לקראת יום הזיכרון

הימים הם ימי צער וזיכרון ושכול. כיצד עלינו לפגוש אותם, להתמודד איתם? האם עלינו להפנות עורף לתחושות הכאב והשכול כי הן מעוגנות באירועי העבר והדרך הרוחנית קוראת לנו להיות בכאן ועכשיו? מצד שני, התחושות האלה נוכחות בתוכנו כאן ועכשיו – האם זה פרדוקס? מה עושים עם רגשות של עצב, געגוע או ייאוש? האם יש להם מקום בתרגול שלנו, וכיצד מפנים להם את המקום הזה?

הבודהה אמר שכאב הוא חלק מהחיים. האמת הנאצלת הראשונה אכן מדברת על קיומם של אי-נחת וסבל (דוקהא). אבל היא מדברת על סבל בתוך קונטקסט מסוים: בתוך קונטקסט שמדבר על האפשרות להשתחרר מסבל ועל המחויבות להשתחרר ולשחרר מסבל.

אנחנו חיים בתרבות שמספרת לנו שיש רגשות שיש להימנע מהם בכל מחיר: רגשות כמו בדידות, ריקנות, שעמום, חרדה, כאב. החברה שלנו מלמדת אותנו שיש רגשות שאסור להרגיש, שהם "מסוכנים", או שאם ניתן להם מקום הם ישתלטו עלינו ויסחפו אותנו ויאיימו על עצם קיומנו. כל החברה הצרכנית מתבססת על הגישה הזאת, שמתָחזקת את תעשיית הבידור העולמית: מיליארדי דולרים עוברים מיד ליד כדי לסייע לנו לא להרגיש רגשות שאנחנו אולי מפחדים שאם ניתן להם מקום הם ישתלטו עלינו, יציפו אותנו, ימחצו אותנו. הרבה פעמים אני שומעת את המשפט: "אם אתחיל לבכות לא אוכל להפסיק לעולם", "אני אתפרק", "אני אאבד שליטה".

החברה שלנו מעודדת אותנו להתרחק מכאב ולחפש הנאות חושים. לערפל את התודעה ולכסות על כאב וצער בעוד ועוד הנאות חושים. המסר הוא: אם רק נצליח להימנע מכאב – נהייה מאושרים. ויש לנו אסטרטגיות רבות ומגוונות כדי לא להרגיש: שימוש כפייתי באינטרנט וברשתות החברתיות, צפייה מופרזת בטלוויזיה ובנטפליקס, מילוי הזמן בעשייה בלתי פוסקת, שופינג, וורקוהוליזם, סמים ואלכוהול. אפילו בעולם הרוחני, רבים מאיתנו אימצנו אסטרטגיות "רוחניות" כביכול כדי לא לפגוש כאב: לפעמים אנחנו משתמשים בכרית המדיטציה כדי להימנע מרגשות כביכול שליליים, או כואבים.

אלא שכאב וצער הם חלק בלתי נפרד מהחיים (זה מה שאומרת לנו האמת הנאצלת הראשונה). כאב הוא לא אויב. ג'ואנה מייסי, המורה והאקטיביסטית, אומרת שאנחנו צריכים כאב כדי שיתריע על מה שדורש מאיתנו תשומת לב. במקום להשקיע כל כך הרבה אנרגיה בלהדחיק ולהתכחש לכאב, אולי עדיף לנו ללמוד להיות איתו, לעשות לו מקום, להיפתח אליו, לא לפחד ממנו.

הכאב של אננדה

יש סיפור על נזיר זן המתאבל על קברו של מורו האהוב, שזה עתה נפטר. ניגש אליו מישהו ואומר: "אתה אמור להיות נזיר, למה אתה בוכה?" הנזיר המתאבל פונה אליו ואומר בשלווה ובאהבה: "אני בוכה כי אני עצוב".
גם הבודהה, בתשובה לנזיר שהתלונן על כאב וסבל, לא שלח אותו "להתבונן בזה", אלא אמר לו: "עליך לשאת את כאבך, ביקהו".
כשהבודהה שכב על ערש דווי ונתן לנזיר אננדה המסור הנחיות אחרונות מה יהיה עליו לעשות עם הגופה, כתוב בטקסט שאננדה יצא את החדר, נשען על ידית הדלת – והתייפח. הצער על השכול הקרוב, על הפרידה מהמורה, החבר והאב – היה קשה מנשוא, ואננדה נתן דרור וביטוי לכאבו.

עובדת הנוכחות של רגשות של צער וכאב בתוכנו אינה עדות לכישלון שלנו כמתרגלות'ים או לכישלון שלנו בהבנה ובהתפתחות רוחנית. הרגשות שלנו הם עדות לרגישות שלנו, לכך שהאוזניים שלנו פתוחות ושאנחנו מסוגלות'ים "לשמוע את העולם בוכה בתוכנו", כפי שאומר הנזיר תיך נאת האן. אומרים על הבודהה שהסיבה לאוזניו הארוכות היא כדי לשמוע את זעקות הסבל של העולם כולו.

אנחנו יכולות'ים לברוח מכאב כל חיינו, רק כדי לסיים אותם בתחושה של פספוס, שחיינו היו שטוחים וחסרי עומק, שהפכנו אפאתיים וששום דבר לא נוגע בנו לעומק. בדיעבד, אנחנו מגלים שלא באמת חיינו, שהתנהלנו כמו מתים בזמן שהיינו בחיים. אי אפשר לעשות 'דיליט' על חלק מהרגשות, אי אפשר לחוות בצורה סלקטיבית; אם מקצצים את הגל בתחתיתו – מקצצים גם את הגובה שלו. כך אנחנו מאבדים את החיות שלנו, את הכוח המניע, את התחושה שיש טעם לחיים.
שלא לדבר על כמות האנרגיה הדרושה כדי להמשיך ולתחזק את הבריחה הזאת עוד ועוד. בסופו של דבר, הבריחה הזאת היא חסרת תוחלת ולא מביאה את התוצאות המיוחלות. אם אנחנו מנסים למנפל ולשלוט בסיטואציה – אנחנו לא פוגשים את החיים, אנחנו לא בקונטקט, במגע עם מה שקורה.

דרוש אומץ להכיר ולהתמודד עם כאב וסבל. דרושים אומץ ואמון בעצמנו, בתחושה הפנימית שיש לנו היכולת להישיר מבט בכאב הפנימי ביותר שלנו, בכאב העמוק ביותר שלנו, ולגעת בחלקים האפלים ביותר, כי רק בצד השני של האפילה נמצא האור.

מועדון הלבבות הפתוחים

לפני שהפך לבודהה, יצא סידהאתא גוטמה מארמון התענוגות והשפע כדי לפגוש פנים אל פנים, עם מודעוּת ועם עֵרות, כאב וסבל. גם אנחנו נקראות'ים לצאת מהארמון – ארמון הנוחות שלנו, ארמון ההתכחשות, ארמון ההימנעות, הרצון לעצום עיניים או להביט למקום אחר.

רק במידה שאנחנו מסכימים להרגיש את הכאב – במידה הזאת נוכל לרפא את הכאב. עלינו להתמודד עם הכאב על ידי פגישה שלו, היכרות איתו, התיידדות איתו, ולא לנסות לעקוף אותו או להימנע ממנו.

התרגול עוזר לנו ללמוד לבטוח ביכולת שלנו להרגיש את כל הרגשות שלנו במלואם, לא לפחד מהם, לדעת שיש לנו מיכל מכיל, תומך ובטוח. התרגול מאפשר לנו לתת אמון בתהליך, בכך שלהרגיש את הכאב והזעם והייאוש והדיכאון זהו הצעד הראשון בדרך לריפוי. ריפוי אינו יכול להתרחש כשיש הכחשה.

התרגול הופך את הלב שלנו לרגיש מכדי לא להרגיש. הדרך שבה אנחנו הולכות'ים מפגישה אותנו פנים אל פנים ועם מודעות – עם המציאות, ואנחנו מעזים'ות להביט למציאות בעיניים, מעזות'ים לשהות בנוכחות מלאה באמת הנאצלת הראשונה, האמת של הדוקהא, ללא כחל ושרק, ללא אסטרטגיות של הימנעות, ללא ניסיונות ליפות אותה. אנחנו מאפשרים לאמת הזאת להיות נוכחת בתוכנו, בגוף, ברגשות, בתודעה. אנחנו מעזות'ים לתת לאמת של הדוקהא לצרוב את הלב, ללפות את הגרון, מאפשרות'ים לתחושות של חוסר אונים, עצב וייאוש להיות נוכחוֹת – לא מתחמקים'ות מהן יותר, לא מנסים'ות להימנע מהן, אלא פוגשות'ים אותן עם מוּדעוּת ועם פתיחות, עם הסכמה ועם איפשור.

אי אפשר לרצות להיות עם הדברים כפי שהם באמת ('יאטה-בהאטה' בפאלית), שזוהי הוויפאסנה, בלי להסכים לשהות עמוקות עם האמת של הדברים כפי שהם באמת, שזוהי – לעיתים – גם האמת של הדוקהא. עלינו לפגוש את החיים כפי שהם מציגים את עצמם רגע אחרי רגע.

אסטרטגיות של הימנעות מכאב גם מונעות מאיתנו לחוות חמלה. כדי לחוש חמלה עלינו להסכים לפגוש כאב. איך שאנחנו פוגשות'ים כאב יקבע איך נגיב עם חמלה. לפעמים צריך להסכים שהלב שלנו יישבר, אולי רק ככה נוכל שהלב שלנו ייפתח.

כאשר אנחנו מסוגלים'ות לפגוש את הכאב של האחר/ת עם פתיחוּת, עם נינוחות, ללא פחד – אנחנו יכולים'ות להרגיש חמלה. סטיבן לוין, מורה הוויפאסנה הידוע, אומר: "כאשר הפחד שלכן'ם נוגע בסבלו של מישהו, הוא הופך לרחמים; כאשר אהבתכן'ם נוגעת בכאבו של מישהו היא הופכת לחמלה".

אם אעיז לגעת בכאב שלי ואוכל להכיל אותו, אוכל לגעת ולהכיל את הכאב שלך. אחרי המעשים נמשכים הלבבות, ואחרי הלבבות נמשכים המעשים. הדהרמה פותחת את ליבנו לראות סבל באשר הוא – ולרצות להביא לו מזור. החמלה היא לא רק יכולת ההזדהות עם הסובל'ת, אלא גם ההחלטה הנחושה לעשות את כל הנדרש כדי להקל על ייסוריו. חמלה קוראת לנו לפעולה.
הרצון להיטיב עם עצמנו דרך תרגול מדיטציה ודהרמה הופך באופן טבעי לרצון להיטיב עם הקהילה ועם החברה בה אנחנו חיים – מתוך ההבנה החווייתית שמה שאנחנו קוראים לו "עצמי" הוא חלק מתהליך של אינטראקציות מתמידות, התהוות גומלין, שהחברה היא חלק מהן.

מי ייתן ונעז להרגיש ולאפשר לכאב שלנו להיות נוכח ולהביא אותו לאור, כי, כמו שאומר פאולוס השישי: "כל הגלוי הוא באור, ומה שבאור – הופך לאור"; מי ייתן והחיבור האותנטי האמיץ לכאב שלנו ייפתח את ליבנו לכאב, לצער ולשכול של האחר/ת, ונדע להתעלות מעל ההפרדות והמחסומים, החומות והגבולות שאנחנו יוצרים בין "אני" ל"את/ה", בין "הסבל שלנו" ל"סבל שלהם".