मोक्ष

הַנהֵג אותנו מאי-אמת אל האמת.
הַנהֵג אותנו מהחשכה אל האור.
הַנהֵג אותנו מהמוות אל האלמוות.

Asatoma sat gamaya
Tamasoma jyotir gamaya
Mrityorma amritam gamaya

(תפילה עתיקה לגורו בסנסקריט,  Brhadaranyaka Upanishad — I.iii.28)

* * *

אני לוקח/ת מפלט בבודהה   Buddham Saranam Gacchami

אני לוקח/ת מפלט בדהרמה  Dhammam Saranam Gacchami

אני לוקח/ת מפלט בסנגהה Sangham Saranam Gacchami

 אני רוצה להביע את הכרת תודתי העמוקה והנצחית לכל המורים והמורות הרוחניים שלאורך חיי אני לוקחת מחסה בצילם או לרגליהם/ן. אלה ששוב ושוב פוקחות את עיניי, מראים לי את הדרך, חולקים איתי את הניסיון והחוכמה שלהן, מצביעים אל הירח ואומרים לי: זה אפשרי.

* * *

המורה הראשון שלי היה אבא שלי.

אבא שלי לימד אותי לשאול שאלות. להטיל ספק. לחקור ולא לקבל כמובן מאליו שום דבר. לא כי "ככה צריך", לא כי ככה "כולם עושים", לא כי זה מה שכתוב בספרים, גם לא כי מישהו חכם ויודע אמר את זה או כתב את זה בספר.

מבלי דעת, אבא שלי בעצם חזר על דבריו של הבודהה, המורה הגדול שהעיד על עצמו שהוא המורה האולטימטיבי, שאמר בדרשה המפורסמת לבני קלאמה: תחקרו בעצמכם מתוך ניסיונכם האישי: האם הרעיונות האלו טובים ומועילים, ראויים לשבח, שקבלה שלהם ופעולה על פיהם תוביל לנחת ואושר?

אני נזכרת בגיבור ילדותי  אטיקוס ('אל תיגע בזמיר'), שבַסבלנות ובַסלחנות האינסופית שלו לילדיו ובמערכת הערכים שניסה להנחיל להם הזכיר לי תמיד את אבא שלי. שניהם טענו ש: "לעולם לא תביני אדם עד שלא תראי את הדברים מנקודת הראות שלו… עד שלא תלבשי את עורו ותתהלכי לך בו". מבלי דעת, הושפעתי בימי ילדותי מאותו הדבר שלימים אחשיב כלב-לבה של הדהרמה, ושעד היום נחשב בעיני כמהותו העיקרית של אדם ער: היכולת לשים עצמו/ה בנעליו של האחר/ת.

כשאבא שלי נפטר מסרטן כשהייתי בת 20 נשמטה הקרקע מתחת לרגליים שלי וחוויתי אובדן קשה. הגעגועים אליו היו מהולים בכמיהה עזה להבין את פשר החיים ואת פשר המוות, ומה המשמעות של כל זה בכלל.

אבא שלי היה בשבילי מורה גדול בחייו ומורה עצום במותו. בפרפראזה אפשר לומר שבמותו הוא ציווה לי את החיים הרוחניים. תשובות אמנם לא נמצאו לי, אבל לאט לאט התגבשה השלמה עם החוסר-ידיעה, עם המסתורין הגדול של החיים ושל המוות.

במורה השני שלי

נתקלתי במקרה, כששהיתי על חופו של אי קטן באקוודור, כחלק ממסע רוחני של כמה חודשים בדרום אמריקה, שכלל מדיטציות אינטנסיביות מסוגים שונים, ואף ניסיונות לתקשר עם עב"מים ולחוות הקרנות חוץ-גופיות. אני לא זוכרת איך התגלגל לידי הספר של סת' – 'סת' מדבר', אבל – למרות הקושי שלי לקרוא באנגלית – כל מילה בו הדהדה בתוך מקום עמוק בתוכי.

 סת' היה ישות שתוּקשרה על ידי ג'יין רוברטס שנות השישים בארצות הברית. עד אז   לא ידעתי שקיימת תופעה כזאת – תִקשוּר. או ישות ללא גוף שמנהלת שיחות. זה לא   מה שלימדו אותי בקיבוץ, לא מה שאבא שלי, שהיה רציונאליסט מושבע, לימד אותי   להאמין בו. אבל דבריו וחוכמתו של סת' מלווים אותי עד היום ועיצבו את תפיסת עולמי.

כשחזרתי מדרום אמריקה לניו יורק, חשתי שהעיר צרה מלהכיל את העניין הרוחני הטרי שנבט בי. ואז נתקלתי במקרה במשפט הידוע של ההוגה האמריקני הנרי דיויד ת'ורו, שאמר: "הלכתי אל היער כי רציתי לחיות עם התכוונות".   ("I went to the woods because I wished to live deliberately")

מיד החלטתי שגם אני רוצה לחיות ככה, על אף שלא היה לי מושג מה זה אומר. הייתה בתוכי כמיהה עצומה למשהו נסתר שהמילים האלה ייצגו.

כך הגעתי אל האשרם במסצ'וסטס, לקהילה רוחנית שתרגלה יוגה ומדיטציה, פרישות מינית, בהאקטי (התמסרות) ושירות (seva).

וכך פגשתי את המורה השלישי שלי: גורו יוגי אמריט דסאי (שכונה בחיבה גורודב – הגורו האהוב),

לא מיד התמסרתי לגורו שלי. שנה שלמה עברה לפני שהייתי מוכנה "לכרוע ברך", מטאפורית ומילולית. בדקתי וחקרתי, הטלתי ספק, הסתייגתי, בחנתי בחשדנות, וידאתי שלא תשתלט עלי חלילה נטייה עדרית עיוורת. אבל אני, פעם אחת שאני מחליטה להתמסר – אני עושה את זה בטוטאליות. אחרי שבדקתי את הסוס והוא נמצא ראוי – הוסרו כל המחיצות הפסיכולוגיות/נפשיות.

מי שלא חוותה התאהבות רוחנית תתקשה להבין את עוצמת החוויה של אהבה לא-מינית ולא-אירוטית, אבל חזקה ועוצמתית יותר מכל אהבה אחרת שהכרתי מעודי. שערי שמים נפתחו, העולם והחיים קיבלו משמעות וטעם, וחוויתי אושר ששום אושר ארצי או חומרי לא ידמה או ישתווה לו. חייתי באשרם שבע שנים נפלאות ואינטנסיביות.

את הדהרמה והבודהיזם פגשתי כאילו בצירוף מקרים קוסמי, אבל מיד הרגשתי שהגעתי הביתה. שמצאתי את עצמי, את דרכי ואת ליבי.

החיים היו נדיבים וזכיתי לפגוש ולתרגל עם כריסטופר טיטמוס – המורה והמנטור, עם שאילה קת'רין ועם ג'איה אשמור, שהמחויבות העמוקה שלהם להתעוררות הדהדה בתוכי את הכמיהה העמוקה והמשמעותית ביותר של חיי. הדהרמה הפכה להיות בית. עם האפשרות לחיות חיים ערים ומשוחררים.

* * *
בירח המלא של חודש תמוז, הוא חודש יולי, חוגגים מיליארד הודים את חג הגורו פוּרנימה – חג של הכרת תודה למורים ולמורות, לגורואים ולמאסטרים, למתווי הדרך, למסמני המפות. לאורות המגדלור.

לכבוד גורו פורנימה, אני רוצה להביע את הכרת תודתי העמוקה והנצחית לכל המורים והמורות הרוחניים, אלה שפגשתי ואלה שלא זכיתי לפגוש, שלאורך חיי לקחתי – ועדיין לוקחת – מחסה בצילם או לרגליהם/ן. אלה ששוב ושוב פוקחות את עיניי, מראים לי את הדרך, חולקים איתי את הניסיון והחוכמה שלהן, מצביעים אל הירח ואומרים לי: זה אפשרי.

לכל אלה שהזכרתי כאן, ולעוד רבים נוספים:  לדניאל קווין שספריו 'ישמעאל' ו'סיפורו של B' שינו ועיצבו את תפיסת עולמי, לסטיבן פולדר המורה והחבר, לצ'ונגיאם טרונגפה, המורה הטיבטי של "חוכמה משוגעת", ולראמאנה מהארשי, שהוא השראה מעל ומעבר, שאומר: "אלוהים, חסד וגורו – אלה הן כולן מילים נרדפות, וגם נצחיים ואימננטיים".

לכבוד החג הזה אני רוצה להביע את תודותַיי על כך שאנחנו לא לבד על הדרך הזאת, מה שהיא לא תהיה. תודה לאל (ואני אומרת את זה כאתיאיסטית), ולאלַה (וכלא-פגאנית), ולדהרמה (וכלא-בודהיסטית), ולכל המלאכים והפיות והמדריכים (וכלא ניו-אייג'ית) – ששומרים עלינו, שנותנים לנו השראה ועידוד וכוח, שמאפשרים לנו למצוא בהם מחסה רוחני ולנוח בתוך הידיעה שיש משהו גדול מאיתנו, מסתורי כמו החיים והמוות, גם אם זו הדרך עצמה, החכמה מן ההולכים בה.