להתאמן במוות – להתאמן בחֵירות

"מוות", תצלום: קרייג ווייטהד

באפוס ההודי העתיק המהאבהאראטה (Mahabharata) נשאל הגיבור על ידי יצור מסתורי – שבהמשך יתגלה כאל המוות בכיר האלים – מהו הפלא הגדול בתבל.

הגיבור עונה שהפלא הגדול מכל פלאי העולם הוא שמכל עבר אנחנו מוקפים בעדויות לנוכחותו של המוות, ועדיין חיים כאילו נחייה לנצח.

הסיפור הזה ממחיש שלא רק בתרבות המודרנית, המקדשת את הדחקת המוות, אלא כבר בתרבויות מוקדמות, כמו זו של הודו, הייתה נוכחת סוגיית הכחשת המוות מול הישרת מבט אליה.

להישיר מבט אל המוות – אל עובדת מותנו אנו או מותם של היקרים לנו – הוא לא דבר קל. שני הנעלמים בסיפור הזה הם הזמן והאופן (מתי ואיך) – אבל ישנה ודאות אחת ברורה וחותכת שאין לחמוק ממנה: ודאות מותנו. אנחנו יכולים להעביר חיים שלמים בהתכחשות לו – והוא עדיין יגיע, אכזרי או רחום, קוצר או גואל, תלוי בנקודת מבטנו.

במסורת הבודהיסטית יש גישות הרואות בהרהור על המוות כתרגול החשוב ביותר שנעשה במהלך חיינו. לקראת מותו אמר הבודהא:

"מכל העקבות
טביעת רגלו של הפיל היא הגדולה ביותר;
מכל המחשבות
ההגות במוות היא הנעלה ביותר."

לא רק המסורת הבודהיסטית מאיצה בנו להסכים להרהר במוות. המורה השמאני דון חואן, שקרלוס קסטניידה הנציח את משנתו בספרים רבים, מלמד שהמוות יכול להיות יועץ כביר: הוא יושב על כתפנו השמאלית ומזכיר לנו את עובדת זמננו הקצוב והמוגבל. בכך הוא מעניק פרספקטיבה מיטיבה ודחיפות לאירועי חיינו. דון חואן ממליץ לנו לפנות אל המוות, אל מותנו שלנו, ולהיוועץ בו כל אימת שאנו מתלבטים, מפחדים או שופטים אדם אחר. המוות שלנו יזכיר לנו שאנחנו יצורים הנוטים למות, שכבר ברגע זה גופנו נמצא בתהליך של התפרקות ושכל יום שחולף מקרב אותנו אל קיצנו. המוות שלנו יזכיר לנו שאין לנו עודף זמן לבזבז על התלבטויות וספקות עצמיים, או לייסר את עצמנו על זוטות. אלו הן פריווילגיות השמורות אך ורק למי שהוא בן אלמוות, ולצערנו, עוד לא נתקלנו באחד כזה וספק אם ניתקל.

גם הפילוסוף הצרפתי מישל דה מונטן מצטרף להזמנה לְפַתח מודעות גוברת למוות: "כדי ליטול מן המוות את יתרונו הבולט עלינו, הבה נאמץ לנו דרך שונה בתכלית מן הדרך הרגילה; הבה נמלא בו את תודעתנו יותר מכל דבר אחר", הוא אומר.

באופן אישי התוודעתי למוות בגיל צעיר יותר ממה שהייתי מאחלת לעצמי. כשהייתי בת 21 אבי נפטר, וחווית האובדן הייתה מטלטלת ומפרקת. העולם כפי שהכרתי אותו ובטחתי בו – נשמט מתחת לרגליי כמו שטיח פרסי מעופף. נהרות של דמעות ותהומות של כאב יצרו בי כמיהה עזה להבין, ולדעת את פשר החיים והמוות. כך הגעתי, בתום ימים רבים, בתום הרבה לילות, לבודהיזם.

 

העולם הבא או העולם המִתהָווֶה

הבודהיזם – במיוחד זה שערק למערב ובמעבר-הגבול החתים דרכון חילוני – חלוק בדעותיו לגבי ההתרחשויות שלאחר מותו של הגוף. הבודהיזם הטיבטי מתאר מערכת מורכבת של שלבים, הנקראים בארדו, אשר "טבענו האמיתי והזוהר" עובר דרכם. הבודהיזם התרוואדי (Theravada) מעדיף גישה פרקטית יותר, המחוברת יותר לכאן ועכשיו: הוא מפנה את מבטו ואת מבטנו אל "מותו" של כל רגע חולף ו"לידתו מחדש" של הרגע הבא.

כלומר, התייחסות אל המוות לא כאל אירוע עתידי, אלא אל העובדה שמוות קטן מתחולל מדי רגע כאשר אנחנו נפרדים מהרגע שעבר ופוגשים את רגע ההווה – חדש, טרי ורענן. שאנחנו מתים ונולדים מחדש מרגע לרגע.

כך, כל רגע הוא התחלה חדשה. כל רגע נדון לבראשיתיות נצחית. כל רגע הוא התרחשות בראשיתית חדשה, לא צפויה. מה יוליד הרגע הבא? מי אני אהיה ברגע הבא? כמה מפתיעים, מרתקים ומסעירים הם החיים כשהם נחווים ככה!  ללא אכזבות, ללא ציפיות שלא התממשו: רק עכשיו. עכשיו. עכשיו.
כל רגע חדש, מסקרן, מפתיע. כל רגע הוא מפגש עם הלא-ידוע, הבלתי צפוי.

בהקשר זה מעניין לראות שגם בקבלה היהודית פירוש המושג 'העולם הבא' הוא 'העולם המִתהָווֶה' – עלמא דֶאַתֵי – כלומר, העולם הבא שבא כל רגע. לא מערכת של גמול ועונש המצפה לנו עם כיליונו של הגוף, אלא השפעה מיידית של הרגע שחלף על רגע ההווה, ש"בעוד רגע" יהפוך גם הוא לעבר. גם השם המפורש יהווה מעיד על העולם המתהווה כל רגע מחדש.

בכתבים העתיקים נאמר שהבודהא הנחה את הנזירים והנזירות לתרגל כך שעליהם להביא את המודעות לא לאפשרות מותם בעתיד – אלא למותם לרגע הנוכחי. הוא המליץ על שתי דרכים לתרגל מודעות למוות: המודעות לכך שייתכן וזוהי נשימתך האחרונה, והמודעות לכך שכל נגיסה באוכל עשויה להיות הנגיסה האחרונה.

בראיון לכתב העת 'תובנה' Insight Journal)) אומר הנזיר בהיקהו אנאלאיו (Bhikkhu Analayo):

"התרגול מִתקשר לממצא בפסיכולוגיה הקוגניטיבית אשר מראה כיצד אנו נמנעים מהתמודדות עם התמותה שלנו, על ידי הדחקתה לעתיד: 'כן, אני הולך למות, אך זה יקרה מתישהו בעתיד, ואז אחשוב על כך ואתמודד עם המוות, אך כרגע איני צריך לעשות זאת'. על המוות להיות מובא ממש אל הרגע הנוכחי. משום שאני הולך למות, אך איני יודע מתי. ייתכן שאפילו ממש ברגע זה."

 

לְגַלות את החיים

כאמור, המסורות הבודהיסטיות השונות חלוקות לגבי השאלה מה קורה אחרי מותו של הגוף. אבל לגבי נקודה אחת מהותית יש הסכמה גורפת בין הזרמים השונים: השאלה החשובה והמשמעותית באמת היא לא שאלת מותנו אלא שאלת חיינו – כיצד אנחנו חיים? וכיצד משפיעה על חיינו ידיעת מותנו הממשמש? מה היה מייעץ לנו המוות היושב על כתפנו?

המוות כשאלה פילוסופית ראוי להסתופף בין הפילוסופים. המוות כדרך חיים – זוהי הזמנה רלוונטית לכולנו.

מספרים על מורה טיבטי ואשתו שביקרו במערב, ובאחת הנסיעות עברו על פני בית קברות מטופח ומקושט. אשתו של המורה התפעלה עד כמה הכול נקי ומסודר במערב – אפילו בית קברות. המורה ענה לה: "כן, יש להם בתים נפלאים לגוויות המתות. אבל שמת לב? יש להם בתים נפלאים גם לגוויות החיות."

במרכז למדיטציה באנגליה, שאליו אני נוסעת לעיתים לתקופות של תרגול בהתבודדות ובשתיקה, יש חדר מדיטציה שבחזיתו, מול כריות המתרגלות והמתרגלים, ניצב שלד אדם. אמיתי. זוהי הזמנה מוחשית להתבוננות מפוכחת בעובדות החיים והמתים. ישיבה ממושכת ונינוחה מול השלד הזה מנגישה מעט יותר את המסתורין ומפחיתה את המועקה הנלווית לעיתים למחשבות על המוות. זהו, בפשטות, תרגול של "להישיר מבט אל המוות".

"לפגוש את המוות משמעותו בעצם לגלות את החיים. החיים והמוות הם בלתי נפרדים", אומרת המורה האוסטרלית ראדהה ניקולסון (Radha Micholson). כשאנחנו מעיזים ומעיזות להישיר מבט על המוות, אל מותנו שלנו ואל מותם של היקרים לנו, אנחנו בעצם מישירים מבט אל החיים שלנו, ומפתחים מה שנקרא 'תודעת מוות'.

תודעת המוות מחברת אותנו להכרה עד כמה החיים הם יקרי ערך. ועד כמה הם שבריריים. יקרי ערך ושבריריים הם חיינו וחיי הסובבים אותנו, הקרובים והרחוקים, המוכרים והלא-מוכרים, האהובים והאהובים-פחות. כולנו ארעיים בעולם; כולנו בני חלוף. כולנו אורחים-לרגע במחזה הקסום שנקרא 'החיים שלנו'.

המודעות למותנו – לא פעם, מתישהו, בעוד הרבה שנים, אלא אולי עוד רגע, עכשיו – הופכת את החיים, רגע אחרי רגע, ליקרים מפז; היא מעוררת בנו רצון לחיות באופן מלא וער בכל רגע, בידיעה הברורה, הצלולה, המפוכחת, שהוא עשוי להיות הרגע האחרון. החיים לא יימשכו לנצח – הם עלולים להסתיים עם הנשיפה הבאה. היא מדרבנת אותנו לזכור שהכול ארעי, זמני ובר חלוף ומעניקה לחיינו מימד של דחיפות ומשמעות.

זהו אינו רעיון מקאברי או  מייאש המטיל צל של עגמומיות מלנכולית על חיינו; זוהי התעוררות המוציאה אותנו מהתרדמת שלעיתים אנו שוקעים לתוכה, מהשיכחה המקהה את חושינו ואת החיוּת שבנו. זוהי ידיעה מעירה. מעוררת ומשחררת.

אפשר להתאמן במודעות הזאת בכך שנזכיר לעצמנו מדי בוקר שזהו עשוי להיות יומנו האחרון, ועל כן ננסה להפוך אותו לבעל משמעות ככל שניתן.

אפשר לשאול את עצמנו: לשם מה אני כאן? אילו דברים אני דוחה למחר שאולי לא יגיע? מה עדיין לא הגשמתי? האם אני מרוצה מסדר העדיפויות שלי? האם חיי בעלי משמעות? האם אני חי/ה באופן שאוכל למות ללא חרטה?

באופן אישי, הדרך שבה אני מתרגלת את נושא המוות היא שבכל פעם שאני פוגשת אדם/אישה – אני נזכרת או מזכירה לעצמי שהוא או היא נוטים למות. אולי השיחה הזאת שאנחנו מנהלים תהיה השיחה האחרונה – שלי או שלהם. באיזה אופן אני רוצה שהשיחה הזאת תיזכר? מי אני רוצה להישאר בזיכרונם?

יש התפכחות מועילה במודעות המוות, היא מזכירה לנו שרב המשותף על השונה בינינו לבין הזולת, וכך עם כל היצורים החיים. "כל היצורים שנולדו נתונים להזדקנות, לחולי ולמוות", אומר הבודהה. ההכרה בכך עוזרת לנו לפתח חמלה, לצאת מכלא הנפרדוּת ולהתעורר אל טבענו האמיתי.

"להתאמן במוות פירושו להתאמן בחֵירות", אומר מישל דה מונטן, "מי שלמד כיצד למות, למד כיצד להשתחרר מעבדוּת".

תרגול מודעות המוות מאיץ בנו להתעורר. הוא מחדד את ההכרה בכך שהחיים שלנו הם חד-פעמיים, נדירים ויקרי ערך. המודעות לכך שזהו עשוי להיות יומנו האחרון עלי אדמות – מעלה בנו תחושות של זכות והכרת תודה.

בשבתו עם תלמידיו, נטל הבודהא קומץ עפר בקצה הציפורן ושאל שאלה רטורית: מה גדול יותר, כמות העפר שמתחת לציפורן או כל האדמה כולה? כך, הוא אומר, גם נדירה ההיוולדות בגוף אדם.

הכרת תודה על עצם היותנו בחיים, כמו גם על הדברים היומיומיים הלא-מובנים-מאליהם כמו היכולת לראות או ללכת, קורת הגג שמעל ראשנו, זריחת השמש, מוזיקה, אהבה, והאדמה המוצקה שמתחת לרגלינו. הכרת תודה על היופי והמסתורין של החיים – ושל המוות.

 

מה אני מבין כשאני מתחיל
להבין את החולף
את טבעו הפגיע של הרגע הפלאי
את הסיכון שלוקחות המילים
העומדות מול הדברים
עם ידיים ריקות?

(ישראל אלירז, בשבח הדברים החולפים)

 

המאמר התפרסם באתר 'אלכסון' – לקריאה אנא לחצו כאן.

 

רשימת מקורות:
סוטרות (דרשות) מתוך הקאנון הפאלי והמהאיאני
אתר 'בודהיזם בישראל'  http://www.buddhism-israel.org/library/933
ספר המתים והחיים הטיבטי /  סוגיאל רינפוצ'ה, תרגום: יפעת צור, הוצ' גל
מסע לאיכטלאן / קרלוס קסטניידה, תרגום: עמיהוד ארבל, הוצ' זמורה ביתן
הארעיות / מישל דה מונטן מתוך "המסות" הוצ' שוקן, 2007

מודעות פרסומת

המסע החשוב ביותר

מאמר ראשון

שלושה סוגים של מסע מזומנים לאדם. הראשון שבהם, השגור, הוא המסע במרחב: בין אם מדובר במסע מכדור הארץ אל הירח או במסע מזכרון יעקב לפתח תקווה – העיקרון ברור: תנועה מנקודה A לנקודה B במרחב.

סוג המסע השני מוכר לנו בעיקר מתוך ספרי וסרטי המדע הבדיוני: המסע בזמן. הדמיון האנושי ניצת מול האפשרות לנוע אחורה בזמן אל הימים שבהם עוד קיפצנו בין ענפי היער כשזנבנו משתלשל, או – מרתק פי כמה – אל המפגש הגורלי (מבחינתנו) בין אימא ואבא שלנו. קל וחומר האפשרות המלהיבה לנוע קדימה אל העתיד ולדעת מה הוא צופן בחובו ואילו סוגי חייזרים ינחתו כאן ואיך להתמודד איתם או לתקשר איתם. או למצער איזה ציון נקבל בבחינה בגיאומטריה.

סוג המסע השלישי הוא הנדיר אך המתגמל ביותר מבין השלושה: המסע פנימה. בסוג המסע הזה אנחנו הופכים לפרדיננד מגלן, למגלי ארצות נסתרות כשאנחנו מפנים את מבטנו המטפורי מהפוקוס הכפייתי, הכמעט כפוי, כלפי חוץ, אל עולמנו הפנימי, אל העומקים הפנימיים של הנפש. במסע זה אנחנו מרופפים בעדינות (ובאופן זמני) את אחיזתנו, התעניינותנו, ואפילו ההיקסמות שלנו מאירועי העולם החיצוניים – ומפתחים התעניינות עמוקה במה ואיך מפעיל אותנו, מה גורם לנו אושר ומה גורם לנו סבל – כדי שוכל לשנות את מה שגורם לנו סבל ולחיות עם יותר שמחה, קלות והרמוניה.

זהו מסע שמוציא אותנו משגרת היומיום השוחקת, מצעידה עיוורת ואוטומטית בנתיבי הדפוסים המוכרים המעניקים לנו ביטחון כוזב, השואבים את החיוּת ומכבים את הלהט של חיינו ומותירים אותם אפרוריים ולא מספקים.

המסע פנימה יכול לכלול היבטים רבים ושונים של עולמנו הפנימי.

במאמר ראשון זה אתייחס אל מרכיב אחד, שלרוב הוא לא מובן כיאות, ושיש סביבו הרבה מיתוסים שגויים – הרגשות שלנו.

עולם הרגש, שלרוב הוא העולם שמנהל אותנו ומכתיב ושולט בהתנהגות וברווחה הפנימית שלנו, הוא תחום חשוב מאין כמוהו לחקור, להבין, להתיידד עם, לפרום ולשחרר. עולם הרגש קרוב יותר אל ה-Being שלנו, הרבה יותר מאשר הקופסה למעלה שמנהלת אותנו.

רגשות, ואפילו רגשות קשים, עשויים להיות שער מאוד עוצמתי לשחרור. הם יכולים להיות הזדמנות פז להתעוררות.

בין אם אנשים מהעבר הרחוק או הקרוב גרמו לנו לכעס או כאב, בין אם אנחנו כועסים או פגועים ממישהו בהווה. הרגשות עצמם יכולים להיות שער להתעוררות, להשתחררות. אפשר לראות אותם כמקור לצמיחה, להבנה חדשה של עוד פינה חשוכה וכואבת בעולמנו הפנימי, לקבל מהם תובנה או לפרום אמונה ישנה או לרפא מקום פנימי פצוע.

האנשים האחרים, בעבר או בהווה, והאירועים עצמם, רק משמשים כגורמים מניעים לפגישה מחודשת עם עמדות פנימיות שלנו, עתיקות, ותיקות, כמו פילטרים משקפיים שדרכם אנחנו רואים את העולם באופן מוטה, שצובעים את החוויה שלנו ומשפיעים על התגובה הפנימית שלנו יותר מהאירוע החיצוני עצמו. מה שנקרא: הבאנו את זה מהבית.

זה לא אומר שהאירועים לא קרו באמת, בעבר הרחוק או בעבר הקרוב או ממשיכים לקרות בהווה. ייתכן שאכן נעשה לנו עוול, שהייתה אלימות, שהייתה התעללות, שהייתה התנהגות לא הולמת, פוגעת. אבל ניתן לקחת את הפוקוס מכלפי חוץ, מההרגל שלנו להפנות את הפוקוס שלנו כלפי האנשים, כלפי האירוע, כלפי הסיטואציה, כלפי מה עשו לנו ומה אמרו לנו, ומה אני אעשה ואיך אני אענה להם בפעם הבאה… ולהפנות אותו כלפי פנים.

הפניית הפוקוס כלפי עצמנו, חזרה מהאירועים, מהאנשים, ממה אמרו לנו, ממה עשו לנו, חזרה אל עצמנו, זו הצהרה על כך שאנחנו מסכימים לפגוש: לפגוש את הדפוס שהתעורר, את הפרדיגמות (אמונות הליבה) העמוקות שמהוות את השתי-וערב של חיינו הפנימיים. ואת התגובות האוטומטיות שהן כל כך ותיקות עד שלעיתים קרובות הן שקופות לנו ואנחנו מבלבלים בינן לבין האמת של המציאות. במסורת הבודהיסטית אמונות ליבה אלו נקראות סנקארות sankara – תבניות מנטליות או התניות, נטיות ודפוסים מנטליים.

ההסכמה לפגוש והרצון לחקור ולהבין מגלים לנו מספר אמיתות.
החשובה בהן היא ההבנה שעם המטען הפנימי הזה, עם אמונות הליבה האוניברסאליות והפרטיות שלנו, אנחנו פוגשים את העולם. כמה מעט אנחנו באמת רואים את האנשים והסיטואציות שאיתם אנחנו באים במגה, וכמה הרבה אנחנו רואים, שוב ושוב, השתקפויות והשלכות של עצמנו!

עד כמה אנחנו פוגשים את אירועי ההווה דרך הפילטרים של העבר. כמה מעט – אם בכלל – אנחנו יכולים באמת לראות את הדברים כפי שהם באמת. אחת ההגדרות של המילה 'ויפאסנה' היא: לראות את הדברים כפי שהם באמת – ולא כפי שאנחנו.

לרוב אנחנו רואים את ההשלכות, הפרשנויות, הפחדים, השיפוטים, האמונות, הזיכרונות, המיתוסים וההרגלים שלנו. כמו שמורה הדהרמה כריסטופר טיטמוס אומר: "החיים שלנו הם קודם כל אירוע פסיכולוגי".

אנחנו מפנים את הפוקוס פנימה מתוך הסכמה לפגוש. עם סקרנות ועם רצון עז וכן ללמוד משהו על עצמנו, כדי להשתחרר. הפניית תשומת הלב אל עצמנו מאפשרת לנו להניח קצת כל פעם קצת יותר לאדם, למאורעות, שהעלו בנו את הרגשות האלה, למרות הנטייה המאוד טבעית שלנו לנסות לחזור ולעסוק בהם. עצם ההַסכּמה להפנות את תשומת הלב פנימה שולחת מסר עדין אל הנפש, והנפש מגיבה אל המסר ומסכימה להיות בקשר. לאט-לאט אנחנו יכולים להגדיל את החיבור ואת המגע שלנו עם העולמות הפנימיים. עולמנו הפנימי אינו מהווה מכשול או בעיה; אין הפרדה אמיתית בין עולם פנימי רגשי כביכול, לבין עולם פנימי רוחני כביכול, לבין עולם חיצוני. אנחנו עובדים עם מה שיש ועם מה שהנפש, בתבונתה, בחרה להעלות עכשיו. אנחנו לומדים לבטוח בתנועה ובחוכמה של הנפש.

טעות לחשוב שרגשות לוקחים אותנו לעבר, הרחק מהכאן ועכשיו. ייתכן שהמניע לרגשות הוא מחשבה שקשורה בזיכרונות מהעבר, אבל הרגש שעולה הוא בהווה. והבודהא דיבר על החשיבות העצומה שיש ברפלקציה נבונה לשלושת הזמנים: לעבר, להווה ולעתיד.

רגשות נוטים לסחוף אותנו לתוכם, בייחוד כשהם חזקים. המדיטציה עוזרת לנו לפתח מיומנות לגבי איך להביא תשומת לב ומודעות למפגש עם הרגשות, כך שגם רגשות קשים מאוד אנחנו יכולים לפגוש בנינוחות ופתיחות. התרגול המדיטטיבי יכול לאפשר לנו להגיע לחוויה מלאה יותר, עמוקה  יותר, לחוות את עצמנו בצורה שלמה יותר, להעמיק את הקשר שלנו עם עצמנו, עם הסובבים אותנו ועם העולם.
כשאנחנו מסכימים לפגוש – נפתחים שערים לתובנות טריות, לתיקון וריפוי של מקומות פנימיים כואבים ופצועים, שערים של פרימה של דפוסים ותבניות מנטליות ורגשיות.

רגעינו הקשים ורגשותינו המסעירים ביותר הם הזדמנות לצמיחה רוחנית ולגילוי התבונה הטבעית החבויה בנו. זוהי הזדמנות להתעורר.

 

המאמר התפרסם באתר 'אלכסון'. לקריאה נא ללחוץ כאן.

היוגה של הרוח

או, כמו שאומרת הפרסומת: אפשר גם וגם

sadhua

"עכשיו מתחילה הוראת היוגה ".

מי לא מכיר/ה את המילים האלמותיות האלה, שבהן נפתחת סדרת ההנחיות לחיי החומר והרוח של גדול המורים פטנג'לי?…

אך מהי בדיוק הוראת היוגה?

יוגה אינה סדרה של תנוחות גופניות שאמורות לשפר את מצבנו וכושרנו הגופניים. אמנם, בשנות נדודיה הרבות, כשחצתה אוקיאנוסים בדרכה מהמזרח, כשעברה את נקודת ביקורת הדרכונים בכניסתה למערב – היא עברה הסבה מסוימת, וכדי לדבר בשפת המקום עטתה כסות של אימון כושר.

מהי יוגה? על פניו, רווחת הגישה על פיה היוגה מקרבת בין שניים, עושה ריוניון, פגישת מחזור משמחת בין החומר לרוח, בין הנמוך לגבוה, בין המתאמנת לאימון.

אבל שיווה והריקוד שלו הם אחד, אמר לי לפני שנים הגורו שלי. הם לא שניים. אי-אפשר להפריד בין הריקוד לרקדנית. מתי מתרחש ריקוד – האם כאשר הרקדנית נעה? ולאן נעלמת הרקדנית כשמסתיים הריקוד?

היוגה אינה מקרבת או מאחדת בין שניים, אלא מסירה, אט אט או לעיתים בבת אחת ברגעים של צלילות ונהרה, את המפריד, וחושפת את אמת האי-שניות: אין נמוך וגבוה, אין חומרי ורוחני, הנדמים כשניים הם למעשה אחד.

לפני שנים עשיתי מסע אל מקורות נהר הגאנגה, אל "לוע הפרה", שם נמסים ונשבים קרחוני ענק, והופכים לזרם נהר המפתל את דרכו לרוחבה של הודו הצפונית עד האוקיאנוס בואכה כלכתה. קרבתי אל אותו לוע הכי קרוב שיכולתי, למרגלות הרי הקרח המאיימים, מוקפת פצפוץ גושי קרח נשברים, הנופלים בכבדות וברעש מחריש אוזניים אל בריכת המים הקפואים שלמרגלותיהם.

בבריכה זו טובלים ההודים בתקווה שטבילה זו תטהר את נשמתם או גופם החוטאים. לשם כך הם משלשלים כמה רופיז לידיו של "הכומר המטביל", הסאדו הוותיק באזור חלציים כתום, שמניח ידיו בברכה על ראשם של הגברים, ולעיתים על אזורים נוספים אצל הנשים.

הטבילה במי הקרח הקפואים תחת שאון הקרחונים המתנפצים אל המים בנוף קדמוני עצום – אני יכולה להאמין שיש בה משהו מטהר. וזאת למרות דבריו המלגלגים של הבודהא סידהרתא גוטאמה, שאמר שלוּ מימיה של הגאנגה היו מטהרים, היו כל הדגים השוחים בה מוארים. רק מעשיו של אדם, הוא טען, משחררים או כובלים אותו, מנקים אותו מקארמה קודמת או יוצרים קארמה רעה חדשה.

כשהיוגה פוגשת את המדיטציה

הטיפוס אל מקורות הגאנגה היה מסע של ימים רבים באוטובוסים מקרטעים בסיבובים שעל שפת תהומות מכל צד, מתנשפים ומטפסים עוד ועוד, גבוה יותר ויותר, אל פסגת העולם, אל הרי ההימאליה, משכנו של האל שיווה בכבודו ובעצמו. ממש העיניים של המדינה… מסע שלווה בבחילות והקאות ומחלת גבהים קשה, שגבתה מחיר של כמה ימי מנוחה. מחיר שקל לשלם אותו בהודו.

התארחתי אז ב"אשרם" של יוגי מקומי, ה"אשרם" כלל כמה חדרים שכל מה שהיה בהם זו מיטה, וכן חצר עם עץ שהניב פרי מוזר.

בקצה החצר שכנה המערה שבה תרגל המורה המנוח של היוגי, ושבה תרגל גם הוא בחודשי החורף,

היוגי הראה לי את המערה – בעצם מין כוך או בור צר ועמוק חצוב בסלע, מספיק בקושי לישיבה ברגליים משוכלות, ומעליו הוקם איזה מבנה דל ורעוע, בעיקר כדי להגן על היושב בו מהשלג הנערם.

מחודש ספטמבר ועד חודש אפריל או מאי המקום מתרוקן מיושביו כליל, למעט מספר קטן של יוגים שנשארים לבלות את החורף ספונים במערותיהם – נטולי חברה ומזון, ומנותקים מכל אמצעי תקשורת או תעבורה משאר העולם. חודשי החורף מקנים להם בדידות ודממה מוחלטות ומושלמות לתרגול.

הם מצטיידים מראש בכמות מספיקה של אוכל יבש כי אחרי שהמעבר נסגר – אין יוצא ואין בא.

–  ומה קורה אם אתה שובר את הרגל? או מקבל התקף אפנדיציט וצריך ניתוח התוספתן? אני שואלת בדאגה.

הוא מושך בכתפיו ומחייך, לא מודאג. הוא לא צעיר, אבל זקנו והראסטות של ראשו עדיין שחורים, ויש לו גוף של בחור בן עשרים שהולך כל יום לחדר כושר.

–  אז איזה אסאנות אתה עושה? אני מתעניינת, אולי אלמד ממנו משהו, אולי אצליח לחקות אותו ולהישאר גם אני כמה חודשים בניתוק כזה.

הוא מסתכל עלי במבט תוהה. הוא לא יודע אפילו איך להתחיל לענות על השאלה. התרגול שלו, היוגה שלו, לא כוללת את ברכת השמש, לא כלב מסתכל למטה, לא שאוואסנה ולא נירוונסאנה.

הוא פשוט יושב.

נכנס לו למערה הקטנה שלו, לצינוק האבן הקפוא והטחוב, כשהשלג נערם מעל התקרה, משכל את רגליו ויושב.

שעות. ימים.

ספר לי על הסמאדהי הזה, שמאפשר לך ישיבה כזאת, רציתי לשאול, ולא העזתי.

או: מה עובר עליך בזמנים האלה? מה עובר לך בראש? אילו חוויות אתה חווה?

גם את זה לא שאלתי.

אם היינו שני משתתפים בסדנה מערבית כלשהי, מן הסתם הייתי מצפה לזמן השיתופים כדי לשמוע על ההיי-לייטים שלו, על מה הוא לוקח ועם מה הוא יוצא, מה הוא ימשיך לתרגל בבית.

ליוגי הזה, ששכחתי את שמו, לא היה לאן לצאת ומה לקחת. היוגה עבורו היא לא אימון בוקר אלא דרך חיים.

עניינה הוא התודעה הרבה יותר מאשר הגוף.

והרי התודעה היא הרַכָּב של המרכבה, והגוף הולך אחריה לאן שהיא מובילה – בחוכמתה או בכסילותה.

לא היו לו, ליוגי הזה, חיי רוח וחיי חומר. ההגדרות האלה הן במוחנו בלבד. הן קונספטים שאנחנו מלבישים (בטעות) על המציאות. אי אפשר להפריד ולחלק את המציאות – גבוה, נמוך, יפה, מכוער, גשמי, רוחני, הצלחה, כישלון… כל אלה הם קונספטים, רעיונות, שאנחנו מלבישים על אירועי החיים, שהם אינם גבוהים או נמוכים, גשמיים או רוחניים.

הרוח מתגשמת ונעה דרך החומר. היא קיימת בכל עלה ירוק שמלבלב באדנית הנענע, בכל מחשבה של הלב/תודעה, כמו גם בכל שטר ומטבע של כסף.

במעמקי הנפש, באספלט הכבישים, בהרי ההימאליה ובהררי הפלסטיק במיכלי המיחזור, בגלי הים ובגלי הזעם והייאוש – הרוח נעה, חופשיה ומשוחררת, כמו אדוות נחל עליזות.

ברור שהוראת היוגה עניינה הוא גם אודות רווחת הגוף, הרי הגוף והלב/תודעה אינם נפרדים. רווחת הגוף תכלול מן הסתם חוזק וגמישות שאותן תרגול האסאנות אכן מספק. היא כוללת גם את מנוחתו של הגוף, את היכולת של הגוף להתרווח לתוך עצמו, להירגע, להיות נינוח ורפוי.

היוגה של פטנג'לי מתייחסת בעיקר לרווחתה של הנפש, של הלב/תודעה. למעשה רק משפט אחד או שניים מתייחסים אל האסאנות. פטנג'לי מנחה אותנו לטהר את תודעתנו מעוינות, חמדנות ובלבול. לו היה נערך דיבּייט פומבי בערוץ 2 בינו לבין הבודהא – על נקודה זו לפחות הם לא היו מתנצחים ביניהם, אלא היו מסכימים הסכמה מלאה.

עוינות, חמדנות ובלבול נחשבות בבודהיזם כשלושת הרעלים של התודעה, שאותם תרגול המדיטציה אמור לנקות, לטהר ולהפחית. ניקיון וטיהור התודעה הם לב-ליבו של תרגול היוגה ממש כשם שהם מרכזו של תרגול המדיטציה.

הפסקת תנועות התודעה – yogaḥ cittavṛtti nirodhaḥ – היא למעשה גם השתחררות וחופש מעריצות תנועות התודעה, ואז אחת היא לנו אם הן נוכחות או לא. זוהי ההתמסרות המלאה לְמה שפטנג'לי קורא לו "אדון הכול". מצב של נוכחות שְלֵווה ולא מופרעת,  שישו הגדיר אותה כ'להיות בעולם אבל לא של העולם'.

%d7%a8%d7%a4%d7%99-%d7%95%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%94נוכחות שלווה בעולם

לראות בכל אדם מורה מואר

לראות בכל אדם מורה מואר, לראות את הפנים של אלוהים בכל אדם

 על המרפסת בביתי, בשעת לפנות-ערב האהובה עלי מכל שעות היממה, איווֶט בחיקי, ואנחנו צופות בצבעי השקיעה המתחלפים, ובלהק יונים צבועות ורוד שחוצֶה את השמים האדומים, כש"רוח ערב מתפרכסת/מביאה אל המרפסת/ריח שחת ואספסת וקצת נחת גם" (יהורם טהר-לב).

החיים יפים, אני אומרת לאיווֶט. היא מגרגרת בהסכמה.

בתור חתולת רחוב זקנה ונטושה, שלפני כמה חודשים הפכה את ביתנו לביתה – כולל אוכל משובח, עיקור, אנטיביוטיקות ודרישה בלתי פוסקת (שמתמלאת) לליטופים – החיים באמת יפים לה. הפרצוף המרובע שלה, והטרור שהיא עושה לשני חתולי הבית החנאנות, הקנו לה את שמה. מעת לעת היא מתקצפת בפתאומיות, שורטת ופוצעת, ונושכת את היד שניסתה ללטף. ברגעים כאלה אני מנסה לזכור שהיא לא רק "זקנה נרגנת" כמו שאני מטיחה בה, אלא שהיא גם באה ללמד אותי משהו, אם רק אסכים לגלות מהו. היא בוחנת את הסבלנות שלי ("לא נורא מאמי, נחכה עד שתירגעי"), את החמלה שלי ("היא לא מפלצת, היא חתולה במצוקה"), את רגשות הנקם שלי ("ככה? נראה אם תקבלי יותר ליטופים!"), את היכולת להמשיך לאהוב גם עם ידיים שרוטות ומדממות.

 במסורת הטיבטית מציעים לראות כל אדם כמורה מואר. קל להגיד. איך להתייחס לזה שחותך אותנו בכביש כאל המורה המואר שלנו? ולחברה שהעליבה? ולידיד הכי טוב שבגד? ולביבי נתניהו כראש ממשלה?

איך להתייחס אל עצמי, איך שאני מופיעה גם ברגעי הפחות יפים – כאל המורה המוארת שלי?

 "מתרגלי לו ג'ונג, חוכמה טיבטית עתיקה, נשבעים לראות בבני זוגם מורֶה או מורָה קדושים, ישות מוארת שבאה ללמד אותם.", מספרת לאמה דבורה צביאלי ל-nrg, " עבורם בן או בת הזוג הם הבודהא. כל מה שהם אומרים או עושים מיועד ללמד משהו."  וג'ק קורנפילד מוסיף: "ברגעים של הארה גדולה אנחנו אכן מוקפים בודהות – אנחנו מזהים את טבע הבודהא בכל ישות שאנחנו פוגשים."

המשורר והמיסטיקן ההודי קאביר מתאר זאת בדרך פיוטית:

 "כאשר העיניים והאוזניים פקוחות,

אפילו העלים שעל העצים מלמדים

כמו דפים מתוך כתבי הקודש."

כל חוויה יכולה להיות התרחשות דהרמתית

 כאשר אנחנו מוכנים לראות מורה מואר בכל מי שלפנינו, מתפתחת בנו ההסכמה להיות בדיוק איך ואיפה שאנחנו. אלא שמי מאיתנו לא קם/ה לפעמים בבוקר עם משאלה שהדברים יהיו אחרת? שתהיה לי זוגיות, שתשתנה כבר הזוגיות הנוכחית, שארוויח יותר כסף, שיהיה לי ילד,  שהילדים יגדלו כבר, שהממשלה תיפול, שהכיבוש ייגמר, שיהיה משהו מתוק בבית…  הרצון לשינוי הוא כנראה שביב שהוחדר בזמן הכנת הקוד לתוכנה האנושית. האמנות והאתגר הגבוהים ביותר הם להסכים להיות בדיוק איפה שאני, ולא לרצות להיות במקום אחר; גם לא במצב רוח אחר, במצב בנק אחר, בזוגיות אחרת, בגוף אחר, עם אישיות אחרת.

כמו שאומר דון חואן לקרלוס קסטנדה: "הלוחם, ולמעשה כל אדם, אינו יכול בשום אופן לשאוף להימצא במקום אחר; הלוחם משום שחייו הם אתגר, והאיש הרגיל משום שאין הוא יודע באיזה מקום ימצאו המוות".

 הרגע הנוכחי הוא המורה הטוב ביותר – אם אנחנו בוחרים להתייחס אליו כאל כזה. החוויה שהחיים מזמנים לנו בכל רגע, מענגת או מכאיבה, מרוממת או משפילה, משבחת או מבקרת, של הצלחה או של כישלון – בחוויה זו ממש טמונה האפשרות להתעורר. אפשר להשתמש בחוויות היומיום כקרש קפיצה, כדי ללמוד, וכדי להצביע אל מעבר להן. להבין שכל חוויה יכולה להיות התרחשות דהרמתית; כל חוויה היא פתח לאינסייט, לראות לתוך טבע הדברים.

"אין אנשים מוארים, יש רק פעילות מוארת", אומר המורה הידוע הנזיר סוזוקי רושי,  "אנחנו מדברים על התעוררות בכל רגע ורגע, התעוררות אחת אחרי השנייה." כל פעולה, גם השגרתית והחולין ביותר, בכל רגע ורגע, יכולה להפוך  להיות התגשמותו של לב ער.

 "הרגע הזה הוא המורה המושלם", אומרת המורה הנזירה פמה צ'ודרון, "ולמזלנו הוא נמצא איתנו בכל מקום".

בספרו "דרך הלב" אומר ג'ק קורנפילד: "יש רק מקום אחד שבו אפשר למצוא אהבה, אינטימיות והתעוררות, ומקום זה הוא ההווה."  והכתבים הבודהיסטיים מחדדים: "אם אינכם מסוגלים למצוא את האמת במקום שאתם נמצאים בו, היכן לדעתכם תמצאו אותה?"

פניו של אלוהים מתבטאות בכל

 פעם היה לי שלט על דלת השירותים שאמר: "ההווה הוא הדבר היחידי שאין לו קץ". למעשה, רגע ההווה גם הוא אינו אלא אשליה. אנחנו יושבים על קצה חודה של מחט, ומה שאנחנו קוראים לו 'רגע ההווה' הוא פיקציה כמו הנקודה הגיאומטרית. הוא חמקמק ומסתורי כמו אלוהים בכבודו ובעצמו.

 לאחרונה פגשתי אותו פנים-אל-פנים. בשבוע של ריטריט-עצמי בטבע, ואחרי שעות רבות של מדיטציה, התמלאתי בתחושה עמוקה ובהירה ש:

 העלים המצהיבים עם חילופי העונות,

קול המואזין המקבץ את מאמיניו לתפילה,

העץ שלפני, הגדוע ממכת ברק,

קוצי הברקן והחום של שלהי תמוז,

הנמלים המתרוצצות מתוך סדר פנימי קולקטיבי,

הנקר המבשר על נוכחותו בנקישות חלולות של חיפוש אחר מזון,

העכביש שמטייל לי על הרגל,

החתול המיילל טורדנית,

הישבן הכואב,

שני הפרפרים הכתומים המסתחררים במחול של זיווג,

הדמעות של הכרת התודה –

כל אלה הם ביטויים של האחדוּת השורה בכל, פניו של המסתורין, של זה שאינו ניתן לתפיסה או הגדרה. פניו המגוונות והאינסופיות של אלוהים.

הרגשתי שאני חווה את מילותיו של אוגוסטינו הקדוש: "ראיתי שאלוהים קרוב אלי יותר מאשר אני לעצמי", ונזכרתי במילותיו של השיר של רומי Be Melting Snow:

 "…כשאתם מחפשים את אלוהים,

אלוהים נמצא במבט שבעיניכם,

במחשבה על החיפוש, קרוב אליכם יותר מאשר עצמכם

או דברים שקרו לכם."

"אלוהים" כמובן אינו מונח בודהיסטי. אלא שאני מאמינה באלוהים כעיקרון של הבלתי-ניתן-לתפישה, הבלתי-ניתן-להגדרה, המסתורין, המצוי בעולמנו בה במידה שמעבר לו, ושאין המילים הדואליות יכולות לתפסו או לתארו.

 כי כשאני באמת רואה את עץ החרוב שלמרגלותיו אני יושבת, מתחוור לי עד כמה אין דעתי יכולה להשיג את הדבר הזה הניצב לפני. ומתוך כך, גם את הדבר הזה הרואֶה את מה שניצב לפניו, זה שאני קוראת לו "אני". אני מודעת לכך שאני רואה גזע, ענפים, עלים צהובים-ירוקים, תנועה ברוח, משחק אור וצל. אבל אני גם מודעת לכך שאין לי באמת מושג מה אני רואה, שאני קוראת בְשם לְמה שאין לו שם. שהוא מעבר להשגתי. שאני נאלצת לקרוא לו בְשם, להמשיג אותו, כדי לעשות סדר בעולמי וכדי לשמור על שפיותי, אבל בה-בעת אני יודעת שגם הקריאה בְשם וגם הקריאה בשמי שלי – מנסות לתפוס את שאינו נתפס, ומצמצמות את שאינו ניתן לצמצום.

 ההוויה (יהוה), אין לה דמות-גוף ופנים – היא ההפשטה המוחלטת. אך אותה הפשטה היא גם צלם פניו של אלוהים, "פנים אלו כוללים את פניהם של כל האדם, שכל יחיד בהם נושא בפניו את צלם האלוהים", אומר אברהם יצחק גרין בספרו המופלא "בקשו פני, קראו בשמי". ואני חייבת להוסיף: פניו של כל אחד ואחת מהיצורים החיים נושא את חותמַה של אלוהים; כולנו שיקוף וביטוי של העיקרון האלוהי.

 לפני שנים, בארצות הברית, ישבתי עם חבר המתרגל ויפאסנה, ושוחחנו בדבר קיומו או אי-קיומו של אלוהים. החבר טען שאין לי הוכחה לקיומו. הבטתי בו בתמיהה: "ודאי שיש!" ישובים היינו על גבעה ירוקה הצופה אל אגם כחול מוקף עצים, כשהכול טבל בפסטורליות שקטה כמו גלויה ששולחים הביתה מטיול בחו"ל. הוא הביט בי בציפייה דרוכה. הנפתי את זרועי וסימנתי את כל המרחב שלפנינו, סימון שהסתיים ב-360 מעלות וחזר אלינו: "היש הוכחה טובה מזו?"

החבר היה מאוכזב.

"לית אתר פנוי מיניה" (אין מקום פנוי ממנו), אומרת החסידות, והרב אריה הנדלר מסביר: "אין צורך בנדודים, יש צורך לחפש במקום שבו האדם נמצא כרגע ממש."

 הגורו של הגורו שלי, סוואמי קריפאלוּ ואנאנדאג'י, כתב באחד מהבאז'אנים היותר יפים שלו:

In the whole of my life you are the Master alone

How can I give you this body mind I don't own?

Wherever I look I see your beautiful face

So how can I ask for your Darshan grace?

ובתרגום חופשי:

אתה לבדך המאסטר של חיי,

איך אוכל לתת לך את גופי ונפשי שאינם שייכים לי?

לכל מקום שאביט – אראה את יפי פניך,

כיצד אוכל לבקש את חסד הפגישה עמך?

We Make Ourselves Available

 אלא שכדי לראות את הפליאה והפלא, כדי לחוש את חסד המפגש – עלינו להכין את עצמנו, להשיל רעלות וצעיפים שמכסים על עיננו, להשקיט את התודעה.

משל היינו רוצים לראות את הים; עלינו לנסוע אל הים, לחנות לחופו ולגשת אל מימיו. אלא שגם בכך לא די – עלינו להסיר את המשקפיים הכהים שחבשנו להגנה מחמת השמש, שהם מסתירים לנו את מה שבעבורו יצאנו למסע מלכתחילה. אחרת, הרינו עומדים מול הים הגדול ומתלוננים שאין ביכולתנו לראותו, או שמא שאין הים קיים כלל ועיקר.

כמו שנאמר בתהילים (פרק קט"ו):"עֵינַיִם לָהֶם, וְלֹא יִרְאוּ".

 לא די בכך שהבאנו עצמנו אל הים, עלינו גם לפקוח את עינינו.

 המדיטציה עוזרת לנו לפקוח את עינינו. דרך המיינדפולנס, הנוכחות המודעת, וההתכוונות להתעורר – אנחנו מטהרים את ההיכל ומכינים את ה"כלי" (Vessel). המעבר מחול לקודש הוא המעבר מטייס אוטומטי לתשומת לב, לנוכחות ולפעולה מודעת. כמו ישו בזמנו שטיהר את בית המקדש מהחלפנים והסוחרים, אנחנו מטהרים את תודעתנו-נפשנו שלנו. וורנר, המורה השוויצרי היושב בטירוואנאמלאי שבהודו, אומר שכל שעלינו לעשות הוא:  We make ourselves available.

לעיתים, ברגעים נדירים של חסד, המדיטציה פוקחת את עינינו, ואנחנו באמת רואים. יש ואנחנו חווים אז רגש עז של השתאות, התפעמות, תחושת "התרוממות וקטנוּת בה בעת," כדבריו של גרין. ואז בכל מקום שעליו נחות עינינו מתגלה "יפי פניו של האהוב", וליבנו נפתח לשמוע את מה שמלמדים העלים שעל העצים.

מה עושים עם רגשות שעולים בזמן מדיטציה

וידוי מביך: לפני כמה זמן, לא חשוב כמה, הייתי קצת מכורה לסדרת טלוויזיה שנקראה זינה הנסיכה הלוחמת. וידוי עוד יותר מביך: אם הייתה לי כיום טלוויזיה אולי הייתי עדיין מכורה לתוכנית הזאת. אין לי מה להגיד להגנתי. רק אולי שהישרדות והאח הגדול זה לא הרבה יותר טוב.

הרבה פעמים בסדרה הזאת זינה, הגיבורה הכל-יכולה, הולכת ביער חמושה בכל החרבות וכלי הנשק שלה, ומתחילה להיות תחושה שיש שם משהו בין העצים, העצים רוחשים באופן מסתורי, משהו מסתתר שם, משהו או מישהו חורש רע, וכמובן מתלווה לזה מוזיקה מפחידה ומאיימת בעוד זינה ממשיכה להתקדם ביער בזהירות ובחשדנות צעד אחר צעד. והמתח גובר וגובר, עד שזינה נעמדת באמצע הדרך, מניפה את הכידון וקוראת: "שואו יורסלף!" (הראו את עצמכם!) ואז מכל העצים קופצים לוחמים או שדים או מפלצות או אמזונות – חלקם ידידים וחלקם אויבים. אם הם ידידים היא עוזרת להם ונלחמת למענם, אם הם אויבים היא נלחמת בהם וכמובן מנצחת.

הרבה פעמים שכשאנחנו מתיישבים לתרגל מדיטציה עולה תחושה דומה לתחושה הזאת שביער: לא לגמרי ברור מה יש שם בפנים, זה משהו קצת מעורפל, קצת מבולבל, קצת לא ברור ומסתתר, ומתחשק לעמוד  מול כל מה שנמצא שם בפנים ולהגיד: "שואו יורסלף!" – "תראו את עצמכם! תתגלו! תזדהו!"

בעצם זה מה שאנחנו עושים כשאנחנו מתיישבים לתרגל מדיטציה. אנחנו אומרים: אוקיי, אני מוכן, יש איתי את הכידון והחנית שלי, את כלי הנשק המטאפוריים שלי: המודעות, הריכוז, החוכמה, ואנחנו אומרים: אוקיי, אני מוכן לראות ולפגוש את כל מה שיבוא. קדימה, תראו את עצמכם.

ואז מתחילים לעלות יצורי היער הלא-מזוהים הפרטיים שלנו: מחשבה על עבודה שלא סיימתי, כעס על משהו שאמרו לי אתמול, אולי תחושת עלבון שמתגנבת בכיוון העיניים ומתחילות דמעות, אולי זיכרון של חופשה נפלאה על שפת הים, או געגוע לאהובה שהלכה. ולפעמים אנחנו אומרים: אוקיי, השדים הֵראו את עצמם – אבל מה עושים איתם? נלחמים בהם? מגרשים אותם? הם אויבים או ידידים? מה זינה הייתה עושה?

יושבים על הכרית אבל צריכים את הספה

יש לפעמים אצל מודטים ותיקים ציפייה שאם נמדוט מספיק והרבה – נצליח להימנע כליל מרגשות "שליליים". אבל האמת היא שרגשות עולים באותה המידה אצל מי שמתרגל ואצל מי שלא מתרגל. השאלה היא לא אם רגשות עולים, אלא באיזה קונטקסט הם עולים ועם איזו תודעה אנחנו פוגשים אותם. האם אנחנו פוגשים אותם עם תודעה מאוזנת, בהירה, רגועה, או עם תודעה תזזיתית, תגובתית, שופטת.

רגשות נוטים לסחוף אותנו לתוכם, בייחוד כשהם חזקים. המדיטציה עוזרת לנו לפתח מיומנות לגבי איך להביא תשומת לב ומודעות למפגש עם הרגשות, כך שגם רגשות קשים מאוד אנחנו יכולים לפגוש עם נינוחות ופתיחות. רגשות הם לא האויבים שלנו על הדרך הרוחנית, אין צורך להימנע מהם, להתנגד להם או להתכחש להם – אלא להתיידד איתם. אבל כמו בהרבה דברים, אם אנחנו לא מכירים בהם – הם נדמים כמשתלטים עלינו, כאילו הם חזקים מאיתנו ואנחנו נתונים לחסדיהם.

האינטליגנציה הרגשית שאנחנו מפתחים בתרגול נותנת לנו הזדמנות לזהות, להכיר, להקשיב לרגשות שלנו, ולעשות חיבור מיטיב בין השכל, הרגש וההתנהגות. יש רבים מאיתנו שיושבים כבר עשרים שנה על כרית המדיטציה, אבל לא תמיד יודעים איך ומה לעשות עם רגשות שעולים בזמן הישיבה על הכרית ובזמן החיים עצמם, במיוחד אם אלה רגשות שתופסים עוצמה ותאוצה; הרבה מאיתנו יושבים על הכרית אבל צריכים קצת את הספה. בשביל השילוב בין הראש ללב באים הכלים של עולם האינטליגנציה הרגשית ומביאים פתרון והקלה.

יש גישות בניו אייג' שאומרות שכדאי להתמיר את הרגשות, לשלוח אותם למימדים אחרים, לשטוף את הרגש במחשבות חיוביות. באינטליגנציה רגשית מציעים לנו להתבונן על הרגש כעל חבר שמסייע לנו ומספר לנו משהו על עצמנו. לפעמים נעים לנו לשמוע את זה ולפעמים קצת פחות. אבל תמיד זה משהו על עצמנו. מה שאומר שאם אנחנו מנסים להתמיר את הרגש אז אנחנו בעצם "מתמירים" חלקים מעצמנו, ואם אנחנו מנסים לשלוף את הרגש ולשלוח אותו למקום אחר – אנחנו שולפים חלקים מעצמנו.

התרגול והאינטליגנציה הרגשית מציעים סוג אחר של התבוננות: לא רק להתבונן על הרגש מבעד למסך הזכוכית, אלא לעשות איתו דיאלוג, להתיידד איתו, להבין מה יש לו לספר לי וכך ללמוד יותר על עצמי.

זה מעגל שהולך וגדל, כי ככל שאנחנו יותר מכירים את עצמנו וחלקים של עצמנו, כך גדל הרפרטואר הרגשי שלנו, ואז גם אם עולים רגשות לא נעימים הם יותר פשוטים לנו להכלה, הם לא זרים ומאיימים – כבר דיברנו איתם, כבר התיידדנו איתם.

לפעמים אנחנו מתייחסים אליהם כאל אורח לא צפוי, אבל ההתבוננות המדיטטיבית מראה לנו שהוא רק אורח –  שוהה קצת, ואז חולף. אם אנחנו באמת בעלי הבית, אנחנו מחליטים לארח את האורח, גם אם הוא אורח לא-קרוא, ולא להיאחז בו. כמה אנרגיה אנחנו משקיעים בלסלק את הרגש, בלהתנגד לו, במקום לחקור ולשאול למה הוא בא כל הזמן, למה הוא עולה שוב ושוב.

מה שבא – ברוך הבא

רגשות הם אנרגיה. כשהם מנותקים מהסיפור, מהנראטיב, מהאשמות, אפשר פשוט לתת להם לזרום דרכנו, להציף אותנו ואז לחלוף. אין לנו כל כך שליטה על אילו רגשות יעלו בנו, אבל כן יש לנו יכולת להשפיע על איך אנחנו פוגשים את הרגשות שעולים, איך אנחנו מתייחסים אל האורחים הלא-קרואים. לתרגל מודעות לרגשות זה למצוא את דרך האמצע בין ביטוי לדיכוי. זה לא תהליך של התבוססות ברגש או העצמה מלאכותית שלו מצד אחד, וגם לא הדחקה והכחשה שלו מצד שני. זה לפגוש אותו עם תשומת לב, עם מודעות.

בתרגול המדיטציה אנחנו מביאים מודעות אל החוויה הנוכחית שלנו כפי שהיא, ללא צורך לשנות או לייפות: שמחה, עצב, קנאה, פחד, חוסר שקט, תשוקה, כעס, ספק. שלווה ורוגע הם לא סרגל המדידה שלנו אם המדיטציה הייתה טובה או לא, אלא אם אנחנו מודעים או לא והאם אנחנו יכולים לפגוש את החוויה שעולה עם מודעות. האם אנחנו יכולים לפגוש את השלווה והרוגע עם מודעות, והאם אנחנו יכולים לפגוש את הכעס והפחד עם מודעות?

האינטליגנציה הרגשית והתרגול המדיטטיבי מעודדות אותנו לפתח גישה של "מה שבא – ברוך הבא"; גישה של היכרות והתיידדות עם כל מה שעולה בפנים, להביא מודעות, פתיחות וסקרנות למפגש הזה. השילוב של כלים מתוך עולם האינטליגנציה הרגשית בתרגול המדיטטיבי יכול לאפשר לנו להגיע לחוויה מלאה יותר, עמוקה  יותר, לחוות את עצמנו בצורה שלמה יותר, להעמיק את התרגול ואת הקשר שלנו עם עצמנו ולהביא יותר הרמוניה ושלווה לחיים שלנו ושל האהובים עלינו.

מערכות יחסים ככלי לצמיחה רוחנית

לצמוח ביחד? בטח. להתפתח ביחד? ברור. לגדול ביחד? סבבה. אבל להשתנות? עד כאן.
זה הזמן להרהר באתגר התובעני שמכונה "זוגיות רוחנית".

מזל טוב, אני במערכת יחסים חדשה.

מה יש בהן, באהבות טריות, שיש להן את הכוח להחזיר אותנו כמו במנהרת הזמן של דאג וטוני להרגיש שוב את אותו סחרור מאושר וטיפשי של גיל 16?

אם לפני חודש מישהו היה אומר לי שככה אמצא את עצמי שמחה לחזור הביתה רק בשביל לקבל התעלמות מופגנת מניסיונות ההתחנפות שלי או ארגז חול מלא בקקי –  הייתי אומרת לו שידרוש חזרה את הכסף מהקורס קריאה בכדורי בדולח שהוא כנראה לקח, או שיפסיק מיד לעשן את מה שהוא כנראה מעשן. אני? אין מצב.

אבל זאת האמת.

 וככה זה קרה: הייתי באוטו עם רונית נשר, חברה וקולגה, בדרך חזרה מהנחיית סדנה, כשהיא התבשרה בטלפון הנייד ש: "נולדו שני גורים מקסימים, אחד ג'ינג'י עם שיער ארוך ואחד מטולא כמו פרה", ורונית הסתובבה אלי ושאלה: רוצה חתול?

 כך הגיעו נודל ופָּאסיקו לחיי.

 "אֶהי-פּאסיקו – בוא ותראה", אמר הבודהא בשפה הפאלית לפני אלפיים חמש-מאות שנה כהזמנה לבוא ללא משפט מוקדם ולשמוע את תורתו החדשה. בוא ותקשיב ואז תחליט/י בעצמך אם הדהרמה – התרגולים והתורה הבודהיסטיים – זאת הדרך בשבילך.

"בואי ותראי אותם, ואז תחליטי", אמרה לי אז רונית.

אז באתי, ראיתי, והתאהבתי. כמו שהיה עם הדהרמה כך גם עם החתלתולים.

 אז עכשיו אני במערכת יחסים חדשה. וכמו תמיד, ההתחלות מלאות אופטימיות קוסמית ותחושה שהאהבה הזאת תימשך לנצח. אבל כמו שהבודהא כבר רמז בארבע האמיתות הנאצלות, בתוך-תוכה של ההתעלות של תחושת האהבה – כבר טמון הזרע של הדוקהא, של החוסר-נחת, של הפחד לאבד ושל הרצון שהדברים יישארו בדיוק בדיוק כפי שהם כרגע. אבל כמו שכולנו יודעים, הדברים נמצאים בהשתנות מתמדת, והניסיון שלנו לשמר אותם, להיאחז במה שקיים עכשיו ולקוות שהוא לא ישתנה לעולם – מביא רק תסכול וחרדה.

 למה יש למערכות יחסים נטייה להוציא אותנו כל כך בקלות משיווי משקל, לזרוק אותנו מהסנטר שלנו? ומה לעשות עם כעס ותסכול, שהם האישוז המרכזיים שעולים בזוגיות?

 ד"ר סטיבן פולדר, המורה הבכיר ומייסד עמותת תובנה (ללימוד ויפאסאנה), אמר לי לאחרונה שקשר זוגי זה האתגר הגדול ביותר של החיים הפנימיים, בגלל שהוא מראָה שמראה לנו את הפנים האמיתיות שלנו. "בזוגיות אנו יותר אנו עצמנו", אמר סטיבן, "מאשר כשאנחנו לבד והכול תחת שליטה. הזוגיות מאלצת אותנו לראות את עצמנו ולא תמיד אנחנו אוהבים את מה שאנחנו רואים. בכל סיטואציה אחרת בחיים יש לנו אפשרות לנווט, להשפיע, למנפל ולתמרן בדרגה כזאת או אחרת. בזוגיות אין לנו. אנחנו נדרשים הכי הרבה להשתנות, וחלקים בנו צריכים למות: העצמי, התלותיות, הדברים שאנחנו חושבים שאנחנו רוצים ונאחזים בהם, מי שאנחנו חושבים שאנחנו. אפילו המטרות והשאיפות הרוחניות שלנו. המתכון לזוגיות טובה הוא הנכונות שלנו להשתנות – כל הזמן."

 רבים מאיתנו טוענים שאנחנו רוצים זוגיות רוחנית כדי להתפתח, לגדול ולצמוח ביחד. אבל עד כמה אנחנו מבינים שזה אומר להשתנות? נדמה כאילו אנחנו חושבים: "לצמוח? בטח. להתפתח? ברור. לגדול? סבבה. אבל להשתנות? עד כאן". אלא שלהתפתח ולצמוח משמעו להשתנות.

אינסייט אמיתי תמיד כרוך בוויתור

 הפסיכותרפיסט ומורה הדהרמה ג'ק אנגלר אומר שאינסייט אמיתי מאתגר אותנו תמיד לוותר על משהו שאנו נאחזים בו: אמונה ארוכת-שנים, דימוי שגוי של עצמנו, תקווה ישנה, דרך מורגלת או מוכרת של עשיית דברים, ההנחה שמישהו שאנחנו אוהבים יהיה שם תמיד.

 מניסיוני האישי ומעבודה טיפולית, נדמה שאף אחד לא מצליח לתסכל אותנו כמו האנשים הכי קרובים והכי אהובים. יש לנו את הציפיות הכי גבוהות, לפעמים ממש לא ריאליות, מבני/בנות הזוג שלנו. מקננת בנו תקווה סמויה שבני/בנות הזוג שלנו יגאלו אותנו מתחושות הבדידות, חוסר-השייכות, הנפרדוּת והעצב הקיומי, ושיעניקו לנו משמעות ותכלית, שיקשיבו לנו, שיהיו רגישים אלינו, שיכילו אותנו, שיבינו אותנו, שיתַקשרו איתנו, שנוכל להישען עליהם, שימלאו את כל הצרכים שלנו בכל עת, שנוכל לפתוח בפניהם את סגור ליבנו המדמם והם לעולם לא ישפטו אותנו, ושתמיד תמיד הם יהיו שם בשבילנו. ככה, בקטנה.

  וכשהם לא פוגשים את הציפיות או לא ממלאים את הצרכים שלנו – אנחנו מתמלאים תסכול וכעס.

הספר "הנתיב להתמרה-עצמית" מציע שיש קשר בין הנאה מתמשכת בזוגיות לבין צמיחה פנימית, ומציג שאלה: האם אנחנו משתמשים בקשיים הבלתי נמנעים במערכת היחסים כמדד לקשיים הפנימיים שלנו?

 כשעולים תסכול או קונפליקט, יעזור אולי אם נוכל להתייחס אליהם כאל כאבי גדילה – והגדילה יכולה להיות משותפת. להפוך אותם מקונפליקט בינאישי – לצמיחה משותפת לקראת בגרות רוחנית ורגשית בשלה ומלאה יותר, לקראת ראייה רחבה יותר של עצמי, של הבת/בן זוג ושל הביחד שלנו, לקראת ההתפתחות שמלכתחילה הזוגיות אמורה לשרת.

 בהתייחסו לשאלה על זוגיות, ענה הדלאי לאמה: "אינטימיות היא דבר חשוב למתרגל/ת רוחני/ת, במיוחד אם אתם מנסים להתמודד עם סוגיות מנטליות/רגשיות. כשאתם פותחים את עצמכם רגשית, אתם עושים זאת עם מישהו שאתם בוטחים בו מעומק לבכם, מישהו שאתם מאוד קרובים אליו. להיפתח לאדם אחר בדרך זו זהו צעד חשוב בהתמודדות עם סוגיות רגשיות.

 "כמובן שברגע שמדברים על יחסים אינטימיים, השאלה של היאחזות או היצמדות מועדת לעלות. במסורת המוקדמת יותר של הבודהיזם [התרוואדה] נוטים לראות בהיאחזות והיצמדות המכאוב העיקרי של התודעה, אבל בזרם המאוחר יותר – המהאיאנה – טוענים שבדרך הרוחנית ניתן להשתמש בהיאחזות והיצמדות כדי לסייע לכל הברואים," מסביר הדלאי לאמה.

בשקט ביחד או בשקט לחוד?

 כיצד נוכל להשתמש, כדבריו של הדלאי לאמה, בתחושות כמו רכושנות, תלותיות וקנאה כדי להתפתח ולצמוח, וכדי לעזור לכל הברואים? כיצד נהפוך את ההיאחזויות שלנו לשערים של טרנספורמציה אישית וזוגית?

 במאמר שפרסם לאחרונה, אומר מורה הדהרמה כריסטופר טיטמוס שאהבה רומנטית אותנטית היא אמצעי רב-עוצמה ורב-ערך להתעוררות, שדרכו אנחנו לומדים הרבה על 'עצמנו'. לטענתו, בין אם היחסים הטרוסקסואליים או הומוסקסואליים/לסביים – הם יכולים להפוך לקטליזטור להבנה עמוקה ולאינסייטים משחררים. לדבריו, הבודהא הצביע על "היתרונות הישירים והמשמעותיים של מערכות יחסים מחייבות", ועודד חקירה עמוקה בהקשר הזה של הרצף המותנה של: מגע-תחושות-תשוקה-היאחזות.

 התרגולים המדיטטיביים מתוך עולם הבודהיזם מאפשרים לנו להביא מוּדעוּת, תבונה וחמלה לעבודה התהליכית שאנחנו עושים בזוגיות. התפיסה המדיטטיבית מזמינה אותנו לפתח גישה של פתיחוּת וקבלה למראוֹת שמשתקפות לנו בקשר הזוגי, לאפשר מרחב מקודש של חשיפה לא מתגוננת, של לראות את עצמנו בבן/ת הזוג ולשים את עצמנו בנעליהם. זהו פרקטיס יומיומי מאתגר ביותר. דגש מיוחד יש לשים על למידת וחקירת הרגשות שלנו כדי להכיר את הנוף הרגשי הפנימי שלנו וללמוד לתקשר אותו, להכיר איך אנחנו מגיבים כשאנחנו נפגעים (מתקיפים? מתכנסים? נעלבים? כועסים?), ולהכיר את התהליכים הפנימיים והרגשיים שעוברים על בת/ן הזוג.

 בזוגיות, תרגול מדיטציה "פורמלי" יומיומי הוא כלי עזר חיוני כדי להיות מסוגלים להכיל ולעבד את האתגרים שהזוגיות מספקת. כמה יש בקשר אפשרות להיות בשקט ביחד? וכמה לחוד? השקט דורש תרגול אישי, וזמנים משותפים של שקט מאפשרים יותר אמפטיה והקשבה, שהם הבסיס של קשר טוב.

 בזוגיות אנחנו חווים באופן ישיר, יומיומי ואינטנסיבי את האפשרות של כל רגע ורגע להיות רגע של התעוררות והתרחבות או של התכווצות וצמצום; של ויתור או של התחפּרות; של שליטה או של הרפיה – של איחוד או של נפרדוּת. חקירה חשובה יכולה להיות עד כמה האהבה שלנו מוחזקת בשבי של ה'עצמי'; עד כמה היא רתומה לצרכים האישיים שלנו, לניסיונות לרפא פצעי ילדות או להאדיר את 'העצמי'. ומנגד, עד כמה אנחנו משכילים להיעזר באהבה כדי להיפתח, להתרחב, לתת ללא הגבלה ולאהוב ללא תנאי. עד כמה אנו מעיזים להמס גבולות ולהתאחד עם האהוב/ה.

 לפעמים אני מרגישה שהכמיהה לאחדות עם בת/ן הזוג היא הכמיהה לאחדות עם אלוהים, לחוסר נפרדוּת, לַשלמות של האחד. אך גם אם לעיתים נדמה שבני הזוג אכן מספקים לנו את התחושה של אחדות, עד מהרה אנחנו מגלים שזה כך רק באופן מוגבל וזמני. עלינו ללמוד לפתח את היכולת לחוות את האיחוד הזה גם בכוחות עצמנו, בלי להישען על בני/בנות הזוג שלנו. לחקור ולגלות מה מקרב אותנו אל השלמות השְלֵווה הזאת: אולי לשהות כמה ימים בטבע תחת עץ חרוב או להקשיב למוזיקה שאנחנו אוהבים או לעשות מדיטציה על הר בזריחה או לשחות בים בלילה בלי בגדים. להיות בודהא לעצמנו. למצוא בית בתוך עצמנו, בתוך הרגע הזה, בתוך טבע הדברים.

הנחמות הקטנות

 נודל ופאסיקו מאוד מרוצים מהטבע של הדברים. הם גילו עכשיו את הסלון שלי עם כל הקריסטלים, פסלי הבודהא, הנרות, הצמחים וחפצי הנוי שבו, והם מתחרים ביניהם מי יהרוס אותם באופן יותר יסודי. אני נעה בין ניסיונות (עקרים) לרסן אותם לבין התבוננות מרותקת ומשועשעת באינסטינקטים הג'ונגליים שלהם, בתנועות הגוף הנמריות של השתופפות, זחילה וזינוק על נוצה מתנועעת במובָּייל שיצרתי או על הזנב המתפתל של השני, כמו גם איבוד שיווי משקל והתהפכות על הראש.

 פאסיקו, הציידת הנועזת מבין השניים, מחרבת לי את השטיחים במתקפות אכזריות על אויבים דמיוניים, הורסת את הרהיטים בהשחזת ציפורניים כהכנה למתקפה הבאה ומחרפנת את עצמה עם העכבר רווי הקאט-ניפ. נודל, טיפוס מופנם יותר, מעלעל בספרים ומדפדף בדיסקים ומשאיר אותם מפוזרים על הרצפה.

שחררתי (איבדתי?) שליטה לגבי מצב הסדר והניקיון בבית. הנוכחות שלהם מאלצת אותי לשנות הרגלים, לוותר על דפוסים ולהישען על סדר פנימי כמענה לכאוס החיצוני. אני מודה בתבוסה ונכנעת לשינויים הבלתי-נמנעים. לא מתכננת כלום. ממילא כל תוכנית לנסוע לים עשויה להפוך בן רגע לנסיעה אל הווטרינר. במקום זה אני סופרת נחמות קטנות כמו רגעי החסד כשהם מתרצים ובאים לקבל ליטוף או מתכרבלים לי בבית השחי, ושולחת תודה מיוחדת לגאון שהמציא את החול המתגבש.

אני מתבוננת בהם נמצאים כל הזמן ברגע הזה, משחקים כשהם משחקים, אוכלים כשהם אוכלים, נחים כשהם נחים. מפזרים את האוכל שלהם לכל עבר כשהם מפזרים. שני בודהא קטנים, כל הזמן בבית בתוך עצמם. ולי לא נותר אלא לוותר, להרפות, ולהשתרע לצידם על השטיח כדי לתת ולקבל ליטופים.