"היא הלכה בדרך של אמת" – "Ta si imithe ar sli na bhFirinne"

(ביטוי בגֶלית – שפה קלטית)

אימא שלי, אסתר בר-קמה, עזבה את גופה לפני שבוע בשיבה טובה בגיל 90. היא הייתה בריאה, צלולה וחיונית, והייתה עסוקה בקריאה נון-סטופ, במשחקי פריסל במחשב, בסידור המגירות בארונות, וכמובן – בהנאה מהנכד והנכדה. ערב אחד בשבוע שעבר היא הרגישה לא טוב, בילתה לילה בבית החולים, ולמחרת בבוקר, בהכרה מלאה, פשוט הפסיקה לנשום.

לאורך השנים היא נתנה לי מתנות רבות, מלבד מתנת החיים עצמם. היא גילמה בחייה ובאישיותה את הערכים שעליהם היא גידלה את אחי ואותי. היא הייתה אדם ערכי ולא שיפוטי באופן יוצא דופן. היא נתנה לנו חופש מוחלט לחיות את חיינו כראות עינינו ועודדה אותנו לחקור ולמצוא את דרכנו האישית, ולא ללכת בדרכים שאחרים סללו. היא מעולם לא התלוננה, לא הכבידה, לא נטעה רגשות אשמה. היה לה חוש הומור נהדר. המתנה האחרונה שהיא נתנה לי הייתה הישיבה הארוכה לצידה כשכבר לא נשמה. הישיבה לצד הגוף שהיה פעם שלה, בדמעות ובשמחה. ההזדמנות לעטוף אותה בהרבה אהבה והוקרת תודה, ולשחרר אותה לדרכה.

לפני כמה שנים פרסמתי טור קבוע באתר NRG של מעריב, והפוסט הזה התפרסם שם. אני מעלה אותו שוב ומקדישה אותו – שוב – לאישה היקרה, החכמה, האוהבת והאהובה שהייתה בחיים האלה אימא שלי.

לחיות בשלום עם החיים

אימא שלי היא לא בנאדם שמתלונן. בניגוד לדימוי הרווח של האם הפולנייה ובניגוד גמור לבעלה, היא פוגשת את אירועי החיים בשלווה סטואית, מלווה בגיבוי פילוסופי של כמעט-משנה-סדורה: " בחיים צריך לקבל את הטוב ואת הרע". המשפט הזה מתויק אצלי בתיקייה של המשפטים-תומכי-חיים שלה, לצד ה"הכול צריך במידה", שאותו היא נהגה לשלוף כל פעם שאחי ואני לקחנו על עצמנו תרגול רוחני חדש וקיצוני (בעיניה), כמו התנזרות ממוצרי חלב, התנזרות מקפה או התנזרות מסקס.

אימא שלי התאשפזה לאחרונה בגיל 84 לכמה ימים בבית חולים, ועברה שם סדרת בדיקות מאוד לא נעימות, חלקן ממש איומות. "מה לעשות", היא אמרה לי באנחת השלמה אחרי בדיקה אחת גועלית במיוחד, ואולי גם בניסיון לנחם אותי כי היה לי קשה לראות אותה סובלת, "מה לעשות, החיים קשים לפעמים".

הרוחניות של אימא שלי לא מתבטאת בפנייה לשיטות ריפוי אלטרנטיביות: לא דיקור ולא תטא הילינג, לא קריאה בקלפי טארוט ולא צמחים סיניים. אימא שלי לא מחשיבה את עצמה כאדם רוחני, אבל בעינַי היא אחד האנשים הכי רוחניים שאני מכירה כי היא חיה בשלום עם החיים באופן הכי  עמוק, גם בזמן המבחן שאולי הוא הקשה ביותר: כשהגוף סובל.

ההזדהות שלנו עם הגוף גורמת לנו רוב הזמן להתייחס אליו כאל מובן מאליו (או יותר נכון – לא להתייחס אליו בכלל), כל עוד הוא משרת אותנו נאמנה. אבל כשהגוף נתקף במחלה או כשאנחנו מרגישים רע או כשאנחנו חווים חוסר שליטה על הגוף "שלנו" – אז אנחנו נזכרים פתאום שהחיים לא מתנהלים רק מהכתפיים ומעלה.

לרבים מאיתנו הרעיון שאנחנו לא הגוף שלנו הוא לא רק רעיון פילוסופי, אלא חוויה אינטואיטיבית עמוקה ואותנטית. אחדים מאיתנו אפילו חווינו את הנבדלות הזאת בפועל, כמו שקרה לי פעם בזמן ריטריט מדיטציית ויפאסנה אינטנסיבי, כשאחרי שעה ארוכה של כאבים כמעט בלתי נסבלים בברכיים – מצאתי את עצמי פתאום על התקרה מסתכלת למטה על הגוף היושב, חופשייה לגמרי מכל הכאבים הפיזיים והמנטליים. ועדיין, למרות ההבנות והחוויות האומרות ההיפך – אנחנו בהזדהות חזקה ועמוקה עם הגוף, ופגיעה בו נדמית לנו כפגיעה בנו.

סטיבן לוין אומר בספרו "מי מת?" שמי שחי בחברה חומרנית המציעה שפע של מותרות ומצמצמת באופן ניכר את מאמץ ההישרדות, חברה המודדת הערכה עצמית על פי מידת העושר, נוטֶה אולי במיוחד להזדהות עם גופו. התרבות שלנו מעודדת אותנו להוציא אלפי שקלים על מוצרי קוסמטיקה, הורדת משקל, צביעת שיער, מתיחת פנים והשתלות קוסמטיות, ואנחנו גדלים מילדות עם מסרים נחרצים שלדימוי הגוף שלנו יש משקל מכריע באופן שבו אנשים אחרים תופסים אותנו וכתוצאה מכך – לאופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו.

ההזדהות הזאת מושלכת הלאה גם אל החפצים והרכוש שלנו, ואנחנו עשויים למצוא את עצמנו אומרים: "מישהו נכנס בי" כשבעצם מישהו נכנס במכונית שלי. בהשאלה, אנחנו יכולים לתת ביטוי להבנה שאנחנו איננו הגוף שלנו על ידי כך שנאמר "הגוף שלי חולֶה" – במקום "אני חולַה". כשהלכתי לתומי ברחוב לפני כמה ימים נקעתי את הקרסול על מדרכה אלכסונית. מכרים וחברים שראו אותי עם רגל חבושה הביעו השתתפות בצער ואמרו: איזה באסה. התקשיתי להסביר שבכלל לא באסה לי, שאני מרגישה טוב ובמצב רוח מצוין, זאת רק הרגל שכואבת.

בשבוע שעבר חגגנו לאהרון, ידיד יקר וברנש שמח מיוחד, יומולדת חמישים. לכבוד האירוע כתב ושר לו אחד מחבריו שיר שמילות הפזמון החוזר היו: "אימא, אני בן חמישים – אני רך והחיים קשים…"  ישבתי שם ותהיתי אם הוא מתכוון שיש לו לב רך, שהחיים לימדו אותו להתרכך בקצוות ולהיות רגיש יותר, או שהוא מתכוון לגוף, במיוחד לחלקים מסוימים בו. האם באמת החיים קשים? האם הקושי הוא במצבים ובאירועיםאו באיך שאנחנו מתייחסים אליהם?

הגורו שלי, יוגי אמריט דסאי, נהג לומר שהמציאות היא לא קשה ולא קלה, והכול תלוי רק באיך אנחנו ממצבים את עצמנו לעומתה. אין לנו שליטה על האירועים שהחיים מזמנים לנו; לפי דברי הבודהא, כל מי וכל מה שנולד נתון באופן בלתי נמנע להזדקנות, חולי, כאב ומוות, וכזה הוא כנראה גם גורלנו. אלא שכן יש לנו יכולת להשפיע על איך אנחנו פוגשים ומגיבים לאותם אירועים, מה ההתייחסות שלנו אליהם. האם אנחנו פוגשים את אירועי החיים עם תודעה שקטה, נינוחה, מאוזנת, פתוחה, מקבלת? או שאנחנו בהתנגדות, עם תודעה תזזיתית, מכווצת, תגובתית? מקור הסבל שלנו הוא בהתנגדות שלנו לחיים, לאיך שהחיים מציגים את עצמם לפנינו, נפרשים ונגלים לפנינו רגע אחרי רגע. אין לנו יכולת לצפות מה יביא הרגע הבא, אנחנו יכולים רק לאמן את התודעה שלנו לפגוש את הרגע הזה בנינוחות, פתיחות וקבלה.

לחיות בשלום עם החיים פירושו להבין שאין באירועי החיים, גם הקשים והכואבים ביותר, בעיה אינהרנטית. כלומר, הבעייתיות אינה מרכיב פנימי שטבוע באירוע כלשהו, והסבל שלנו לא שוכן בתוך נסיבות ואירועים חיצוניים. הסבל שלנו נובע מאיך שאנחנותופסים את הנסיבות והאירועים ומאיך שאנחנו מגיבים להם. שוב ושוב שמעתי את מורה הדהרמה כריסטופר טיטמוס חוזר ואומר: "הוציאו את הבעייתיות מהחיים". החיים כשלעצמם אין בהם ובאירועים שלהם שמץ בעייתיות. בהסתכלות אונתולוגית יש רק עובדות: דבר כזה או אחר התרחש – נקעתי את הרגל, חגגתי חמישים, איבדתי אהבה גדולה, חשבון הבנק שלי במינוס – אבל כשאנחנו משחררים את הפחדים שלנו, את  הסרטים והנרטיבים הקטסטרופליים שרצים לנו בראש – אז העובדות האלה הן עובדות בלבד, נטולות משקע שלילי או חיובי; הן חלק מ"מה שיש" ואנחנו יכולים לחיות איתן בשלום.

הנזיר אג'אן סוקיטו טוען שהמטרה של הדרך הרוחנית היא להבין באופן מלא שהבעיה העיקרית של החיים היא לא הנסיבות – יהיו קשות ככל שיהיו (שאין מספיק כסף, שאין זוגיות, שהזוגיות שיש לא בסדר, שיש רעב ואלימות בעולם, שיש כיבוש כבר 40 שנה…) אלא התחושה בתודעה הרפלקטיבית של היות כבולה על ידי הנסיבות האלה.

תוצאות הבדיקות של אימא שלי הראו שהכול תקין. היא חזרה במרץ אל הפעילויות הרגילות שלה: עבודה בגינה, קריאת ספרים, פתירת תשבצים, משחקי מחשב ונסיעות ברכבת לבקר את הנכדים. גם כשהרכבת מלאה עד אפס מקום והיא נאלצת לשבת על המדרגות דחוקה בין תיקים, מזוודות וחיילים, היא לא מוותרת על הנסיעה לראות את הנכד. כשאמרתי לה שכל הכבוד לה, היא ענתה: "מה כל הכבוד? פשוט התגעגעתי".