מצעד הגאווה הראשון שלי התחולל אי שם בתחילת שנות ה-80 בניו יורק, כשאני וחברתי צעדנו – יותר נכון רקדנו – את כל הדרך מסנטרל פארק אל הווסט ווילג', ולא ידענו את נפשנו מרוב אושר על החירות הפתאומית הזאת להיות מי שאנחנו. בפומבי. בריש גלי. בלי להסתתר. בלי לפחד שהשכנה של סבתא שלי או הבן-דוד של האחות של החברה של אח שלי יראו אותנו.

בישראל של שנות ה-80 זאת הייתה פריבילגיה לא מוכרת ולא מובנת מאליה.

שנים אחר כך, בתחילת שנות האלפיים בישראל, כשצעדתי עם החבר'ה של 'כביסה שחורה' שטענו בתוקף ש: "כל הדיכויים קשורים", נזכרתי בשלט הענקי שנשאנו אז במצעד בניו יורק, ועליו התנוססו מילותיו של לוחם החופש השחור מרטין לות'ר קינג: אף אחד/ת מאיתנו אינו חופשי/יה עד שנהייה כולנו חופשיים.

 None of us is free until all of us are free.

'כביסה שחורה', קבוצת פעולה ישירה ולא אלימה של לסביות, הומואים, טרנסג'נדריות ואחרות, צעדה במצעדי הגאווה עם שלטים שמחו על עוולות שונות (מסחור המצעד, ניצול מעמדי, דיכוי מזרחים ונשים, הכיבוש הישראלי ושאר רעות חולות), וקראנו לאחינו ואחיותינו ההומואיות והלסביים להתעורר אל סולידריות של מיעוטים תחת דיכוי, ושאין "סבל שלי" או "דיכוי שלי" – כל הדיכויים קשורים. ושזה בלתי נתפס לחגוג את חגנו, את ההישגים שהשגנו ואת פריצוֹת הדרך שפרצנו – מבלי לתת את הדעת על הסבל והדיכוי של האחר/ת.

מבלי דעת, הפצנו את אחד העקרונות הבודהיסטיים הבסיסיים ביותר, שאומר שֶלשוּם דבר אין קיום עצמאי בפני עצמו, אלא שכל הדברים קשורים בתלות של התהוות גומלין, ולכן, גם המענה והמזור חייבים להיות קשורים.

צעדנו ביחד, בבגדים שחורים או בלעדיהם, מגלמים בגופנו את נזילות ההגדרות, השיוכים, התפקידים, הזהויות, ההזדהויות, המחנות, הלאומים. התיאוריה הקווירית  רקמה ונרקמה עור וגידים ברחובותיה העליזים והגאים של בירת החופש הים-תיכונית.

אלא שנזילות מגדרית לא התחילה עם ג'ודית בטלר,  וגם לא עם עמליה זיו.  באחד מספרי המיתוסים והפילוסופיה ההודים העתיקים (הפוראנאז), מסופר על המלך אילא שיצא לצוד והגיע לקרחת-יער שֶבה האל שיווה תינה אהבים עם בת זוגו פרוואטי. כדי לענג את אהובתו הפך שיווה את עצמו לאישה. הכל ביער, אפילו העצים, הפך לנקבי, וכשהתקרב – הפך גם המלך אילא לאישה. שיווה צחק במלוא גרונו והבטיח למלך אילא למלא כל בקשה שלו – פרט להפוך אותו חזרה לגבר.

תופעה ידועה בהודו היא שחסידים של האל קרישנה, כמו ראמהקרישנה ופונג'ה-ג'י, עוטים על עצמם בגדי נשים, מתאפרים ומתקשטים בתכשיטים, ומחשיבים את עצמם כגוֹפיז – הנערות ה"גרופיז" של קרישנה. מי שמתבוננת בתמונותיהם של המורים והגורואים הגדולים של המאה העשרים, כמו ראמנה מהארשי או שרי אורובינדו, לא יכולה שלא להבחין בתופעה מעניינת: נדמה כי קשה לומר אם הדמות המופיעה בתמונה היא גבר או אישה; משהו בזליגה של התכונות הנשיות אל הדמות הגברית גורם לנו לרגע להתבלבל. נראה שכל זה היה חלק אינטגראלי מגבולות ג'נדר נזילים, וכל זאת מבלי שהיו מודעים לתיאוריות הקוויריות שהתפתחו באוניברסיטאות במערב חמישים שנה אחרי כן. גם הבודהה מאופיין לעיתים קרובות בתווי פנים עדינים ונשיים, ולולא האוזניים הגדולות (שיש האומרים שמצביעות על מוצאו המלכותי, ויש האומרים שהן נועדו לשמוע את זעקות הסבל של כל היצורים החיים) – קשה היה לזהותו.

עד לפני שנים ספורות היה קשה לאתֵר להט"בים (לסביות, הומואים, טרנסג'נדריות/ים ובי) בעולם הדהרמי. השתתפתי פעם בניסיון חד-פעמי לערוך פסטיבל רוחני על פי המסורת של השאנטיפי עבור לסביות והומואים – אלא שהוא לא "התרומם": המארגנים פינטזו על שלוש מאות דייקיות מאממות והומואים מאגניבים, אבל בפועל הגיעו רק שישים. אם חוקרים את הדינאמיקה של קבוצות מיעוט מופלות, אפשר בנקל להבין את שורשי הסיבה למיעוט לסביות והומואים רוחניקים. על פי הפירמידה של "הגישה ההומניסטית" של הפסיכולוג אברהם מאסלו, אדם או קבוצה חייבים למלא קודם את הצרכים הבסיסיים של השתייכות חברתית, קבלה ואהבה עצמית, הערכה חברתית וכבוד – לפני שיוכלו להתפנות למלא את הצרכים "הגבוהים" יותר של מימוש עצמי והתפתחות רוחנית.

קשה להתמודד עם התכנים הפנימיים שלנו כשאנחנו שופטים אותם, וקשה לא לשפוט אותם כשאנחנו מוקפות בסביבה הומופובית. הנטייה הטבעית שלנו היא להפנים את השפיטה הסביבתית ולהחיל אותה על עצמנו. כל עוד סובלת הקהילה הלהט"בית מאפליה, דיכוי ונידוי חברתיים – יהיה העיסוק בבניית ושיקום תחושת הערך העצמי, הכבוד העצמי ותחושת השייכות עיסוק דומיננטי ברמה האישית וברמה של הקהילה. גאווה היא מענה לדיכוי, ומצעד הגאווה הוא ביטוי לצורך בשיקום כזה, וצורך להפגין ניראוּת כחלק מהמאבק לשוויון זכויות.

בחברה בה נתפסת חריגוּת כתופעה שלילית, מפחידה ומעוררת תוקפנות, יש צורך לאמץ דרכים חלופיות ויצירתיות כדי לייצר "סם שכנגד" להומופוביה המופנמת, לרתיעה מלהיות שונה, לפחד מהוקעה חברתית.

גם מטעמים של מאבקים פוליטיים למתן זכויות שוות יש צורך לאמץ ולחזק את הזהות הייחודית והשונה של הקהילה.

בשנים האחרונות, אני שמחה לדווח, נראה שמשהו השתנה לטובה: יותר ויותר להט"בים חשות בנוח עם עצמן, חשות מועצמות, ועובדת היותנו חריגים מינית היא "לא-אישו". מתוך כך, יותר ויותר להט"בים נפתחות אל גישות ותרגולים רוחניים שונים, שבהם הדגש הוא על אחדוּת, על הצורך לפוגג ולפרק זהויות ולא לחזק זהות נפרדת עצמאית, על המכנה האנושי המשותף לכולנו.

"כל היצורים החיים רוצים להיות מאושרים, וכל היצורים החיים לא רוצים לסבול", אומר הבודהה. אני פוגשת בסדנאות שונות זוגות חד-מיניים אוחזים ידיים בפומבי, או משתפות בפתיחות מתוך החוויה האישית שלהם. כבר יש הרבה לסביות המתרגלות ויפאסנה, והרבה הומואים יושבי-כרית. נדמה שזה כבר פחות ביג-דיל לצאת מהארון בסיטואציות סטרייטיות מובהקות, ושהפתיחוּת והקבלה שהעולם הרוחני מציע חלות גם על הלהט"בים.

יחד אם זאת, עדיין יש נושאים מהותיים רבים שמיוחדים לחוויה של היות חד-מיני/ת, כמו תהליך הגילוי האישי והיציאה מהארון, פיתוח זהות חברתית ומגדרית, דימוי גוף וקבלה עצמית. למרות ההתקדמות הרבה שחלה בשנים האחרונות, להט"בים רבות נאלצות עדיין להסתיר את זהותם במקום העבודה או מול המשפחה; לסביות רבות, שהפנימו מסרים שליליים שקיבלו בבית, מתקשות לקבל את עצמן ומתכחשות לקריאת הלב העמוקה ביותר שלהן; הומואים רבים עדיין חיות בפחד מחשיפה ובניסיון להיות "נורמלי", וטראנסים/יות נמצאים במאבק מתמיד עם עצמן ועם כמיהותיהן ואהבותיהן.

הקונפליקטים הפנימיים שלנו הם מקור לסבל, והיכן שיש סבל יש גם רצון טבעי ואנושי להשתחרר ממנו. כל אחת/ד מתמודדת עם משהו בחיים, והכלים של הגישה הבודהיסטית עשויים להביא תועלת לכל אחד, בכל מקום בו הוא נמצאת.

האמת הנאצלת הראשונה אומרת שכל מי שיש לה גוף ותודעה חווה גם סבל בחיים שלה/ו. לא משנה אם מדובר ביציאה מהארון, בפרידה מבת-זוג, בחיכוכים במקום העבודה, בטיפול בהורים מתבגרים, בגידול ילדים; לא משנה בת כמה את, מאיפה אתה, אם את בזוגיות או לא, עם ילדים או לא, לסבית, סטרייטית, הומו או טרנס, ענייה או עשירה, בריא או חולה, דתייה, חילונית, מזרחי, אשכנזית, ערביה או יהודיה, רוחניקית או אשת קריירה, שכל החיים עוד לפנייך או קשישה מופלגת, עם שמחת חיים או דיכאונית  – כולנו רוצות להיות מאושרים וכולנו לא רוצים לסבול.

מהות הדהרמה היא חקירת הגורמים לסבל והאפשרות להשתחרר ממנו. בכל אחת/ד מאיתנו טמון הפוטנציאל להתעורר מהעיוורון, המיסוך והבורות שגורמים לנו סבל, ולא משנה מהם הנושאים שמטרידים אותנו או מעיקים עלינו. "לא משנה במה אנחנו נאחזים ולא משנה ממה אנחנו מרפים", אומרת המורה לוויפאסנה שַאילה קת'רין,  "כל עוד אנחנו מזהים ומרפים".

עבור להט"בים רבים, בין אם הן/ם בתהליך ראשוני של התמודדות עם הגילוי, הקבלה העצמית והיציאה מן הארון, ובין אם הן/ם חיות בשלום, בפתיחות ובהרמוניה עם עצמן/ם ועם העולם – הדהרמה מציעה ראייה רחבה יותר, פרספקטיבה עמוקה יותר על החיים. כמעט לכולנו מגיע רגע בחיים שבו אנחנו שואלים את עצמנו מהם הדברים החשובים לנו באמת, מי אנחנו רוצות להיות, איך אנחנו רוצים לחיות והאם החיים שאנחנו חיים והבחירות שאנחנו עושות תומכים בכך. הרגע הזה, או הרגעים האלה, הם רגעים מקודשים; הם רגעים של התעוררות והם מביאים אותנו לחקור מה יש עוד בחיים האלה מלבד הרצון לשרוד, לצרוך ולהתרבות, מלבד החיפוש הבלתי נלאה אחרי נוחיות וביטחון.

התרגול מאפשר מפגש עם משהו עמוק בפנים שהוא למעשה הדבר הכי קרוב, הכי אותנטי, מפגש עם קול שהוא מאוד רפה אבל תמיד נוכח, ושבדרך כלל אין סביבנו או בתוכנו מספיק שקט כדי לשמוע אותו.

זו הזדמנות למצוא את הדרך לחוכמה הפנימית שיש בתוכנו ולמקום שבו יש את התשובות, בתנאים שמאפשרים מפגש אינטימי ונוקב עם עצמנו, יחד עם התבוננות מכילה, לא-שיפוטית, חומלת; סביבה שיוצרת למעשה 'מרחב מוגן' שבו אפשר לגעת בעולמות הפנימיים של הלב, ולחוות את המהות חסרת הגבולות של הלב ואת היכולת שלנו לאהוב, לחמול, לשמוח ולהביא ריפוי.

הקונפליקטים הפנימיים שלנו הם מקור לסבל, והיכן שיש סבל יש גם רצון טבעי ואנושי להשתחרר ממנו. הדרך המדיטטיבית מציעה לחקור, באופן חוויתי ולא אינטלקטואלי גרידא, את האמונות, התפיסות והדפוסים שאנו חוזרות/ים עליהם שוב ושוב ושלא משרתים אותנו יותר.

אני מאמינה שנטייה מינית שונה יכולה לגרום לסבל עמוק – ויכולה להביא לתובנות טרנספורמטיביות, ולרגישות וחמלה מפותחות יותר; היא עשויה להיות שער לקבלה עמוקה של עצמי ושל הסובב אותי ולהבנה חדשה את מקומי ואת תרומתי בעולם. היא יכולה להיות מקור ליצירתיות ושמחה ולהוביל לחירות ולהתעוררות, לפתיחה של הלב לכאב ולסבל של האחר/ת, ולרצון לעזור לעצמנו ולאחר/ת להשתחרר מהסבל הזה.