשאול את עצמנו: לשם מה אני כאן? אילו דברים אני דוחה למחר שאולי לא יגיע? מה עדיין לא הגשמתי? האם אני מרוצה מסדר העדיפויות שלי? האם חיי בעלי משמעות? האם אני חי/ה באופן שאוכל למות ללא חרטה?

באופן אישי, הדרך שבה אני מתרגלת את נושא המוות היא שבכל פעם שאני פוגשת אדם/אישה – אני נזכרת או מזכירה לעצמי שהוא או היא נוטים למות. אולי השיחה הזאת שאנחנו מנהלים תהיה השיחה האחרונה – שלי או שלהם. באיזה אופן אני רוצה שהשיחה הזאת תיזכר? מי אני רוצה להישאר בזיכרונם?

יש התפכחות מועילה במודעות המוות, היא מזכירה לנו שרב המשותף על השונה בינינו לבין הזולת, וכך עם כל היצורים החיים. "כל היצורים שנולדו נתונים להזדקנות, לחולי ולמוות", אומר הבודהה. ההכרה בכך עוזרת לנו לפתח חמלה, לצאת מכלא הנפרדוּת ולהתעורר אל טבענו האמיתי.

"להתאמן במוות פירושו להתאמן בחֵירות", אומר מישל דה מונטן, "מי שלמד כיצד למות, למד כיצד להשתחרר מעבדוּת".

תרגול מודעות המוות מאיץ בנו להתעורר. הוא מחדד את ההכרה בכך שהחיים שלנו הם חד-פעמיים, נדירים ויקרי ערך. המודעות לכך שזהו עשוי להיות יומנו האחרון עלי אדמות – מעלה בנו תחושות של זכות והכרת תודה.

בשבתו עם תלמידיו, נטל הבודהא קומץ עפר בקצה הציפורן ושאל שאלה רטורית: מה גדול יותר, כמות העפר שמתחת לציפורן או כל האדמה כולה? כך, הוא אומר, גם נדירה ההיוולדות בגוף אדם.

הכרת תודה על עצם היותנו בחיים, כמו גם על הדברים היומיומיים הלא-מובנים-מאליהם כמו היכולת לראות או ללכת, קורת הגג שמעל ראשנו, זריחת השמש, מוזיקה, אהבה, והאדמה המוצקה שמתחת לרגלינו. הכרת תודה על היופי והמסתורין של החיים – ושל המוות.

 

מה אני מבין כשאני מתחיל
להבין את החולף
את טבעו הפגיע של הרגע הפלאי
את הסיכון שלוקחות המילים
העומדות מול הדברים
עם ידיים ריקות?

(ישראל אלירז, בשבח הדברים החולפים)

 

המאמר התפרסם באתר 'אלכסון' – לקריאה אנא לחצו כאן.

 

רשימת מקורות:
סוטרות (דרשות) מתוך הקאנון הפאלי והמהאיאני
אתר 'בודהיזם בישראל'  http://www.buddhism-israel.org/library/933
ספר המתים והחיים הטיבטי /  סוגיאל רינפוצ'ה, תרגום: יפעת צור, הוצ' גל
מסע לאיכטלאן / קרלוס קסטניידה, תרגום: עמיהוד ארבל, הוצ' זמורה ביתן
הארעיות / מישל דה מונטן מתוך "המסות" הוצ' שוקן, 2007