להתאמן במוות – להתאמן בחֵירות

"מוות", תצלום: קרייג ווייטהד

באפוס ההודי העתיק המהאבהאראטה (Mahabharata) נשאל הגיבור על ידי יצור מסתורי – שבהמשך יתגלה כאל המוות בכיר האלים – מהו הפלא הגדול בתבל.

הגיבור עונה שהפלא הגדול מכל פלאי העולם הוא שמכל עבר אנחנו מוקפים בעדויות לנוכחותו של המוות, ועדיין חיים כאילו נחייה לנצח.

הסיפור הזה ממחיש שלא רק בתרבות המודרנית, המקדשת את הדחקת המוות, אלא כבר בתרבויות מוקדמות, כמו זו של הודו, הייתה נוכחת סוגיית הכחשת המוות מול הישרת מבט אליה.

להישיר מבט אל המוות – אל עובדת מותנו אנו או מותם של היקרים לנו – הוא לא דבר קל. שני הנעלמים בסיפור הזה הם הזמן והאופן (מתי ואיך) – אבל ישנה ודאות אחת ברורה וחותכת שאין לחמוק ממנה: ודאות מותנו. אנחנו יכולים להעביר חיים שלמים בהתכחשות לו – והוא עדיין יגיע, אכזרי או רחום, קוצר או גואל, תלוי בנקודת מבטנו.

במסורת הבודהיסטית יש גישות הרואות בהרהור על המוות כתרגול החשוב ביותר שנעשה במהלך חיינו. לקראת מותו אמר הבודהא:

"מכל העקבות
טביעת רגלו של הפיל היא הגדולה ביותר;
מכל המחשבות
ההגות במוות היא הנעלה ביותר."

לא רק המסורת הבודהיסטית מאיצה בנו להסכים להרהר במוות. המורה השמאני דון חואן, שקרלוס קסטניידה הנציח את משנתו בספרים רבים, מלמד שהמוות יכול להיות יועץ כביר: הוא יושב על כתפנו השמאלית ומזכיר לנו את עובדת זמננו הקצוב והמוגבל. בכך הוא מעניק פרספקטיבה מיטיבה ודחיפות לאירועי חיינו. דון חואן ממליץ לנו לפנות אל המוות, אל מותנו שלנו, ולהיוועץ בו כל אימת שאנו מתלבטים, מפחדים או שופטים אדם אחר. המוות שלנו יזכיר לנו שאנחנו יצורים הנוטים למות, שכבר ברגע זה גופנו נמצא בתהליך של התפרקות ושכל יום שחולף מקרב אותנו אל קיצנו. המוות שלנו יזכיר לנו שאין לנו עודף זמן לבזבז על התלבטויות וספקות עצמיים, או לייסר את עצמנו על זוטות. אלו הן פריווילגיות השמורות אך ורק למי שהוא בן אלמוות, ולצערנו, עוד לא נתקלנו באחד כזה וספק אם ניתקל.

גם הפילוסוף הצרפתי מישל דה מונטן מצטרף להזמנה לְפַתח מודעות גוברת למוות: "כדי ליטול מן המוות את יתרונו הבולט עלינו, הבה נאמץ לנו דרך שונה בתכלית מן הדרך הרגילה; הבה נמלא בו את תודעתנו יותר מכל דבר אחר", הוא אומר.

באופן אישי התוודעתי למוות בגיל צעיר יותר ממה שהייתי מאחלת לעצמי. כשהייתי בת 21 אבי נפטר, וחווית האובדן הייתה מטלטלת ומפרקת. העולם כפי שהכרתי אותו ובטחתי בו – נשמט מתחת לרגליי כמו שטיח פרסי מעופף. נהרות של דמעות ותהומות של כאב יצרו בי כמיהה עזה להבין, ולדעת את פשר החיים והמוות. כך הגעתי, בתום ימים רבים, בתום הרבה לילות, לבודהיזם.

 

העולם הבא או העולם המִתהָווֶה

הבודהיזם – במיוחד זה שערק למערב ובמעבר-הגבול החתים דרכון חילוני – חלוק בדעותיו לגבי ההתרחשויות שלאחר מותו של הגוף. הבודהיזם הטיבטי מתאר מערכת מורכבת של שלבים, הנקראים בארדו, אשר "טבענו האמיתי והזוהר" עובר דרכם. הבודהיזם התרוואדי (Theravada) מעדיף גישה פרקטית יותר, המחוברת יותר לכאן ועכשיו: הוא מפנה את מבטו ואת מבטנו אל "מותו" של כל רגע חולף ו"לידתו מחדש" של הרגע הבא.

כלומר, התייחסות אל המוות לא כאל אירוע עתידי, אלא אל העובדה שמוות קטן מתחולל מדי רגע כאשר אנחנו נפרדים מהרגע שעבר ופוגשים את רגע ההווה – חדש, טרי ורענן. שאנחנו מתים ונולדים מחדש מרגע לרגע.

כך, כל רגע הוא התחלה חדשה. כל רגע נדון לבראשיתיות נצחית. כל רגע הוא התרחשות בראשיתית חדשה, לא צפויה. מה יוליד הרגע הבא? מי אני אהיה ברגע הבא? כמה מפתיעים, מרתקים ומסעירים הם החיים כשהם נחווים ככה!  ללא אכזבות, ללא ציפיות שלא התממשו: רק עכשיו. עכשיו. עכשיו.
כל רגע חדש, מסקרן, מפתיע. כל רגע הוא מפגש עם הלא-ידוע, הבלתי צפוי.

בהקשר זה מעניין לראות שגם בקבלה היהודית פירוש המושג 'העולם הבא' הוא 'העולם המִתהָווֶה' – עלמא דֶאַתֵי – כלומר, העולם הבא שבא כל רגע. לא מערכת של גמול ועונש המצפה לנו עם כיליונו של הגוף, אלא השפעה מיידית של הרגע שחלף על רגע ההווה, ש"בעוד רגע" יהפוך גם הוא לעבר. גם השם המפורש יהווה מעיד על העולם המתהווה כל רגע מחדש.

בכתבים העתיקים נאמר שהבודהא הנחה את הנזירים והנזירות לתרגל כך שעליהם להביא את המודעות לא לאפשרות מותם בעתיד – אלא למותם לרגע הנוכחי. הוא המליץ על שתי דרכים לתרגל מודעות למוות: המודעות לכך שייתכן וזוהי נשימתך האחרונה, והמודעות לכך שכל נגיסה באוכל עשויה להיות הנגיסה האחרונה.

בראיון לכתב העת 'תובנה' Insight Journal)) אומר הנזיר בהיקהו אנאלאיו (Bhikkhu Analayo):

"התרגול מִתקשר לממצא בפסיכולוגיה הקוגניטיבית אשר מראה כיצד אנו נמנעים מהתמודדות עם התמותה שלנו, על ידי הדחקתה לעתיד: 'כן, אני הולך למות, אך זה יקרה מתישהו בעתיד, ואז אחשוב על כך ואתמודד עם המוות, אך כרגע איני צריך לעשות זאת'. על המוות להיות מובא ממש אל הרגע הנוכחי. משום שאני הולך למות, אך איני יודע מתי. ייתכן שאפילו ממש ברגע זה."

 

לְגַלות את החיים

כאמור, המסורות הבודהיסטיות השונות חלוקות לגבי השאלה מה קורה אחרי מותו של הגוף. אבל לגבי נקודה אחת מהותית יש הסכמה גורפת בין הזרמים השונים: השאלה החשובה והמשמעותית באמת היא לא שאלת מותנו אלא שאלת חיינו – כיצד אנחנו חיים? וכיצד משפיעה על חיינו ידיעת מותנו הממשמש? מה היה מייעץ לנו המוות היושב על כתפנו?

המוות כשאלה פילוסופית ראוי להסתופף בין הפילוסופים. המוות כדרך חיים – זוהי הזמנה רלוונטית לכולנו.

מספרים על מורה טיבטי ואשתו שביקרו במערב, ובאחת הנסיעות עברו על פני בית קברות מטופח ומקושט. אשתו של המורה התפעלה עד כמה הכול נקי ומסודר במערב – אפילו בית קברות. המורה ענה לה: "כן, יש להם בתים נפלאים לגוויות המתות. אבל שמת לב? יש להם בתים נפלאים גם לגוויות החיות."

במרכז למדיטציה באנגליה, שאליו אני נוסעת לעיתים לתקופות של תרגול בהתבודדות ובשתיקה, יש חדר מדיטציה שבחזיתו, מול כריות המתרגלות והמתרגלים, ניצב שלד אדם. אמיתי. זוהי הזמנה מוחשית להתבוננות מפוכחת בעובדות החיים והמתים. ישיבה ממושכת ונינוחה מול השלד הזה מנגישה מעט יותר את המסתורין ומפחיתה את המועקה הנלווית לעיתים למחשבות על המוות. זהו, בפשטות, תרגול של "להישיר מבט אל המוות".

"לפגוש את המוות משמעותו בעצם לגלות את החיים. החיים והמוות הם בלתי נפרדים", אומרת המורה האוסטרלית ראדהה ניקולסון (Radha Micholson). כשאנחנו מעיזים ומעיזות להישיר מבט על המוות, אל מותנו שלנו ואל מותם של היקרים לנו, אנחנו בעצם מישירים מבט אל החיים שלנו, ומפתחים מה שנקרא 'תודעת מוות'.

תודעת המוות מחברת אותנו להכרה עד כמה החיים הם יקרי ערך. ועד כמה הם שבריריים. יקרי ערך ושבריריים הם חיינו וחיי הסובבים אותנו, הקרובים והרחוקים, המוכרים והלא-מוכרים, האהובים והאהובים-פחות. כולנו ארעיים בעולם; כולנו בני חלוף. כולנו אורחים-לרגע במחזה הקסום שנקרא 'החיים שלנו'.

המודעות למותנו – לא פעם, מתישהו, בעוד הרבה שנים, אלא אולי עוד רגע, עכשיו – הופכת את החיים, רגע אחרי רגע, ליקרים מפז; היא מעוררת בנו רצון לחיות באופן מלא וער בכל רגע, בידיעה הברורה, הצלולה, המפוכחת, שהוא עשוי להיות הרגע האחרון. החיים לא יימשכו לנצח – הם עלולים להסתיים עם הנשיפה הבאה. היא מדרבנת אותנו לזכור שהכול ארעי, זמני ובר חלוף ומעניקה לחיינו מימד של דחיפות ומשמעות.

זהו אינו רעיון מקאברי או  מייאש המטיל צל של עגמומיות מלנכולית על חיינו; זוהי התעוררות המוציאה אותנו מהתרדמת שלעיתים אנו שוקעים לתוכה, מהשיכחה המקהה את חושינו ואת החיוּת שבנו. זוהי ידיעה מעירה. מעוררת ומשחררת.

אפשר להתאמן במודעות הזאת בכך שנזכיר לעצמנו מדי בוקר שזהו עשוי להיות יומנו האחרון, ועל כן ננסה להפוך אותו לבעל משמעות ככל שניתן.

אפשר לשאול את עצמנו: לשם מה אני כאן? אילו דברים אני דוחה למחר שאולי לא יגיע? מה עדיין לא הגשמתי? האם אני מרוצה מסדר העדיפויות שלי? האם חיי בעלי משמעות? האם אני חי/ה באופן שאוכל למות ללא חרטה?

באופן אישי, הדרך שבה אני מתרגלת את נושא המוות היא שבכל פעם שאני פוגשת אדם/אישה – אני נזכרת או מזכירה לעצמי שהוא או היא נוטים למות. אולי השיחה הזאת שאנחנו מנהלים תהיה השיחה האחרונה – שלי או שלהם. באיזה אופן אני רוצה שהשיחה הזאת תיזכר? מי אני רוצה להישאר בזיכרונם?

יש התפכחות מועילה במודעות המוות, היא מזכירה לנו שרב המשותף על השונה בינינו לבין הזולת, וכך עם כל היצורים החיים. "כל היצורים שנולדו נתונים להזדקנות, לחולי ולמוות", אומר הבודהה. ההכרה בכך עוזרת לנו לפתח חמלה, לצאת מכלא הנפרדוּת ולהתעורר אל טבענו האמיתי.

"להתאמן במוות פירושו להתאמן בחֵירות", אומר מישל דה מונטן, "מי שלמד כיצד למות, למד כיצד להשתחרר מעבדוּת".

תרגול מודעות המוות מאיץ בנו להתעורר. הוא מחדד את ההכרה בכך שהחיים שלנו הם חד-פעמיים, נדירים ויקרי ערך. המודעות לכך שזהו עשוי להיות יומנו האחרון עלי אדמות – מעלה בנו תחושות של זכות והכרת תודה.

בשבתו עם תלמידיו, נטל הבודהא קומץ עפר בקצה הציפורן ושאל שאלה רטורית: מה גדול יותר, כמות העפר שמתחת לציפורן או כל האדמה כולה? כך, הוא אומר, גם נדירה ההיוולדות בגוף אדם.

הכרת תודה על עצם היותנו בחיים, כמו גם על הדברים היומיומיים הלא-מובנים-מאליהם כמו היכולת לראות או ללכת, קורת הגג שמעל ראשנו, זריחת השמש, מוזיקה, אהבה, והאדמה המוצקה שמתחת לרגלינו. הכרת תודה על היופי והמסתורין של החיים – ושל המוות.

 

מה אני מבין כשאני מתחיל
להבין את החולף
את טבעו הפגיע של הרגע הפלאי
את הסיכון שלוקחות המילים
העומדות מול הדברים
עם ידיים ריקות?

(ישראל אלירז, בשבח הדברים החולפים)

 

המאמר התפרסם באתר 'אלכסון' – לקריאה אנא לחצו כאן.

 

רשימת מקורות:
סוטרות (דרשות) מתוך הקאנון הפאלי והמהאיאני
אתר 'בודהיזם בישראל'  http://www.buddhism-israel.org/library/933
ספר המתים והחיים הטיבטי /  סוגיאל רינפוצ'ה, תרגום: יפעת צור, הוצ' גל
מסע לאיכטלאן / קרלוס קסטניידה, תרגום: עמיהוד ארבל, הוצ' זמורה ביתן
הארעיות / מישל דה מונטן מתוך "המסות" הוצ' שוקן, 2007

"כל רגע יכול להיות בית-סוהר או בית-המקדש"

אני עומדת בחדר הכניסה של הכלא, דלת פלדה אפורה אחת כבר נטרקה מאחורי, דלת פלדה אפורה נוספת, נעולה עדיין, לפני. שורה ארוכה של דלתות פלדה אפורות עוד מחכות לי במסלול הכניסה. האסיר הגבוה שעומד על ידי בפנים קשוחות שולח יד לעבר חנות המכנסיים שלו, פותח לאט את האבזם ומתחיל לשלוף את החגורה מהמכנסיים, בתנועה שגורה ומיומנת כמו בסרטים על פנימיות אנגליות. האסיר שמאחוריו חולץ נעליים. האוויר בחדרון-הכּניסה סמיך וכבד מעשן סיגריות והריח מחלחל לי לשיער ולבגדים. מעלינו מתנוסס השלט: אסור לעשן. אנחנו מחכים שהסוהר הבודק יכניס אותנו.

כשהאסירים עוברים את מכונת גלאי המתכות הם משליכים ברישול שגרתי את החגורות והנעליים על המסלול הנע של מכונת השיקוף, מאחוריהם שט על המסלול התיק שלי, וכמו תמיד הסוהר חוקר אותי לטיבה של הקערה הטיבטית שמזדקרת על המסך במוזרות שלה. את הטלפון הנייד ואת קוצץ-הציפורניים זכרתי הפעם להשאיר במכונית.

בין חומות של תקווה מחכים לי 15 האסירים שלי של חוג המדיטציה השבועי.

לשבת ולהתבונן בנשימה אינו דבר קל עבורם. הם מעדיפים לדבר, לשתף, לשכב על המזרונים במקום לשבת עליהם, ולחלום על ימי החופש שהיו להם ואולי עוד ישובו. "שימי לנו קצת מוזיקה ותעשי לנו דמיון מודרך!" – הם מבקשים. כל דבר, רק לא מדיטציה בשתיקה. זה הכי קשה להם.

האמת, לא רק להם. לכולנו. התודעה שלנו מתקשה לעשות סטופ, להיפרד ממושאי הפאסינציה שלה, להתעורר מהחלום שבו היא אחוזה, שבויה בקסמי האובייקטים של החושים. לא לחינם הגדיר הבודהא את ההתעוררות כהתפכחות, פרידה מהיקסמות.

כולנו אסירי עולם

לכולנו לא קל לשבת ולהתבונן בנשימה. גם אנחנו מעדיפים לחלום על ימי החופש שהיו לנו, ואולי על החופש הגדול שיגיע יום אחד, הנירוונה שתופיע כמו מתנה גדולה משמים, ותגאל אותנו מצרותינו, כאבינו, דאגותינו, חרדותינו ומצוקותינו. ובייחוד מהצורך לשבת ולהתבונן בנשימה.

מה מבדיל בינינו לבין יושבי הכלא? בסִרטן "אגף הוויפאסנה", אומרות איילת מנחמי ואילונה אריאל שגבול דק מאוד מבדיל בינינו לביניהם: "כל אחד הוא אסיר, מרצה מאסר עולם, כלוא בתוך מוחו. כל אחד הוא בן ערובה של פחדים, כעסים ותשוקות. אותם דברים שלא עוברים את סף מחשבותינו, חצו אצל אנשים אלה את סף הפעולה. ויחד עם זאת, כולנו דומים. עמוק בנפש כל אדם שוכן פושע פוטנציאלי".

גם אנחנו, כמוהם, אסורים בכלא של התודעה שלנו, נשלטים על ידי כוחות פנימיים שאינם מוכרים לנו, שמאיימים עלינו. כמה מעט אנחנו יודעים על התודעה שלנו! אנחנו נשלטים על ידי הפחדים, הכעסים והתשוקות שלנו, ועומדים מולם חסרי ישע; מוצאים את עצמנו מגיבים ומתנהגים באופנים שלא מיטיבים איתנו או עם הסובבים אותנו, שמותירים אותנו עם אשמה וחרטה בדיעבד. נדמה שהשַלָט עבור ההתנהלות שלנו לא נמצא בידינו, אלא בידי איזו יד עלומה שמתעמרת ומהתלת בנו, כמו שכותבת רחל בשיר: "יד ענקים זדונה ובוטחת, יד מתבדחת שמה לאל". כוחות פנימיים חזקים מאיתנו מנהלים את ההצגה. את הצגת חיינו. אנחנו עבדים של ההרגלים, ההתניות וההתמכרויות שלנו.

האסיר שלא רוצה לברוח

מחמיד, זיאד, מאזן, שלמה, דוד ורחמים (שמות בדויים) נמצאים בתוכנית גמילה. "אנחנו עכשיו בצעד ארבע," הם משתפים אותי, "איך מדיטציה יכולה לעזור לנו עם צעד ארבע?"

"מדיטציה מצוינת לכל הצעדים. הרי בצעד 11 כתוב במפורש להיעזר במדיטציה." – אני נהנית להפגין את ההתמצאות שלי ב'תוכנית 12 הצעדים', ושהתמכרויות אינן זרות לי. אולי לא רצחתי אף אחד, אבל אם להיות כנה (וב'תוכנית' דורשים "כנות נוקבת"), מערכת היחסים שלי עם שוקולד וגלידה בהחלט עומדת בקריטריונים של התמכרות.

תרגול מודעוּת קורא לנו לבחון את מערכת היחסים שיש לנו עם אובייקטים של עונג והנאה. מדיטציה מזמינה אותנו לחקור את המקומות שבהם אנחנו נאחזים בהבטחה לעונג, נחמה, ביטחון או הקלה,ולראות את הריקות שבהם, את החוסר-ממשות ואת התעתוע. היא מזמינה אותנו גם לחקור את הדחפים שלנו להגן על עצמנו, להתכווץ, לתקוף, לשים מחסומים וחומות; גדרות תיל וזקיפים חמושים שמפטרלים לנו סביב הלב. עד כמה באמת אנחנו רוצים לצאת לחופשי?

משל ישן שמיוחס לאפלטון מספר על מערה שבה חי אסיר. שנים עברו ויום אחד הוסרו האזיקים והשלשלאות והאסיר הוזמן לצאת לחופשי. אבל האור בחוץ היה בוהק מדי, והאסיר העדיף את הנוחיות המוכרת של הצללים שעל קירות המערה. לפעמים למרות שדלתות התא נפתחות לרווחה – האסיר שבתוכנו בוחר לא לברוח.

למרות זאת, אני מאמינה שבכולנו מפעמת הכמיהה לחופש. בוב דילן כתב על הכמיהה הזאת בשנות ה-60 בשירו:

"אני רואה את אורי זורח
מהמערב אל המזרח,
בכל יום, בכל יום
אני אצא לחופשי."

ד"ר סטיבן פולדר, המורה הבכיר והאב הרוחני והמעשי של עמותת 'תובנה', אומר: "כל רגע יכול להיות בית-סוהר או בית-המקדש." כל רגע יכול להיות רגע של כיווץ או של התרחבות; של שליטה או של הרפיה ושחרור; של שיעבוד פנימי או רגע מקודש של התעוררות. האם אנחנו יכולים להתעורר אל הרגע? ואם נתעורר אל הרגע – מה נבחר: בית-סוהר או בית-המקדש?

והאם יש לנו הכלים המתאימים לזהות, לראות ניכוחה, לדעת להבחין ולהפריד, לבחור בתבונה, לצאת "נגד הזרם" של ההתניות וההרגלים, של המוכר והבטוח, להעיז ולקפוץ אל הלא-ידוע והלא-נודע? האם רובנו לא בוחרים, שוב ושוב, יום אחרי יום, להישאר בין קירות המערה המוצללים והבטוחים?

האם אין אנחנו "מאולפים להיות אובססיביים ממש בכל הנוגע לרעיון הביטחון", כדברי המורה הרוחנית והפעילה החברתית וימאלה טקר? "אנו מסתפקים במציאת  מקומות מסתור בהם אנו חשים בטוחים מבחינה רעיונית ומוגנים מבחינה רגשית."

אם השלום  מתחיל בתוכי, כמאמר הביטוי, גם האלימות מתחילה בתוכי. עלינו לחפש בתוכנו את המקור, הגורם והפתרון לאלימות, לרכושנות ולפחדים שלנו, עלינו "להעמיק חקר אל תוך נפש האדם ולגלות היכן מסתתרים שורשי האלימות." טוענת וימאלה טאקר. "עד שלא יעלה בידינו למצוא אותם – כמו גם את שורשי השאפתנות והקנאה – לא נוכל למצוא את דרכנו אל מחוץ למהומה. חשיפת השורשים עצמם הכרחית."

בפגישה שלנו השבוע אמר לנו מחמיד: "אם אתה כועס – אתה אוכל לעצמך את הלב. אם אתה שמח – בסוף תבכה. הכי טוב תהיה רגוע." בתוך נפש האדם המסוכסכת, המתגוננת והכוחנית נמצאות התשובות לקונפליקטים האנושיים ברמה האישית, הבינאישית והמדינית-גלובלית. זהו אותו מנגנון עצמו. הגבולות המפרידים בין האישי לפוליטי מטשטשים, כאותה אמרה פמיניסטית ידועה ("האישי הוא הפוליטי"), והופכים את חקירת המנגנון הזה לציווי אישי וחברתי, פרטי וקולקטיבי.

"שורש הבעיה נעוץ בנפשו של כל אדם ואדם, משום שהחברה מורכבת מיחידים." אומר המורה הרוחני קרישנמורטי, " אם כל אדם יתחיל להשתנות – תשתנה גם החברה."

כשאני יושבת על הרצפה מכוסת המזרונים עם האסירים "שלי" כשעיני כולנו עצומות ואנחנו מתבוננים בנשימה – מה מפריד ביני לבינם? במה אני שונה מהם? גם אותי פוקדות מחשבות של כעס, תוקפנות או נקמנות – מה גרם להם לחצות את הקו הדק אבל הנחרץ והמשמעותי שמפריד בין מחשבה אלימה לפעולה אלימה? האם בנסיבות אחרות ועם התניות אחרות הייתי פועלת כמוהם?

התשובה נמצאת בנפש האדם, בתודעה. בתודעה שלנו טמון זרע הגדלוּת, זרע הבודהאיוּת, זרעי היופי והמסתורין והפוטנציאל העצום והכביר לעשות שינוי, לבחור, להתעורר. לבחור להתעורר. להיות מי שהולכים "נגד הזרם", כדבריו של הבודהא, מי ש"רק אבק דק מכסה את עיניהם." לבחור בחופש, כנגד כל הסיכויים, להעז לעזוב את קירות המערה הבטוחים והמוכרים, ולהאמין שיש באפשרותנו לחיות חיים ערים, חיים של חופש פנימי. למעננו ולמען הסובבים אותנו.

"חופש פנימי הוא אחריות חברתית," אומרת וימלה טאקר, "עלינו לחקור את המחשבה ואת נפש האדם לא למען עצמנו בלבד, אלא כאקט של חמלה למען הגזע האנושי כולו."

אבא שלי שרד את השואה כנער בן עשרים, כשכל בני משפחתו נרצחו. הוא איבד את אמונתו באל, אבל לא באדם. הוא הנחיל לי את האמון והאמונה בטוב האנושי, גם אם לעיתים הוא קיים כפוטנציאל בלבד. מימי ילדותי מלוות אותי מילות השיר האלמותי של טשרניחובסקי:

שחקי שחקי על החלומות,
זו אני החולם שח.
שחקי כי באדם אאמין,
כי עודני מאמין בך.

כי עוד נפשי דרור שואפת,
לא מכרתיה לעגל פז,
כי עוד אאמין באדם,
גם ברוחו, רוח עז.

עם האמונה הזאת אני נכנסת לכלא כל שבוע, יושבת עם האסירים "שלי" על הרצפה ומנחה את כולנו לעצום עיניים, להרפות את הגוף ואת הנפש, ולהתבונן בנשימה.

את יום הולדת 50 שלי חגגתי לפני שבוע בכלא. האסירים שלי ואני בירכנו זה את זה שנשתחרר בקרוב. "מה כתוב בקעקוע שיש לך על היד?" הם מתעניינים.  "שחרור, ליבריישן," אני עונה. "הגעת למקום הנכון!" הם צוחקים. כולנו הגענו למקום הנכון.

מי ייתן וכולנו "בכל יום, בכל יום" נצא לחופשי.

 

למצוא את הבודהה בעזה – על דהרמה ואקטיביזם

נכתב יחד עם אביב טטרסקי

כל מה שנדרש כדי שהרשע יצליח הוא שבני אדם הגונים לא יעשו דבר.
הפילוסוף האירי אדמונד בורק

לכאורה, מה עניינה של הדהרמה, שפירושה אוסף התרגולים והתורות הבודהיסטיות, לנושאים כמו מעורבות חברתית, אקולוגית-סביבתית ופוליטית? מקובל לתפוס תרגול מדיטציה כחוויה מאוד פרטית שנעשית ביחידות, בדלת אמותיו של אדם. פעולה בעולם, לעומת זאת, נתפסת כנוגדת את רוח המדיטציה: הרי עשייה חברתית מקורה ברצון לשנות את העולם, ותרגול מדיטציה מקורו ברצון לשנות את עצמנו. ואין השניים דרים בכפיפה אחת.

 אלא שהבודהה לא לימד את הדוקהא כהתרחשות אישית ופסיכולוגית בלבד (במיוחד לאור כך שאין דבר כזה "אישי" בבודהיזם). יש דוקהא בעולם – רעב, דיכוי, מלחמות, אי צדק, ניצול – והדהרמה "לא מציעה השקפה נוחה רוחנית או גלובלית, אלא מתייחסת לסבל היכן שהוא מופיע, ונותנת לו מענה", כדבריו של מורה הדהרמה והאקטיביסט כריסטופר טיטמוס.

הדהרמה מלמדת אותנו שהסבל שלי משולב בסבלו של האחר/ת, ושפירות התרגול שלנו חייבים לקבל ביטוי לא רק ברגישות גבוהה יותר שמתפתחת כלפי עצמנו וכלפי הקרובים לנו, אלא גם ברגישות גבוהה יותר, באכפתיות ובמעורבות במה שקורה סביבנו בקהילה הרחבה יותר – קהילת העולם. התפיסה הבודהיסטית, לפיה כל ההתרחשויות והאירועים מושפעים זה מזה ומשפיעים זה על זה דרך התהוות גומלין – מעודדת אותנו לפעולה. אלו יכולות להיות פעולות של הבאת ריפוי ליחידים, פעילות של העלאת מודעות אקולוגית, עבודה התנדבותית בהוספיס או בבתי סוהר, הבאת הדהרמה לאוכלוסיות מגוונות, וגם נקיטת עמדה ופעולות לגבי הכיבוש הישראלי המתמשך או הדיכוי והאלימות בעזה.

 גם הגישה היהודית-קבלית תומכת בקריאה לפעולה. בספר 'בקשו פני, קראו בשמי' כותב הרב גרין: "התיקון שלנו לא יושג על ידי תפילה בלבד. … צריכים להשלים את המחשבות והמילים הקדושות שלנו במעשה. … רק על ידי עשייתנו – אנו מתקנים את העולם."

שלושת הרעלים החברתיים

וימאלה ת'אקר, מורה רוחנית ופעילה חברתית, מתארת את שתי הגישות – זו השמה דגש על עבודה חברתית וזו השמה דגש על עבודה פנימית – וטוענת:

"רוב האנשים בוחרים באחת משתי הגישות הללו. קבוצות דתיות קוראות לצמיחה פנימית ולמהפכה פנימית, ואילו קבוצות של אקטיביזם חברתי קוראות לשירות חברתי. עלינו להתבגר; להשאיר מאחור את הצדקנות-העצמית של הגישות המקובלות ולהיפתח לחיים שלמים, למהפכה כוללת. זהו אינו הזמן להפוך לחוקר-רוח חסר תודעה חברתית. איננו יכולים עוד להרשות לעצמנו מותרות שכאלה. אין להפריד בין הדברים. חוקרי-הרוח חייבים להתאמץ להיות מודעים חברתית, החיים אינם מפוצלים; אינם מחולקים. לא ניתן לחלקם לרוחני וחומרי, לאישי וקולקטיבי."

לדבריה, "חופש פנימי הוא אחריות חברתית" ו"חיינו יהיו מלאים ומבורכים באמת רק כאשר נחוש את סבלו של האחד כסבלו של הכלל".

הדהארמה מדברת על שלושה רעלים שמערפלים את התודעה שלנו: זדון, חמדנות ובורות. כדי להתעורר או להשתחרר יש לנקות את התודעה מהרעלים האלו ולכך בעצם מכוון התרגול הבודהיסטי. דייויד לוֹי, מורה זן ופרופסור לפילוסופיה מזרחית, תרגם את שלושת הרעלים הללו מהמישור של התודעה האישית אל המישור החברתי: מיליטריזם וטרור הם הביטוי החברתי של זדון, והסוכנים שלהם הם שלל הארגונים הצבאיים-ביטחוניים ותעשיות הנשק. קפיטליזם וחומרנות הם הביטוי החברתי של חמדנות, והסוכנים שלהם הם תאגידים, מוסדות פיננסים שונים ותעשיית השיווק. הסוכנים של הבורות החברתית הם תעשיית התקשורת, הפרסום והבידור. לפי המודל הזה, חברה חופשייה וערה היא חברה שמשתחררת מהדומיננטיות של הכוחות הללו.

ההבנה שדוקהא, אי נחת, סבל, חוסר ביטחון, פגיעות ומוות הינם מאפיינים מהותיים של הקיום יוצרת שינוי דרמטי בניסיון להתמודד איתם. המחשבה שאם רק נסלק מדרכנו את מה שמפריע לנו מצבנו יהיה טוב יותר, היא בורות, כי המציאות תמיד טופחת על פנינו בדמות אתגרים והתנגדויות. לפעמים יהיה זה הטבע שלא נענה לרצונות שלנו, לפעמים יהיו אלה אנשים אחרים ולפעמים אומות אחרות. ההתעקשות על מה שאני רוצה, בלי לקחת בחשבון את הצרכים האנושיים הבסיסיים של אדם אחר, היא חמדנות. ועל מנת להצדיק את החמדנות ואת הבורות שלי אני עושה דמוניזציה לאחר: הוא אינו כמוני, הוא שטוף שנאה ומה שהוא באמת רוצה זה להשמיד אותי. אין לי ברירה אלא להילחם בו. זה הזדון.

 בהקדמה לתרגום החדש של הספר שהפך לקלאסיקה 'לב האפלה' של ג'וזף קונרד, שעוסק במעשי הגזל של האדם הלבן  באפריקה, אומרים המתרגמים שולמית ויאיר לפיד:

"כדי שתוכל להכאיב לאדם אחר, אומר לנו קונרד, אתה מוכרח לשכנע את עצמך שהוא שונה. אתה מוכרח להאמין שמה שמכאיב לך אינו מכאיב לו. הוא אינו רעב כמוך, אינו אוהב את ילדיו כמוך, אינו חולם כמוך ואינו פוחד כמוך. לא השנאה היא שמשחיתה אותנו, אלא האדישות. אם היא משתלטת עליך הרי שאתה נמצא, באמת, בלב האפלה".

החיבור (המתבקש) בין דהרמה לפעולה חברתית ולאקטיביזם אינו המצאה מודרנית או מערבית. בספרו Awakening the Buddha Within, מספר לאמה סוריה דאס שהבודהא היה בעל מודעות חברתית ואקולוגית עמוקה, ושבין השאר הוא עודד את הנזירות והנזירים לשמור על איכות המים באגמים מפני זיהום, ולנטוע עץ חדש מדי חודש, כדי להחזיר אנרגיה וחיוּת לאימא טבע. מה שהיה נכון לבודהא לפני 2,500 שנה ודאי נכון עבורנו כיום, כמו שנאמר: "להיות בודהא זה להתנהג כמו בודהא"  (Buddha is as Buddha does).

זֵן עושי השלום

אחד מראשוני מורי הזן באמריקה, ברני גלאסמן,  פשט את גלימת הנזיר שלו וייסד את ארגון Zen Peacemakers . הוא ותלמידיו עושים עבודה רבה עם חסרי דיור, חולי איידס ואנשים מכורים לסמים. עוד פרוייקט שלהם הוא רטריט זן שמתקיים כל שנה באושוויץ ובו משתתפים יהודים, פלסטינים וגרמנים.

טיך נהאת האן הוא מורה זן וייטנאמי שבעת מלחמת וייטנאם הקים ארגון שסייע לשקם כפרים מופצצים, הקים בתי ספר וארגן סיוע רפואי. תוך כדי כך הוא גם נסע לאמריקה בניסיון להביא לסיום המלחמה. ב-1966 הוא נאלץ לגלות מארצו בשל פעילות השלום שלו שגם זיכתה אותו במועמדות לפרס נובל לשלום. גם אחרי המלחמה הוא עשה ועושה רבות למען שיקום ארצו, שיקומם של פליטים וייטנאמיים ופיוס וייטנאמי-אמריקני. מדי שנה הקהילה שלו בכפר שיזף  בדרום צרפת, מארחת קבוצות של יהודים ופלסטינים שמקיימים דיאלוג תוך כדי שהם נעזרים בתרגול מדיטציה ותרגילי מודעות אחרים של הקהילה.

ג'ואנה מייסי היא אקטיביסטית אמריקאית בתחומי האקולוגיה והנשק הגרעיני. היא פיתחה שיטה הנקראת The work that reconnects  שבה היא תרגמה את הגישה הבודהיסטית לסדנה בת 10 ימים של עבודה רגשית עמוקה סביב נושאים אקטיביסטים. היא מלמדת ברחבי העולם והסדנאות שלה משמשות הן על מנת להניע מתרגלי דהארמה לאקטיביזם והן ככלי לתמיכה והעצמה עבור אקטיביסטים שמתמודדים עם דברים מאוד לא קלים.

המורה התאילנדי אג'האן בודהדסה היה כל כך פעיל בנושאים חברתיים עד שהואשם בקומוניזם. באחד המאבקים שניהל נגד כריתה של יערות בתאילנד הוא קיים טקס בו קיבל עצים להיות נזירים. הפועלים התאילנדים שהיו אמורים לכרות את העצים היו בודהיסטים אדוקים ובעקבות הטקס הזה סרבו לכרות את אחיהם הנזירים.

הדוגמא הבולטת ביותר בארץ לדהארמה מעורבת חברתית היא עמותת שביל זהב  שנוסדה בשיאה של האינתיפאדה השנייה. זו הייתה יוזמה של עמותת תובנה (שמקיימת קורסי ויפאסנה) לקרב בין יהודים לפלסטינים ולהשמיע קול ברור של אי אלימות. 'שביל זהב' קיימה עשרות הליכות שלום בישראל ובשומרון. היא גם קיימה פרויקטים שונים של סיוע לפלסטינים בברטעה המזרחית ובנפת ג'נין. פעילים מרכזיים של 'שביל זהב' ממשיכים היום בפעילות, בעלת אופי אחר, תחת השם "הפסקת האש שבלב" (לקבלת פרטים על הפעילות הזו אפשר לכתוב אל אביב avivsky@gmail.com).

חמלה חייבת להוביל לפעולה

כשאנחנו מסתכלים לתוכנו אנחנו יכולים לראות שלא רק שאיננו משוחררים מבורות, חמדנות וזדון אלא שמדובר בכוחות פנימיים חזקים שצריך מעט מאוד כדי שהם יפעילו אותנו. מה אנחנו יכולים לעשות על מנת לטפח בתוכנו איכויות מסוג אחר?

בשקט של המדיטציה, כשהתודעה מרוכזת, מתרחשת הרפיה גדולה. הבורות שבהתקבעות על חד-צדדיות מפנה את מקומה לראיה רחבה יותר, רב-צדדית של המציאות. הדחפים החמדניים שלנו מאבדים קצת מכוחם, וביתר קלות אנחנו יכולים לראות גם את האחר/ת.

הדהארמה מבהירה שאיננו קיימים בפני עצמנו. כל אדם מושפע וקשור לאין ספור האנשים שחיים סביבו. לכן איננו יכולים להסתפק בטיפוח התודעה שלנו בלבד, ומוטלת עלינו מחויבות לשחרר את החברה שלנו מכוחם של בורות, חמדנות וזדון.

בבסיס של כל הגישות הבודהיסטיות עומדים שני עקרונות מרכזיים: מחויבות להפחתת הסבל בעולם וחמלה. כיצד יכולים ההולכים בדרך הדהרמה והמחויבים עמוקות לדרך זו לתרגם את המחויבות הזאת מהלכה אל המעשה, למעשים ולפעולות ש"יתייחסו לסבל היכן שהוא מופיע ויתנו לו מענה?" עבורנו, דהרמה אחראית היא דהרמה המשלבת בין התובנות והחוכמה המתפתחות בתרגול, לבין מחויבות עמוקה להפחתת הסבל בעולם, הבאה לידי ביטוי במילותיו של הנזיר ומורה הדהרמה או פנדיטה סיאדו : "חמלה חייבת להוביל לפעולה", ובמילותיו של מרטין בובר :

"הבא לתקן יתחיל בו בעצמו; הווה אומר, יתחיל, אבל לא יסיים:

חייב אדם לצאת לדרכו מעצמו, ולא לכוון את דרכו אל עצמו;

מוטל עליו לתפוס את עצמו, אבל חלילה לו שיהא נתפס לעצמו ויטפל בעצמו".

"לעצב את חיינו כהמחשה של האלוהות" – על זכות וחובת הבחירה

אולי זה לא קוּלי להגיד, אבל מעולם לא מצאתי עניין רב בהארי פוטר הצדקן והמתחסד (פיהוק), בפרופסור דמבלדור שהוא הטוּב המוחלט אך חד-ממדי או בוולדמורט, הרוע המוחלט, האלים והמגלומני.  דווקא סוורוס סנייפ מעורר בי תחושת הזדהות וסקרנות. דמותו מתעתעת: הַלַּנּוּ הוּא אוֹ לצַרֵנוּ? באישיותו המסוכסכת משקף את אישיותנו שלנו על כל מורכבותה והאמביוולנטיות שבה. מִשחק כוחות האור והחושך שבנפשו משקפים נאמנה את נפשנו אנו, על חלקיה המוארים ועל חלקיה האפלים. מִשחק האור והצל משטה בנו, אלא שהתעתוע נמצא עמוק בנפשותינו שלנו.

ידו של מי תהיה על העליונה – של יצר הטוב או של יצר הרע? האם יבחר סנייפ להסתפח אל כוחות האופל, על כל הפיתויים והקסמים שבהם, או יחזור בתשובה אל חיקו החמים והמשמים של הטוב? ידו של מי תהיה על העליונה בסופו של הסיפור האישי הייחודי שלנו – של המואר או של החשוך? של השואף למעלה או של הנגרר למטה? ומתי מגיע הסוף – האם עם הנפת חרמשו של קוצר-החיים, או עם לידתו ומיתתו של כל רגע ורגע?

אומרים שהבודהיסטים מתרגלים כדי לזכות בלידה יותר טובה בחיים הבאים, ואילו אנשי הדהרמה מתרגלים כדי לזכות בלידה יותר טובה ברגע הבא.

גם הבודהא, אפילו אחרי אירוע ההתעוררות הגדול שלו, המשיך לפגוש את מארה, אדון האופל – הפנימי או החיצוני – ולעמוד שוב ושוב בניסיון. אנקדוטות רבות מספרות שמארה, "The Evil One", היה לובש צורות והסוואות שונות, מופיע לפני הבודהא ומנסה לפתות אותו לסור מדרך הישר.

ייסוריו של סנייפ, הפיתוי של כוחות הרשע מול הכמיהה להיטיב ולחבור אל כוחות האור, הם ייסוריה של הנפש האנושית. למה לנו לנסות להיטיב, להביא מזור לעולם, לתמוך ולרפא? מדוע לטרוח לטפח נדיבות וחמלה, למה לרצות להתפתח, להשתפר, לצמוח? למה שיהיה לנו איכפת מאחרים? מה יוצא לנו מזה?

אני מאמינה שזוהי כמיהתה העמוקה ביותר של הנפש האנושית: לצמוח, לגדול, להיטיב ולעזור. אני מאמינה שטבוע בנו כחותם הרצון "להגביר את הפוטנציאל של כל אדם לממש את צלם אלוהים שבו", כדבריו של הרב והסופר אברהם יצחק גרין, בספרו המופתי "בקשו פני, קראו בשמי "; שקיימת בתוכנו הכמיהה לממש את טבע הבודהא שבנו, ושטבעה החשוף של התודעה – כשנשמטת מעליה כסוּת הפחדים, המאבקים הפנימיים והאמונות המגבילות – הוא נדיב, בהיר, פתוח, שקט וחומל.

סבתא טווילה ניטש, המורה האינדיאנית משבט הסנקה, אומרת שהטבע של אימא אדמה הוא צמיחה, ושהחותמת שלה נמצאת בכל אחד מאיתנו.

כמיהתה של הנפש האנושית, והאתגר הגדול ביותר שלה, הוא לעמוד במקום שבו עומד סנייפ ולהכריע. זכות הבחירה וחובת הבחירה נתונות לנו כל רגע. האם וכיצד להביע – במחשבה, בדיבור או במעשה – את הערכים הנעלים ביותר שאנו שואפים אליהם ורוצים לחיות לאורם.

סיפור אינדיאני מספר על סב המתאר לנכדיו את המאבק הפנימי האנושי כמאבקם של שני זאבים החיים בתוך האדם, זאב טוב וזאב רע. שואלים הנכדים: ומי מנצח? עונה הסב: הזאב שאותו אנחנו מאכילים. שני הזאבים הם שתי איכויות פנימיות שמשחקות ונאבקות בתוכנו – את מי מהם נבחר לגלם בכל רגע? למי מהאיכויות ניתן ביטוי?

גם בוב דילן מצטרף למקהלה, בשירו האלמותי:

you're gonna have to serve somebody, yes indeed
You're gonna have to serve somebody,
Well, it may be the devil or it may be the Lord
But you're gonna have to serve somebody.


אתה צריך לשרת מישהו 
את צריכה לשרת מישהו  
זה אולי יהיה השטן או אולי יהיה אלוהים
אבל אתם צריכים לשרת מישהו.

ברדתו אל הגיהינום ב'קומדיה האלוהית', דנטה פוגש בכניסה את הנשמות המתייסרות של אלה "ששירתו לא את האל ולא את השטן, אלא רק את עצמם". את מי אנחנו בוחרים לשרת: את ההשתוקקויות וההתמכרויות שלנו, את "ההרגלים השחוקים שהעלו אבק", כמו ששרה קרן פלס? או את השאיפות הכי גבוהות, את טבע הבודהא שלנו? האם נְשַרת את השכחה או את ההיזכרות?

הבחירות וההכרעות שלנו מעצבות את חיינו.  "הקול האלוהי שבעומק כל אחד מאיתנו קורא לנו לעצב את חיינו כעין המחשה של האלוהות. הדחף הפנימי הזה לחקות את מקור הווייתנו, מעלה בנו זרימה בלתי פוסקת של אהבה, נדיבות ורוחניות," אומר גרין בספרו.

אם המילים 'קול אלוהי' לא מדברות אליכם/ן, אפשר להמיר אותן ב-'קול פנימי', 'טבע הבודהא', 'העצמי הגבוה', או 'הדהרמה – האמת'. הכמיהה העמוקה של הנפש היא שחיינו יהיו המחשה וגילום של החיבור האותנטי והעמוק ביותר אל דבר-מה גדול מאיתנו. מֵעֵבֶר לחיי היומיום. מֵעֵבֶר לחיים ולמוות.

מילותיו של מהאטמה גנדי: "חיי הם המסר שלי" מאתגרות אותנו לחיות כך שחיינו יבטאו באורח קונקרטי ביותר את המסר שלנו. האם אנחנו יודעים איזה מסר היינו רוצים שחיינו יבטאו?

"כל יצור אנוש, אם הוא מודע לזה ואם לא, מבטא בחייו את דעתו איך יצור אנוש אמור לחיות." (ג'יימס רדפילד בספרו 'הנבואה השמימית'). האם החיים שלנו אכן מבטאים את דעתנו איך יצור אנוש אמור לחיות?

כל שעלינו לעשות הוא להסתכל על החיים שלנו ולהקיש מתוכם מהי התפיסה הלא מודעת שלנו לגבי איך חיים אמורים להיות. החיים שלנו. הפיכת התהליך למודע עוזרת לנו להביא בחירה לנסיבות חיינו, יהיו אשר יהיו, ולעמוד מאחורי הבחירות שלנו. אם התמונה של חיינו העכשוויים לא תואמת את איך שהיינו רוצים שהחיים שלנו ייראו – המודעות לכך עוזרת לנו לשנות אותם.

"אבא, אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי שלמסע הזה יהיה סוף טוב", שר אביתר בנאי בסינגל החדש שלו. אלא שלהַוותנו אין לנו ערובות ובטחונות כאלה. מי יכול להבטיח? ההכרעות שלנו כל רגע ורגע הן שקובעות אם הרגע הבא יהיה רגע טוב, ואולי גם ההגדרות שלנו של מה זה "טוב" משתנות לעיתים קרובות. ובסופם של כל הרגעים, כשהמסע האישי, הייחודי שלנו, עם הגוף הזה והתודעה הזאת – יבוא אל סופו, הכרעות רגעיות אלו גם יטו את הכף אל "סוף טוב"; כשנרקוד את הריקוד האחרון שלנו ונשיר בפעם האחרונה את השיר שלנו, הדרך בה בחרנו לחיות את חיינו תכריע אם נחוש שיש סוף טוב למסענו.

אנחנו עולי הרגל במסע של החיים הרוחניים. מֶכָּה שלנו היא רגע ההווה; תרמילנו מלא במיומנויות שפיתחנו, במורים שפגשנו, בתובנות שצמחו בנו, באיכויות שהתפתחו בנו; המצפֶן שלנו הוא הלב; המודעוּת היא החרב שאיתה אנחנו מפלסים את דרכנו בסבך החיים; המפה שמנחה אותנו היא התכוונות העמוקה לחיות חיים ערים.

סיפור זן שאני מאוד אוהבת מספר על סמוראי שבא אל מאסטר וביקש ממנו ללמד אותו על גן עדן וגיהינום. המאסטר הישיש הביט בו בזלזול ואמר: "איך מעז רוצח כמוך לבוא אלי ולבקש ללמוד אצלי?" הסמוראי התמלא חימה, שלף את חרבו מנדנה ועמד להוריד אותה על ראש המורה. בעוד החרב באוויר, נשמעו מילותיו השלוות של המאסטר: "זהו, אדוני, הגיהינום". בבת אחת נפלה הבנה גדולה על הסמוראי. חרבו נשמטה מידו, ותחושת הכרת תודה עצומה מלאה את לבו. הוא צנח על ברכיו לפני המאסטר. "וזהו", המשיך המאסטר בשלווה, "גן העדן".

סקירה על הספר בודהיזם לאמהוֹת

מאת שרה נפּתלי

מאנגלית: יותם בן-יואב,  הוצאת אסיה


בשורות טובות לאלו מבינינו המתלבטות בין לעזוב הכול ולהצטרף למנזר בודהיסטי במזרח לבין להתחתן ולהקים משפחה: כבר לא צריך להתלבט – אפשר גם וגם. השילוב המנצח של חיי מנזר וחיי אימהוּת מקבל ביטוי בספר בודהיזם לאימהוֹת של שרה נפתלי בהוצאת אסיה.

 לפני הכל – גילוי נאות: אינני אֵם. בעיות כמו דפיציט כרוני בשעות שינה או בלבול וג'נאנה הורמונליים אינן מנת חלקי, וזרות לי חוויות של השפלה פומבית עם התפרצות זעם של ילד בסוּפר, או ריצה חרֵדה לחדר מיון. לא פעם תהיתי למה אומרים לאימהות שעכשיו הילד שלהן הוא התירגול הרוחני שלהן, אבל לא אומרים לא/נשי עסקים שזה בסדר שאין להם זמן לתרגל מדיטציה כי עכשיו הביזנס הוא התירגול שלהם והבוס הוא עכשיו המורה הרוחני. אבל ייתכן שבורותי בעניין הזה נובעת גם היא מן העובדה שאינני אֵם.

 דבר נוסף שתמיד לא הבנתי זה איך זה שהתורות והתירגולים הבודהיסטיים, שבמהותם מכוונים לחיים של ערות ושחרור, הפכו במערב לאוסף של עצות אינסטנט איך לחיות חיים יותר רגועים ועם פחות סטרֶס, והמדיטציה הפכה למערך של כלים לשיפור עצמי. בנדודיו מן המזרח אל המערב, עבר הבודהיזם – כמו בת-דודתו ההודית היוגה – תהפוכות שונות שנועדו להתאים אותו לצריכה קלה ומהירה, יחד עם האספרסו והקרואסון בדרך לעבודה, או במקרה שלפנינו: תוך כדי החלפת חיתול, חימום בקבוק או ניסיונות נואשים לפענח איך לקשור מנשא. תרבות האינסטנט הפוסט-מודרנית אמנם מחפשת מזור למכאוביה ובדידותה, אבל לא רוצה להתאמץ יותר מדי, גם לא שיעיקו עליה עם "שיעורי בית".

גם ספר זה חוטא בהתייחסות לבודהיזם כטכניקה של "סטרֶס רידאקשן", ותעיד כותרת המשנה: "גישה רגועה לטיפול בעצמך ובילדייך". אלא שלזכותה של שרה נפתלי יש לומר שהיא לא עושה לאימהוֹת את החיים קלים: היא מתעקשת שזה לא מספיק לקרוא את הספר, צריך גם לתרגל. כבר בהקדמה היא מנחיתה עלינו את הבשורות הרעות, ש"תורה זו מעולם לא נועדה להיות פילוסופיה. בודהיזם אמיתי איננו רק היבט נוסף של חיינו – הוא משהו שעלינו ליישם בכל רגע שאנו זוכרים לעשות כן." (עמ' 11). אולי הדבר האחרון שאת יכולה לתאר לעצמך בתור אימא טרייה זה לקחת פסק זמן בשביל לתרגל מדיטציה; את בטח מרגישה שלו הייתה לך דקה מיותרת היית בוחרת להשלים שעות שינה. נפתלי מבינה אותך, אבל מעודדת בכל זאת לעשות מאמץ ולתרגל, ומבטיחה שפירות המאמץ שווים את זה. פרק שלם, הנפתח בשאלה המתבקשת: "מה עשוי לגרום לאם כלשהי, שתביעות כה רבות מתחרות על זמנה, לייחד זמן למדיטציה?" היא מייחדת להנחיות מפורטות לתירגולים של מדיטציות שונות, מאיצה באימהות לפַנות זמן בכל יום לתירגול – "גם אם מדובר בדקה אחת בלבד", ומבטיחה יותר שמחה, סיפוק, שלוות נפש, אנרגיה להתמודדות עם מצבים מאתגרים, ואת הדובדבן האולטימטיבי: הסיכוי להיות הורים קשובים וטובים יותר.

הספר מוגש לקוראת במנות גרבר קלות לעיכול: מספר בקצרה (שלוש פסקאות) על חייו של הבודהא, מעביר בתמציתיות – קצת פשטנית אבל מדויקת – את עיקרי התורה המעשיים (ארבע האמיתות הנאצלות, דרך-שמונת-ההיבטים), מתמודד יפה עם שאלת האין-אני המאתגרת, ועוסק בסוגיות של יחסים עם בן הזוג והתמודדות עם כעס, חרדה, מחשבות שליליות, רגשות אשמה ופרפקציוניזם; והכול בשפה קולחת, לא אקדמית ולא מטיפה, זרועה בשפע של דוגמאות מחיי היומיום של האֵם המצויה ובציטוטים מדבריהן של אימהות שהן מתרגלות או מורות בודהיסטיות.

נפתלי מציעה דרכים מעשיות לפיתוח מודעוּת בחיי היומיום, כגון לומר לעצמכם בהליכה: "אני הולך" תוך כדי שימת לב לתחושת הקרקע שמתחת לרגליכם, לחוש את המים על הידיים בזמן שטיפת הכלים, לשים לב לכל התחושות הגופניות כשאתם ממתינים בתור בבנק או בסוּפר. בספר תמצאו הצעות קונקרטיות איך לפתור דילמות כמו האִם לשלוח את הילד למעון-יום, איך לאמץ גישה של הכנסת אורחים כלפי הרגשות השונים שלנו, איך למצוא דרכי תגובה טובות מאלו הטבועות בנו כתלם חרוץ עמוק ואיך לפתח ולטפח שלוות נפש וחשיבה רחבת אופקים.

כמעט כל פרק מסתיים ברשימת הצעות לפעולה, תחת הכותרת: "מה באפשרותנו לעשות", שכוללות הנחיות כמו:  גלו חמלה כלפי עצמכם, אל תשליכו על ילדיכם את הצרכים שלכם, תייגו את מחשבותיכם, זכרו שהכעס ארעי בלבד, התנצלו בפני ילדיכם כשאתם טועים, זַהו אמונות מזיקות כמו: "אסור שהילד שלי יסבול", חייכו בכל הזדמנות – גם כאשר המפתחות של האוטו נפלו לתוך הקקי של הילד (עמ' 109). בהקשר הזה נפתלי מציעה את חוש ההומור כאמצעי יעיל להתמודדות עם הפורענויות הלפעמים אבסורדיות שהחיים מזמנים – להורים ולאחרים כאחד: "בידך הבחירה אם להביא את עצמך לידי מתח מטורף או לצחוק," (עמ' 109) היא אומרת, וממליצה לפתח את היכולת לראות את הגיחוך שבחיי היומיום.

 

הבשורה הטובה בבודהיזם היא שהאפשרות לחיות חיים ערים יותר – ומכאן שמחים, מלאים ושלווים יותר – פתוחה לפנינו וזמינה לנו ללא קשר לנסיבות חיינו החיצוניות – גם אם הנסיבות הן אימהוּת טרייה, חרדות טריות או חוסר שעות שינה. בעידן הניו-אייג' הופכים הקשיים שלנו ל"שיעורים", ובשילוב עם הגישה הבודהיסטית של "התבוננות מודעת ולא שיפוטית" יכולים גם רגעים של מצוקה, חוסר אונים, תסכול וזעם – שלפי נפתלי הם מנת חלקה הכמעט-יומי של האֵם – להפוך לשערים של שחרור והתעוררות. ייתכן שהתירגול לא יחסל כליל את רכבת השֵדים ההורמונאלית, אבל במצבנו ניקח מה שיש, גם אם אלה כמה דקות של שקט ביום, או להיות באמת בנוכחות עם התינוק שלך. אֵם צעירה, שהשתתפה באחד מקורסי המדיטציה שלימדתי, סיפרה לי שכשהיא חזרה הביתה היא הרימה את בִתה בת השנתיים וחשה שלראשונה בחייה היא באמת נוכחת איתה. חדוות התגלית הייתה מהולה בזעזוע ובצער על אובדן השנים, החודשים והימים שבהם לא הייתה נוכחת עם בִתה. תירגול המדיטציה מגדיל את היכולת שלנו להיות בנוכחות עם מה שלפנינו, עם רגע ההווה, ללא הפרשנות המנטאלית, ללא תכנונים וציפיות לרגע הבא או נוסטלגיה לרגעים קודמים. "עיקר ההשפעה של הבודהיזם על חיינו הוא ביכולתנו להיות נוכחים". (עמ' 34) .

התירגול יכול לפתח בך אֶת היכולת להיות האֵם הכי טובה שאת יכולה בכל רגע נתון, ויחד עם זאת לזכור שֶמה שהנך זה לא רק אֵם; אֶת היכולת להשקיע את כל כולך ומאודך ואהבתך – ועם זאת לא להיאחז, לא ליצור לעצמך זהות מקובעת ויציבה. או במילותיו הפואטיות של חליל ג'יבראן בספרו 'הנביא': "ילדיכם אינם ילדיכם… הם באים דרככם אבל לא מכם, ועל אף שהם איתכם הם לא שייכים לכם".

נפתלי מבטיחה ש"תירגול המודעות יחכים אותנו כהורים," (עמ' 49); הלאמה הטיבטי צ'ודָק טוען שמדיטציה והורות צריכים להתמזג, ושאל לנו להפריד ביניהם (עמ' 73). אלא שתירגול המודעות יחכים לא רק הורים, אלא גם את כל מי שמנסים להתמודד עם החוויה המוזרה ורבת המסתורין שנקראת חיים; אל לנו להפריד בין המדיטציה לחוויית החיים ככלל, והיכולת ליישם את פירות המדיטציה בחיי היומיום חשובה ומשמעותית לכל אחת ואחד, ללא הבדל דת, גזע, נטייה מינית ומצב משפחתי. הבודהא לא נתן הנחיות ספציפיות לאימהות, כמו גם לא למקצועות פוּל-טיים אחרים. הבודהיזם הוא תורה אוניברסאלית, ובתור שכזאת פונה אל כל יצורי האנוש באשר הם בגישה בסיסית שווה לכל נפש: כל היצורים רוצים להיות מאושרים וכל היצורים לא רוצים לסבול. לכולנו יועיל להיות יותר נוכחים כל רגע בחיים שלנו; כולנו יכולים להיעזר בהנחיות ובתרגילים שהספר מציע; כולנו יכולים להשתמש בקצת יותר מודעות ותשומת לב, ורובנו שואפים לחיות חיים ערים.

אבל ייתכן שלאימהוֹת יש תמריץ נוסף, מיידי ואקוּטי: בפרפראזה על: "פני הדור כפני הכלב" – פני הדור כפני הוריו, ואם אנחנו לא מצליחים להניע את עצמנו לפעולה תובענית כמו תרגול מדיטציה כדי להביא לעצמנו מעט הקלה מהסבל שבחיים, אולי האפשרות שנוכל להביא הקלה כזו לחיי ילדינו היא זו שתניע אותנו לתרגל. ועל הדרך – גם אנחנו נצא נשכרים.

 בסופו של דבר, החשיבות שיש לאוסף הרעיונות הבודהיסטיים – מרתקים וקוסמים ככל שיהיו ומפתים בהבטחה לחיי שלווה ורוגע – תלויה ביכולת שלנו להפוך אותם מעוד אוסף של רעיונות פילוסופיים, שההתמצאות בהם יכולה אולי להרשים בשיחות סלון בארוחת שישי, להתנסות אישית טרנספורמטיבית; המפתח להעברתם מן הספֵירה האינטלקטואלית אל החוויה האישית האותנטית ואל השינוי המיוחל בחיי היומיום – טמון בתירגול.

חסרונו של הספר הוא יתרונו: לא תיאורטי או עמוק מדי, קליל מספיק כדי שאפשר יהיה להציץ בו בין הנקה להנקה, ומעשי מספיק כדי שאפשר יהיה לנסות להשמיש ולבחון אותו אמפירית. והנימה הניו-אייג'ית, שוודאי תשים אותו על מדף "ספרי ההדרכה עצמית" בחנויות הספרים, המבטיחה שיפור, הקלה ותוצאות – היא אולי ערובה לכך שהקוראות אכן ייעזרו בו ויישמו אותו הלכה למעשה, ובזאת כוחו.

מתרגלות ותיקות ודאי ימצאו את הספר בסיסי מדי, ראשוני מדי, אבל אימהות צעירות ומתרגלות צעירות, שמבקשות קצת תמיכה רוחנית-מעשית לחוויית האימהוּת – ישאבו השראה ועידוד מגישתה הפשוטה של נפתלי, מהסבריה הבהירים והתמציתיים, ומהתרגילים הפשוטים והמדויקים שהיא מציעה. במחשבה שנייה, אולי גם אימהות שהן מתרגלות ותיקות, שבמבט ראשון אולי יאמרו שהספר לא מחדש להן כלום, ימצאו בו תזכורת טובה וחשובה: "תשומת לב, תשומת לב, תשומת לב" (מורה הזן איקיו, עמ' 321). ובמחשבה שלישית: גם אבות, סבתות, דודות, בייביסיטריות, גננות ועוברות אורח אקראיות יוכלו למצוא בספר עצות מועילות לחיים שלווים, חומלים ורגועים יותר, איך להשתחרר מדפוסים הרסניים, איך למצוא אושר ברגעים קטנים ולא צפויים ואיך להיפגש מפגש משמעותי ופורה עם עולמנו הפנימי.

 המהדורה הבאה –  שאני מקווה בכל לב שתצא – עדיף אולי שתהיה עם דפים מנוילנים כדי שאפשר יהיה לנגב מהם את הרוק/חלב/מיץ.

ותזכורת למי שעדיין איננה אֵם: הזדמנות אחרונה להשתתף בקורס מדיטציה של שבוע! אחר כך התירגול הוא רק בינך לבין תינוקך.

על חמלה ואהבה עצמית

"גם אם תסרקו את העולם לאורכו ולרוחבו –
לא תמצאו מישהו/י ראויים יותר לאהבה ולחמלה שלכן/ם
מאשר אתן עצמכם".
הבודהה

 

בזמן האחרון יצא שאני הרבה קוראת, לומדת ומלמדת על חמלה עצמית ואהבה עצמית.
איכשהו, בחברה המערבית וההישגית שלנו, הנושא הזה מאתגר, מבלבל, מלא מיתוסים שגויים ואפילו מעורר לפעמים התנגדות!

אז אני רוצה להביא לכן/ם כאן את הטקסט הבא:
"אהבה עצמית אינה מסתכמת בהרעפת מחמאות על עצמך או בכך שאדם מספר לעצמו עד כמה הוא נפלא. אהבה עצמית פירושה לאהוב את האני האמיתי שלך, את בן האנוש שבך – את האדם כבד הרגליים, זה שקורס כשמעבירים עליו ביקורת, שלעיתים נכשל ומאכזב אחרים.
אהבה עצמית היא התחייבות – להתחייב לעצמך שכל הזמן תישארי לצד עצמך – גם כשכל האחרים נוטשים אותך!" (מתוך הספר 'גן עדן כאן ועכשיו' מאת אניטה מורג'ני בהוצאת אופוס).

בעיני זאת תזכורת חשובה מאין כמותה, שמזכירה לנו שכשאנחנו שופטים ומבקרים את עצמנו – אנחנו נוטשים את עצמנו. זאת הזמנה לתרגל לאהוב את עצמנו ולחמול על עצמנו בכל המופעים שלנו – לא רק כאשר אנחנו נדיבים, אוהבים, אומרים משהו חכם או עושים משהו מוצלח; אלא גם כשלא מצליח לנו, כשיוצא לנו משהו טיפשי מהפה, כשהתפרצנו על הילד, כשהגבנו בתוקפנות או כשאנחנו חשים קנאה או כעס.

אלה הם בדיוק הזמנים בהם אנחנו הכי צריכים להישאר עם עצמנו, לתמוך ולעודד את עצמנו, להזכיר לעצמנו שמותר לנו לא להיות מושלמים, ולהציע לעצמנו אהבה ללא תנאי.

ביירון קייטי, המורה שהתעוררה, אומרת: "אתם יכולים להתפעל מהחמלה של ישו או של בודהה כאוות נפשכם, אבל מה תועלנה לכם התכונות שלהם, כל עוד לא תמצאו אותן בתוככם?"

לא רק אחרים הם שכואבים; כל אחד מאתנו גם הוא זקוק לחמלה. חמלה-עצמית היא בסיס הכרחי לכל התפתחות אישית אמיתית.

לאהבה וחמלה עצמית יש כוח מרפא. נסו להחליף שיפוט-עצמי במחשבות של חמלה עצמית. בכל פעם שתשמעו דיאלוג פנימי שהוא משפיל, מקטין, מחליש, ביקורתי, החליפו אותו במלים נדיבות, טובות, מחזקות, מעודדות. איך ייראו חיינו אם נביא יותר חמלה כלפי עצמנו?

אפשר לתרגל כלפי עצמנו עם המשפטים הבאים:

הלוואי שאהיה חופשי/יה מכאב וסבל.

– הלוואי שאדע שלווה.

– אכפת לי מהכאב שלי.

– הלוואי שאקבל את עצמי כפי שאני ברגע זה.

חמלה עצמית מתפשטת ובהדרגה הופכת לחמלה כלפי כולם/ן.
כמו שאומרת פמה צ'ודרון: "הכל מתחיל בטוּב-לב אוהב כלפי עצמנו, שהופך עם הזמן לטוּב-לב אוהב כלפי אחרים".

חמלה אמיתית מתפשטת מעבר לחמלה-עצמית או לחמלה רק כלפי "הצד שלנו": המשפחה שלי, העם שלי, המגדר שלי, מי שבצד שלי של המתרס הפוליטי, העדה שלי וכולי.

חמלה היא השאיפה שכל היצורים יהיו חופשיים מסבל.

אפשר לטפח תגובה אמפתית לסבל שאנחנו עדים לו על ידי איחול טוב לכל יצור סובל שאנחנו רואים: הלוואי שתהיה חופשי מסבל ומכאב; הלוואי שתדע שלווה.

אז שיהיו לנו ימים של רכוּת ועדינות כלפי עצמנו, שנתרגל להביט בעצמנו בעיניים טובות, שנתאמן בלהיות החבר/ה הכי טוב/ה שלנו – וכך נוכל להיות גם החבר/ה הכי טוב/ה של כל מי שבא/ה איתנו במגע, וגם של כל מי שסובל בעולם, כל היצורים החיים כולל אנחנו.

קפיצות קוואנטיות לשנה החדשה

snake

מה יקר ללבנו יותר מהתעוררות?

בערב ראש השנה האזרחית, ב-31 בדצמבר, לפני שנים, בטירוּ-ואנאמלאי, כפר בדרום הודו, יצאתי לטיול של אחר הצהרים ורגלי נדדו אל המשעולים שמחוץ לכפר, בין שדות מעובדים, שיחים וקוצים. תוך כדי התענגות על הטבע הסובב אותי, שמתי לב שהמחשבות שלי נודדות, ושכדאי אולי, עם כל תרגולי המדיטציה שלי, להחזיר קצת את התודעה אל ה"כאן ועכשיו" כפי שקוראים לזה בימינו.

בשנייה שהחזרתי את התודעה אל ההווה, נחו העיניים שלי מבלי משים על שיח מימיני, וקלטו – בגובה המותניים שלי ושלושים סנטימטרים ממני – ראש מכוער (או יפה, תלוי בנקודת ההשקפה) של נחש צהבהב.

בטרם הספקתי לעכל את הידיעה ברמה הקוגניטיבית, שמעתי צווחה נשית לא-אופיינית בסגנון סרטי שנות החמישים בוקעת מגרון (בדיעבד הסתבר ששלי), ומצאתי את עצמי מהעבר השני של התעלה אחרי שגוף (בדיעבד הסתבר ששלי) זינק בקפיצה סופרוומאנית – ממש, אבל ממש לא-אופיינית – טס באוויר ונחת כמה שיותר רחוק ממקור הבהלה. שנים מאומצות בחדרי כושר – לו אי פעם הייתי דורכת בהם – לא היו מביאות לכזה הישג מרשים, שעם כל הרצון הטוב קשה לי לקחת עליו בעלות. מה זה היה: אינסטינקט הישרדותי? פחד קמאי? התממשות הנבואה המקראית "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב"?

דבר ראשון, פניתי אל חברתי האינדיאנית

דבר ראשון, כנתינה נאמנה של מדינת העידן החדש, ביררתי אצל חברתי האינדיאנית מה זה אומר להיתקל בנחש, ועוד בשלהי השנה האזרחית. האינדיאנים לא הכזיבו: נחש מסמל שינוי. כיצור המשיל את עורו בשלמותו ובבת אחת, הוא מסמל לנו את האפשרות לטרנספורמציה, ל- letting go של הישן, להשלת כל מה שכבר לא עובד בשבילנו, כל מי שהיינו ואיננו עוד. בספר 'שיחות עם אלוהים' נאמר: "תחתרו להביא שינוי לא מפני שדבר הוא לא טוב, אלא כיוון שהוא חדל להצהיר בדייקנות מי אתם. …יש רק סיבה אחת ויחידה לעשות דבר כלשהו: להצהיר ליקום מי אתם… יש תמיד רק סיבה אחת גם לאי-עשיית דבר כלשהו: מפני שהוא חדל להיות הצהרה בנוגע למי שאתם רוצים להיות. הדבר אינו משקף אתכם יותר."

אפשר שהמפגש המצמרר עם הנחש סימל את השלת הדימוי העצמי שלי כמישהי שקפיצות הן נגד הדת שלה. אבל ייתכן שמדובר במטפורה לקפיצה עמוקה וחשובה יותר, קפיצה מן הידוע והמוכר אל הלא ידוע והלא-נודע. קפיצות אל מה שלפעמים נראֶה לנו כמו תהום, כאותה הקפיצה שקפץ קרלוס קסטנדה בשעת הפרידה שלו מדון חואן.

הקפיצות האלה, שבזמן אמת נחוות כדבר המפחיד ביותר עלי אדמות, מתגלות לעיתים כדבר המשמעותי ביותר שקרה לנו.

אנחנו, היצורים האנושיים, משולים לאותם לולייני טרפז, שאולי יצא לכם לראות בקרקסים, מתעופפים באוויר מטרפז לטרפז, כשהקהל עוקב אחריהם מלמטה פעור-פה ועצוּר נשימה. או אולי כמוני, אתן/ם לא מסוגלים להסתכל מרוב אימה, הופכים פתאום למונותאיסטים ונושאים תפילה חרישית לשלומם של הלוליינים ומה לעזאזל חשבו בקרקס הזה שלא פרשו להם רשת ביטחון.

הרגע הזה, שבו הלוליינית הרפתה ממוט הטרפז – אי שם מאה מטרים מעל פני הים – והיא צפה באוויר בהנחה – בתקווה! – שמוט הטרפז הבא שט לקראתה, אבל אצבעותיה החזקות והמיומנות עדיין לא סגרו עליו, הרגע הזה, שאת כל המוכר והידוע הִשלנו מאחורינו, שיש בנו איזו ידיעה עמומה שמשהו חדש אמור להיכנס לחיינו אבל הוא עדיין לא הופיע, הרגע הזה שאנחנו צפים באוויר ללא אחיזה ונדמה שהוא נמשך כנצח – זהו רגע של אימה צרופה. שכל המוכר והבטוח, הנוח והמנחם – קרס, איבד את אחיזתו. או שמא אלה אנחנו שאיבדנו את אחיזתנו בו – הוא נשמט מבין אצבעותינו למרות כל מחאותינו, על אף שגייסנו את כל כוח ההתנגדות שלנו, בעטנו וצרחנו. ככה בלבד רובנו מתקדמים ומתפתחים בחיים. שום דבר נקי ומעודן כמו השלת עור נחש – לא, אנחנו בועטים ומתנגדים, מתפתלים, ממאנים ומתמקחים – לא בקלות ניתן שיכניעו אותנו!

לבסוף, רצוצים ומותשים מהמאבק, אנחנו מתמסרים בעל כורחנו, לפעמים בייאוש, נכנעים לכוח הזה שגדול מאיתנו, שדורש מאיתנו לגדול, להתפתח, להשתנות. הקול הזה, שאיננו חיצוני לנו, שנוגש בנו ללא רחם, שלא מניח לנו לשקוט על שמרינו או להתבשם יותר מדי זמן מפירות הטרנספורמציה האחרונה שעברנו, שקורא לנו שוב ושוב, עוד ועוד, להיות כל מי שאנחנו. במלואנו. ללא פשרות. לא להותיר אבן על אבן או פינה אפלה. לא להתביית לאורך זמן במבנה החדש שיצרנו לעצמנו.

עבודות בניין

"לפעמים השטיח נשמט ואנחנו נשארים ללא נקודת התייחסות, ללא מקום להישען עליו," אמר לי אחד ממוריי, "כל האמונות הישנות, המערך הישן, הכול פתאום מרוקן מתוכן או מערך. ואז אנחנו צריכים למצוא ערכים או הבנות חדשות מתוך המקום החדש שלנו. אלה ינבטו מתוך הרובד העמוק יותר שנחשף אחרי הקריסה".

אנחנו רוב הזמן בתהליך של בניית מבנים שנוצרים מהיאחזות. לעיתים קורה פתאום שהבנייה נעצרת, מבנה חדש עדיין לא הופיע, אבל המבנה הקודם שבנינו כבר קרס; אותו מקום בטוח, נוח ומוכר שיש בו קצת ביטחון ונחמה. כי מה כבר ביקשנו? קצת ביטחון ונחמה לא יהרגו אותנו.

לא, אבל הם ירדימו אותנו טוב טוב. ואנחנו רוצים להתעורר. ערות מוחלטת, שחרור מוחלט, לא נעצור בשום דבר פחות מזה. הבודהא, אחת הדוגמאות האנושיות לאפשרות לשחרור מוחלט, לימד ש"בכל הכיוונים יש דברים שאתם יודעים ומזהים, מעל, מתחת, מסביב ומבפנים. הניחו להם – אל תחפשו בהם מקום מרגוע או הקלה". (סוטה ניפאטה).

"כל עוד אנחנו נאחזים – איננו מתעוררים", אומר מורה הדהרמה והפסיכותרפיסט ג'ק אנגלר. במה אנחנו נאחזים? מה יקר ללבנו יותר מהתעוררות? המכונית? הבית? העבודה? הסטאטוס החברתי? הרכוש שלנו? הבריאות שלנו? ההרגלים? המשפחה? הדימוי העצמי?

מה יקר ללבנו יותר מהתעוררות? וכמה אנחנו מוכנים לשלם עבורה? על מה אנחנו מוכנים לוותר?

"החירות היא יקרה", אומר דון חואן, "אולם מחירה אינו בלתי אפשרי". להעז ולהתייצב מול, ולהישיר מבט אל מה שהחיים מציבים לפנינו – זו חירות.

המשורר ט.ס. אליוט קורא לזה: "מצב של פשטות מוחלטת, שעולה לא פחות מהכול."

קללות חדשות, ברכות חדשות, אתגרים חדשים

אולי התרסקנו בעבר, ובכל זאת אנחנו קמים שוב ושוב, מוחים את הדם, היזע ותמרות העשן, וניגשים אל שפת התהום הבאה. לכל אחת ולכל אחד התהום הפרטית שלו. אין תהום דומה למשנהַ. אולי אנחנו בדיוק נמצאים בייאושנו העמוק ביותר, אולי חווינו אובדן קשה, או שטעינו בדרך ואנחנו מרגישים אבודים, או באמצעו של הלילה האפל של הנשמה, אולי אנחנו חשים בדידות חונקת כשרק הירח מצייר לנו כעכי כסף על המיטה וכל כך חסרה לנו יד מלטפת – בכל זאת אנחנו נקראים לקפוץ. להשאיר מאחור את הביטחונות, את דרכי המילוט המוכרות, את הנחמות הקטנות. את הפשרות. לקפוץ אל המציאות, שכדברי המשוררת, 'היא נמל והיא תהום'.

"ההבדל העיקרי שבין הלוחם לבין האדם הרגיל", אומר דון חואן, "הוא בכך שהלוחם רואה כל דבר כאתגר, בעוד שהאדם הרגיל רואה כל דבר כברכה או כקללה".

יש אצלי בבית על הקיר ציור צבעוני גדול שעליו מתנוסס הכיתוב: 'כל רגע וכל חוויה הם שער להתעוררות'. המשפט הזה, שמתוחבר כאילו הוא ציווי, הוא למעשה הזמנה לחקירה: איך אפשר לחיות את החיים כך שכל אירוע –  משמח או עצוב, מענג או מכאיב – יהפוך להזדמנות להתעורר? איך אפשר לחיות כלוחם ולהבין שהתהום שלפנינו אינה ברכה ואינה קללה – היא האתגר הבא שהחיים בחרו להציב לפנינו. היא מקפצה להתעוררות.

אולי נתרסק ואולי נעוף. אולי נפגוש נמל וחוף מבטחים ואולי נפגוש תהום נשייה. זה לא בידינו. אין לנו ערובות. אין לנו מושג איך ייראה הטרפז הבא, מתי ואם בכלל הוא יגיע, אבל אנחנו מוכנים. אין לנו ברירה. אומץ לא קשור לזה. אין דרך אחרת עבורנו לחיות את החיים. רק שוב ושוב להתייצב, להישיר מבט אל הלא-ידוע, אל המפחיד מכל, ולהגיד: אני מוכנה. אני מוכן. ולקפוץ.

בשבוע של ראש השנה העברי שהיתי בטבע בריטריט-עצמי. ביום האחרון, בטיול פרידה מהטבע, נתקלתי ב… נשל של נחש. הוא יושב עכשיו על מדף אצלי בבית כתזכורת מחויכת שאפשר גם אפשר בקלות.

"קִרבו אל הקצה," הוא אמר.
"איננו יכולים. אנו פוחדים."
"קִרבו אל הקצה," הוא אמר.
"איננו יכולים, אדון, אנו פוחדים."
"קִרבו אל הקצה," הוא אמר.
הם באו.
הוא דחף אותם…
הם עפו.

"שמחה היא טבענו האמיתי" – סדנת שלוש שעות ב-31.7

איך מיינדפולנס ומדיטציה יכולים לעזור לנו להיות יותר שמחים/ות בחיינו
בהנחיית סָנְדיה בר-קמה

ביום שלישי ה-31 ביולי, בין 17:00 ל-20:00

ב'מקום לדעת', במוזיאון וילפריד, בקיבוץ הזורע

מחיר הסדנה – 120 ש״ח
להרשמה ופרטים – 04-9899566

מהרו להירשם-מספר המשתתפים מוגבל.

האתר של 'מקום לדעת'

"חשוב שלא נהפוך את הדרך הרוחנית למשהו כבד.
יש לנו מספיק בעיות בחיים, ולא צריך להפוך את התרגול הרוחני לעוד בעיה.
התרגול אמור להיות משהו שמקל על החיים, לא מכביד עליהם.
אל תדאגו כל כך, היו שמחים."
הנזירה טנזין פלמו

האם אנחנו יודעים/ות להיות שמחים/ות? ואם לא – מדוע לא? במה השמחה שלנו תלויה? מה ההבדל בין אושר גשמי לאושר רוחני? ומה אנחנו יכולים לעשות כדי להעלות את רמת השמחה והאושר בחיינו?

בודהיזם זה לא רק סבל! בניגוד לאמונה הרווחת, תורת הבודהה מלאה מראשיתה ועד סופה באיכויות של חדווה ושמחה. שמחה מופיעה כאחד משבעת גורמי ההתעוררות, כאחת מארבע איכויות הלב השמימיות, ועוד. הבודהה אמר: שמחה היא טבענו האמיתי, והיכן שיש תבונה – יש שמחה.

בסדנה זו נחקור ביחד:
מהם הדברים שגורמים לנו שמחה ואיך להפוך אותם לחלק יומיומי מחיינו;
מאיפה נובעת השמחה – האם היא בגורם החיצוני? האם היא בתוכי? האם היא במפגש בין שניהם?
עד כמה השמחה שלנו תלויה בתגובה ל-8 התנאים הארציים;
במה האושר או השמחה שלי תלויים;
מה חוסם את השמחה שלי ומה מאפשר לה לשגשג ולפרוח.

הסדנה היא חוויתית-תרגולית ותכלול גם לימוד ושיחה, שאלות ותשובות ושיתוף. נלמד תרגול מדיטציית ויפאסנה (תובנה) ומיינדפולנס, ונחקור את המקומות הפנימיים החוסמים אותנו מלחוות שמחה, כמו גם את אלה המאפשרים לנו להיפתח אל רגע ההווה, שרק בו ניתן לחוות שמחה ואושר אמיתיים.

מתאים גם לבעלי ניסיון וגם למי שאין לו/לה ניסיון בכלל.

על המנחה:
סַנדיה בר-קמה, מורה ללימוד ותרגול מיינדפולנס, בודהיזם ומדיטציית ויפאסנה, מתרגלת ומלמדת מעל 25 שנים. מורה בעמותת 'תובנה', מלמדת ב'מרכז הישראלי ללימודי גוף-נפש', במרכז 'שילוב' ובמסגרות נוספות, בריטריטים, בסדנאות ובקבוצות. חיתה 7 שנים חיי פרישות ותרגול באשרם ליוגה ומדיטציה בארצות הברית. מלמדת בגישה פרקטית וישירה, המקשרת בין התרגול לחיי היומיום. מאמינה שבכולנו טמונה היכולת לאהוב, לחמול, להיות נדיבים ולהתעורר.

"אם איננו יכולים להיות שמחים למרות קשיינו, איזה טעם יש לעבודתנו הרוחנית?"
הנזיר מהא גהוסאנאנדה

מהעושה אל האין-עושה – ובחזרה

 

תמלול שיחה שנתתי במהלך ריטריט.

תמללה: אופיר איל

נושא השיחה הערב "מהעושֶה אל האין-עושֶה – ובחזרה". או: "מהעושָה אל האין-עושָה ובחזרה". המשפט אולי מעט אניגמטי, חידתי, אבל אני מקווה שהוא יתבהר בהמשך.

אני רוצה לפתוח בציטוט ששמעתי מהמורה ההודי שהיה חי ממש עד השנים האחרונות, ראמש בלסקאר, ציטוט שהוא נהג לייחס לבודהה, אם כי אני לא ראיתי אותו בשום טקסט. אם אני זוכרת נכון, ראיתי את הציטוט הזה תלוי אצלו על הקיר בסלון בבית כשלמדתי אצלו בבומביי. והמשפט אומר: מעשים נעשים, פעולות מתרחשות, אבל אין עושה שעושה אותן.

בריטריט יש לנו זמן מיוחד, שבו אפשר להפנות פנימה את המבט שלרוב באופן מורגל מופנה החוצה, ואז מתאפשרת חקירה.

חקירה של מה? בגדול, חקירה של מה שגורם לנו סבל, בשביל מה? בשביל שנוכל להפסיק לעשות אותו. וגם מה שגורם לנו שמחה, בשביל שנוכל לפתח ולטפל את מה שגורם לנו שמחה. אז בואו נחקור מה זה העניין הזה של העושה ללא עושה: האם יכולה להיות עשייה ללא עושה? האם העושה זהה לעשייה? האם האין-עושה מתבטא באי-עשייה? ומה פירוש שפעולות מתרחשות ומעשים נעשים אבל אין עושה שעושה אותן?

הדהרמה אומרת שזה שמתרחשת פעולה, לא יוצר פועל; זה שמתרחשת ראייה, לא יוצר רואה; זה שמתרחשת שמיעה, לא יוצר שומעת; זה שמתרחשת עשייה, לא יוצרת עושה. האני העושה, אהמקרה בסנסקריט, זה שלוקח בעלות על העשייה, על מה שמתרחש. כריסטופר טיטמוס קורא לזה: האני "שנוחת" על הפעולה (הראייה, השמיעה, החשיבה, המודעות וכולי). "The I 'lands' on the action".

למעשה, הדהרמה אומרת שעצם הפעולה לא מעיד על כך שיש מישהי או מישהו שעושה אותה.

מאחר שכל זה נשמע אולי מסובך, בואו ניוועץ בנאגארג'ונה, שייפשט לנו את הדברים, בעזרת ספר מקסים שתרגם וערך ד"ר אביתר שולמן (שירת השורש של דרך האמצע). נגארג'ונה היה מורה מבריק במאה השנייה בהודו, והוא מתייחס הרבה לנושאים האלה. למשל הוא אומר – אני קוראת מתוך אמצע של כמה דברים שלו –

"כיצד ייתכן כי 'המתנועע נע', כל עוד מתנועע חסר תנועה לא ייתכן?"

זאת אומרת, איך יכול להיות שמישהו זז וגם בו-זמנית חסר תנועה. זה לא הגיוני, זה אוקסימורון, זה לא אפשרי.

"תנועה אינה מתחילה במה שנע בעבר;

תנועה אינה מתחילה במה שטרם נע;

תנועה אינה מתחילה במתנועע –  היכן מתחילים לנוע?

…לא הגיוני שהתנועה זהה למתנועע,

לא הגיוני שהתנועה נפרדת מהמתנועע.

אם התנועה זהה למתנועע, תנבע התוצאה של אחדות הפועל והפעולה",

מצד שני, אם התנועה לא זהה למתנועע, אם תנועה ומתנועע הם שני דברים נפרדים –

"תהיה תנועה ללא מתנועע ויהיה מתנועע ללא תנועה".

לפני שנים חייתי באשראם שהיה מוקדש ליוגה ומדיטציה וחיים רוחניים, כמו במנזר, אבל היה לנו גורו. כשהצטרפתי לאשראם זו הייתה קהילה של כמה מאות אנשים ומאוד מאוד התלהבתי, מאוד נמשכתי והתלהבתי והייתי כולי בתוך העניין, היו שם אנשים מדהימים והמקום היה יפהפייה: בנין על גבעה בתוך חורש ולרגלי הגבעה היה אגם וכל היערות מסביב היו מחליפים צבעים בסתיו, פשוט היה מקום מקסים ואנשים מקסימים. אבל לא הרגשתי שאני מתחברת לגורו. אגב, זה אותו גורו שלימים ייתן לי את השם סנדיה, הרי לא נולדתי עם שם הודי, ובהמשך מאוד התחברתי אליו, אבל בשנה הראשונה חשתי, אתם יודעים, אני ישראלית, מה זה כל ההשתחוויות האלה, מה זה ה- devotion הזה, זה לא בשבילי… הא, הא, הא, אירוניות הגורל; אחר כך זה היה מאוד בשבילי: התמסרתי לגמרי, וזו הייתה אחת החוויות הרוחניות הכי משמעותית בחיי.

כל שבוע היה מפגש של הקהילה עם הגורו, והוא יושב על במה ונותן שיחת דהרמה ואפשר היה לעלות ולשאול אותו שאלות. אז עליתי ואמרתי לו:

"תראה, אני באמת אוהבת את המקום הזה מאוד, אני אוהבת מאוד את האנשים. אני חושבת שזה מקום מדהים, אבל יש לי בעיה אחת קטנה, אני לא אוהבת אותך".

התשובה שלו הייתה מאוד מרשימה. הוא אמר: "אם את אוהבת את האשראם, אם את אוהבת את היצירה הזו, את האנשים, את המקום, את הקהילה, את הלימוד, אז כל זה חלק ממני. אם את אוהבת את כל זה, אז מבחינתי את אוהבת אותי".

"אולי", הוא אמר, "את רואה אנשים אחרים שמסתכלים עלי בצורה מסוימת, עם עיניים כאלה ועושים כל מיני השתחוויות ומדברים עלי באיזשהו אופן ואז את חושבת: אני לא כמוהם, אז כנראה שאני לא אוהבת. אבל", הוא אמר, "שיווה והריקוד שלו הם אחד. והאשרם והקהילה הזאת הם הריקוד שלי".

במסורת ההודית יש אייקון מאוד מפורסם – שיווה נטראז'. שיווה הוא אחד האלים במסורת ההודית ושיווה נטארז' זה שיווה הרוקד, אולי אתם מכירים את הפסל, יש לו כמה זרועות, ובכל יד הוא מחזיק כל מיני סמלים, סימבולים שונים, ויש מסביבו עיגול של אש, והוא עומד עם רגל אחת באוויר במודרה של ריקוד, והרגל השנייה עומדת על שד או גמד שלפי חלק מהפרשנויות מסמל את האגו. זהו ריקוד הניצחון של שיווה, ריקוד ניצחון-הרוח על האגו. אז הגורו השתמש בדימוי הזה כשאמר: "שיווה והריקוד שלו הם אחד".

אי אפשר להפריד בין הרוקדת לריקוד, נכון? כי כשהריקוד מסתיים, איפה אז הרוקדת? האם הריקוד מגדיר את הרוקדת? האם הריקוד מייצר רקדנית? ואם הוא מייצר רקדנית, איפה היא הייתה לפני שהתחיל הריקוד? ואיפה הרקדנית כשנגמר הריקוד? האם הרקדנית עדיין רקדנית כשהריקוד מסתיים? האם הרוקדת הייתה רוקדת לפני שהתחיל הריקוד? ומי תהיה הרוקדת כשהריקוד יסתיים?

וגם כאן בריטריט למשל, אנחנו יושבים פה באולם, עוד מעט יצלצל הפעמון ואנחנו נקום, נעמוד, נצא, נלך. איפה אז תהיה היושבת? לאן תיעלם היושבת? וכשנגמור ללכת, נחזור לכאן, ושוב נתיישב – איפה יהיה ההולך? לאן נעלם ההולך? או אולי ההולך, ההולכת, נמצאת כזרע של פוטנציאל ביושבת, והיושבת כזרע של פוטנציאל בהולכת? אבל אז מה עם השוכבת? והעומדת? והמתכופפת? והמתיישרת? איפה הן? איפה הן כולן ברגע זה?

ואם למשל עכשיו אני מזיזה את היד… אני אומרת:" אני מזיזה את היד", כי הדיבור מחייב שימוש במילים למען הנוחות; אם כל פעם שנרצה להגיד "אני" נצטרך להגיד "חמשת המצרפים וארבעת האלמנטים שמוחזקים ביחד על ידי היאחזות וכולי" – לא נספיק שום דבר בחיים. אז יש קונבנציה, הבודהה אמר שיש שלוש סיבות להשתמש במילה "אני" ואחת מהן זו קונבנציה, מוסכמה, מתוך נוחות אנחנו אומרים "אני", "אנחנו".

אבל מה יש כאן בעצם? יש כאן יד זזה ויש כאן תנועה. האם באמת יש כאן יד? גם "יד" זו קונבנציה. יש כאן מצבור של עצמות ובשר ועור וגידים, ובמבט יותר מקרוב יש כאן מצבור של אטומים ואלקטרונים שהפיזיקה הקוונטית אומרת שגם הם מתפרקים לאנרגיה.

וכשהתנועה של היד נעצרת, איפה התנועה? לאן נעלמה התנועה? וכשהיד במנוחה אז אין יד שמתנועעת, וכשהיד מתנועעת אין יד במנוחה. אז שוב השאלה: האם התנועה ומה שנע, הם אחד או הם נפרדים? וכמו שנאגארג'ונה אמר (אני עושה פרפראזה): כיצד ייתכן מתנועע שמפסיק לנוע – וכשהוא מפסיק לנוע אז הוא כבר לא "המתנועע" – כל עוד מתנועע חסר תנועה לא אפשרי? כל עוד מתנועע חסר תנועה לא ייתכן, כיצד ייתכן מתנועע שמפסיק לנוע? לא הגיוני שהתנועה זהה למתנועע. לא הגיוני שהתנועה נפרדת מהמתנועע.

אז איך נראית עשייה ללא עושָה? איך זה מרגיש לעשות עשייה ללא עושה? מה מאפיין עשייה ללא עושה?

חשוב לי להבהיר שעשייה ללא עושה זה לא אומר לא לעשות כלום! זאת הבנה שגויה של עשייה ללא עושה. להפך, אפשר לעשות הרבה יותר – והעולם מלא בדוגמאות מעוררות השראה – כשהעשייה היא ללא אגו, ללא "אני" ו"שלי".

אפשר ללמוד לזהות זמנים, רגעים, שבהם העושָה או העושּה, פחות מוצקים, פחות נוכחים, פחות מגובשים. אפשר להתחיל בלנסות לזהות ולהכיר רגעים בהם תחושת העושָה או העושֶה מאוד מורגשים, מאוד מוצקים, מאוד נוכחים. יש לכם רעיון מתי? באיזה זמנים יש תחושת אני מאוד חזקה ונוכחת?

זה לרוב כשיש סטרס, פחדים, כעסים. ככל שתחושת האני יותר נוכחת – יש שם פחות זרימה, פחות ספונטניות, פחות הנאה. אפשר לחשוב על זמנים שקל לנו וכיף לנו, למשל בחופשות. הרבה פעמים אנשים מתארים חופשה כמשהו שהיה מאוד אוורירי וקליל וכיפי וזה מעניין לשים לב שבזמני חופשות, דווקא האני העושה הרגיל, הקבוע, של חיי היומיום, של המטלות ושל הצריך והחייבים להספיק והטרדות והספקות וההרגלים, בזמן חופשה כל זה לא קיים. משהו בתחושת האני פחות נוכח ומתאפשרות יותר קלות, יותר קלילות, יותר שמחה. אני חושבת שזה נורא חשוב שנְתרגל וניתרגל לזהות רגעים כאלה כי יש במוח שלנו משהו שנקרא Negative bias, יש לו הטיה לשליליות, נטייה יותר להתפקס על הרגעים שרע לנו, שחסר לנו, שצריך לעשות לגביהם משהו, ואנחנו הרבה פעמים מפספסים רגעים של שמחה, של הנאה, של שלווה. הרגעים האלה פחות נרשמים בתודעה.

חשוב שנְתָרגל לשים לב אליהם. שיירשמו בתודעה. כמו שפעם היו אומרים, בתור תרגיל:  תשימו לב מעכשיו לפולקסוואגן חיפושית צהובה (פעם עוד היו כאלה, זה מסגיר את הגיל שלי…). ופתאום, מתחילים לראות מלא כאלה. אז אם נחליט, כתרגיל, לשים לב למצבים נעימים, לרגעים שמחים, זה ינכיח אותם. הבודהה הציע לסחוט את טיפות הדבש מהרגעים האלה. ואני בטוחה שיש לנו מלא רגעים כאלה בחיי היומיום, רק איכשהו הם לא נרשמים, אנחנו מדלגים מעליהם בתודעה ואנחנו מפספסים טווח שלם של איכויות שקיימות בחיים שלנו, איכויות של הנאה, של שמחה, של חופש.

אתמול נסעתי על כביש 6 ומרחוק ראיתי לאורך הגדר-בטון שבצד ימין מכונית של כביש 6, כתום-לבן כזה, והנחתי שהם בודקים מהירויות של נהגים ואכן התנועה קצת האטה, אבל כשהתקרבתי לשם ראיתי שבשולי הכביש הולך לו עייר קטן והמכונית של כביש 6 ליוותה אותו, אולי דאגה לו ושמרה שהוא לא ייפגע ורצתה לעזור לו לצאת ביציאה הראשונה או אני לא יודעת מה, אבל זה היה כל כך מפתיע שלשנייה הרגשתי כאילו בועה קטנה של אושר התפוצצה לי בלב. זה היה כל כך משמח לראות עייר באמצע החיים ואת המכונית של כביש 6 דואגת לו. כשאנחנו מתחילים לשים לב לרגעים האלה, אנחנו מתחילים לחוש באופן חוויתי איך מתרחשת עשייה ללא עושה, ללא מישהו או מישהי שלוקחים על העשייה הזו בעלות, בלי שהאני ינחת על הסיטואציה.

עשייה ללא עושה הרבה פעמים תאופיין בחוסר מאמץ, בתחושה שזו חוויה נעימה שיש בה קלילות, שלווה, הנאה, ספונטניות. כמו לפעמים בשחייה או בריצה או בריקוד או כשעושים אהבה או כששומעים מוזיקה או בשעת משחק. כאילו הפעולה עצמה משתלטת. הפעולה takes over  והיא הופכת להיות כאילו היא מתרחשת מאליה, מתרחשת מעצמה. ומי שעושה אותה נעלמת.

אין לי ספק שכולנו מכירים את החוויה: אלה רגעים של שלווה, של חיבור, של שמחה, של הרמוניה.

אני חשה כמעט כל ערב את התחושות האלה כשענת הבת זוג שלי ואני יוצאות עם הכלבה לטיול, וכל חבורת החתולים שלנו מצטרפת. אנחנו עברנו לבית הזה רק לפני חצי שנה וירשנו מהקודמת חבורה של חתולים על המרפסת, שלל מגוון, גדולים וקטנים, דני הזכר השחור הגדול, ויש את הקטנצ'יק הכתום הצפצפן, ועוד זוג, אימא ובן, חנה ושייקה, שחורים לבנים, ועוד אחת אפורה, אפורי קוראים לה, ואימא של אפורי, שאין שם, ושלג הזכר הלבן, וכל החבורה העליזה והססגונית הזו יוצאת אחרינו ברחובות, רצה אחרינו, אלה רצים לכאן, אלה רצים לשם, מרחרחים וקופצים אחד על השני, משחקים ומתרוצצים בהמולה גדולה. רחוב אחרי רחוב עושים איתנו סיבוב ואני כל פעם מתפלאת – מה יש להם לצאת ככה עם הכלבה, (שהיא פחות או יותר בגודל של החתול הגדול), מה יש להם לצאת אתנו לטיול, ערב, ערב? זה מרגיש לי כמו גן ילדים, שהגננת אומרת: ילדים, עכשיו יוצאים לטיול, קחו את התיקים, שימו כובעים, תתחלקו לזוגות וקדימה. אז ככה כל המשפחה הקטנה הזו, ערב ערב. וזו חוויה מאוד של שמחה, של שעשוע ושל פליאה. אז כשאנחנו חווים רגעים כאלה אנחנו יכולים לעצור רגע, תוך כדי ולשאול: איפה פה העושה? איפה פה ההולכת?

אבל גם אין צורך להתאהב ברעיון של אין-עושה. "יש עושה" זה רעיון, קונספט, זו לא המציאות; "אין עושה" זה גם כן רעיון, גם כן קונספט. מה שיש זה מה שקורה ברגע זה בלבד, רגע אחרי רגע. כל השאר זה סיפורים על. אנחנו כולנו story tellers (מספרי סיפורים) מעולים. וטוב להיות מודעים לסיפור שמתרחש – וגם עליו לא לקחת בעלות, לא להזדהות איתו, ולא לשפוט ולהלקות את עצמנו בגללו – שזה גם סוג של הזדהות.

אז אם שניהם רעיונות ולא מה שקורה – לאיזה צורך דנו בזה בכלל?

כי מה שחשוב בכל הדיון הזה, ושוב נחזור לנגארג'ונה, והוא אומר:

"כאשר דועכים אני ושלי [האני העושה] –   ההיאחזות נכחדת".

הדבר החשוב בכל החקירה הזו זו הכחדת, או הפחתת, ההיאחזות. כי זו המטרה של הדהרמה, להפחית את האי- נחת, את הסבל. והבסיס לכל צורה וסוג של סבל – על פי הבודהה – זו היאחזות. כך שהחשיבות או התרומה של כל החקירה של העושה והלא עושה היא בהבנה המשחררת. זה לא עוד רעיון לאמץ, לא עוד קונספט לשים לנו כמטרה לחתור אליה, כעוד הישג להתהדר בו. כי אז, אם אנחנו נאחזים ברעיון הזה, אנחנו שוב במעגל האי- נחת, הדוקהה. החשיבות של החקירה הזו היא ההבנה המשחררת, ומתוך ההבנה הזאת יכולה לנבוע ידיעה ישירה שמאפשרת לתנועה של הרפיה ושחרור מההיאחזות ב"אני" וב"שלי". מה שמאפשר יותר קלילות, יותר שמחה ויותר חופש בחיים. מה שמאפשר לכוח החיים לנוע בתוך הפעולות, ושהפעולות ינבעו מתוך כוח החיים, בהרמוניה עם תנועת החיים עצמה. ואז הפעולות מרגישות כמו ריקוד. אין בהן מאמץ, אין בהן הפרדה בין העושָה לפעולה.

יש במסורת סיפור על תלמידה שבאה למאסטרית, למורה שלה, ושאלה אותה: "מה הוא המצב לפני ההארה"? המאסטרית ענתה: "ההר הוא הר, הנהר הוא נהר והעץ הוא עץ". אמרה התלמידה: "וואו, ומה קורה בזמן ההארה"? ענתה לה המאסטרית: "ההר אינו הר עוד, הנהר אינו נהר עוד, והעץ אינו עץ עוד". הסתקרנה התלמידה ושאלה: "ומה קורה אחרי ההארה?" ענתה לה המורה: " ההר הוא שוב הר, הנהר הוא שוב נהר, העץ הוא שוב עץ".

כשאנחנו מרפים מהרעיון של יש אני עושה ומהרעיון של אין אני עושה, כשאנחנו מרפים משניהם, מהסיפור על מה שקורה – לטובת המפגש האותנטי, הבלתי אמצעי עם מה שקורה, רגע אחרי רגע, נפתח מרחב עצום, עצום כמו השמים בליל כוכבים בסיני, ובמרחב בעצום הזה, שהוא לא חיצוני והוא לא פנימי, מתרחשת תנועת החיים. כי מה נע? תנועת החיים. מה מניע? תנועת החיים. וכאשר אין היאחזות בתודעה ברעיון או ברעיונות על החיים, אז החיים זורמים דרכנו ובנו, בחופש מוחלט, כמו נחל קטן שמפכה ומבעבע ושוקק וצוהל, מלא חיות ואנרגיה ושמחה.

אני רוצה לסיים עם שיר שבשבילי ממש מסמל עשייה ללא עושָה,

של אווה קילפי בתרגום של רמי סערי.

בלכתי לישון עולה על דעתי:
מחר אחמם את הסאונה,
איטיב עם עצמי,
אוליך, אשחה, ארחץ,
אזמין את עצמי לתה ערב,
אדובב את עצמי בחיבה ובלהט,
אשבח: אישה קטנה ואמיצה שכמותך,
אני בוטחת בך.

 

אני מזמינה אותנו במהלך הרטריט להפנות כלפי עצמנו ולשבח את השבח הזה:

איש קטן ואמיץ שכמותך, אני בוטח בך; אישה קטנה ואמיצה שכמותך, אני בוטחת בך.

 

 

ארעיות – שאלות ותשובות

שאלות מכריסטופר טיטמוס, תשובות מסנדיה

 התרגול של ארעיות הוא כלי נהדר להביא אותנו קרוב יותר למציאות – אבל הוא לא המציאות

images (2)

 

  1. אחרי ראייה והבנה של ארעיות, מה הלאה?

ארעיות רלוונטית או ישימה רק במציאות המותנית. אחרי ראייה והבנה של ארעיות – צריכה להיות הבנה וראייה של הלא-ארעי, של מה שאינו נולד, האלמותי, שאינו כפוף לארעיות.

  1. האם התהוות מותנית גם מאשרת וגם מפריכה ארעיות?

מניסיוני האישי, כשאני בוחנת את החוויה שלי ממש ממש מקרוב, שינוי כלל לא קיים. זה כאילו שיש "עכשיו" קבוע, ובעצם, זה אפילו לא כך. זמן לא קיים. "זמן" הוא מוסכמה. בדיוק כמו "מרחב". יחד הם יוצרים את המציאות התלת-מימדית הקונבנציונלית כפי שאנו מכירים אותה, כדי לאפשר לנו לתפקד ולשמור על קוהרנטיות. גם "עכשיו" הוא פיקציה, מאחר שקיימת רק תרכובת של נסיבות ותנאים. במציאות, אין "דברים" ולכן אין זמן. אז נאמה-רופה-ויניאנה (Nama-Rupa-Vinyana) מופיעים ביחד וחדלים ביחד. אבל באמת, דבר לא מופיע ודבר לא חדל. אין "רגע" ואין – ולא יכולה להיות – כל תנועה. כאשר, למשל, אני מזיזה את היד שלי, היד היא בהווה מתמיד ולא זזה בכלל. גם אם ננסה לשבור את התנועה לחלקים זעירים – בסופו של דבר נראה שאין תנועה, אלא בהשוואה של מה שהיה ומה שישנו ומה שהפך להיות.

אז במישור היחסי, התהוות מותנית מאשרת ארעיות. במישור האולטימטיבי, הכול מתקיים בו-זמנית.

  1. כדי שתתקיים ארעיות, צריך שיהיה "דבר" (בתודעה/בחומר) שהוא ארעי. מהי תגובתך?

"הבעיה" עם מושג הארעיות היא שהוא מניח מראש שיש "דברים" ושהם "משתנים". מניסיוני האישי, כשמתקרבים ממש קרוב לתופעות, אין "דברים", אין דברים סטטיים, אלא תהליכים דינמיים שנמצאים באינטראקציה עם תהליכים דינמיים אחרים.

  1. האם ראיית ארעיות היא אמצעי לשחרור מהיצמדות, או יותר מכך?   

ראיית הארעיות בהחלט תורמת  לשחרור מהיאחזות, כי כמו שהבודהא אמר, אין היגיון ותוחלת להיאחז במה שנתון לשינויים. בנוסף, ראיית הארעיות מעצימה את החוויה של הדרגתיות והשתנוּת של תחושת העצמי. כלומר, תחושת העצמי היא לא או on או off, אלא מדורגת, מופיעה במינונים ובעוצמות משתנות. יש זמנים שתחושת העצמי יותר מוצקה ודחוסה (למשל, בזמנים של כעס או פחד), ויש זמנים שתחושת העצמי יותר קלילה ודלילה (בזמנים של אהבה, או שלווה, למשל).   Arunachala

כשמבינים וחווים את "הגמישות" והנזילות של תחושת העצמי (המבוססת על ומושפעת משינויים של נסיבות ותנאים) –  רואים ומבינים את הריקות של קיום-עצמי. וכך ההופעה של תחושת-העצמי הופכת להיות פחות בעייתית, כאשר גם היא נתפסת כ-"לא אני, לא שלי", מה שמוביל לתחושות של חופש ושמחה גדולה. יש פחות הזדהות עם "מופע" התופעות שנקרא "הופעת תחושת העצמי", כך שהוא פחות משעבד אותנו. תחושת העצמי יכולה להופיע בחופשיות ולחלוף בחופשיות ואינה נתפס כבעיה. הופעתה וחדילתה של תחושת העצמי נתפסת ונחווית באותו האופן שבו נתפסות ונחוות ההופעה והחדילה של עננים, שירת הציפורים, פריחה של פרח, גשם או עלה נופל. כשם שאין בעלות והזדהות עם אירועים אלה – כך אין (או יש פחות) בעלות והזדהות עם האירוע שנקרא "תחושת העצמי".

  1. בפאלית, המילה לארעיות היא אניצ'ה – שפירושה המילולי הוא 'לא-קבוע', 'לא-תמידי'. כיצד זה מועיל לתרגם אניצ'ה כ'לא-קבוע'?

מועיל להשתמש במונח "לא-קבוע" כאמצעי מיומן (Upaya), מאחר שלעיתים, בתודעה של חלקנו, "ארעיות" הפכה ל"דבר", לשֵם עצם, למשהו להיאחז בו. "לא-קבוע" הוא שימושי ככלי תרגולי, כתזכורת, ולא כ"דבר" להיאחז בו. "ארעיות" עלולה להפוך לעוד מבנה מנטלי, כמו שקורה לעתים אצל מתרגלי ויפאסנה, במקום שיהיה כלי מועיל לדה-קונסטרוקציה של כל המבנים ולשחרור מהיאחזות.

  1. מה הן המגבלות של מדיטציה על ארעיות?

המגבלות והסכנה הן כמו שכתבתי לעיל – אם דבקים ברעיון של ארעיות כַמציאות האולטימטיבית, או האמת, ולא כאל מאפיין של המציאות המותנית, ואם לא מתעניינים, או אפילו מודעים, לְמה שאינו ארעי, מה שאינו כפוף או נתון לארעיות. עבור חלקנו, "אניצ'ה" הפכה להיות כמו מנטרה המשמשת להרחיק את עצמנו או להימנע או לעקוף חוויות, במיוחד חוויות לא נעימות. מתרגלת בשיטת גואנקה סיפרה לי פעם שהיא משתמשת ב"אניצ'ה" כמו בנביחה של כלב כנגד כל חוויה לא נעימה. יישום כזה של ארעיות "מאפשר" להימנע מלחקור את טבען של חוויות לא נעימות, כמו גם את הנסיבות והתנאים שהביאו להופעתן.

  1. מה מאשר ארעיות כלא-עצמי, לא-אני (non-self)?

כאשר יש ידיעה שיש זרימה של תהליכים, זרימה בלתי נפרדת, שנמצאת באינטראקציה תמידית עם תהליכים אחרים – חוויה זו מאשרת אי-עצמיות. בעיצומה של הזרימה הזאת, שכל הזמן נמצאת בתנועה ובהשתנות – אי אפשר למצוא זרע או חלק שאינו משתנה, שאינו מופיע תלוי תנאים ונסיבות, שאפשר לקרוא לו: "אני". תחושת העצמי מתמוססת או פוחתת כאשר חווים את עצמנו כמצבור של תופעות משתנות, הנמצאות באינטראקציה עם מצבורים אחרים של תופעות משתנות. וכך אנו רואים את האופי הלא-אישי (או הרֵיק) של אינטראקציות אלה. זה הכול רק תופעות רוקדות זו עם זו בצורות שונות ריקוד חופשי וספונטני!   דיכאון

כאשר זאת החוויה, אין, או יש פחות, היצמדות לתחושת העצמי ולחשיבות עצמית. טבעה האמיתי של תחושת העצמי מתגלה או נחשף בבהירות רבה –  שהוא ריק ממהות מוצקה וקבועה. יש הבנה של הלידה והמוות של כל רגע ורגע, של כל ננו-שנייה; לראות ארעיות דרך "העדשה" הזאת חושף את טבען הריק של כל התופעות. אז רואים וחווים שכל התופעות מתהוות ונעלמות ללא הרף, ורואים איך התודעה שוזרת יחד את כל הרגעים המתחלפים הללו, המתהווים ונעלמים, כמו חרוזים במחרוזת. כמו שבצפייה בסרט שעשוי מפריימים נפרדים – התודעה מחברת ביניהם ויוצרת רצף של סרט אחיד מחובר וקוהרנטי.

  1. 8. מהו הערך של מודעות לארעיות?

מודעות לארעיות משחררת את הלפיתה בהיאחזויות –  זה כשלעצמו מביא תחושה של חופש ושמחה. היא גם מעניקה תובנה לאופן שבו התודעה בונה מבנים נפשיים ופיסיים. הוא חושפת את הריקות של העצמי ואת ההפרדה הכוזבת בין העצמי והזולת. היא מעודדת להתבונן ולחוות את העולם ואת העצמי בדרכים פחות מורגלות. היא חושפת את טבעו של העצמי כתופעה המופיעה בתלות בנסיבות ותנאים –  כפי שהם מתחלפים ומשתנים, כך גם תחושת העצמי משתנה ומתחלפת בהתאמה. הבנת ארעיות תורמת להתפכחות מתחושת העצמי ו"יציאה מהטראנס" של הדרך המורגלת שלנו להיות, לראות ולחשוב.

כאשר כך רואים וחווים התפכחות מתחושת העצמי, ואת הטבע הבלתי נפרד של כל "הדברים", באופן טבעי טוּב-לב וחמלה מתעוררים וממלאים את הלב – לעצמנו ולאחרים, כולל את כל היצורים החיים ואת עולם הצומח. תחושה של קשר עמוק, של אהבה וקלוּת ממלאת את הלב. תחושת החופש שמתעוררת מאפשרת ליהנות ולהעריך את היופי והמופלאוּת של עולם מדומיין זה, מבלי לחשוש מהופעת היאחזות.

  1. מדוע ארעיות היא אמת יחסית, לא האמת המוחלטת?

התרגול של ארעיות הוא כלי נהדר ובעל ערך להביא אותנו קרוב יותר למציאות – אבל הוא לא המציאות עצמה. הוא עדיין מותנה, לא בלתי-מותנה. הבלתי-מותנה הוא "מחוץ למרחב", מחוץ לספֵירה, של שינוי. שינוי לא חל עליו.  הבלתי-מותנה נשאר יציב כמו שהאוקיינוס ​​נשאר יציב למרות הגלים.

 *  *  *  

 

שולחן פיקניק על הדשא

 

שולחן פיקניק על הדשא
בשמש
התרחשות כל כך חד
פעמית,
ייחודית, חסרת זמן
ונשגבת.
שלושה פסים של אור
נתמכים על ידי קורות שהיו פעם
עץ חי נטוע באדמה
(ועכשיו הן עץ חי באופן אחר
נטועות באדמה באופן אחר),
ברגיי ברזל גדולים
כמו לגו,
אדמה
ושמים.
חלום המוות של הזמן
לא נוגע בשולחן הפיקניק
שעל הדשא.

עכשיו משב הרוח פיזר את העננים
והאור על השולחן משתנה.
האומנם?
במה שידו של הזמן המתוסכל
קצרה מלגעת
גם שינוי לא קיים.

{2B64ACAB-FCD7-4556-ABF2-F781A23F3FF9}

התשוקה לשחרור

הביטוי "תשוקה לשחרור" נשמע על פניו כסתירה: מה לתשוקה – שנחשבת במסורת הבודהיסטית לשורש כל הסבל והשיעבוד, ולשחרור – שמתואר כ"מיגורם המוחלט של החמדנות, השנאה והתעתוע". איך 'תשוקה' ו'שחרור' יכולים לדור בכפיפה אחת?

נדמה שבחוגי הדהרמה יש לתשוקה מוניטין מפוקפק, ואילו השחרור נתפס כמטרה ראויה. בשפה הפאלית יש שתי מילים שונות לתאר שני סוגי תשוקה. התשוקה לשחרור נמצאת בקטגוריה של תשוקה "מיטיבה" (צ'אנדה – (Chanda, לעומת אחותה הנחותה ממנה: התשוקה (הצמא) למילוי צרכים ותאוות חושים (טאנהא Tanha )

ברצוני לבחון האם תשוקה ושחרור הם אכן הפכים קוטביים כפי שנדמה על פניו.

"הלכתי אל היער כי רציתי לחיות מתוך כוונה תחילה"

לפני כמה שנים הייתי עדה לחילופי דברים שהותירו בי רושם עמוק. שירתתי בקורס מדיטציה עם המורה האמריקנית לוויפאסנה שאילה קת'רין. יום אחד, בזמן השאלות והתשובות, שאל אחד המשתתפים על שעמום; הוא אמר שהוא משועמם. שאילה היתה יכולה לענות על השאלה הזאת בכמה דרכים: היא היתה יכולה לדבר על חמשת המכשולים, שהשעמום הוא אחד מהם; היא היתה יכולה לעודד אותו לטפח עניין בפרטים הקטנים של הנשימה או בפרטים הקטנים של הרגע; או שהיא היתה יכולה לשלוח אותו לעשות מדיטציה בהליכה, להזרים קצת את האנרגיה שלו.

במקום זאת, שאילה שאלה אותו כמה עניין יש לו ברגע הנוכחי, בכאן ועכשיו. על כך ענה המתרגל שאין לו עניין מיוחד. ואז עשתה שאילה דבר מפתיע למדי: היא אמרה שהיא לא מאמינה לו, ושאלה אותו למה הוא שם, בקורס. הבחור עצר וחשב לרגע, ואז אמר: "כי אני לא רוצה לבזבז את החיים שלי".
המילים האלה פרטו על מיתר עמוק בתוכי.

מה זאת אומרת "לא לבזבז את החיים שלי"?

ואיך נוכל לחיות את החיים כך שלא נרגיש שהם מבוזבזים?

בשנות העשרים לחיי גרתי במנהטן, ובהתאם לגיל ולמקום היה רוב זמני מוקדש לחקירת התנסויות של סקס, סמים ורוקנ'רול. ואז, יום אחד, נתקלתי במילותיו של המשורר האמריקני המפורסם, הנרי דיוויד ת'ורו:

"I went to the woods because I wished to live deliberately"
)הלכתי אל היער כי רציתי לחיות מתוך כוונה תחילה).

המילים האלה טלטלו אותי עד שורש נשמתי: מה זאת אומרת לחיות מתוך כוונה תחילה? משהו בכל תא מתאי גופי זיהה את הרעיון הזה והדהד עמו, על אף שלא היה לי מושג ברור למה הכוונה.

בשבילי, כיום, לא לבזבז את חיי פירושו לחיות מתוך כוונה תחילה. ולחיות מתוך כוונה תחילה פירושו להיות ערה. התשוקה להיות ערה הביאה אותי לתרגול.

אתם על הרפסודה

לעתים קרובות אנחנו שומעים שעלינו לעמוד על המשמר ולהיזהר מן התשוקה להיות משוחררים מפני שמקורה באגו; האגו רוצה לענוד את השחרור כמדליה, לראות בו הישג אישי. בדרך כלל אני לא אוהבת את השימוש במילה "אגו", שלרוב נאמרת בקונוטציה שלילית ומקטינה, כאילו משהו לא בסדר או לא רוחני עם האגו. לטעמי, אגו הוא הופעתה של תחושת העצמי, וככזה, האגו אינו מכשול בדרך לשחרור, במיוחד אם אנחנו לא מזדהים איתו, אם אנחנו רואים דרכו, רואים אותו כפי שהוא: מופיע וחולף מרגע לרגע, והופכים אותו לאובייקט להתבוננות בדומה לארבעת מוקדי תשומת הלב המתוארים בסאטיפטאנה סוטרה.

בואו לא נדאג כל כך בעניין האגו כשאנחנו מרגישים את הכמיהה להיות ערים. טיל שנשלח לירח אינו עסוק בשאלה מי שלח אותו – האמריקנים או הרוסים; הטיל רק חושב: "וואו, אני הולך לראות את הירח!" באופן דומה, כשאנחנו מרגישים כמיהה עמוקה להיות חופשיים, בואו לא נייגע את מוחנו בשאלה מניין באה המשאלה הזאת; הדבר היחיד שחשוב הוא הרצון להיות ערים.

התעוררותה של תשוקה היא בלתי נמנעת, היא טבועה בעצם היותנו בתוך גוף. לפי הבודהא, כשמתרחשת תפיסה – מתרחשים הכרה, מתן שם והמשגה, ומשם קצרה הדרך להתעוררותן של התשוקה והסלידה.

מתשוקות אנו יוצרים היאחזויות. בשונה אולי מן התפיסה הבודהיסטית, אני מאמינה שכל התשוקות נובעות מן התשוקה ה'מקורית' לאחדות, לאיחוד, כשם שכל כאב נובע מן הכאב ה'מקורי', כאב ההיפרדות, שהיא תחושת ה'עצמי', הופעת האגו.

באופן דומה, אני מאמינה שבבסיס כל התשוקות עומדת התשוקה להיות משוחררים, משוחררים מסבל, משוחררים מכאב, אלא שתשוקות אלה מוסטות ומופנות בטעות לאובייקטים חיצוניים שונים, לעושר, כוח, תהילה ותענוגות חושים, נוחות וביטחון. סיפוק התשוקות הללו הוא עקר, אבל לא לגמרי חסר תועלת כי הוא נותן לנו הצצה לחוויית החופש, טעם קצר-מועד אבל מוחשי של השחרור. זהו ניסיונה של התודעה לרפא את ההפרדה, לשוב לאיחוד.

פונג'אג'י, מורה האדוואיטה-ודאנטה (האי-שניות), הידוע בכינויו פאפאג'י, אומר: "מרגע שעולה התשוקה לשחרור, מרגע זה ואילך אתם על הרפסודה. אם אתם משתוקקים לחופש יותר מאשר לכל דבר אחר, תשוקה זו כבר דואגת לכל השאר. מטפלת בכל התשוקות האחרות".

בתור בודהיסטים קטנים וטובים (כולל אותי), לא פעם אנחנו חושבים שהתשוקות שלנו מפריעות, שהן מכשול בדרך לשחרור. אנחנו מפחדים מהתשוקות שלנו ומהכוח שלהן. אנחנו חושבים שעלינו לבחור בין תשוקות לבין שחרור. אבל תשוקות הן בגדר בעיה רק בתודעה שמפצלת את הדברים לדואליות: "זאת תשוקה טובה, זאת רעה; זאת קדושה, זאת לא". הבעיה טמונה במה שהתודעה עושה עם התשוקה מתוך תקווה להימלט מהכוח של התשוקה.

אנחנו לא צריכים להילחם בתשוקות שלנו – קונפליקטים מזינים את האגו/ה'עצמי'. המאבק לחיסולן של התשוקות הוא כשלעצמו ביטויו של העצמי; העצמי משגשג ממאבקים וקונפליקטים. כשאנחנו מתנגדים לתשוקה כלשהי באומרנו: "אני לא רוצה להיות משועבד/ת לה", אנחנו מפעילם כוחניות; מה שאומר שאנחנו עדיין משועבדים לאותה התשוקה. הגורו שלי, היוגי אמריט דסאי נהג לומר: “What you resist – persists”. מה שמתנגדים לו – נמשך.

טעות בידינו כשאנחנו חושבים שמטרת הדרך הרוחנית היא לכבוש ולמגר חמדנות והיאחזויות. אין צורך להיפטר מכל ההיאחזויות והתשוקות, אלא – בעזרת מאמץ נחוש ועקבי – לראות בבהירות אל תוך טבען הריק; להבין שהבעיה לא טמונה בתשוקות אלא בדרך שהתודעה נאחזת בהן ומרגישה כבולה בעטיין. אז אנחנו יכולים להתבונן בתשוקות נושרות בזו אחר זו, וליהנות מהחופש, שגדל עם כל יום. עם כל יום, פחות ופחות תשוקות – לא בכוח, אלא מתוך ההבנה והחוכמה שמוליד התרגול, או מתוך איזה חסד ספונטאני של החיים.

אנחנו שקועים בבוץ של הדואליות וזו לא בעיה!

כשאנחנו זוכרים שגם התשוקות הן חלק מתנועת החיים, אנחנו שמים לב שלא למעוך אותן. הוצבנו בעולם הדואלי כדי להיות שרויים כל כולנו בדואליות, שקועים בבוץ הדואלי עד צוואר, עד שאנחנו מואסים בזה מספיק כדי לחפש מוצא. או אז אנחנו מגלים את ה'לא-דואלי', האי-שניות, ואנחנו נוטים להתלהב ולדחות את הדואלי. בסופו של דבר ייתכן שנגלה שאלה לא שני דברים נפרדים; אין 'דואלי' ו'לא-דואלי' – אנחנו שקועים בבוץ של הדואליות וזו לא בעיה! בשלב הראשון אנחנו חוקרים את הבוץ, בוחנים אותו, מהרהרים בו, קוראים וכותבים עליו, ומנסים להתעלות מעליו. לבסוף אנחנו מבינים: אין מעל מה להתעלות! כן, אנחנו תקועים בבוץ, ועם זאת – אין בוץ, ואין שום דבר תקוע.

תשוקות הן מורות-דרך. הן מורות על הכיוון שאליו אנחנו רוצים ללכת, כמו האצבע שמצביעה אל השמש. נהוג לומר: "אל תסתכלו על האצבע, היא רק מצביעה, תסתכלו על השמש". ייתכן שבתחילה תשוקות מצביעות, ואנחנו צריכים להביט מעבר להן, אל מה שהן מצביעות עליו. אבל גיליתי: כל דבר הוא מורה-דרך. הכול בחיים מצביע אל מה שמעבר. ואז אנחנו עשויים לגלות משהו ממש מוזר: הכול מצביע בחזרה אל עצמו. אין הבדל בין מה שמצביע, לבין מה שמצביעים עליו. הכול הוא החומר שממנו עשוי השחרור.

מה שהתודעה החופשייה יודעת – שיחת דהרמה

מתוך שיחת דהרמה בקורס ויפאסנה אפריל 2007

נולדתי וגדלתי בקיבוץ, ובאותה תקופה לא גרנו עם ההורים אלא בלינה משותפת. ההורים היו באים בערב, משכיבים אותנו לישון, מקריאים לנו סיפור, נושקים נשיקת ליל מנוחה והולכים הביתה (ל"חדר של ההורים"). אנחנו נשארנו לישון בבית הילדים, ועל שלומנו הייתה מופקדת "שומרת הלילה", לרוב בחורה צעירה אחרי או לפני צבא, שזה היה תורה לשמור. בלילות הקיץ היא הייתה יושבת על המרפסת, וכשהיא הייתה שומעת קול בכי היא הייתה מסתובבת בין גני הילדים למצוא מי הבוכה.

בגיל שש או שבע הייתי ילדה שובבה למדי, ואהבתי לעולל תעלולים. חלקתי אז חדר עם חבר טוב, אביתר, ובלילות נהגנו לעשות תעלולים שונים ובלגאנים. היה בגן שלנו מטבח קטן עם חלון הפונה אל המרפסת היכן שישבה שומרת הלילה. לילה אחד, חברי הקטן ואני התגנבנו החוצה ממיטותינו והחלנו לזרוק דרך החלון פרוסות לחם שנשארו מארוחת הערב על השומרת. אחרי כמה פעמים כאלו היא יצאה אלינו בריצה זועמת, ואנחנו רצנו לחדרנו צווחים מצחוק, אבל באופן מאוד מתוחכם (ומאז אני יודעת כיום שילדים בני שש יכולים להיות מאוד מתוחכמים) – רצנו כל אחד לא למיטתו הוא אלא למיטת חברו: אני רצתי למיטה של אביתר והוא רץ למיטה שלי.

שומרת הלילה נכנסה בכעס לחדר שלנו ואמרה לנו להיות בשקט, לסובב את הראש לקיר ולישון! צחקתי כל כך שעשיתי פיפי בפיג'מה. כשזה קרה התביישתי ופחדתי להרטיב את המיטה של אביתר, כך שמרגע זה ואילך כל מה שרציתי היה לחזור למיטה שלי ו'לסגור את הלילה'.

אבל השומרת לא נתנה לנו להתחלף בחזרה במיטות. למה? כי היא לא האמינה לנו שהתחלפנו במיטות, שלא רצנו באופן אינסטינקטיבי למיטות שלנו. היא חשבה שאנחנו עובדים עליה, וציוותה עלינו להישאר במיטות היכן שאנחנו, מה שגרם לי לחשוב כבר בגיל שש שהמבוגרים הם יצורים מוזרים ולא הגיוניים.
אבל מה שהיה מעניין לגבי האירוע ההוא היה העובדה שהשומרת לא יכלה להאמין לַאמת שהייתה מונחת ממש לפניה, האמת שלא נמצאנו במיטות שלנו, ושעשיתי פיפי במיטה של החבר שלי, לא בשלי! האמת הייתה ממש לפניה, ועדיין היא לא יכלה לקבל אותה כי היא לא תאמה את התפיסה שלה לגבי האמת, היא לא תאמה את ההבנה שהייתה לה לגבי מה ילדים בני שש מסוגלים לעשות.

רוב הזמן כולנו בדיוק אותו הדבר. האמת מונחת ממש מתחת לאפינו אבל היא לא תואמת את המושגים שלנו לגבי המציאות, את הרעיונות, הדעות וההעדפות שלנו, לא מתאימה לציפיות ולאידיאולוגיות שלנו. המורה לוויפאסנה כריסטופר טיטמוס מזכיר תכופות את ה"איזמים" שבחיינו – כמעט כל דבר שמסתיים ב-"איזם" הוא מסך, מסווה; האידיאולוגיות שלנו מעוורות אותנו לַאמת, למציאות. בצעירותי הייתי מאוד אידיאליסטית, במידה מסוימת אני עדיין נאבקת עם זה… מה שאנחנו חושבים שנכון או לא נכון מעוור אותנו פעמים רבות למה שיש, למציאות.
אני מעדיפה לומר "מציאות" על פני "אמת" כי האמת היא דבר מורכב וטעון לרבים מאיתנו: "זו האמת שלי, זאת האמת שלך, ואם אתה חושב אחרת נתחיל להתווכח עליה…". אז אני מעדיפה להשתמש במילה "מציאות" כי אפשר להתווכח לגבי האמת אבל לגבי המציאות? זוהי המציאות, זה מה שיש, אף אחד לא יכול להתווכח לגבי המציאות, נכון?

לא נכון. אנחנו מתווכחים עם המציאות כל הזמן.

מה פירוש "להתווכח עם המציאות"?

כאשר יורד גשם ואנחנו אומרים: "לא צריך לרדת גשם, זה הורס לי את התוכניות לסופשבוע" – אנחנו מתווכחים עם המציאות; כאשר לא יורד גשם ואנחנו אומרים: " הארץ הזאת צריכה מים – צריך לרדת גשם!" אנחנו מתווכחים עם המציאות. כאשר תוקפת אותנו מחלה, ואנחנו מתקוממים: "למה אני?", כאשר מישהו שאהב אותנו לא אוהב אותנו יותר ואנחנו מנסים להחזיר את הגלגל אחורה; אם פיטרו אותנו מהעבודה ואנחנו מרגישים: "זה לא צודק!", כאשר אנחנו חווים משבר ואנחנו מתרעמים: "זה לא אמור לקרות לי!" – אנחנו בוויכוח עם המציאות. כאשר אנחנו חווים אובדן, צער, כאב, ואנחנו מרגישים ש"זה לא צריך להיות ככה!" אבל זו המציאות.

גם כשאנחנו מתרגלים מדיטציה, נדמה שיש משהו אחד משותף לרובנו: לא משנה מה החוויה שלנו, בין אם זאת עייפות גדולה, חוסר מנוחה, שעמום, חוסר ריכוז או נוכחות של רגש חזק – אנחנו חושבים שזה לא צריך להיות. לא משנה מה קורה ומה אנחנו חווים – נראה שאנחנו מעדיפים את החוויה של השכן שלנו! אבל אז אנחנו שומעים מהשכן/נה שלנו שגם הם לא שבעי רצון מהחוויה שלהם: "כל כך הרבה מחשבות – לא אמורות להיות לי כל המחשבות האלה!", או: " לא אמור לעלות בי הרגש הזה – כולם סביבי יושבים כמו הבודהה ברוגע ושלווה, רק לי יש את הרגשות האלה!"

כשעולה כעס אנחנו חושבים: "התיישבתי למדוט כדי לחוש רוגע ושלווה, לא בשביל להרגיש כעס!" כשעולה עצב אנחנו מנסים לדחוק פנימה את הדמעות, כשעולה עייפות אנחנו כועסים על עצמנו שאנחנו לא מספיק נחושים ולא מצליחים להתרכז.

כל פעם שאנחנו חושבים: "זה לא אמור להיות ככה" – אנחנו מתווכחים עם המציאות.

הבודהה אמר: 'הדברים הם לא כפי שהם נראים. הם גם לא אחרת מכך'. איפה זה משאיר אותנו? איך אנחנו יכולים לדעת את המציאות, להתיידד עם מה שיש?

כדי להתחיל לחקור ולהתבונן לתוך טבעה של המציאות, להתחיל לבוא במגע ולבנות יחסים עם המציאות, אנחנו צריכים בתור התחלה להפסיק להתווכח איתה.

לפני כמה שנים חייתי עם הגורו שלי, יוגי אמריט דסאי, בארצות הברית, בקהילה רוחנית שמנתה כ-300 דבקים/חסידים, שבה תרגלנו סאדהנה (יוגה ומדיטציה), סֵווה (שירות לא אנוכי), בראהמהצ'אריה (פרישות מינית) ובהאקטי (התמסרות רוחנית).

הנה כמה מהדברים שאמר אז הגורו לגבי המציאות:
• החיים הם הסתגלות תמידית לְמה שיש. למציאות אין שום מחויבות לציית להנחיות מכם.
• אלוהים זאת חוויה ישירה של המציאות.
• חיוביוּת זה עיוות של המציאות בדיוק כמו שליליוּת.
• כל חוויות העונג והכאב אינן בהתאמה עם המציאות, אלא עמדות שאנחנו מאמצים.
• האמת היא היעדרם של חלומות, של ציפיות ושל בעד ונגד.
• במודעות ללא-בחירה אנחנו בסינכרוניות מוחלטת עם המציאות. וזוהי מדיטציה.

המציאות, כפי שאומר יוגי אמריט דסאי, אינה מקבלת מאיתנו הנחיות איך להיות, היא לא הולכת בעקבות ההעדפות שלנו או מה שאנחנו אוהבים ולא אוהבים, רוצים שיהיה או לא רוצים שיהיה. המציאות היא לא רעה ולא טובה, היא נטולת תכונות אינהרנטיות, משוללת כל אטריביוט טבעי כביכול – היא פשוט מה שהיא. לנו יש הבחירה למצֵב את עצמנו מולה.

זה נשמע קל, אבל זה הולך כנגד כל ההרגלים שלנו, הנטיות שלנו, הדפוסים המחשבתיים שלנו. באחד מהדיאלוגים של ארג'ונה וקרישנה, בספר הבהגוודגיטה (מיצירות המופת של הספרות ההודית), הלוחם ארג'ונה מבקש מקרישנה, המהות האלוהית וידידו הטוב,להראות לו את דמותו האמיתית. קרישנה מסרב, באומרו שארג'ונה לא יוכל לשאת את המראה אבל ארג'ונה מפציר בו וקרישנה נעתר. קרישנה פותח את פיו וארג'ונה מביט פנימה לתוך לועו של קרישנה ורואה בפנים את כל היקום, והמראה כל כך מלא הוד וייראַה, שארג'ונה נמלא חיל ופחד והוא זועק: "די! די!" ומתחנן שקרישנה יחזור למצבו הרגיל.
המציאות יכולה להיות מאוד מבהילה לפעמים, ואז אנחנו אומרים: "די, די, אני רוצה בחזרה את החלומות שלי! אני רוצה בחזרה את המושגים והרעיונות שלי לגבי המציאות, אני מרגיש/ה כל כך הרבה יותר נוח שם".

אם כן, מה יודעת התודעה המשוחררת, החופשייה?
התודעה המשוחררת יודעת: אין דבר שראוי להיאחז בו כ'אני' או כ'שלי'.

כאשר אנחנו אומרים "אני", "עצמי" – למה בדיוק אנחנו מתכוונים? מהו העצמי הזה? מיהו האני הזה? קורה לכולנו לפעמים שאנחנו לא נרדמים בלילה, ואנחנו שוכבים במיטה ערים ומהרהרים: "מהם בעצם החיים? מי או מה אני?" אולי אנחנו במיטה של מיליון דולר ואולי אנחנו בחושה בסיני, אולי אנחנו בנאדם/אישה ששווה מיליון דולר ואולי אנחנו תפרנים מרודים, לא משנה איזו עמדה יש לנו בחיים, איזה תפקיד, השאלה נשארת אותה השאלה: מהם בעצם החיים? מהו הדבר הזה שאני קורא/ת לו "אני"?

להכיר את המציאות זה להכיר את עצמנו ולהכיר את עצמנו זה להכיר את המציאות. במדיטציה אנחנו מתחילים ללמוד ולתרגל להכיר את עצמנו. כדי להכיר את עצמנו אנחנו נדרשים לחקירה: מה זה להיות אני? מה אני יודעת עלי חוץ מהשם שלי, ההיסטוריה שלי ואוסף התכונות והנטיות שאני קוראת להן "שלי"?

בספרו "ספר החיים והמתים הטיבטי" אומר סוגיאל רינפוצ'ה: "…זהותנו תלויה לחלוטין באוסף אינסופי של קביים: שמנו, הביוגרפיה שלנו, השותפים, המשפחה, הבית, המשרה, הידידים, כרטיסי האשראי שלנו… על תמיכות שבריריות וארעיות אלה אנו נשענים למען ביטחוננו. ואז אם יילקחו מאיתנו, האם נדע מי אנו באמת?"

הזהות הראשונה שאנחנו מקבלים עם כניסתנו לעולם, היא הזהות של השתייכות מינית. התווית זכר/נקבה היא תווית מאוד בסיסית וראשונית עבורנו, אבל בהמשך החיים אנחנו אוספים זהויות ותוויות נוספות.

בשבוע שעבר נפלה לידי זכות גדולה להיות נוכחת בכנס של נשים לסביות פלסטיניות, ונשים אמיצות אלו החליטו לא רק לצאת מהארון אלא גם לצאת כנגד חברה מאוד שמרנית וקיצונית, להשמיע את קולן ולשתף בחוויות שלהן, כשהן למעשה מסכנות בכך את חייהן. רק בכנס הזה בלבד היה מספר לא מבוטל של זהויות: נשים, פלסטיניות, פמיניסטיות, לסביות, וכמה מהן גם מה שמכנים: עם מוגבלויות פיזיות.

לעיתים חשוב להיאחז ולתבוע את הזהות שלנו; קבוצות מופלות או מדוכאות בחברה נוטות להיאחז בזהות הייחודית שלהם ביתר שאת.
אבל האם לא כולנו עושים את זה בעצם?

במשך השנים אנחנו אוגרים וצוברים תוויות שונות. כאן למשל, נוכחים בעלי מקצוע שונים: אופה, ארכיטקטית, מורים ומורות, מתכנתי מחשבים, עובדת סוציאלית, א/נשי עסקים וכולי. אבל איפה הם ברגע זה? איפה האופה ברגע זה? איפה המורה ליוגה ברגע זה? איפה נהג האוטובוס או במאי הקולנוע או ההילרית ברגע זה? במחשבות? בזיכרונות?

כולנו בן או בת של מישהי (היינו צריכים להגיע לעולם דרך מישהי) – אבל איפה הבת או הבן ברגע זה? חלקנו הורים – איפה האימא ברגע זה? איפה האבא ברגע זה?
יש לנו גם זהויות יותר מעודנות: אני בנאדם שתמיד קר לו, אני אדם כעסן, אני נשמה חופשייה, אני רגישה, וכולי. איפה כל התוויות האלה עכשיו? איפה ההיסטוריה שלי ברגע זה?
ברגע זה אני יושבת כאן כמורה לדהרמה, אבל רק לפני עשרים דקות עשיתי עם כולכם מדיטציה בהליכה: הורדתי את הגרביים וצעדתי על הדשא ברגליים יחפות, וכמו כולכם: "צעד, צעד, מחשבה, מחשבה… איפה אני? אה, כן, צעד, צעד…". איפה הייתה אז המורה לדהרמה?

וברגע זה, הבה נתבונן מה בדיוק קורה ברגע זה: באולם גדול יושבים כמאה איש ואישה, חלקם יושבים על הרצפה, חלקם על כיסאות, אישה אחת יושבת על מיטה מוגבהת (אני), רובם דוממים, אישה אחת מוציאה צלילים: אַה, אֶה, אִי, או, אּו – צלילים אלה נקלטים על ידי חיישני השמיעה – האוזניים – ומתהווים לכדי מילים בעלות משמעות. כך שבעצם כל מה שמתרחש כרגע זה דיבור ושמיעה. איפה המורה לדרהמה ברגע זה ואיפה הסטודנטים ברגע זה? מה נמצא שם ברווחים שבין המחשבות? מה קיים מאחורי הזיכרונות?
אם אני לא כל הדברים שאני חושבת שאני, עם מה זה משאיר אותי? מה או מי אני? אם אני לא כל התוויות וכל הזהויות שעד לפני רגע חשבתי שיוצרות אותי, מהוות אותי, ומבחינות ביני לבין אחרים, אז מי אני בלעדיהן?

בואו נהיה רגע עם השאלה הזאת, מבלי לנסות לענות עליה מיד. ואם קופצת לראש תשובה ישנה, ידועה ומוכרת – אפשר לשחרר אותה לרגע, במיוחד אם זו תשובה "בודהיסטית" כמו: אני תהליך של מצרפים וסמקארות שמופיעים וחולפים בהתאם לתנאים ונסיבות. לרגע אחד הבה נשחרר כל רעיון ידוע-מראש ומרגיע של מי אנחנו. כי מה שאנחנו חושבים שאנחנו – אנחנו לא, ומי שאנחנו חושבים שאנחנו – אנחנו לא.
ואם התודעה מנסה עכשיו בתזזיתיות להבין או למצוא תשובה לשאלה, אפשר אולי להפנות את תשומת הלב, את המודעות, מהתודעה – אל הלב, ורק להיות עם השאלה: מה או מי אני? וכשאני אומרת 'להיות עם השאלה' אני לא מתכוונת לחשוב עליה, אני מתכוונת להיות פתוחים אליה, לנשום לתוכה, להתרגע לתוכה.
בואו נעצום עיניים, וניתן לשאלה הזאת לנוח בתוך הלב, מבלי לנסות לענות עליה, רק להיות איתה מאוד בעדינות.

"מקום לחיות בו" – מכיתה י"ב

מאמר שמצאתי בעלון הכיתה, עם סיום בית הספר:

קיבוץ כברי, תשל"ז (1977?).

עמוס עוז: "…יש לי התחושה והאמונה שקיבוץ זה המקום הפחות רע לחיות בו, והפחות רע מכל המקומות שאני מכיר אותם – והייתי בכל מיני מקומות… אני לא אומר שה מקום אידיאלי, אבל זה המקום הפחות רע שאני מכיר…".

לא ברור לי כיצד הגיע עמוס עוז להגדרה זו של המקום בו הוא חי, וכיצד הוא עדיין יכול להמשיך לחיות בו. אני מכל מקום אינני יכולה לקבל פשרה זו.
האם כל שאיפותינו בחיים ומהחיים מצטמצמות בהשגת הרע במיעוטו? האם ההשלמה עם המצב הנתון, שלא הוגדר כ"טוב ביותר", לא גודרת בהכרח את החיפושים אחר מצב טוב יותר, מקום טוב יותר?
כשם שלוקחים את החיים כאפשרות אחת ויחידה, שלמה, שאין לה כל אלטרנטיבה שפויה, ממשית, מוחשית, כך גם המקום בו אתה חי, עובד ויוצר צריך להיות המקום האחד והיחידי בשבילך. מבחינת האמת המוחלטת שלך, לא כ"פחות רע", אלא כטוב ביותר עלי אדמות. אי אפשר לחיות בהרגשה תמידית ש"אולי אולי יש בכל זאת מקום אחר יותר טוב". כשבשעות משבר תמיד יצוץ הדשא הירוק של השכן.

אני לא מוכנה להתפשר. וגם אם זו נאיביות של נעורים, תמיד אחפש לי את האפשרות הטובה ביותר, המספקת ביותר, לחיות את חיי, ככל שנתון בידי להכריע.

מדיטציה, התאהבות, והתירגול הקשה ביותר

בעשרים השנים האחרונות עברתי תקופות חיים שונות שנעו מקצה האחד של המטוטלת אל השני: משנות הוללות בניו יורק, אל מסע רוחני רב עוצמה בן חודשים רבים בפרו ואקוודור, דרך שבע שנים של לימוד וחיים של פרישות מינית באשראם הינדואיסטי ליוגה ומדיטציה במסצ'וסטס, חזור ל"עולם האמיתי" בתל אביב של עבודה וזוגיות, דרך מפגש עוצמתי עם הבודהיזם, ושוב הלוך להודו, תירגול ולימוד עם מורים שונים וחזור לישראל. הרבה שאלות צצו, הרבה תשובות עלו ונשרו, אבל מכנה משותף היה ונשאר בכל הגלגולים השונים האלה: האהבה שלי למדיטציה כחוויה וככלי מרכזי לחיים של ערות.
במאמר זה אנסה לספר בשבחה, ולתאר חלק מהסיבות לאהבה הזאת.

מדיטציה – לראות את הדברים כמות שהם
לפני כמה ימים שמעתי ברדיו שיר ששר אריק איינשטין, המילים היו משהו כזה: "אל תסתכלו בעיניים קודרות או שמחות, תסתכלו בעיניים פקוחות". השיר הזה עורר אצלי מחשבות ותהיות: האם יש לנו את היכולת הבסיסית להתבונן בעולם ב"עיניים פקוחות"? האם מי שמביט מתוך עינינו הן לא התפיסות, מערכת האמונות, ההתניות שלנו? מייחסים לבודהה את המילים הבאות: "הדברים אינם כפי שהם נראים; כל מה שאתם תופסים בתודעתכם – העובדות הן אחרות".

מורי דהרמה מסבירים שהעולם שסביבנו נתון כל רגע ורגע לפרשנות שלנו, להערכות שלנו(evaluations) . אנחנו קולטים את התופעות שמסביבנו על ידי חמשת החושים שלנו, שללא הרף מעבירים אלינו זרם בלתי פוסק של אינפורמציה. האינפורמציה שנקלטת מעובדת ומקוטלגת מיד על פי קריטריון יחידי: האם היא גורמת לנו עונג או כאב. לכך אנחנו מגיבים בהתאם: לתחושות עונג אנחנו מגיבים בהשתוקקות, בניסיון לשמר ולהאריך אותן, ולכאב אנחנו מגיבים בדחייה, בניסיון להימנע ממנו ולהרחיק אותו. התגובתיות הבלתי פוסקת הזאת לא מאפשרת לנו לראות את הדברים כמו שהם: לראות שכאב ועונג לא נמצאים אינהרנטית באובייקט. במדיטציה אנחנו נעשים ערים למתרחש בתוכנו, חוסר התנועה הזמני שכפינו על עצמנו מאפשר לנו להתבונן בתגובתיות שעולה בתודעה שלנו – אבל בלי לפעול על פיה. ההתבוננות חושפת את טבעה של התגובתיות, ומפתחת בנו את היכולת להפריד בין טבעם האמיתי, המהותי, של הדברים כמות שהם, לבין התגובתיות שלנו כלפיהם. כך אנחנו יוצרים מרווח, ולו גם הקטן ביותר בתחילה, בין האובייקט לבין התגובה הראשונית, הרפלקסית, שהוא מעורר בנו. על ידי תירגול מדיטציה, על ידי התבוננות, חקירה ואי-פעולה אנחנו נהיים מודעים לדברים כמות שהם, ולאיך הדברים פועלים – בתוכנו ובעולם התופעות שמסביבנו.

התירגול הקשה ביותר – מודעות עצמית ללא ביקורת
אני מאמינה שאחד הדחפים הכי בסיסיים של כולנו זה הדחף להתפתחות, להעלאת המודעות, להרחבת התודעה. אבל לעיתים קרובות מדי הדחף הזה מלווה בנטייה שכל כך מושרשת בנו עד שהיא נדמית לפעמים כטבע שני – לבקר ולשפוט את עצמנו בעקבות תובנה חדשה, גילוי חדש או ראייה חדשה על עצמנו. השיח הפנימי שלנו נוטה להיות ביקורתי ושיפוטי, הפנמה של השיח התרבותי שרווח בחברה שגדלנו בה. רובנו מורגלים לראות חלקים מסוימים בתוכנו כשליליים, מבישים, אפילו בזויים. אנחנו מעבירים זמן ניכר מהחיים שלנו בניסיונות להסתיר ולהתכחש לחלקים האלה, וכשלהפתעתנו הם עולים בזמן המדיטציה – אנחנו מגיבים לעיתים בחלחלה, בבהלה או בכאב עמוק נוכח המפגש הלא-צפוי והלא-רצוי הזה. המורה שלי מהאשראם, יוגי אמריט דסאי (גורודב) אמר שהתירגול הקשה ביותר הוא מודעות עצמית ללא ביקורת.
אני זוכרת שבאחת השנים שחייתי באשראם התאהבתי – דבר שנראה לי אז עומד בסתירה למטרת החיים שלי שם, שנועדו להיות מוקדשים לפרישות מינית, לעבודה על עצמי, להתמרת האנרגיה המינית לאנרגיה רוחנית, ולתיעול הרגשות "הנמוכים" לרגשות "גבוהים" של אהבה לא-אנוכית וללא-תנאים לאלוהים ולבריאה כולה. אז לא רק שלא נהניתי מתחושות האהבה שמילאו אותי, אלא גם ירדתי על עצמי בחומרה וניסיתי להיפטר מהן.

אחד הדברים שקורים בתהליך של תירגול מדיטציה הוא הגדלת המיכל הפנימי, הרחבת היכולת "להיות עם" כל אותם דברים שצפים ועולים בתוכנו ומחוצה לנו, היכולת להתבונן בהם בעיניים נדיבות וחומלות במקום בעיניים שיפוטיות, להתיידד עם כל מיני צדדים שנדמים לנו כלא-ראויים, לא-רוחניים, לראות בכל ביטוי בתוכנו – ביטוי של "מה שיש", של השלם, ומתוך כך ראוי לאהבה. פמה צ'ודרון, מורה מערבית נודעת ונזירה במסורת הטיבטית, כותבת: … "הנזק הבסיסי ביותר שנוכל לגרום לעצמנו הוא להישאר בורים משום שחסר לנו האומץ והכבוד להסתכל על עצמנו ביושר ובעדינות. היסוד לאי-גרימת נזק הוא קשב, שימת לב, תחושה של ראייה צלולה עם כבוד וחמלה למהות הדבר שאנחנו רואים, יהיה אשר יהיה".

הפרדוקס שבמדיטציה
כשחייתי באשראם הגיע יום אחד אורח מכובד, רישי (חכם) הודי מזוקן בכותונת כתומה ועם עיניים זורחות שאמר שאנחנו שבויים בקארמה בנדאנה: בשבי של עשייה. לדבריו אין אפשרות להשתחרר משבי של עשייה על ידי עשייה נוספת, לכן "אין מה לעשות". הוא טען שהדבר הכי בעייתי אצל מבוגרים הוא שהם לא משחקים, ולכן הוציא אותנו לימי כיף והשתוללות בטבע, שהיו הדבר הכי משחרר בעולם אחרי שנים של עצירות נפשית מרוב "עשיית הדבר הנכון" בכל רגע ורגע, מרוב נוקשות ורצינות "רוחנית", ואפשר לנו לא "לעשות" כלום, רק ליהנות.

העשייה, האקטיביות, מאוד מושרשת בנו, במיוחד בחברה המערבית. יש ביטוי באנגלית שאומר שהפכנו ל- Human doings, not human beings. מצב שלbeing בלבד הוא זר לנו, אפילו מפחיד. המחשב הפנימי שלנו כל כך מתוכנת על עשייה, שאין לו כמעט אפשרות לתפוס מצב של אי-עשייה, מצב של מנוחה מוחלטת אבל אקטיבית, של מודעות ספונטנית, עמוקה, בהירה וחובקת כל.
בעקבות הגישה הזאת, עולה השאלה: אם אנחנו אמורים לא לעשות דבר, אז מה זה "לעשות מדיטציה"? ואיך עושים את זה? ואם אנחנו אמורים לא לעשות דבר, למה לטרוח ולבוא לקורס מדיטציה, למה לא לארוז אבטיח וללכת לים?

התשובות לשאלות האלה, ולשאלות חשובות נוספות, נמצאות בפנים, בחוויה שלנו, בהבנה שלנו. עזרה יכולה כמובן לבוא מבחוץ, כלימוד והכוונה, אבל ישנה חשיבות רבה לפיתוח היכולת להיות עם השאלות, להשאיר אותן פתוחות, חיות, פועמות, וכך יש לתשובות משנה תוקף ועוצמה כשהן עולות מעצמן, מבפנים, בזמן ישיבה ממושכת בקורס למדיטציה.

אחד הפרדוקסים במדיטציה הוא שחוויה של מצב מדיטטיבי היא חוויה של אי-עשייה. אבל בשונה מכל עשייה אחרת, תירגול מדיטציה הוא גשר שיכול לשאת אותנו על האי-עשייה. אל אי-עשייה אי אפשר להגיע על ידי מאמץ. עוד ועוד עשייה, יותר ויותר מאמץ, לא יקרבו אותנו אליה. כמו אוגר שרץ על הקרוסלה שלו – אם הוא יגביר את מהירות הריצה שלו הוא לא יגיע לשומקום יותר מהר, ובוודאי שלא אל מנוחה ורוגע. מצב של אי-עשייה הוא מצב שקורה מאליו, כל השתדלות רק מרחיקה אותו. לכן ההמלצה היא להניח לציפיות, לשאיפות ולכמיהות ש"יקרה משהו" בזמן המדיטציה. עלינו ליצור את התנאים, להביא את עצמנו, להיות בנוכחות מלאה – ואז להרפות מכל השאר; להרפות מהטכניקה, להרפות מהציפיות, להרפות מהמאמץ, להרפות מעשיית מדיטציה. שוב, פרדוקס: להרפות זו פעולה. לכן, תיאור מדויק יותר ידבר על התכוונות, על הרפיה שמתרחשת מאליה, על נשירה ספונטנית נטולת מאמץ. יש המכנים אותה "חסד" (grace), יש הממשילים את התהליך לציפור בעלת שתי כנפיים: כנף אחת של מאמץ, של תירגול, של עשייה, וכנף אחרת של הרפיה, של אי-עשייה, של התמסרות.

למה קורס מדיטציה לנשים בלבד?
מורים רבים מדברים על כך שהעולם הוא בעצם התיאור שלנו, הפרשנות שלנו והסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו – כאינדיווידואלים וכחברה. אחד הדברים שקורים במדיטציה הוא שמתחילה לצמוח מבפנים בהירות לגבי מה אותנטי שלי, ומה הפנמתי מגורמים חיצוניים: ההורים שלי, המורים שלי, החברה, החברים, דברים שקראתי וכדומה. מתפתחת ראייה צלולה של ההשפעות החיצוניות על מערכת האמונות שלי, על התפיסות והדעות שלי, על הזהויות השונות שלי, ומתנהלת חקירה פנימית: מה שלי אותנטי ומה אימצתי כשלי באופן לא מודע, לפעמים באופן עיוור ולא ביקורתי. האם הדעות שלי, המחשבות שלי, העמדות שלי – הן באמת שלי? ומיהי זו שחושבת? האם יש מישהי שחושבת או שהמחשבות קורות מאליהן?

התהליך הזה הוא אוניברסלי ואינדיווידואלי כאחד. גברים כנשים מתבוננים פנימה, חוקרים ולומדים להטיל ספק באמיתות, בקונבנציות ובאמונות שנלקחו כמובנות מאליהן, כ"אמת לאמיתה", כאקסיומות. עבור נשים יש בתהליך הזה רובד נוסף, של השתחררות מראייה ופרשנות היסטורית/תרבותית שהיא לרוב גברית, ומתן לגיטימציה לראייה ולפרשנות אישית, של חיזוק איכויות נשיות ועוצמה נשית. בין אם באשראם שבו הייתה הפרדה מוחלטת בין נשים לגברים, בין אם בשיחות בתי קפה תל אביביות ובין אם בקבוצת מדיטציה לנשים – החוויה שלי היא שכשנשים נמצאות רק בחברת נשים ולא בחברה מעורבת, מתאפשרת אינטימיות, נוצר שיח אחר, אנחנו מרשות לעצמנו להשיל את המסכות, לחשוף ולהיחשף. יש עוצמה במפגש של נשים, בין אם הוא מתנהל בשתיקה או בשיחה. לכן הקורס למדיטציה ויוגה שאני מנחה עם אודליה וינברג בשבוע הבא הוא לנשים בלבד. יש כיום שפע עצום של אירועים, סדנאות ומעגלים לנשים, אבל שילוב של תירגול של שתיקה והתבוננות פנימית שקטה לנשים בלבד – למיטב ידיעתי לא קיים, ובזה הייחוד של הקורס שלנו.

לקחת פסק זמן מהחיים
פעמים רבות נתקלתי בשאלה מהו בעצם תהליך רוחני, ובמה הוא שונה מתהליכים אחרים להעלאת מודעות. מניסיוני האישי נראה לי שאחד המרכיבים המהותיים של התהליך הרוחני זה שהוא תהליך שמביא לפירוק, לא לבנייה. אנחנו משילים התניות, מערכות אמונה, דעות, השקפות ותפיסות עולם. בשונה למשל מהתהליך הפסיכולוגי, התהליך הרוחני מביא לפירוק זהויות, לפירוק מה שאנחנו יודעים על עצמנו, מי שאנחנו חושבים שאנחנו, והוא מאתגר אותנו לחיות עם הריק הזה, עם הלא ידוע הזה, מבלי להיאחז ולבנות זהויות חדשות ומבנים אישיותיים חדשים. המטרה של התהליך הרוחני היא לא לבנות אישיות בריאה יותר, מוצקה יותר, קוהרנטית יותר, אלא לעזור לנו לרופף את ההיאחזות שלנו באישיות הזאת, באגו. גורודב נהג לומר: "המורה שלי אמר פעם צריך אגו בריא כדי שיהיה אפשר להשיל אותו, אבל בסופו של דבר – "הכל יצטרך לנשור, אפילו הזהות הרוחנית"".

באחת משיחות הדהרמה שלה, מורת הוויפסנה שאילה קתרין מספרת שיש סוטרה נפלאה שבה הבודהה מדבר על התרת המעורבות שלנו עם ההשקפות שלנו, אבל מבלי לאמץ השקפה חדשה. אין זו שאלה של אימוץ השקפה טובה יותר או תשובה נכונה – אלא שהייה נינוחה בתוך הריק, מבלי להיאחז בהשקפה הבאה.
בקורסי מדיטציה אנחנו מתנתקים במכוון מכל הסחות הדעת המוכרות לנו – טלוויזיה, עיתונים, משפחה, חברים וכולי – ומפנים את "המשושים" שלנו, את האנטנות הקליטה שבאופן רגיל מכווננות החוצה – כלפי פנימה. אנחנו פוגשים, אולי לראשונה, את עצמנו נטו, ללא הסחות, ללא הנחות, ללא תירוצים.

ואז מתאפשר המפגש הזה, עם משהו עמוק בפנים שהוא למעשה הדבר הכי קרוב, הכי אותנטי, מפגש עם קול שהוא מאוד רפה אבל תמיד נוכח, ושבדרך כלל אין סביבנו או בתוכנו מספיק שקט כדי לשמוע אותו.

אבל הקורס עצמו הוא לא העיקר; מה שחשוב לי זה שאת הדברים שייווצרו ויתפתחו בקורס כמו השקט הפנימי, הרחבת המיכל האישי ופיתוח היכולת להיות עם כל מה שעולה – יוכלו המשתתפות לקחת הביתה, אל החיים האישיים, אל המשפחה, העבודה, החברים. שהחוויה עצמה של הישיבה בקורס והתובנות שעלו בו ילוו ויהדהדו בליבן ובחייהן של המשתתפות עוד זמן ארוך אחרי שהן ישכחו שהן ישבו בו.

סנדיה רקפת בר-קמה ואודליה וינברג ינחו בספטמבר סדנת מדיטציה ויוגה לנשים (6-10 לספטמבר, 2005, בקיבוץ תובל).

אימון מיינדפולנס בחיי היומיום: מה זה, איך עושים זאת ולמה זה טוב?

 קורס שבועי עם סנדיה בר-קמה 

במרכז מי-יוגה בכפר סבא

9 מפגשים, בימי חמישי בשעות 10:30-13:00
החל מה-11.5 עד ה-20.7

כולם מדברים על מיינדפולנס – אבל מה זה ואיך עושים את זה?

בקורס ניחשף למיינדפולנס בצורה חווייתית ע"י תרגולים ויישומים בחיי היומיום,
נילמד איך מתרגלים ולמה, ונקיים שיח פתוח לשאלות וללמידה.

הרבה אנשים מחפשים להביא שינוי, מודעות ונינוחות לחייהם אך אינם יודעים כיצד לעשות זאת;
בואו ללמוד איך:

  • לעבור שינוי משמעותי מבלי להצטרך לעבור ניתוח לכריתת אונה,
  • להפסיק עם הביקורת העצמית ההרסנית ולהפוך להיות החבר/ה הכי טוב/ה שלך,
  • לרדת מטייס אוטומטי שהופך את החיים לשגרתיים וחסרי סיפוק ומשמעות,
  • להפסיק לכעוס ללא שליטה ולהתחיל לתקשר בצורה אפקטיבית שתייצר קירבה במקום ריחוק,
  • ללמוד להתמודד יותר טוב עם חרדה, דיכאון, לחץ וסטרס.

בין נושאי הקורס:
· מיינדפולנס ומדיטציה
· מיינדפולנס במפגש עם הגוף, התחושות והכאבים
· מיינדפולנס בתקשורת – עם האחרים ועם עצמנו
· מיינדפולנס בזוגיות – כשבן/בת הזוג מתסכלים אותנו
· מיינדפולנס עם הילדים – כשהם מוציאים אותנו מדעתנו
· מיינדפולנס בעבודה – מול בוס או קולגות תובעניים ותחרותיים
· מיינדפולנס עם החשבון בנק, עם הבריאות, עם המשכנתא, עם המכונית, עם המחשב, עם הלחץ והדאגות והסטרס של החיים.
· מהם העקרונות המרכזיים של התפיסה הבודהיסטית.

הקורס מתאים לא/נשים עם ניסיון ובלי ניסיון.
מספר המקומות מוגבל.

להרשמה נא להתקשר למרכז ללימודי גוף נפש: 03-5495149

או לחצו כאן.

לקריאת "היוגה של הרוח" מאת סנדיה נא ללחוץ כאן

על המנחה:

סנדיה בר-קמה מורה לדהרמה, ללימוד ותרגול בודהיזם, מיינדפולנס ומדיטציית ויפאסנה, מתרגלת ומלמדת מזה 25 שנים. מורה בעמותת 'תובנה', ב'מרכז ללימודי גוף-נפש' ובמסגרות נוספות, בארץ ובעולם. חייתה 7 שנים חיי פרישות ותרגול באשרם ליוגה ומדיטציה. משתמשת בכלים מהמסורת והתרגול הבודהיסטי ומהמסורת של האי-שניות (נון-דואל). מאמינה שבכולנו טמונה היכולת לאהוב, לחמול, להיות נדיבים ולהתעורר.

 

The Path To The Pathless Land

The Path To The Pathless Land

Dharma talk from 'Tovana' non-dual course – 2013

 

arunachala5

The name of the talk relates of course to the well-known line of the renowned Indian teacher Jiddu Krishnamurti “The truth is a pathless land.”

Yet if truth is a pathless land, then is the meditation practice an attempt to create a path to that which has no path?

And if there are no paths that lead towards truth – what are we doing here? And why did the Buddha teach a way, a path?

These are the questions I will be addressing in this talk.

Many years ago I participated in a retreat led by the Dharma teacher Shaila Catherine, where from the very first day until the very last session, the meditation instructions remained the same. In fact, there was only one instruction, and it was as follows: Just relax.

We were mostly long-time practitioners in that retreat, with much experience in vipassana meditation, and to our surprise we discovered it was not that easy to “just relax.”

What that retreat did, or attempted to do, was to break the so very solid construct we have in our minds of what meditation is, and who or what I am as a meditation practitioner.

One of the roles of spiritual practice, and is perhaps how it differs from the psychological approach, is the intention to not strengthen the construct of the personality/self but rather to deconstruct it, dissolve it, enable us to see through it, to see it as it really is: not solid, not constant, a mental construct of our own creation.

During our lives as practitioners, we may have already relinquished many attachments and identifications with labels, identities and roles, but we may sometimes suddenly discover that – oops, without noticing, we have created yet another construct: the identity of a spiritual practitioner. A place that feel nice to inhabit. I dare say: a slightly arrogant place. An identity as a 'mediation practitioner' and even worse – an identity as a 'meditation teacher'!

Thus, the encounter with that seemingly simple instruction to simply let go had a deep impact on the participants in the retreat, and naturally evoked the question that arises here as well: What then does meditation entail? What does it mean to meditate?

Before I encountered the Buddhist non-dual approach, I was quite familiar with it in the Advaita Vedanta tradition (the non-dual approach posits no separation between the experiencing subject and the object being experienced, between self and not-self), in the years I lived in an ashram and had a guru and practiced yoga and Indian meditation. To this day one can find living masters in India in the Advaita tradition, or the current Neo-Advaita tradition, who will tell you you are already enlightened, that you need not do anything for there is nothing to do and nowhere to go: everything is already here, and your effort will not bring you one iota closer to what is already present, you simply need to realize it. Many have followed and continue to follow such messages.

It is an enticing message indeed. It particularly answers our obsessive habit to constantly exert great effort, and here we are finally being told we can rest, we need not exert ourselves; we are finally being given permission to do nothing.

Many were sent home by these Indian masters with the declaration that they are already enlightened. Yet after some time back in the West, many returned to their teachers in India, heartbroken, saying, Something is not working. We came home and our suffering is too intense. We did not receive any tools or practice in order to maintain the insights and experiences we had in the East.

Here in this course we are intent on demonstrating that not only that non-dual teachings exist in Buddhism, but in Theravada Buddhism: non-dual is completely Theravadic, and I have a few suttas to prove it…

The book The Island (By Ajahn Pasanno & Ajahn Amaro), is unique in the Theravadic landscape. It attempts to put in words that which is hard to articulate. In the introduction, Ajahn Sumedho writes:

A difficulty with the word 'Nibbana' is that its meaning is beyond the power of words to describe. It is, essentially, undefinable. Another difficulty is that many Buddhists see Nibbana as something unobtainable – as so high and so remote that we’re not worthy enough to try for it. Or we see Nibbana as a goal, as an unknown, undefined something that we should somehow try to attain. So Nibbana is looked at as something that, if you work hard, keep the sila, meditate diligently, become a monastic, devote your life to practice, then your reward might be that eventually you attain Nibbana – even though we’re not sure what it is.

Christopher Titmuss, a non-dual dharma teacher, said that he went through the entire Theravadic text (called The Pali Canon) and counted 108 words for awakening, enlightenment, Nibbana/Nirvana (some of you may know this is a sacred number in the Indian tradition): liberation, emptiness, truth, the eternal, the absolute, the ultimate, the deathless, the unconditioned… don’t worry, I will not read out all 108 names… apparently, many names have been given to that which has been considered unnamable…that which cannot be called an “experience” for it is beyond the realm of duality, and an experience is always dual in nature.

I want to pause for a moment and consider the concept of “the unconditioned,” that which is not dependent on conditions, causes and causality. It seems we are continuously practicing and practicing,  striving with great effort to remove inner obstacles, the poisons, kilesas and hindrances, anger, desires confusion, restlessness, lethargy, doubt, all this to reach the unconditioned, that which is independent of conditions! That which apparently is worthy of attaining – the condition that is not dependent on conditions – requires many conditions! How strange that the unconditioned seems to rely on many conditions, and we seem to need to create many conditions – to relinquish certain things, develop others – to get to it! How can so many conditions bring us to what is beyond conditions? How come so many conditions are needed to get to that which is beyond them? How can so many conditions create something that is not dependent on conditions? This makes no sense. And if it cannot be created, put together, fabricated – because it does not rely on any conditions – then why practice? Maybe it’s better not to practice at all? Perhaps all of the Advaita teachers are right when they send us home saying there is nothing to practice…

On the one hand, perhaps it makes no sense to practice, yet on the other hand, millions of people across the globe don't practice and they don’t seem to be in a state much better than ours… There is also much confusion and pain.

Hence we are faced with a paradox: The Dharma points towards something that is inherently not dependent on conditions. What we know about the conditioned, about that which is dependent on conditions, is that it appears according to certain circumstances, causes and conditions, and changes and passes away according to certain causes and conditions. It doesn’t matter how much we try to shape and manipulate and manage the conditions and circumstances – they can never lead beyond themselves!

What then do we do?

I once asked my Indian teacher Ajay Singh, how can we use our practice – which is form – to go beyond form? This seems to be a contradiction. How can form lead beyond itself, to the formless? Ajay answered that the practice helps us “reduce the load” we carry, so we can jump beyond form.

"Through path we are reaching the pathless. Through form we are reaching the formless. It is a jump. Before jumping we have to reduce our baggage – the path is for reducing our baggage so jumping is possible."

So perhaps we can view this matter a bit differently, and solve this paradox.

Our fundamental assumption is that there is something in us and in the world that requires fixing, that needs to be relinquished, let go of. Perhaps this is a false assumption?

If the Eternal, the Permanent, the Deathless and Unconditioned already exists (because it does not depend on conditions to exist), then there is no contradiction between our current state and our aspiration to attain a different state.

This is what the Dharma teacher Charles Genoud meant when he said of the practice: This is practice OF freedom, not practice FOR freedom. The “for” pushes it into the future, something to long for, not something that exists right now.

Here's a possibility I'd like to invite you to consider, that maybe in this moment, this very moment, with everything in it, there are all of the necessary elements for liberation.

We are accustomed to relate to things through the First Noble Truth, the truth of dukkha. And understandably so. Especially in response to the culture we live in which engages in a thousand and one creative ways to avoid pain, to prevent us from developing intimacy with suffering and difficulty. Entire industries in the Western world spend billions of dollars – Hollywood, television, the internet, Facebook, you name it – anything to avoid the feelings we call dukkha, such as loneliness, emptiness, boredom, anxiety or depression.

In the Buddha’s time, incidentally, the situation was not so different, and the prevalent Indian outlook at the time (and to this day) said that everything is Maya, illusion. The body and pain are an illusion and inferior, and must be overcome and transcend so as to unite with the absolute, the transcendent. The Buddha opposed this perception, this separation, this split, if you like – this duality.

Here in this course we are not so much coming from the perspective of the First Noble Truth, but rather from the Third Noble Truth, the truth of no-dukkha. Freedom from dukkha.

The Four Noble Truths are often translated and taught in the following way: The first truth is that there is dukkha/suffering, the Second Truth is that there is a cause for suffering; and the Third Truth is of the possibility to end suffering. Yet if this was only a possibility – it would not be a noble truth. In addition, it would come after the Fourth Noble Truth – the path.

Have you ever thought about the fact that the third truth appears before the fourth truth? The fourth truth describes the path. If the third truth – the truth of no-dukkha – depended on conditions, it should appear after the fourth truth. The third truth would have been the truth of the path: Here is what to do, this is how to practice, this is how to live – here is sila, samadhi, panna – ethics, practice and wisdom. And only afterwards – like the quote from The Island – only after you “work hard, keep the sila, meditate diligently ….” – only then will the possible reward be the fourth noble truth – no dukkha. Only then, after the long path, you may reap the fruits of the path and there will be an end to suffering.

Yet the first noble truth of dukkha and the third noble truth of no-dukkha coexist, at the same time, in the present. They do not depict a linear process. They are two complementary points of reference that do not contradict each other but rather complete each other.

In other words, in the very same situation, without changing anything, we can perhaps shift our perspective a bit, and from this new vantage point – experience no dukkha in the situation.

It’s not that dukkha is not the truth, it’s not that the dual does not exist, and it’s not that the non-dual perspective is the truth. Life is neither dualistic nor non-dualistic – life is life. Life is not dukkha, and it is not not-dukkha – life is life.

The three characteristics of conditioned existence – anicca, dukkha and anatta – are characteristics, they are not reality. And they are characteristics of conditioned existence, not of unconditioned existence.

What the Buddha offered is a perspective. Non-dual is a perspective, it’s a model, an inner attitude, a point of reference, a shift or altering of one’s viewpoint.

In the words of the beloved Tibetan teacher Chogyam Trungpa Rinpoche:

In some religious traditions, sense perceptions are regarded as problematic because they arouse worldly desires . [Which is why the text says: "guard your sense-doors"].

However, in the Shambala tradition sense perceptions are regarded as sacred. They are regarded as basically good. They are a natural gift, a natural ability that human beings have. They are a source of wisdom. Whatever exists in our world is worth experiencing.

Thus, duality itself is not a problem or problematic.

The Buddha noted three reasons to use the word 'I': from confusion, from pride and from convention, a helpful tool, a conventional means of communication.

What does it mean that in the very same situation one may experience dukkha or not-dukkha?

For example, when sitting in meditation and pain arises in the leg, and a thought occurs: Should I change position? And perhaps after a few such thoughts, one straightens the leg. From one perspective there was an experience of dukkha. Yet from a different perspective, there was an event. An event of sitting, an event of pain in the leg, a mental event of thinking and an event of changing position.

If we remove from the picture the person experiencing and there is only the experience or the event – where is the dukkha?

The Buddha said of himself (in the Kalaka sutta) that when he sees something, he does not create a seen object, and he does not create a seer. When listening he does not create an object being heard nor does he create a hearer, and so forth. He said that, since he does not change with all the various phenomena that can be seen, heard, sensed, perceived, etc. – he is Such. He is  dukkha-less Suchness. "And I tell you: There's no other 'Such' higher or more sublime."

Today I sat with one of the groups on the lawn in the shade, beneath a tree. The sun kept moving. So we kept moving with our chairs. There was the event of the sun, the shade, sensations and movement. Where is the dukkha here?

There is the movement of life, life flows through us, expressing itself in so many ways. These various ways we call “events.”

You may say: Alright, but what about sadness, and anger, and depression? And sexual desires?

What of them indeed? Are they outside the movement of life? Are they not also an expression of life? And if we move aside a bit inside, will they not pass by even a tiny bit faster?

From the book "I Am That" (the teachings of Nisargadatta Maharaj):

The tumult of the waves and the quiet of the deep co-exist in the ocean.

The movement of life I am referring to is what brought us here, to this retreat. So perhaps we can trust it a bit more, and relax into this movement of life, for if it had enough sense to bring us here, then just maybe it also knows what to do now that we’re here.

The movement of life perhaps has also places in our hearts the desire to awaken. Did we place it there? Do we even know how? Do we know how to rid ourselves of it?

In one of my favorite discourses, the Buddha tells a monk that came to him with difficulty and pain: “Bear with it, bhikkhu”. He did not tell him: Forget about it, it’s all maya, illusion…nor did he say: anicca, it will soon pass… he did not even say: just breathe and observe it…

Bear with it, monk. There is pain in life. The approach we are offering here, the non-dual approach, does not suggest denying or rejecting pain and difficulty, physical or emotional. But perhaps, like the tumultuous waves and the deep silent ocean, things can coexist.

The best non-dual instructions I ever heard (for it is also important to have instructions for practice) were from Christopher Titmuss, my teacher and mentor, and the instruction was simple: Take the problem out of life. Life, says Christopher, is by its very nature non-problematic; inherently unproblematic.

This is a particularly good instruction in light of how much we pathologize ourselves and our experiences. The judgment and self-criticism of what arises: tiredness, restlessness, desires, anger and so forth, we all know this. What would it be like to live life as if nothing was a problem? As if life does not have any problematic aspects? Neither does any experience, anything that arises, even depression, fear, pain, doubt….

The Buddha used a very effective image: If we put a teaspoon of salt in a cup of water – the water will be very salty. But if we but a teaspoon of salt in the Ganges River – we won’t feel the saltiness at all because it will dissolve in the vastness of the water.

The practice invites us to expand,  so when our inner spaciousness increases, then the teaspoon of fear, depression, anger, sadness, gets absorbed and is contained within the inner vastness.

The non-dual perspective suggests that Nibbana is here and now. Liberation is not a future event. "‘The Island that you cannot go beyond’ is the metaphor for this state of being awake and aware, as opposed to the concept of becoming awake and aware", in the words of Ajahn Sumedho.

In the tradition there is an image of a finger pointing at the moon, the light, the longed-for goal. We are warned not to confuse between the finger – which is merely a pointer – and the essence to which it is pointing.

This is a dualistic perspective. From a non-dual perspective the finger pointing and what it is pointing at – are one and the same. Nirvana and samsara are one and the same. And perhaps we will discover through this perspective that everything points, and everything is pointed at. All things are pointing at themselves. Every thing: sensations, feelings, sights, sounds, thoughts, every phenomenon is the stuff of which awakening is made of. Here and now.

In the words of the Indian Advaita teacher HWL Poonjaji:

“Do not desire to have Freedom in the future,
and do not make effort to have in Now.
Between these two – what do you see?”

שירים מגאיה האוס

שירים מחודש ריטריט בגאיה האוס, אנגליה, בקיץ

 

ביצי חופש

לו כל השעות שישבתי
היו מניבות ביצים
היה אפשר למגר את הרעב בעולם
או לפחות בכפר אחד מאוד גדול.
על האריזה לא היו כותבים
ביצי חופש, אלא
ביצי בדרך-אל-החופש
והן היו מופרות בהרבה
כמיהות וחמלוֹת, צלילוּת וקוצר רוח.

הקן שלי מרופד היטב בכריות
ופעם ביום אני יוצאת אל השמש
לבטוש באדמה הלחה
ולנקר מתחת לעלים
בחיפוש אחר תובנה שמנמנה.

מדי פעם אני פורשת
כנפיים דוויות, כמעט מנוונות מאי-שימוש
אבל עשויות מאותו החומר שעשויים הנשרים,
מנפנפת ומתאמנת
לעוף כל פעם
קצת יותר רחוק.

* * *

 

אליה וקוץ בה

הכבשים הלבנות, גלוחות הגוף
על הגבעות הירוקות מאופק עד אופק
מנשנשות בחדווה
את העשב שגשמי הקיץ הנדיבים הצמיחו.

פעם בשבוע מגיע החוואי,
מביא מיכל של תערובת
והן רצות אליו בהכרת תודה.

בחורף הן נדחקות זו אל זו מתחממות
במכלאה המוגנת מצריבת הכפור.

אבל באביב
כשהטלאים הצמריים,
פרי בטנן,
נלקחים הרחק –
השמים מתמלאים בקינתן.

 

* * *

 

רב הנסתר

עשב ירוק מאופק עד אופק
לוחך את רגליי בהמיה.
עוגני לווייתניות חומות בתווך
מלחכות את שהותיר קציר אתמול.
עורבים שחורים כצל שחפים נוסקים בזעקה
כבחיפוש אחר אי למצוא בו מנוח לרגליהם.

כל המרחב הסוער הזה –
ואין מציל.
הגלים שמאיימים להטביעני
בראשי בלבד.
מי יבנה לי רפסודה לחצות, כאפרסק בשל,
את ים העשב הזה, גל אחרי גל,
לחתור ביד בוטחת ובזרוע נטויה לעבר האל-מוות
ובאותות ובמופתים, כבעירת הסנה,
להתגלות לי,
אי כזה,
שבו אוכל, סוף סוף,
למצוא מנוח
לליבי.

 

* * *

 

הנחיות למדיטציה

ארגני את הכריות
זקפי את הגו
כופפי את רגל ימין בזווית מדויקת
השעיני את ברך שמאל על צעיף מגולגל
הביאי את הכתפיים קרוב יותר לאדמה.
עצמי עיניים
נשמי רגיל
ושבי כאילו ראשך עולה באש.*


* ציטוט מתוך סוטרה SN 4:9

 

* * *

כמו פרח אוריגמי

אפילו לא לעשות מדיטציה.
פשוט לפגוש את עצמךְ.
כמו נחש מבריק החוצה
את השביל לפניך לפנות ערב.

האינסטינקט הקדום
להירתע
להחמיץ את יופי
תנועת הטבעות הסיבובית.

העור המבריק
שבלי מגע תחושתו לחה,
חוסר האונים
של הגודל והמרחק.
העיניים.
אין לךְ בלעדיות על פחד.

מה כבר יכול לקרות?
אז תשתגעי.
או תיעלמי לעצמך כמו פרח אוריגמי
שמתירים ומחזירים
להיות דף נייר חלק.

הצורך להיות משהו בעולם.
הפחד להיות אֵין. כמו הכוכבנים בשדה.
חופשיים כל כך מהדחף להוכיח משהו,
נובלים ומתים בלי שמישהו שם לב.
הספיק להם שהם שמו לב, שהם

ראו את עצמם ונראו
על ידי השמש. איזו הסתפקות
במועט.
בהרבה.
אפשר להעביר ככה יום שלם?
ימים שלמים?
חיים?

 

* * *

 

IMG_20150406_063418

I think of you
and how we sat
in an ecstatic daze
to watch the rising of the sun
in a half-inflated boat,
feet in the cold salty water,
before we realized
it was 2 am
and it's a long dark haul
before it does.

No longer a teenager,
I'm still waiting,
yearning – aeons, life times –
for that rise.

I have known long dark hauls
and ecstatic dazes, and I'm still waiting
under the same cover of stars
for that one magnificent rise.

Did we know then, innocent
and so much in love, everything
there was to know
of friendship and of waiting?

I'm gentler now,
and I wait more patiently:
heedless of time,
not eager to pack and walk away
just for the sweetness of a few kisses,
in the safety of dry shelter,
while the sun lingers.

I'm certain it will rise.
For when my eyes get used to the dark,
they will behold
the turning of the wheel.

 *  *  *

Therefor rejoice

Therefor rejoice
not that your nights will be without
grief clenching your heart,
nor your days without longing and regret.

But your ancient foremothers and sisters,
the witches on the posts,
are calling your name
and the rays of your ever-present dawn
break through your cracked dark.

Look! The mudslides of your winter
have turned into a puddle
newly hatched ducklings call home.

And the tectonic plates of your being,
slow movers, are constantly
reaching for shore.

Isn't it exciting to be alive?

 *  *  *

Love Itself

I have come here not to teach you,
said my old Guru, but to love you.
Love itself will teach you.
I thought, my eyes veiled, drunk
on the potion of the purest of all loves,
that I understood his words.

But now – not so vain: youth gone –
I still search for their meaning.
Long have been the nights of my searching.

O, I've loved plenty,
and more generously been loved,
more than my fair share –
by sudden rain, and white moonlight
and birds that whispered to me
beyond my dreams.
Even by a rock or two
alongside my path.
Still the question remains –
What it means to love
in this world.

I seek not understanding –
for to understand is to limit –
but to soar and dive and plunge,
the way the sun does, every day –
complete surrender
to the vastness, not in humbleness
but in shared greatness – to be resurrected
a thousand times brighter
in tomorrow's dawn.

 *  *  *

 

A moment seen, forever known.
Wendell Berry

A pickup truck drives along the edges of a field
in huge circles and a dog chasing it,

racing and racing, scattering the frightened sheep.
From where I stand I can't see the dog panting

but its immeasurable joy fills my heart.
When I was little, I played like that, really hard,

in the field or on a tree, ignoring the grown-ups
calling. And life was good. I was invincible.

As I watch the dog running as if it could,
and would, run forever, inexplicable kinship –

The dog and I celebrating life.

 *  *  *

 

The Brown Little Beetle

I'd shaken him off my sleeve out the window
but later he was still there – tiny front legs
clasping the ledge of the sill, two stories up,
a tiny speck on gray mossy stone.

He could have been enjoying the scenery
before taking flight – as one would from a balcony
at the top of the world – the way I'd felt on a pick
of the Himalaya mountains, above a perfect sunrise.

But in that moment, brief and wide, I shrank to beetle-size,
up on a high ledge, door slammed shut behind me,
facing the vastness of the world, not sure if my wings
could land me safely on the distant, stony gravel.

Such immense loneliness. The kind of loneliness
you might feel on a clear night in Sinai desert.
Or on an airplane, miles of nothing between you
and the tiny green squares far bellow. Even an atheist

might start praying. If I had bat ears
could I hear him screaming?
The beetle gripped my offered finger,
climbing on it, a helicopter rope after a shipwreck. Down

the two flights, I released him onto the earth
near a poppy in full bloom, grateful for his reminder
of how frightening life can be and it's good
when we, small creatures, stick up for one another.

קורס שבועי "אימון בודהיסטי לחיי היומיום"

boul

תורת הנפש הבודהיסטית והתרומה שלה לחיינו האישיים והמקצועיים ולמערכות היחסים

במרכז ללימודי גוף נפש ברמת השרון

עם סנדיה בר-קמה

 

18 מפגשים בימי שלישי, 17:00-20:00 החל ב 10/11/15

 

כולנו רוצים להיות מאושרים, רגועים, שלווים, חיוניים, וליצור יחסים הרמוניים עם הסביבה ועם עצמנו.  כולנו מבקשים לחיות ללא סטרס וללא דאגות, כולנו שואפים למצוא משמעות וחיבור.

הגישה והתרגול הבודהיסטי מציעים לנו דרך וכלים להגשים את השאיפות הראויות והאפשריות האלה.  ההתרחשויות בנפש האדם ניתנות להבנה ולשחרור
באמצעות המדיטציה והרעיונות הבודהיסטים.

 

למי הקורס מיועד: לכל מי שלא חי/ה על אי בודד ורוצה לשפר את איכות חייו/ה ואת מערכות היחסים שבחייו/יה, למי שרוצה ללמוד ולתרגל את הדרך הבודהיסטית כדי לחוות יותר קלוּת ושמחה בחיים האישיים (עם בני/בנות זוג, הילדים, חברים) ובחיים המקצועיים (בחדר הטיפולים, בגישור, באימון, בקשרי עבודה, בעסקים ובלימודים).

הקורס מתאים למתרגלים/ות חדשים/ות וותיקים/ות כאחד.

ייחודו של קורס זה שהוא חוויתי-תרגולי. הוא אינו עוד קורס בפילוסופיה בודהיסטית שאפשר לקחת באוניברסיטה וגם לא משהו שאפשר פשוט לפתוח ספר מבוא לבודהיזם ולרכוש ידע. המטרה של הקורס היא להפוך ידע פנימי עמוק שנמצא בתוכנו לחוויה זמינה ואותנטית שתועיל לנו בחיי היומיום ובמפגשים עם ילדים, בני זוג, חברים ומטופלים.

בקורס נלמד את העקרונות המרכזיים של התורה והפסיכולוגיה הבודהיסטית, איך ליישם אותם בחיי היומיום, וכן מיומנויות מקצועיות ואישיות. בחלק מן המפגשים ניתן יהיה להביא מקרים מהחיים האישיים לחקירה והבנה משותפת.

הנושאים שנלמד בקורס:

מדיטציה – מהי מדיטציה, כיצד היא משפיעה ועוזרת. מה בין תרגול פורמלי לתרגול לא-פורמלי. מהן הסחות דעת, ומהי תודעה צלולה ולא מוסחת. יתרונות המדיטציה בחיי היומיום, ובמפגש עם מטופלים ובמערכות יחסים. הבודהא לימד מדיטציה בארבע תנוחות עיקריות. נתרגל טכניקות מדיטציית ויפאסנה (תובנה) שונות.

מיינדפולנס – להיות בכאן ועכשיו: תשומת לב מודעת – איך עושים את זה ואיך מיישמים את זה באופן מועיל בחיי היומיום. רגע ההווה הוא הזמן היחידי שבו מתרחשים החיים. כדי להיות באינטימיות עם החיים ועם עצמנו – עלינו לפתח את היכולת להיות ברגע ההווה. מיינדפולנס ככלי טיפולי – בעצמנו ובמטופלים.

תקשורת, דיבור נכון והקשבה נכונה – אבני הבניין במערכות יחסים. מהי תקשורת מיטיבה, מהם ארבעת הפרמטרים ל"דיבור נכון" על פי הבודהא, מהי הקשבה מדיטטיבית, איך לשנות דיבור פנימי שיפוטי והרסני. נלמד ונתרגל.

דיבור פנימי שלילי – המגיפה המודרנית: אנחנו רגילים לדרבן את עצמנו על ידי ביקורת ושיפוט. מה עוד עשוי לדרבן אותנו לצמוח ולהשתנות חוץ מביקורת עצמית ושיפוט? האם הדיבור הפנימי שלי כלפי עצמי מלא גינוי, הענשה עצמית וכעס, או שהוא רך, חומל, סולח, מקבל? איך עובדים עם הדיבור הפנימי; איך להיות החבר/ה הכי טוב/ה של עצמי.

כעס ותסכול – האויבים הגדולים: עבודה עם כעס ותסכול – איך לפגוש אותם עם מודעות. רגשות "שליליים" הם לא אויבים בדרך הרוחנית, אין צורך להימנע מהם, להתנגד להם או להתכחש להם – אלא ללמוד להכיל אותם, לעשות להם מקום מבלי 'ללכת לאיבוד' בתוכם, להכיר אותם כשהם מנותקים מהסיפור, מהאשמות ומהצדקות. מהי המתנה שמביא לנו הכעס.

היאחזות – שורש הסבל והכאב: על פי התפיסה הבודהיסטית, כל צורות הסבל מתפתחות על בסיס היאחזות. מה זו היאחזות, ארבעת סוגי היאחזות שמנה הבודהא, איך אפשר לאהוב בלי להיאחז, מה רע בהיאחזות ואיך משתחררים מעוּלה.

שמחה, אושר וקלות – בודהיזם זה לא רק סבל: אנחנו נוטים לעגן את האושר שלנו על גורמים חיצוניים וארעיים; הבודהיזם מלמד שלהישען על מקורות שבריריים וארעיים כדי להיות מאושרים דן אותנו לסבל. איך לפתח יכולת להישען על כושרנו הפנימי, ולפתח תחושת רווחה פנימית שאינה תלויה בנסיבות חיצוניות.  מה מונע ממני להיות מאושר/ת ברגע זה.

אינטימיות – מצרך מבוקש – מה לבודהיזם ולאינטימיות? למה אינטימיות כל כך מפחידה אותנו עד שלרובנו יש יחסי אהבה-שנאה איתה? מה חוסם אותנו מלהיות באינטימיות אמיתית, ואיך לשחרר את החסמים. שלובהיוּת (Inter-being), ויחסי גומלין בין האני לעולם, ביני לזולת.

חמלה – להיות בנעלי האחר/ת – אמפתיה וחמלה ככלי להבנה, לקרבה ולאהבה. בבסיס הגישה הבודהיסטית עומדים שני עקרונות מרכזיים: מחויבות להפחתת הסבל בעולם וחמלה – קארונה. מהי חמלה? במה שונה חמלה מרחמים? למה יותר קל לנו להיות בחמלה כלפי א/נשים זרים וכל כך קשה לנו להיות בחמלה כלפי המשפחה, ההורים, בני/בנות הזוג שלנו? תרגולים ספציפיים לטיפוח חמלה וכדי לחיות עם לב פתוח לרווחה, ולהיות בתקשורת הממוססת את הגבולות המוכרים של "אני" ו "את/ה".

איך להתמודד עם פחדים ומחשבות הרסניות – למחשבות שמתרוצצות בתודעה שלנו ללא שליטה יש כוח עצום והשפעה עצומה על חיינו. הן יכולות לגרום לפחדים, להאשמות, לדיכאון, לכעסים, לדרמות ולסבל. על פי הדהרמה, ישנם חמישה גורמים למחשבות הרסניות, חמש דרכים להתמודד איתן ושני סוגים של פחד. נלמד מיינדפולנס למחשבות, מטה-קוגניציה, ואיך להשתחרר מפחדים ומחשבות מזיקות.

ארעיות, השתנות, בר-חלופיות – אחד משלושת מאפייני הקיום המותנה. החיים שלנו נתונים במצב תמידי של השתנות ושינוי. ההשתנות המתמדת היא טבען של כל התופעות המותנות. עבור רובנו שינוי זה דבר מפחיד ולא רצוי. נלמד איך אפשר לפגוש את השינויים הבלתי נמנעים של החיים, ואיך אנחנו יכולים לפתח יציבות מול שינויים מתמידים. נחקור מה אינו משתנה, ועל מה אפשר להישען ולמצוא ביטחון יציב.

יש אני? אין אני? ואם אין אני – מי יפרנס? – ריקות והתהוות מותנית – החיים הם זרם של תהליכים בלתי פוסקים ולא אישיים – מה קיים מעבר לרגשות ולמחשבות? מה מעבר לדפוסים של האישיות? הריקות של כל התופעות, כולל התופעה הנקראת "אני". לראות את התופעות באופן משחרר.

טבע הבודהא – "עצם טבענו הוא שַלו, שמח ומחובר, אך איננו יכולים לראות זאת כיוון שעל טבענו האמיתי מעיבים אמונות, סיפורים, זיכרונות, מיתוסים והרגלים אשר מכסים את תודעתנו בעננים" – ד"ר סטיבן פולדר.   טיפוח איכויות הלב: אהבה, אמפתיה, חמלה, סליחה, שלווה, שמחה ויציבות. תרגולים ספציפיים לטיפוח ופיתוח טבע הבודהא שבתוכנו.

נון-דואל – המסתורין של החיים: שתי האמיתות בבודהיזם: המישור האולטימטיבי והמישור היחסי. איך נחווים החיים כשלא מזדהים עם התפקידים השונים והתוויות השונות, כשמעשים נעשים ואין מי שעושה. הים יוצר גל והגל חוזר אל הים, ולא מזהה את עצמנו כנפרד מהים. יציבות פנימית בעין הסערה: זיהוי ללא הזדהות.

מתודות הוראה:

כל מפגש מורכב מארבעה חלקים: חלק עיוני, חלק חוויתי, תרגול ושיתוף.
בקורס יהיו הרצאות, שיחות, תרגילים בזוגות או בשלישיות, קבוצות דיון, שאלות ותשובות.
הלימוד בקורס משלב חומרי קריאה ותרגול מעמיק של טכניקות מדיטציית ויפאסנה ומיינדפולנס שונות (אשר יילמדו במהלך הקורס).

אנא הביאו כלי כתיבה.

פרטים: 18 מפגשים בימי שלישי, 17:00-20:00 החל ב 10/11/15

עלות: 3,400 ש"ח.

להרשמה: 03-5495149

Beauty-of-nature

שיפור מערכות יחסים על-פי העקרונות הבודהיסטיים

מדיטציה ומיינדפולנס במערכות יחסים

unnamed

קורס של המרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש

בהנחיית סנדיה בר-קמה

4 מפגשים שבועיים בבנימינה בימי שני, החל מה-12.10 בשעות 17:00-20:00

"מערכות יחסים אנושיות יכולות להוות כלא או גן-עדן,
מרחב של סבל או של טרנספורמציה רדיקלית."
ד"ר סטיבן פולדר

מערכות יחסים… אי-אפשר איתן ואי-אפשר בלעדיהן… מערכות יחסים (עם עצמנו, בזוגיוּת, בהורוּת, בעבודה וכו') הן מרכיב יקר-ערך בחיינו, הן מקור לאושר, סיפוק ומשמעות. אז למה הן כל-כך מעצבנות ומתסכלות?
למה הן מלאות באי-הבנות, קונפליקטים וקשיים?

הקורס מיועד לכל מי שלא חי/ה על אי בודד ורוצה לשפר את איכות מערכות היחסים שבחייו/יה, לרכוש כלים לתקשורת מיטיבה, לביטוי צרכים בדרכים אפקטיביות, לניהול כעסים, לטיפוח הבנה וחמלה, ולצמיחה והעצמה אישית, זוגית ומשפחתית.

חלק מהנושאים שהקורס יעסוק בהם:

· למה התקשורת עולה על שרטון כל-כך בקלות ואיך ניתן לשפר אותה (שיפור מיומנויות תקשורת).
· הבנת הטריגרים, "הכפתורים", המפעילים אותנו ואיך לשחרר אותם.
· איך לתקשר את הצרכים שלנו בצורה מיטיבה ומועילה, שתיצור הרמוניה ואינטימיות.
· מהן היאחזויות, מדוע טען הבודהא שהן גורמות לסבל ואיך אפשר לשחרר אותן?
· מיינדפולנס בתקשורת – דיבור נכון והקשבה אמיתית. להיות בכאן ועכשיו.

כל מפגש מורכב מארבעה חלקים: חלק עיוני, חלק חוויתי, שיתוף ותרגול.

שני הכלים המרכזיים שאיתם נעבוד ונתרגל:
· מדיטציות מיינדפולנס וויפאסנה, מלוות בעקרונות מהפסיכולוגיה הבודהיסטית.
· תרגילים וכלים פרקטיים מתחום האינטליגנציה הרגשית והתקשורת-המקרבת לפתירת קונפליקטים ולשיחות טעונות.

אנא הביאו כלי כתיבה.
הקורס מתאים למתרגלים/ות חדשים/ות וותיקים/ות כאחד.

להרשמה: המרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש 03-5415941

פרידה מאימא

  "היא הלכה בדרך של אמת" – "Ta si imithe ar sli na bhFirinne"

(ביטוי בגֶלית – שפה קלטית)

אימא וסנדיה הקטנה אימא שלי, אסתר בר-קמה, עזבה את גופה לפני שבוע בשיבה טובה בגיל 90. היא הייתה בריאה, צלולה וחיונית, והייתה עסוקה בקריאה נון-סטופ, במשחקי פריסל במחשב, בסידור המגירות בארונות, וכמובן – בהנאה מהנכד והנכדה. ערב אחד בשבוע שעבר היא הרגישה לא טוב, בילתה לילה בבית החולים, ולמחרת בבוקר, בהכרה מלאה, פשוט הפסיקה לנשום.

לאורך השנים היא נתנה לי מתנות רבות, מלבד מתנת החיים עצמם. היא גילמה בחייה ובאישיותה את הערכים שעליהם היא גידלה את אחי ואותי. היא הייתה אדם ערכי ולא שיפוטי באופן יוצא דופן. היא נתנה לנו חופש מוחלט לחיות את חיינו כראות עינינו ועודדה אותנו לחקור ולמצוא את דרכנו האישית, ולא ללכת בדרכים שאחרים סללו. היא מעולם לא התלוננה, לא הכבידה, לא נטעה רגשות אשמה. היה לה חוש הומור נהדר. המתנה האחרונה שהיא נתנה לי הייתה הישיבה הארוכה לצידה כשכבר לא נשמה. הישיבה לצד הגוף שהיה פעם שלה, בדמעות ובשמחה. ההזדמנות לעטוף אותה בהרבה אהבה והוקרת תודה, ולשחרר אותה לדרכה.

לפני כמה שנים פרסמתי טור קבוע באתר NRG של מעריב, והפוסט הזה התפרסם שם. אני מעלה אותו שוב ומקדישה אותו – שוב – לאישה היקרה, החכמה, האוהבת והאהובה שהייתה בחיים האלה אימא שלי.

IMG_20131122_194918

 

לחיות בשלום עם החיים

אימא שלי היא לא בנאדם שמתלונן. בניגוד לדימוי הרווח של האם הפולנייה ובניגוד גמור לבעלה, היא פוגשת את אירועי החיים בשלווה סטואית, מלווה בגיבוי פילוסופי של כמעט-משנה-סדורה: " בחיים צריך לקבל את הטוב ואת הרע". המשפט הזה מתויק אצלי בתיקייה של המשפטים-תומכי-חיים שלה, לצד ה"הכול צריך במידה", שאותו היא נהגה לשלוף כל פעם שאחי ואני לקחנו על עצמנו תרגול רוחני חדש וקיצוני (בעיניה), כמו התנזרות ממוצרי חלב, התנזרות מקפה או התנזרות מסקס.

אימא שלי התאשפזה לאחרונה בגיל 84 לכמה ימים בבית חולים, ועברה שם סדרת בדיקות מאוד לא נעימות, חלקן ממש איומות. "מה לעשות", היא אמרה לי באנחת השלמה אחרי בדיקה אחת גועלית במיוחד, ואולי גם בניסיון לנחם אותי כי היה לי קשה לראות אותה סובלת, "מה לעשות, החיים קשים לפעמים".

הרוחניות של אימא שלי לא מתבטאת בפנייה לשיטות ריפוי אלטרנטיביות: לא דיקור ולא תטא הילינג, לא קריאה בקלפי טארוט ולא צמחים סיניים. אימא שלי לא מחשיבה את עצמה כאדם רוחני, אבל בעינַי היא אחד האנשים הכי רוחניים שאני מכירה כי היא חיה בשלום עם החיים באופן הכי  עמוק, גם בזמן המבחן שאולי הוא הקשה ביותר: כשהגוף סובל.

ההזדהות שלנו עם הגוף גורמת לנו רוב הזמן להתייחס אליו כאל מובן מאליו (או יותר נכון – לא להתייחס אליו בכלל), כל עוד הוא משרת אותנו נאמנה. אבל כשהגוף נתקף במחלה או כשאנחנו מרגישים רע או כשאנחנו חווים חוסר שליטה על הגוף "שלנו" – אז אנחנו נזכרים פתאום שהחיים לא מתנהלים רק מהכתפיים ומעלה.

לרבים מאיתנו הרעיון שאנחנו לא הגוף שלנו הוא לא רק רעיון פילוסופי, אלא חוויה אינטואיטיבית עמוקה ואותנטית. אחדים מאיתנו אפילו חווינו את הנבדלות הזאת בפועל, כמו שקרה לי פעם בזמן ריטריט מדיטציית ויפאסנה אינטנסיבי, כשאחרי שעה ארוכה של כאבים כמעט בלתי נסבלים בברכיים – מצאתי את עצמי פתאום על התקרה מסתכלת למטה על הגוף היושב, חופשייה לגמרי מכל הכאבים הפיזיים והמנטליים. ועדיין, למרות ההבנות והחוויות האומרות ההיפך – אנחנו בהזדהות חזקה ועמוקה עם הגוף, ופגיעה בו נדמית לנו כפגיעה בנו.

סטיבן לוין אומר בספרו "מי מת?" שמי שחי בחברה חומרנית המציעה שפע של מותרות ומצמצמת באופן ניכר את מאמץ ההישרדות, חברה המודדת הערכה עצמית על פי מידת העושר, נוטֶה אולי במיוחד להזדהות עם גופו. התרבות שלנו מעודדת אותנו להוציא אלפי שקלים על מוצרי קוסמטיקה, הורדת משקל, צביעת שיער, מתיחת פנים והשתלות קוסמטיות, ואנחנו גדלים מילדות עם מסרים נחרצים שלדימוי הגוף שלנו יש משקל מכריע באופן שבו אנשים אחרים תופסים אותנו וכתוצאה מכך – לאופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו.

ההזדהות הזאת מושלכת הלאה גם אל החפצים והרכוש שלנו, ואנחנו עשויים למצוא את עצמנו אומרים: "מישהו נכנס בי" כשבעצם מישהו נכנס במכונית שלי. בהשאלה, אנחנו יכולים לתת ביטוי להבנה שאנחנו איננו הגוף שלנו על ידי כך שנאמר "הגוף שלי חולֶה" – במקום "אני חולַה". כשהלכתי לתומי ברחוב לפני כמה ימים נקעתי את הקרסול על מדרכה אלכסונית. מכרים וחברים שראו אותי עם רגל חבושה הביעו השתתפות בצער ואמרו: איזה באסה. התקשיתי להסביר שבכלל לא באסה לי, שאני מרגישה טוב ובמצב רוח מצוין, זאת רק הרגל שכואבת.

בשבוע שעבר חגגנו לאהרון, ידיד יקר וברנש שמח מיוחד, יומולדת חמישים. לכבוד האירוע כתב ושר לו אחד מחבריו שיר שמילות הפזמון החוזר היו: "אימא, אני בן חמישים – אני רך והחיים קשים…"  ישבתי שם ותהיתי אם הוא מתכוון שיש לו לב רך, שהחיים לימדו אותו להתרכך בקצוות ולהיות רגיש יותר, או שהוא מתכוון לגוף, במיוחד לחלקים מסוימים בו. האם באמת החיים קשים? האם הקושי הוא במצבים ובאירועיםאו באיך שאנחנו מתייחסים אליהם?

הגורו שלי, יוגי אמריט דסאי, נהג לומר שהמציאות היא לא קשה ולא קלה, והכול תלוי רק באיך אנחנו ממצבים את עצמנו לעומתה. אין לנו שליטה על האירועים שהחיים מזמנים לנו; לפי דברי הבודהא, כל מי וכל מה שנולד נתון באופן בלתי נמנע להזדקנות, חולי, כאב ומוות, וכזה הוא כנראה גם גורלנו. אלא שכן יש לנו יכולת להשפיע על איך אנחנו פוגשים ומגיבים לאותם אירועים, מה ההתייחסות שלנו אליהם. האם אנחנו פוגשים את אירועי החיים עם תודעה שקטה, נינוחה, מאוזנת, פתוחה, מקבלת? או שאנחנו בהתנגדות, עם תודעה תזזיתית, מכווצת, תגובתית? מקור הסבל שלנו הוא בהתנגדות שלנו לחיים, לאיך שהחיים מציגים את עצמם לפנינו, נפרשים ונגלים לפנינו רגע אחרי רגע. אין לנו יכולת לצפות מה יביא הרגע הבא, אנחנו יכולים רק לאמן את התודעה שלנו לפגוש את הרגע הזה בנינוחות, פתיחות וקבלה.

לחיות בשלום עם החיים פירושו להבין שאין באירועי החיים, גם הקשים והכואבים ביותר, בעיה אינהרנטית. כלומר, הבעייתיות אינה מרכיב פנימי שטבוע באירוע כלשהו, והסבל שלנו לא שוכן בתוך נסיבות ואירועים חיצוניים. הסבל שלנו נובע מאיך שאנחנותופסים את הנסיבות והאירועים ומאיך שאנחנו מגיבים להם. שוב ושוב שמעתי את מורה הדהרמה כריסטופר טיטמוס חוזר ואומר: "הוציאו את הבעייתיות מהחיים". החיים כשלעצמם אין בהם ובאירועים שלהם שמץ בעייתיות. בהסתכלות אונתולוגית יש רק עובדות: דבר כזה או אחר התרחש – נקעתי את הרגל, חגגתי חמישים, איבדתי אהבה גדולה, חשבון הבנק שלי במינוס – אבל כשאנחנו משחררים את הפחדים שלנו, את  הסרטים והנרטיבים הקטסטרופליים שרצים לנו בראש – אז העובדות האלה הן עובדות בלבד, נטולות משקע שלילי או חיובי; הן חלק מ"מה שיש" ואנחנו יכולים לחיות איתן בשלום.

הנזיר אג'אן סוקיטו טוען שהמטרה של הדרך הרוחנית היא להבין באופן מלא שהבעיה העיקרית של החיים היא לא הנסיבות – יהיו קשות ככל שיהיו (שאין מספיק כסף, שאין זוגיות, שהזוגיות שיש לא בסדר, שיש רעב ואלימות בעולם, שיש כיבוש כבר 40 שנה…) אלא התחושה בתודעה הרפלקטיבית של היות כבולה על ידי הנסיבות האלה.

תוצאות הבדיקות של אימא שלי הראו שהכול תקין. היא חזרה במרץ אל הפעילויות הרגילות שלה: עבודה בגינה, קריאת ספרים, פתירת תשבצים, משחקי מחשב ונסיעות ברכבת לבקר את הנכדים. גם כשהרכבת מלאה עד אפס מקום והיא נאלצת לשבת על המדרגות דחוקה בין תיקים, מזוודות וחיילים, היא לא מוותרת על הנסיעה לראות את הנכד. כשאמרתי לה שכל הכבוד לה, היא ענתה: "מה כל הכבוד? פשוט התגעגעתי".

בכדור פורח עם הנכדים ביומולדת 90

סנדיה ואימא

ביומולדת 90

איך להתמודד עם כעס ותסכול במערכות היחסים שבחיינו

סדנה בהנחיית סָנְדיה בר-קמה

שישי-שבת 14-15 בדצמבר, 2018, במלון בקיבוץ יחיעם

בתנאים מפנקים וכייפים, באזור מוקף עצים וטבע.

"כדאי לנו להתיידד עם כל היבט של תחושותינו ומחשבותינו,
כי כולם אנרגיית הבודהה".
הנזירה פמה צ'ודרון

 

מכירים את זה שאנחנו כבר בדלת לאיזה אירוע משפחתי, ובן או בת הזוג שלנו מתמהמהים כרגיל וגורמים לנו שוב לאחר?

מכירים את זה שהטינאייג'רית הבטיחה לקפל את ערימות הכביסה מהמכונה, ואנחנו חוזרים הביתה בערב מותשים רק כדי לגלות ששוב-פעם זה לא קרה?

או שבן/בת הזוג גיהצו את כרטיס האשראי על עוד קנייה מטורפת באינטרנט על משהו ממש לא נחוץ וגם ככה אנחנו כבר בחריגה מהמסגרת?

נכון ש"הם" לפעמים מרתיחים?

ומה עם הבוסית במשרד שלא מפסיקה להפיל עלינו עוד ועוד משימות "דחופות ממש להיום"?

או בן/בת הזוג שהבטיחו להשתנות ולהתנהג אחרת – ושום דבר לא השתנה??

נכון שזה מתסכל נורא?

מהם הרגשות שהכי משפיעים לרעה על מערכות יחסים? כעס ותסכול.

בתוך המשפחה יש הרבה מצבים שמעוררים כעס. כעס יכול לקבל ביטויים של הזעפת פנים, הערות עוקצניות, ציניות, התנתקות, הסתגרות, הורדת מסך, טריקת דלתות והתפרצויות.

וגם בעבודה לא חסר…

כעס, אחד משלושת הרעלים בתפיסה הבודהיסטית, הוא רגש חזק ולעיתים נדמה לנו שהוא משתלט עלינו ללא שליטה. האם  אנחנו מתמודדים איתו בתבונה או האם הוא גורם לנו וליקרים לנו סבל? מהי הדרך הנכונה והמיטיבה לבטא את התסכול שלי בלי לפגוע באחר/ת?

מה מסתתר מאחורי הכעס שלי ואיזו מתנה הכעס בא לתת לי?

בין הנושאים שנדון בהם בסדנה:

  • מה הגישה הבודהיסטית לכעס?

  • מערכת היחסים האישית שלי עם כעס,

  • מהן ארבע התגובות האוטומטיות הלא-מועילות שלנו לכעס?

  • ומיהן שלוש החברות הטובות שכן כדאי להביא למפגש איתו?

  • מהו המסר החשוב שהוא מביא? ומתי טוב שהוא מגיע לבקר?

  • "החמולה" – מיהם בני המשפחה שמלווים אותו?

  • 4 סיבות מצוינות להשהות את התגובה לכעס,

  • איך הבודהה הציע להתמודד עם כעס של מישהו/י אחר/ת?

  • "מאויב לאוהב" – איך להפוך אותו לבן ברית?

מה יהיה בסדנה:

  • הרבה מדיטציות: בישיבה, בהליכה, בעמידה ובשכיבה.

  • תרגילים שונים, אישיים ובקבוצות קטנות, של רפלקציה וחקירה לתוך עולמנו הפנימי.

  • קבלת כלים מעשיים לאיך להכיל ואיך לתקשר כעס.

הסדנה היא חוויתית-תרגולית ותכלול גם לימוד ושיחה, שאלות ותשובות ושיתוף. נלמד ונעמיק בתרגול מדיטציית ויפאסנה (תובנה) ומיינדפולנס.

מומלץ להביא כריות מדיטציה ומזרוני יוגה למי שיש, ומחברת.

זאת תהיה סדנה אינטימית של מקסימום 20 משתתפות/ים, ולכן כל הקודם/מת זוכה…

מתאים גם לבעלי ניסיון וגם למי שאין לו/לה ניסיון בכלל.

לפרטים נוספים, עלויות והרשמה:

מיה כהן, בטלפון: 052-8515290   במייל: kizicohen@gmail.com 

"אנו מוכנים תמיד לאפשר לתודעה שלנו להיות נשלטת על ידי מצבים רגשיים;
אך כשצריך להתנסות בסבל הלכה למעשה, אנו נלהבים פחות."
לאמה גנדון רינפוצ'ה

ריטריט בסיני ספטמבר 2018

שלום חברות וחברים,

שמחות לבשר שהריטריט יוצא לדרך!

התאריכים הם מה-27 בספטמבר (אמצע סוכות) ועד ה-3 באוקטובר. (יום ה' עד ד').
לא תתאפשר הגעה מאוחרת או יציאה מוקדמת.

נתארח בחוף חוף קטן וחדש שנמצא לא רחוק מראס השטן. הלינה תהיה בחושות פשוטות – שניים  עד שלושה בחושה (ראו את התמונות המצורפות). יש במתחם 7 חושות.

אם הן יתמלאו, או למי שמעדיפ/ה יש גם אפשרות להביא אוהלים אישיים, או להשכיר אוהלים מהמקום.

התנאים הם כמובן בסיסיים ביותר, כמו בסיני…  ( :

(למי שמעדיפ/ה, יש גם אפשרות ללון בחוף סמוך כעשר דקות הליכה שבו יש מלון שנקרא LAPLAYA SONESTA. ההרשמה ללינה במלון שם תהיה באופן עצמאי)

זה יהיה ריטריט ויפאסנה בשתיקה מלאה, אבל עם זמני ים וטבע.

כמובן, כולנו מוזמנות/ים גם להגיע לחוף כמה ימים לפני הריטריט ולהישאר כמה ימים אחרי.

ההוראה היא בדאנא.

מספר המקומות מוגבל מאוד – 13 מקומות בחושות, 2 בחושה.

אז אם את/ה מעוניין/נת – אנא שריין/ני את מקומך ונשמור לך מקום.

הרשמה פה:

https://docs.google.com/forms/d/1d2ZrVq25Z9SGyIkizAJVjpk3aX9W-gO5x5sNCiL3W6g/edit

נשמח לראות אותך איתנו!  ( :

באהבה, יפעת וסנדיה

 

לכבוד מצעד הגאווה השבוע: נטייה מינית כשער לטרנספורמציה

images

מצעד הגאווה הראשון שלי התחולל אי שם בתחילת שנות ה-80 בניו יורק, כשאני וחברתי צעדנו – יותר נכון רקדנו – את כל הדרך מסנטרל פארק אל הווסט ווילג', ולא ידענו את נפשנו מרוב אושר על החירות הפתאומית הזאת להיות מי שאנחנו. בפומבי. בריש גלי. בלי להסתתר. בלי לפחד שהשכנה של סבתא שלי או הבן-דוד של האחות של החברה של אח שלי יראו אותנו.

בישראל של שנות ה-80 זאת הייתה פריבילגיה לא מוכרת ולא מובנת מאליה.

שנים אחר כך, בתחילת שנות האלפיים בישראל, כשצעדתי עם החבר'ה של 'כביסה שחורה' שטענו בתוקף ש: "כל הדיכויים קשורים", נזכרתי בשלט הענקי שנשאנו אז במצעד בניו יורק, ועליו התנוססו מילותיו של לוחם החופש השחור מרטין לות'ר קינג: אף אחד/ת מאיתנו אינו חופשי/יה עד שנהייה כולנו חופשיים.

 None of us is free until all of us are free.

'כביסה שחורה', קבוצת פעולה ישירה ולא אלימה של לסביות, הומואים, טרנסג'נדריות ואחרות, צעדה במצעדי הגאווה עם שלטים שמחו על עוולות שונות (מסחור המצעד, ניצול מעמדי, דיכוי מזרחים ונשים, הכיבוש הישראלי ושאר רעות חולות), וקראנו לאחינו ואחיותינו ההומואיות והלסביים להתעורר אל סולידריות של מיעוטים תחת דיכוי, ושאין "סבל שלי" או "דיכוי שלי" – כל הדיכויים קשורים. ושזה בלתי נתפס לחגוג את חגנו, את ההישגים שהשגנו ואת פריצוֹת הדרך שפרצנו – מבלי לתת את הדעת על הסבל והדיכוי של האחר/ת.

מבלי דעת, הפצנו את אחד העקרונות הבודהיסטיים הבסיסיים ביותר, שאומר שֶלשוּם דבר אין קיום עצמאי בפני עצמו, אלא שכל הדברים קשורים בתלות של התהוות גומלין, ולכן, גם המענה והמזור חייבים להיות קשורים.

צעדנו ביחד, בבגדים שחורים או בלעדיהם, מגלמים בגופנו את נזילות ההגדרות, השיוכים, התפקידים, הזהויות, ההזדהויות, המחנות, הלאומים. התיאוריה הקווירית  רקמה ונרקמה עור וגידים ברחובותיה העליזים והגאים של בירת החופש הים-תיכונית.

אלא שנזילות מגדרית לא התחילה עם ג'ודית בטלר,  וגם לא עם עמליה זיו.  באחד מספרי המגדר חונקתהמיתוסים והפילוסופיה ההודים העתיקים (הפוראנאז), מסופר על המלך אילא שיצא לצוד והגיע לקרחת-יער שֶבה האל שיווה תינה אהבים עם בת זוגו פרוואטי. כדי לענג את אהובתו הפך שיווה את עצמו לאישה. הכל ביער, אפילו העצים, הפך לנקבי, וכשהתקרב – הפך גם המלך אילא לאישה. שיווה צחק במלוא גרונו והבטיח למלך אילא למלא כל בקשה שלו – פרט להפוך אותו חזרה לגבר.

שיווה ופרוואטי

שיווה ופרוואטי מתנות אהבים. מי זאת מי?

תופעה ידועה בהודו היא שחסידים של האל קרישנה, כמו ראמהקרישנה ופונג'ה-ג'י, עוטים על עצמם בגדי נשים, מתאפרים ומתקשטים בתכשיטים, ומחשיבים את עצמם כגוֹפיז – הנערות ה"גרופיז" של קרישנה. מי שמתבוננת בתמונותיהם של המורים והגורואים הגדולים של המאה העשרים, כמו ראמנה מהארשי או שרי אורובינדו, לא יכולה שלא להבחין בתופעה מעניינת: נדמה כי קשה לומר אם הדמות המופיעה בתמונה היא גבר או אישה; משהו בזליגה של התכונות הנשיות אל הדמות הגברית גורם לנו לרגע להתבלבל. נראה שכל זה היה חלק אינטגראלי מגבולות ג'נדר נזילים, וכל זאת מבלי שהיו מודעים לתיאוריות הקוויריות שהתפתחו באוניברסיטאות במערב חמישים שנה אחרי כן. גם הבודהה מאופיין לעיתים קרובות בתווי פנים עדינים ונשיים, ולולא האוזניים הגדולות (שיש האומרים שמצביעות על מוצאו המלכותי, ויש האומרים שהן נועדו לשמוע את זעקות הסבל של כל היצורים החיים) – קשה היה לזהותו.

עד לפני שנים ספורות היה קשה לאתֵר להט"בים (לסביות, הומואים, טרנסג'נדריות/ים ובי) בעולם הדהרמי. השתתפתי פעם בניסיון חד-פעמי לערוך פסטיבל רוחני על פי המסורת של השאנטיפי עבור לסביות והומואים – אלא שהוא לא "התרומם": המארגנים פינטזו על שלוש מאות דייקיות מאממות והומואים מאגניבים, אבל בפועל הגיעו רק שישים. אם חוקרים את הדינאמיקה של קבוצות מיעוט מופלות, אפשר בנקל להבין את שורשי הסיבה למיעוט לסביות והומואים רוחניקים. על פי הפירמידה של "הגישה ההומניסטית" של הפסיכולוג אברהם מאסלו, אדם או קבוצה חייבים למלא קודם את הצרכים הבסיסיים של השתייכות חברתית, קבלה ואהבה עצמית, הערכה חברתית וכבוד – לפני שיוכלו להתפנות למלא את הצרכים "הגבוהים" יותר של מימוש עצמי והתפתחות רוחנית.

קשה להתמודד עם התכנים הפנימיים שלנו כשאנחנו שופטים אותם, וקשה לא לשפוט אותם כשאנחנו מוקפות בסביבה הומופובית. הנטייה הטבעית שלנו היא להפנים את השפיטה הסביבתית ולהחיל אותה על עצמנו. כל עוד סובלת הקהילה הלהט"בית מאפליה, דיכוי ונידוי חברתיים – יהיה העיסוק בבניית ושיקום תחושת הערך העצמי, הכבוד העצמי ותחושת השייכות עיסוק דומיננטי ברמה האישית וברמה של הקהילה. גאווה היא מענה לדיכוי, ומצעד הגאווה הוא ביטוי לצורך בשיקום כזה, וצורך להפגין ניראוּת כחלק מהמאבק לשוויון זכויות.

בחברה בה נתפסת חריגוּת כתופעה שלילית, מפחידה ומעוררת תוקפנות, יש צורך לאמץ דרכים חלופיות ויצירתיות כדי לייצר "סם שכנגד" להומופוביה המופנמת, לרתיעה מלהיות שונה, לפחד מהוקעה חברתית.

גם מטעמים של מאבקים פוליטיים למתן זכויות שוות יש צורך לאמץ ולחזק את הזהות הייחודית והשונה של הקהילה.

בשנים האחרונות, אני שמחה לדווח, נראה שמשהו השתנה לטובה: יותר ויותר להט"בים חשות בנוח עם עצמן, חשות מועצמות, ועובדת היותנו חריגים מינית היא "לא-אישו". מתוך כך, יותר ויותר להט"בים נפתחות אל גישות ותרגולים רוחניים שונים, שבהם הדגש הוא על אחדוּת, על הצורך לפוגג ולפרק זהויות ולא לחזק זהות נפרדת עצמאית, על המכנה האנושי המשותף לכולנו.

"כל היצורים החיים רוצים להיות מאושרים, וכל היצורים החיים לא רוצים לסבול", אומר הבודהה. אני פוגשת בסדנאות שונות זוגות חד-מיניים אוחזים ידיים בפומבי, או משתפות בפתיחות מתוך החוויה האישית שלהם. כבר יש הרבה לסביות המתרגלות ויפאסנה, והרבה הומואים יושבי-כרית. נדמה שזה כבר פחות ביג-דיל לצאת מהארון בסיטואציות סטרייטיות מובהקות, ושהפתיחוּת והקבלה שהעולם הרוחני מציע חלות גם על הלהט"בים.

יחד אם זאת, עדיין יש נושאים מהותיים רבים שמיוחדים לחוויה של היות חד-מיני/ת, כמו תהליך הגילוי האישי והיציאה מהארון, פיתוח זהות חברתית ומגדרית, דימוי גוף וקבלה עצמית. למרות ההתקדמות הרבה שחלה בשנים האחרונות, להט"בים רבות נאלצות עדיין להסתיר את זהותם במקום העבודה או מול המשפחה; לסביות רבות, שהפנימו מסרים שליליים שקיבלו בבית, מתקשות לקבל את עצמן ומתכחשות לקריאת הלב העמוקה ביותר שלהן; הומואים רבים עדיין חיות בפחד מחשיפה ובניסיון להיות "נורמלי", וטראנסים/יות נמצאים במאבק מתמיד עם עצמן ועם כמיהותיהן ואהבותיהן.

הקונפליקטים הפנימיים שלנו הם מקור לסבל, והיכן שיש סבל יש גם רצון טבעי ואנושי להשתחרר ממנו. כל אחת/ד מתמודדת עם משהו בחיים, והכלים של הגישה הבודהיסטית עשויים להביא תועלת לכל אחד, בכל מקום בו הוא נמצאת.

האמת הנאצלת הראשונה אומרת שכל מי שיש לה גוף ותודעה חווה גם סבל בחיים שלה/ו. לא משנה אם מדובר ביציאה מהארון, בפרידה מבת-זוג, בחיכוכים במקום העבודה, בטיפול בהורים מתבגרים, בגידול ילדים; לא משנה בת כמה את, מאיפה אתה, אם את בזוגיות או לא, עם ילדים או לא, לסבית, סטרייטית, הומו או טרנס, ענייה או עשירה, בריא או חולה, דתייה, חילונית, מזרחי, אשכנזית, ערביה או יהודיה, רוחניקית או אשת קריירה, שכל החיים עוד לפנייך או קשישה מופלגת, עם שמחת חיים או דיכאונית  – כולנו רוצות להיות מאושרים וכולנו לא רוצים לסבול.

מהות הדהרמה היא חקירת הגורמים לסבל והאפשרות להשתחרר ממנו. בכל אחת/ד מאיתנו טמון הפוטנציאל להתעורר מהעיוורון, המיסוך והבורות שגורמים לנו סבל, ולא משנה מהם הנושאים שמטרידים אותנו או מעיקים עלינו. "לא משנה במה אנחנו נאחזים ולא משנה ממה אנחנו מרפים", אומרת המורה לוויפאסנה שַאילה קת'רין,  "כל עוד אנחנו מזהים ומרפים".

עבור להט"בים רבים, בין אם הן/ם בתהליך ראשוני של התמודדות עם הגילוי, הקבלה העצמית והיציאה מן הארון, ובין אם הן/ם חיות בשלום, בפתיחות ובהרמוניה עם עצמן/ם ועם העולם – הדהרמה מציעה ראייה רחבה יותר, פרספקטיבה עמוקה יותר על החיים. כמעט לכולנו מגיע רגע בחיים שבו אנחנו שואלים את עצמנו מהם הדברים החשובים לנו באמת, מי אנחנו רוצות להיות, איך אנחנו רוצים לחיות והאם החיים שאנחנו חיים והבחירות שאנחנו עושות תומכים בכך. הרגע הזה, או הרגעים האלה, הם רגעים מקודשים; הם רגעים של התעוררות והם מביאים אותנו לחקור מה יש עוד בחיים האלה מלבד הרצון לשרוד, לצרוך ולהתרבות, מלבד החיפוש הבלתי נלאה אחרי נוחיות וביטחון.

התרגול מאפשר מפגש עם משהו עמוק בפנים שהוא למעשה הדבר הכי קרוב, הכי אותנטי, מפגש עם קול שהוא מאוד רפה אבל תמיד נוכח, ושבדרך כלל אין סביבנו או בתוכנו מספיק שקט כדי לשמוע אותו.

זו הזדמנות למצוא את הדרך לחוכמה הפנימית שיש בתוכנו ולמקום שבו יש את התשובות, בתנאים שמאפשרים מפגש אינטימי ונוקב עם עצמנו, יחד עם התבוננות מכילה, לא-שיפוטית, חומלת; סביבה שיוצרת למעשה 'מרחב מוגן' שבו אפשר לגעת בעולמות הפנימיים של הלב, ולחוות את המהות חסרת הגבולות של הלב ואת היכולת שלנו לאהוב, לחמול, לשמוח ולהביא ריפוי.

הקונפליקטים הפנימיים שלנו הם מקור לסבל, והיכן שיש סבל יש גם רצון טבעי ואנושי להשתחרר ממנו. הדרך המדיטטיבית מציעה לחקור, באופן חוויתי ולא אינטלקטואלי גרידא, את האמונות, התפיסות והדפוסים שאנו חוזרות/ים עליהם שוב ושוב ושלא משרתים אותנו יותר.

אני מאמינה שנטייה מינית שונה יכולה לגרום לסבל עמוק – ויכולה להביא לתובנות טרנספורמטיביות, ולרגישות וחמלה מפותחות יותר; היא עשויה להיות שער לקבלה עמוקה של עצמי ושל הסובב אותי ולהבנה חדשה את מקומי ואת תרומתי בעולם. היא יכולה להיות מקור ליצירתיות ושמחה ולהוביל לחירות ולהתעוררות, לפתיחה של הלב לכאב ולסבל של האחר/ת, ולרצון לעזור לעצמנו ולאחר/ת להשתחרר מהסבל הזה.

הורד (3)

Poems from Time to Time

 

Lines from different retreats:

 Therefore rejoice

Therefore rejoice
not that your nights will be without
grief clenching your heart,
nor your days without longing and regret.

But your ancient foremothers and sisters,
the witches on the posts,
are calling your name
and the rays of your ever-present dawn
break through the cracks of your darkness.

Look! The mudslides of your winter
have turned into a puddle
newly hatched ducklings call home.

And the tectonic plates of your being,
slow movers, are constantly
reaching for shore.

Isn't it exciting to be alive?

 * * *

Sometimes in meditation
it makes no difference
if the eyes are opened or closed.
Either way
one keeps seeing the beauty
of this aching world.

 * * *

Zoo
I'm a possum
dead to life
under threat
The blocked road is my shield.

I'm a lioness
eager and free
roaming Life's unplowed fields
Blocked roads are my playmates.

Let everything in life love
both possum and lioness!
In the distance I can feel
the approaching deer.

* * *

In The Arms of The Vastness
Lay down your sword
the sharp edges of your heart
Unclench you iron fist
Let the tears flood the gates.
It's dusk
and the shepherd is bringing in
the calves to suckle.
The lonely dusty roads
have brought you here.
Here.
Rest now.
The friend you have been waiting for
Hhas arrived.
Let yourself be cradled
in your arms.

* * *

Overly Watching
Meanwhile, the young pomegranate
is quivering in the morning breeze
its beak turning redder
cheeks puffing up.
Meanwhile the ground
is sizzling to the bare foot
and a back – wide as the Earth
is being met.
Meanwhile an ocean is roaring
somewhere in the world.

Isn't this exactly what we came here for?

* * *

The young pomegranate
Is my friend
We've watched each other grow
Under the changing light.
I
In my womb-like tent
It
On its mother tree
Both
Are gently nudged by Life
To blossom.

* * *

I think of you
and how we sat
in an ecstatic daze
to watch the rising of the sun
in a half-inflated boat,
feet in the cold salty water,
before we realized
it was 2 am
and it's a long dark haul
before it does.

No longer a teenager,
I'm still waiting,
yearning – aeons, life times –
for that rise.

I have known long dark hauls
and ecstatic dazes, and I'm still waiting
under the same cover of stars
for that one magnificent rise.

Did we know then, innocent
and so much in love, everything
there was to know
of friendship and of waiting?

I'm gentler now,
and I wait more patiently:
heedless of time,
not eager to pack and walk away
just for the sweetness of a few kisses,
in the safety of dry shelter,
because the sun lingers.

I'm certain it will rise.
For when my eyes get used to the dark,
they will behold
the turning of the wheel.

* * *

 Love Itself

I have come here not to teach you,
said my old Guru, but to love you.
Love itself will teach you.
I thought, my eyes veiled, drunk
on the potion of the purest of all loves,
that I understood his words.

But now – not so vain: youth gone –
I still search for their meaning.
Long have been the nights of my searching.

O, I've loved plenty,
and more generously been loved,
more than my fair share –
by sudden rain, and white moonlight
and birds that whispered to me
beyond my dreams.
Even by a rock or two
alongside my path.
Still the question remains –
What it means to love
in this world.

I seek not understanding –
for to understand is to limit –
but to soar and dive and plunge,
the way the sun does, every day –
complete surrender
to the vastness, not in humbleness
but in shared greatness – to be resurrected
a thousand times brighter
in tomorrow's dawn.

* * *

 

A moment seen, forever known.
Wendell Berry

A pickup truck drives along the edges of a field
in huge circles and a dog chasing it,

racing and racing, scattering the frightened sheep.
From where I stand I can't see the dog panting

but its immeasurable joy fills my heart.
When I was little, I played like that, really hard,

in the field or on a tree, ignoring the grown-ups
calling. And life was good. I was invincible.

As I watch the dog running as if it could,
and would, run forever, inexplicable kinship –

The dog and I celebrating life.

* * *

 

The Brown Little Beetle

I'd shaken him off my sleeve out the window
but later he was still there – tiny front legs
clasping the ledge of the sill, two stories up,
a tiny speck on gray mossy stone.

He could have been enjoying the scenery
before taking flight – as one would from a balcony
at the top of the world – the way I'd felt on the pick
of the Himalaya mountain, above a perfect sunrise.

But in that moment, brief and wide, I shrank to beetle-size,
up on a high ledge, door slammed shut behind me,
facing the vastness of the world, not sure if my wings
could land me safely on the distant, stony gravel.

Such immense loneliness. The kind of loneliness
you might feel on a clear night in the desert.
Or on an airplane, miles of nothing between you
and the tiny green squares far bellow. Even an atheist

might start praying. If I had bat ears
could I hear him screaming?
The beetle gripped my offered finger,
climbing on it, a helicopter rope after a shipwreck. Down

the two flights, I released him onto the earth
near a poppy in full bloom, grateful for his reminder
of how frightening life can be and it's good
when we, small creatures, stick up for one another.

* * *

Do They Know it's Christmas

On Christmas Eve I went out
for a walk
In the dark hours to watch
the colorful strands of lights
in the neighbors' gardens.
In the distance I heard a night bird calling – it may have been an owl.
Another bird yelled back, and they
carried a conversation for a while.
I wondered if they knew it was a special night,
or if, for them, it was
just another night,
full of mystery and magic
when the unseen worlds meet for a chat
and the forest תמונה יפה מאודspirits hold councils in each other's tree
and the sky dragons flip coins over the moon's attention
and the misty beings playfully make rings with their misty breaths
and humans' joys and tears spread in the
thin cool air in search for
a star or two for comfort.

Yes, I think for the birds
it was just another ordinary night
like all other nights.

* * *

I go out to meet the world
armed with coat and scarf, hat and gloves,
fears and prejudices,
expectations and doubt as my umbrella.
Yet through all this
through all this
my being leaps out innocent and trusting
like a six year old on her birthday,
and the world comes rushing in
with joyous open arms
like that kind-eyed dog moving her body against my hand
to show me where to stroke.

We need not deem our humanity an insult
nor our need for protection – a burden.
Are not the feathers that protect the crow
in the night's coolness
also the feathers that make his wings soar?

For that which gives us shelter
is also that which moves within our souls.

 

* * *

God told me in secret
Her name.
I argued it should be told
to everyone.
She said, "Go ahead, be my guest",
so I shouted fro539264-18m the top of the green hill:
God's name is THIS!
The sheep kept munching the grass
and the low, fast moving clouds
kept moving with the wind.
I suspect they have known this
all along.

* * *

I lie down so I can
reach my tender heart,
so I can touch the tender heart
of everything,
so the lie
of the meditator
can be revealed,
and melt into the timeless and exquisite
pulse of the River.

Free is the heart
touched by pain
and joy, yet
finds gladness in both,
as both are the stroke
of "the tender hand of the
Unseen".

* * *

The mind asked:

Why leak all this ecstatic energy
into the written word?
Why not pour it into mediation?

The heart answered:

When a flame is on fire
and sparks are flying –
what difference does it make
where they land?

* * *

One night I wept to the moon
that I was missing my Mum.

The moon listened silently for a long time
Like my Mum.

Then, though she was very skinny, she made an effort
and hugged me.

I stayed in her arms for a long while,
until slowly

she began to fade, like my Mum,
slowly disappearing.

But, like my Mum, I knew she was there.

  images (4)

 

 

* * *

Eulogy

You cannot want to be
nobody and write poems. For
to write is to make something
of the event, which means to make
something of yourself.

The most unassuming person I have known
was my mother.
She didn't write poems.
She lived in peace
with herself and also
with the terrible parts of her past
for which she had done grieving as
much as she knew how and stay sane.

I see her often in my dreams now – more
often than I saw her when awake.

In her late eighty's she would take
a low stool to the garden and weed.
Once, when she was ninety, we all played Scrabble
She won.
She loved dogs. She loved
us – my brother and me – and
she let us go.

She was wise and quiet and
laughed easily. Which I think are the best

companions one needs
to sail through the storms of this
frightening and awesome
life. Don't you?

* * *

All phenomena is free
The nature of all phenomena is freedom
All phenomena is free to be and free to cease to be
All phenomena sing its freedom
In glorious freedom's voice.
Freedom sings its own freedom.

* * *

Dusk and Twilight 

A thousand bees are buzzing
outside my window on the big tree
right by the foot path.
Path? What Path?
The winds of a wintery Summer
play harp on the high brunches
to the crow's winged gestures of sounds,
against a gray backdrop of a cloudy sunset.

Where meditation ends
life treads with a delicacy of
a rose petal
and an unquenchable heart.

I do not have the answer
to the biggest question of all
nor am I done looking
for that mysterious moment when
the last ray of light folds
into itself, to rest, at last,
and give way;

That elusive moment of passing of the torch
to something yet more mysterious still,
unanswerable and wild,
like a forgotten promise
that has finally arrived to claim
what is rightly hers:

Night relief. And release.

* * *

Much of what we think is real –
is not.
Much of what we think is ours –
is not.
There is no need to say All –
that Much is enough to send us
swirling into space
startled at first
until we realize our union
with the stars.

We were never lost.
Not even when, aching,
we had thought we were.

"Rejoice! Rejoice!"
Said the Awakened One,
"I am here to help!*
I am yourselves as your Island,
I am what is real
and the only thing that is truly yours."

* A quote from sutta SN 22-84

תמונה יפה

 

 Poems from retreats in Tiru, 2010-12

Behold –
The Messiah has come!
She is here
In the grass you step on
And the sky you gaze at.
Go home!
Go home to greet her
In the secrets of your heart
She’s been whispering to you
But you could not hear.
Go home,
Go deeply home
To be lifted to her bosom
And meet yourself
In her eyes.

* * *

Love
Was never meant
To be personal.
The personal reveals the taste
Of what’s possible.

Love
Was never meant
To be impersonal.
The impersonal reveals the taste
Of the Beyond.

How can love be
Personal or impersonal?
Through love
The personal becomes
Impersonal,
And the impersonal –
Very very personal.

 

* * *

The space between the thoughts
Cannot be described
By thoughts,
Therefore is non-existent
To the mind.
So what?
The mind doesn't know
What it's missing.

* * *

When the heart opens
Let it open to all things;
When the heart falls in love
Let it love all beings;
When there is kindness in the heart
Let it flow in all directions;
Let the one be the many
And the many be the one.

* * *

Experience
Comes and goes;
Non-experience
Is the non-promised
Non-holy
Non-land
Beckoning us to arrive.

Bliss
Comes and goes;
Beyond bliss
Pools of pregnant no-thing
Far richer, deeper and alive
Beckoning us to take a dive.

* * *

Inner peace,
Outer peace,
Fare and pale reflections
Of THE peace.

* * *

Stillness
Is always followed by movements.
Silence –
Followed by noise.
Why reject
The natural currents
Of the phenomenal world?
Why not rest
In peace
In the beyond?

* * *

Life is simple
When we don't hold on
To things
As "me" or "mine",
Especially when these things –
People, projects, ideas –
Seem to be ours.

* * *

The mind won't shut up.
It's like
Being at home
Hearing the neighbors
Quarreling upstairs.
Who cares?
You are home,
Why not make yourself
A cup of tea?

* * *

A small yellow lizard
Is chewing a creature
Smaller than himself.
I sit so still
He takes no notice of me.

In due time
I too shall be taken
By a creature greater than myself
And small yellow lizards
May chew the remains
Of my remains.

* * *

On Retreat

We breathe in
Very very gently
And
Very very deep.
We breathe out
Very very gently
And
Very very deep.
We breath in and out
Very very gently
And
Very very deep.
If only we could
Love
This way.

* * *

There is joy
In being with What Is
Not because
It's pleasurable
But because
It is What Is.

"פתלוגיה לאומית של דור פצוע" – ראיון עם סטיבן פולדר


ראיון עם ד"ר סטיבן פולדר ביום ה-12 למלחמה,  2009

בימים אלה, שנדמה לי שהעולם מסתחרר סביבי בטירוף רגשות של פחד ואלימות, ואני נעה בין רצון להשפיע ולשנות לבין ייאוש וויתור, חשתי צורך למצוא מקלט רוחני. חשתי רצון למצוא מזור והשראה ממקורות רוחניים גבוהים. חשתי צורך להקשיב לקול אחר, קול שאינו מדקלם את משפטי ה"אין ברירה" כהולך מתוך שינה, קול שבשבילי הוא קולה של השפיות, של החוכמה, של התמונה הגדולה. קול שמהדהד את הקולות שבתוך ליבי.

 נסעתי לכליל שבגליל המערבי לשוחח עם ד"ר סטיבן פולדר, מורה בכיר ומייסד עמותת 'תובנה' ועמותת 'שביל זהב'.

שאלה: מה פירושו של מחול השדים שמתחולל סביבנו? איך הגענו למצב שגם חברים וחברות תומכים בפעולות אלימות כדי להביא כביכול לסופו של מעגל האלימות? שאימהות לא זועקות: די! שקולות שדורשים את הפסקת המלחמה נתפסים כבוגדים?

 סטיבן: יש פתולוגיה לאומית מאוד עמוקה ביחס שלנו לביטחון ומלחמה. אני די מזועזע מעוצמות חוסר-הביטחון והחרדה שמקובלים אצלנו כחלק מהחיים הלאומיים. המילה ביטחון הפכה ל'גביע הקדוש', לאייקון שאסור להטיל בו ספק. אלא שאי- אפשר להתמסר באמת לפחד ולחוסר-ביטחון ובו-זמנית להשקיע בתהליכי שלום. המילים: "אנחנו רוצים שלום" הן פשוט כיסוי, ניסיון לעשות את הפחדים שלנו פחות דֶמוניים, פחות פתולוגיים. זה ברור שהאקלים בחברה הישראלית רחוק מאוד מלהבין מה זה שלום, איך להשיג אותו, מה היתרונות שלו ואפילו רחוק מלראות בו באמת ערך.

המלחמה, הקונפליקט, הם ערכים בסיסיים בחברה שלנו; ברגע שיש קצת שקט, מספיק פיגוע אחד וכולם אומרים: "אתם רואים? אי אפשר שיהיה שלום!" וכולם מרגישים קצת הקלה, כי החיים מאשרים את האמונה שלנו: צדקנו, אי אפשר שיהיה שלום.

אני מאמין ששלום יכול להגיע רק כשיש רעב עמוק ואמיתי, כמיהה אמיתית אליו. כשהלב כואב אליו, כשהלב מותש; כשמגיעים לתחושה של מבוי סתום.

מה שהכי מעציב אותי, זה שצריך רק תזוזה מנטאלית קטנה בהבנה – והכול יכול לשנות כיוון. רק להסתכל אחורה שישים שנה ולקלוט שבכל פעם שהייתה אפשרות בחירה, הבחירה הייתה, כמו שכתוב בתנ"ך: להקשות את הלב ("ויחזק ה' את לב פרעה"). אנחנו משלמים על כך כיום בעזה באופן מאוד ברור וגלוי, על כך ששוב ושוב נכשלנו לבחור את הבחירה של לרכך את הלב במקום להקשות אותו.

למשל, הייתה רגיעה של שישה חודשים, מה קרה בחודשים האלה? כמה ישראל הייתה מוכנה להקשיב, לעזור, לדבר, לתת תשומת לב?

מי שמטיל ספק  נחשב לבוגד

שאלה: אבל הרבה אנשים אומרים שניסינו הכול. שעשינו כל מה שיכולנו.

 סטיבן: ישראל סירבה לדבר עם החמאס; ישראל מחרימה ארגוני טרור ומסרבת להידבר איתם. יש הרבה דברים שאפשר לעשות כשבוחרים  להיות עם לב רך. אם מסתכלים על הפלסטינים כעל חיות פצועות – חיה פצועה תנשוך כל מי שמתקרב, גם אם הוא רוצה לעזור. ואי אפשר לתקן שישים שנה בשבוע אחד. אבל אם הגישה היא של רצון אמיתי לתקן ואפילו to mother, לשמש כאֵם לחיה הפצועה, זה ישא פרי והחיה בסוף תלקק את ידך. יש כאן חוסר הבנה ובורות עצומה: "תראו, יש רקטות!". הרקטות נשלחות מכל כך הרבה חוסר תקווה, ייאוש וכאב. קודם צריך לבדוק: מה מביא ייאוש וחוסר תקווה, ומה מפחית את האלימות, מה מתקן את האלימות.

כשאנשים אומרים היום: "ניסינו הכול", אני רואה את האמירה הזאת כביטוי של הקונצנזוס, ובעיקר ככישלון לראות את הדרך שבה הדברים התפתחו, את השרשרת של סיבה ותוצאה. ובמיוחד אם ראייה כזאת עלולה להפוך אותנו ללא צודקים. אני רואה הרבה הצדקה עצמית באמירה שניסינו הכול. היא לא מאפשרת לראות את הצד השני או לקחת אותו בחשבון. זהו מקום של בית סוהר בתוך עצמך.

צריך לחשוף את הקונצנזוס של ההצדקה העצמית, של: "אנחנו צודקים". התמיכה הכי גדולה שיש לנו זה השבט שלנו, ואם נטיל ספק בעצמנו או זה בזה, נרגיש אבודים וחלשים. ה'עצמי' לא אוהב להיות לבד וחלש. המסר שקיים היום בחברה הוא מאוד עמוק: אסור לנו להטיל ספק; להטיל ספק פירושו לבגוד בעצמנו ובשבט שלנו; עלינו להיות מאוחדים. כדי שהקול הזה יהיה אפקטיבי הוא חייב להיות "צודק".

זה מה שהורס אותי; אני מקבל במייל מאות תמונות של ילדים פלסטינים פגועים ומתים, אנחנו מפוצצים בית ספר – ובטלוויזיה אומרים: אנחנו צבא אנושי. יש בזה כזה שקר ענקי, שהדרך היחידה להסביר את זה הוא בלחץ החברתי והלאומי להאמין זה בזה, ולהרגיש שאנחנו צודקים.

אני נזכר פתאום שהפילוסוף ברטראנד ראסל, במלחמת העולם הראשונה, נעמד בוועידות שוב ושוב וקרא שהמלחמה לחלוטין לא הכרחית, שאין בה טעם. כל פעם שהוא עשה את זה, שילחו בו בריונים לחבוט בו במוטות עץ עבים עם מסמרים בקצה. זוהי תגובה קלאסית של "העצמי" הקבוצתי מול הטלת ספק ושבירת האחידות.

כשניצבים מול מנטאליות של עדר, אין טעם להתווכח או להגיד שאני צודק; במקרה הטוב ישלחו בך בריונים… אני חושב שהדבר החשוב בזמן כזה זה כל הזמן לשאול שאלות. שאלות מהסוג: לְמה הפעולות האלה יתרמו, לנו ולהם. אפשר לשאול את השאלה הזאת באלף אופנים. איך הפעולה הזאת תתרום באופן הוליסטי, לתמונה הרחבה. לפעמים אנשים אומרים: "זה יעצור את הרקטות לשלושה חודשים" –  ובאיזה מחיר? והאם המחיר שווה את זה? והאם יש דרכים אחרות לעצור את הרקטות?

כשאנחנו ניצבים מול מנטאליות של עדר, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ליפול לדיכאון וייאוש. האתגר עכשיו עבור א/נשים רוחניים זה לא לטבוע. קשה לעשות שינויים משמעותיים כשכולם מסביב משתגעים ומאבדים את הראש. אם גם בזמנים שקטים יחסית היינו מרגישים שהמזרח התיכון בוער, היינו יכולים לפעול למען שינוי, לתרום לריפוי, לדחוף את הממשלה להידברות.

 חוק הקרמה – שרשרת של סיבה ותוצאה

יש חוק רוחני שאומר שמה שמשקיעים בו – נושא פירות של אותה האיכות. איכות של ריפוי מביאה ריפוי. פעולות אלימות מביאות תוצאות אלימות. צריך להכיר בשרשרת של סיבה ותוצאה של המעשים שלנו בעבר – ושלהם – ולשנות את הכיוון. צריך לשאול את עצמנו: מה אני יכול לעשות עכשיו כדי להביא שינוי.

 אם  מסתכלים על תמונת מצב רגעית, נקודתית, בזמן של פעולות אלימות אין הרבה מקום לשינוי. אבל בחוליות של שרשרת הפעולות יש הרבה מקום לפעול לשינוי, לזרוע זרעים של פעולה נכונה ולא אלימה. האלימות היא פרי של בורות קודמת, של חוסר-לב וחוסר-חזון קודמים. אני לא רואה במה שקורה עכשיו שום דבר שמכוון למנוע אלימות בעתיד; רק דור פצוע של העכשיו שיביא לעוד דור פצוע של העתיד.

 שאלה: יש לי לפעמים תחושה שאנחנו אומה תחת היפנוזה המונית. נדמה לי שהאמונה העמוקה ביותר שמקבלת ביטוי עכשיו היא האמונה ש"אין ברירה". איך אפשר לחשוף את האמונה הזאת בתור מה שהיא – אמונה בלבד, ולא שיקוף של המציאות? אמונה ולא עובדות?

 סטיבן: אנחנו צריכים לראות את הדברים כחלק ממערכת יחסים יותר רחבה וכוללת. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו באיזו צורה אנחנו תרמנו למצב, לטוב ולרע. במה תרמנו לַשלום שלהם או לאלימות שלהם במה שעשינו ובמה שלא עשינו: סגר מתמשך, פעולות צבאיות מתמשכות, פיתוח התנחלויות, חוסר אמון, חוסר דיאלוג, חוסר כבוד – והצד השני עשה את אותו הדבר. לו הייתי מדבר עם פלסטיני, הייתי שואל גם אותו את אותה השאלה: במה תרמת למצב כפי שהוא היום?

אני חושב שיש עוד המון דברים שאפשר לעשות כדי לעצור את הרקטות לפני שאתה מפציץ המון בני אדם, ואסור שילד אחד –פלסטיני או ישראלי – יצטרך למות בשביל הטירוף הזה, הטירוף של לא-לראות.

 אני לא פוליטיקאי, אבל יש המון פעולות שאפשר לעשות. קודם כל להיות סבלניים: אחרי 60 שנה, אי אפשר לצפות שדברים יתאחו תוך 5 דקות. אבל צריך לחפש אצלם אנשים שאפשר לדבר איתם, למצוא במי הקיצוניים שלהם בוטחים ולהביא אותם שיתווכו בינינו, להיכנס ולעזור לתקן נזקים מהעבר – נזקים כלכליים, חברתיים, נפשיים. לעצור את ההשפלות, להיות אימא. אנחנו מדינה מאוד עוצמתית, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות אימא. אנחנו מתנהגים כמו ילדים מפוחדים, אבל אנחנו יכולים להיות להם לאימא, כי הם ילדים מפוחדים. צריך להיות סבלניים: כל כך הרבה הושקע באלימות, שייקח זמן לזרוע זרעים של קרמה אחרת. צריך להיות אקטיביים, לא לפספס הזדמנויות, להפוך לצבא של שלום – עם אותה השקעה של כסף, אנרגיה וזמן כמו של צבא של מלחמה. צריך לערב את הרוב הדומם; הרי 95% משני הצדדים לא תומכים בפעולות האלימות, רק רוצים לחיות את חייהם בשקט.

אסור להיכנע לכיווץ של הלב

 אספר לך סיפור קטן מהתקופה שהיו לנו קבוצות דיאלוג בשכם, לפני כעשר שנים: פעם אחת הגיעו לקבוצה שני מבקרים מאוד זועמים מהחמאס. הם שנאו את הישראלים שהיו שם, וכעסו גם על הפלסטינים שבקבוצה על שדיברו עם הישראלים. הם סירבו לשבת איתנו, ובזמן שאנחנו עסקנו בדיאלוג בין הערבים ליהודים הם עמדו בצד החדר וקיללו בערבית. היינו מאוד סבלניים איתם: המשכנו בדיאלוג, וכל שעה בערך הכרנו בנוכחותם, הזמנו אותם לשבת איתנו, לשתות איתנו כוס תה.

בשלב מסוים דיברנו על העבר שלנו, ואישה ישראלית אחת, מהסוג האימהי, שאלה אותם על הילדוּת שלהם. בלי שהם שמו לב, הם התחילו לספר את הסיפור שלהם בהרבה פתיחות, וכמובן שהם חוו בעבר דברים נוראיים מהישראלים. מרגע זה ואילך הם דיברו ושיתפו ובכו איתנו. ובמשך עשר שנים הם שמרו על קשר טלפוני מפלסטין עם האישה הישראלית הזאת.

הסיפור הזה הוא על האפשרי. על מה אפשרי עם ההתכוונות הנכונה, עם הלב הנכון. אסור להיכנע לכיווץ של הלב. אסור להיתקע בייאוש ובמצב תודעה משתק שאומר: "אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות".

 שאלה: כשאני בוחנת את עצמי אני מגלה שאותו מנגנון שמתנהל בין שני העמים מתנהל גם בתוכי: כשאני חשה חוסר-ביטחון או כשנדמה לי שפגעו בי, אני מרגישה שעולה בי רצון להגיב בתוקפנות או בהתקָרבּנות, או שעולים רגשות נקם. השאלה שהצעת קודם, של איך אני תרמתי למצב כפי שהוא כיום, נראית לי מתאימה גם לסיטואציה של מערכת יחסים זוגית, של לקיחת אחריות אישית ובדיקת התרומה שלי למצב, במקום להאשים בו את האחר/ת.

 סטיבן: זה באמת מנגנון דומה, אבל כאן אין מפגשים עם יועצת נישואים. כאן משאירים את המפגשים לפוליטיקאים, ואף אחד לא שואל איך ובאיזו צורה תרמת למצב.

עולה לי דימוי של שני אנשים שנלחמים, וכל אחד מחזיק את היד של השני כדי שהוא לא יפגע בו. אבל זה גם מקבע אותם, נועל אותם לכודים ביחד לנצח.

כמו בזוגיות, יש רגעים שהקונפליקט מתפרק, מתפוגג, מתמוסס. רגעים של אינסייט, רגעים עם לב פתוח כשרואים את הכאב של האחר, רגעים של הומור וקלילות, רגעים של מוּתשוּת (זה די מתיש להמשיך ולהחזיק כל כך בעוז את העמדות המתגוננות האלה). צריך לחפש את הרגעים האלה בין העמים. וצריך ליצור אותם. לפעמים מלחמה עושה את זה. אבל לרוב מה שקורה זה שכולם מתעוררים בזמן מלחמה (כמו בזמן מוות של בן משפחה) וחוזרים לישון מיד אחרי.

 שאלה: יש תופעה מעניינת שבזמנים של פחד וחוסר-ביטחון – תחושת ה'אני' מאוד מתחזקת ומתגבשת, גם אצל א/נשים רוחניים שבעצם מתרגלים מיסוס ופירוק האני. "האני" הזה מתרחב לתחושת "אנחנו" מאוד מגובשת ועוצמתית, במיוחד "אנחנו" מול "הם".

 סטיבן: כשזה קורה, א/נשים רוחניים חייבים לראות את הכיווץ הזה ואת הנזק שהוא גורם. לראות שהוא גורם, למשל, לרדוקציה של האחר ללא-כלום, לחרק, למשהו לא אנושי, או לתווית של "אויב". התהליך הזה מאפשר לנו להרגיש טוב לגבי עצמנו. והוא מאפשר לדברים שאי אפשר לדמיין שיקרו – לקרות. א/נשים רוחניים חייבים להתעורר ולהבין שזה מה שקורה, ולהבין את האסון שזה גורם.

אתמול מישהי אמרה בטלוויזיה שהצבא הישראלי הוא צבא אנושי. האמת היא שהצבא הישראלי מתנהג בדיוק כמו החמאס: הם זורקים רקטות ואנחנו זורקים רקטות. אנחנו עושים את זה מאה פעם יותר קטלני. אנחנו לא יותר טובים. מבלי משים ובלי שנקלוט את זה, הפכנו להיות קיצוניים כמו זורקי הרקטות.

הפלסטינים הם הם עניי עירנו

 שאלה: הרבה אומרים: עניי עירך קודמים. קודם כל עלינו לדאוג לתושבי הדרום "שלנו", ומי שדואג לתושבי עזה, עושה זאת "על חשבון" דאגה ליהודים.

 סטיבן: אם  לוקחים את המשפט הזה כאמת ומגזימים אותו – הוא הופך לאייקון ולמנטאליות של עדר. יש במשפט הזה אמת, אבל היא צריכה להיות בתוך קונטקסט. כאן, בגלל שאנחנו כל כך נעולים בתוך המאבק, בגלל שהסבל שלהם בבירור הורס גם אותנו –  הפלסטינים הם הם עניי עירנו. אנחנו מחוברים ביחסי המאבק רב-השנים שלנו, אנחנו עיר אחת.

 מכאיב לי שהיהודים, כעם פגוע, כאומה שעברה טראומה, אינם מסוגלים להבין מה מסוגל לעשות עַם פגוע. יש חוסר מוחלט בהבנה אנושית פשוטה לגבי זה. שינוי בתחום הזה יביא לשינוי משמעותי ביחסים בין העמים. כל עוד אנחנו לא רואים אותם, לא מכירים בהם, לא מקשיבים להם, מתייגים אותם כאויבים – המצב יימשך. אנחנו צריכים לראות אותם, להרגיש אותם, לכבד אותם, להקשיב להם. צריך שתהיה לנו המוטיבציה להסתכל להם בעיניים ולהגיד: בואו נצא מהמצב הזה, אני חזק, אני רוצה לעזור לכם לצאת. הסבל שהיהודים סבלו הפך לחוליה בשרשרת של הסבל, וצריך את החוכמה והלב כדי באמת להפסיק את השרשרת הזאת. זאת אשליה לחשוב שבגלל שסבלנו לא נגרום סבל לאחרים. בגלל שסבלנו – סבל זאת השפה שלנו, אנחנו  מביאים אותו לאן שנלך. יש משפט שאומר: מי שלא לומד מההיסטוריה – משחזר אותה.

 שאלה: נראה שהרבה אנשים מקובעים בתוך תפיסה מאוד דיכוטומית: "או שאנחנו נכנסים בהם בכל הכוח, או שאנחנו נותנים להם להמשיך לזרוק עלינו רקטות." נדמה לי שיש קושי לדמיין דרכי תגובה נוספות, בין שני הקטבים האלה.

 סטיבן: יש כישלון רדיקלי בחזון, ויש אי-יכולת לראות מעבר לתמונת המצב העכשווית, לראות תמונה רחבה יותר, עם היסטוריה, עם השתלשלות האירועים וההשפעות ההדדיות. ה'עצמי' האישי והקבוצתי מתכווץ לתוך הדואליות (השניוּת) הזאת,  והמיינד המכווץ הוא מיינד מפוחד, שברירי ופגיע. דבר ראשון צריך לצאת מהפחד ומהכיווץ, שהם פתולוגיה לאומית. ואז כל מיני דרכים נוספות, בין שתי הגדות האלה של הראייה הדיכוטומית, מתחילות להציג את עצמן.

כשהמיינד חופשי הוא לא נעול בתגובתיוּת. המיינד החופשי יכול לראות דרכים חדשות להפסיק את השרשרת של הקרמה, של פעולה-תגובה-פעולה-תגובה. אבל צריך להיות יצירתיים, צריך להפסיק את השרשרת, אחרת אנחנו חלק ממנה. פעילי שלום רבים, כמו גנדהי למשל, היו אנשים מאוד אקטיביים, מאוד יצירתיים ומאוד מקורקעים. הם נתנו לחוכמה להראות להם את הדרך. כשרואים את החיים דרך חזון גדול יותר – זה פותח הרבה דלתות. החוכמה מראה לנו שאם אנחנו לא נעולים בתוך פחדים ואמונות, החיים יראו לנו דרכים אחרות.

 השלום אפשרי. זה לא נכון כשאנשים אומרים: זה בלתי אפשרי. זה אפשרי. אבל צריך חזון לטווח ארוך. אף אחד לא רוצה לסבול; אף אחד לא רוצה אלימות. ההבנה הזאת יכולה להיות מניע מאוד עוצמתי ללכת מעבר. אבל צריך סבלנות וחזון.