מתוך שיחת דהרמה בקורס ויפאסנה אפריל 2007

נולדתי וגדלתי בקיבוץ, ובאותה תקופה לא גרנו עם ההורים אלא בלינה משותפת. ההורים היו באים בערב, משכיבים אותנו לישון, מקריאים לנו סיפור, נושקים נשיקת ליל מנוחה והולכים הביתה (ל"חדר של ההורים"). אנחנו נשארנו לישון בבית הילדים, ועל שלומנו הייתה מופקדת "שומרת הלילה", לרוב בחורה צעירה אחרי או לפני צבא, שזה היה תורה לשמור. בלילות הקיץ היא הייתה יושבת על המרפסת, וכשהיא הייתה שומעת קול בכי היא הייתה מסתובבת בין גני הילדים למצוא מי הבוכה.

בגיל שש או שבע הייתי ילדה שובבה למדי, ואהבתי לעולל תעלולים. חלקתי אז חדר עם חבר טוב, אביתר, ובלילות נהגנו לעשות תעלולים שונים ובלגאנים. היה בגן שלנו מטבח קטן עם חלון הפונה אל המרפסת היכן שישבה שומרת הלילה. לילה אחד, חברי הקטן ואני התגנבנו החוצה ממיטותינו והחלנו לזרוק דרך החלון פרוסות לחם שנשארו מארוחת הערב על השומרת. אחרי כמה פעמים כאלו היא יצאה אלינו בריצה זועמת, ואנחנו רצנו לחדרנו צווחים מצחוק, אבל באופן מאוד מתוחכם (ומאז אני יודעת כיום שילדים בני שש יכולים להיות מאוד מתוחכמים) – רצנו כל אחד לא למיטתו הוא אלא למיטת חברו: אני רצתי למיטה של אביתר והוא רץ למיטה שלי.

שומרת הלילה נכנסה בכעס לחדר שלנו ואמרה לנו להיות בשקט, לסובב את הראש לקיר ולישון! צחקתי כל כך שעשיתי פיפי בפיג'מה. כשזה קרה התביישתי ופחדתי להרטיב את המיטה של אביתר, כך שמרגע זה ואילך כל מה שרציתי היה לחזור למיטה שלי ו'לסגור את הלילה'.

אבל השומרת לא נתנה לנו להתחלף בחזרה במיטות. למה? כי היא לא האמינה לנו שהתחלפנו במיטות, שלא רצנו באופן אינסטינקטיבי למיטות שלנו. היא חשבה שאנחנו עובדים עליה, וציוותה עלינו להישאר במיטות היכן שאנחנו, מה שגרם לי לחשוב כבר בגיל שש שהמבוגרים הם יצורים מוזרים ולא הגיוניים.
אבל מה שהיה מעניין לגבי האירוע ההוא היה העובדה שהשומרת לא יכלה להאמין לַאמת שהייתה מונחת ממש לפניה, האמת שלא נמצאנו במיטות שלנו, ושעשיתי פיפי במיטה של החבר שלי, לא בשלי! האמת הייתה ממש לפניה, ועדיין היא לא יכלה לקבל אותה כי היא לא תאמה את התפיסה שלה לגבי האמת, היא לא תאמה את ההבנה שהייתה לה לגבי מה ילדים בני שש מסוגלים לעשות.

רוב הזמן כולנו בדיוק אותו הדבר. האמת מונחת ממש מתחת לאפינו אבל היא לא תואמת את המושגים שלנו לגבי המציאות, את הרעיונות, הדעות וההעדפות שלנו, לא מתאימה לציפיות ולאידיאולוגיות שלנו. המורה לוויפאסנה כריסטופר טיטמוס מזכיר תכופות את ה"איזמים" שבחיינו – כמעט כל דבר שמסתיים ב-"איזם" הוא מסך, מסווה; האידיאולוגיות שלנו מעוורות אותנו לַאמת, למציאות. בצעירותי הייתי מאוד אידיאליסטית, במידה מסוימת אני עדיין נאבקת עם זה… מה שאנחנו חושבים שנכון או לא נכון מעוור אותנו פעמים רבות למה שיש, למציאות.
אני מעדיפה לומר "מציאות" על פני "אמת" כי האמת היא דבר מורכב וטעון לרבים מאיתנו: "זו האמת שלי, זאת האמת שלך, ואם אתה חושב אחרת נתחיל להתווכח עליה…". אז אני מעדיפה להשתמש במילה "מציאות" כי אפשר להתווכח לגבי האמת אבל לגבי המציאות? זוהי המציאות, זה מה שיש, אף אחד לא יכול להתווכח לגבי המציאות, נכון?

לא נכון. אנחנו מתווכחים עם המציאות כל הזמן.

מה פירוש "להתווכח עם המציאות"?

כאשר יורד גשם ואנחנו אומרים: "לא צריך לרדת גשם, זה הורס לי את התוכניות לסופשבוע" – אנחנו מתווכחים עם המציאות; כאשר לא יורד גשם ואנחנו אומרים: " הארץ הזאת צריכה מים – צריך לרדת גשם!" אנחנו מתווכחים עם המציאות. כאשר תוקפת אותנו מחלה, ואנחנו מתקוממים: "למה אני?", כאשר מישהו שאהב אותנו לא אוהב אותנו יותר ואנחנו מנסים להחזיר את הגלגל אחורה; אם פיטרו אותנו מהעבודה ואנחנו מרגישים: "זה לא צודק!", כאשר אנחנו חווים משבר ואנחנו מתרעמים: "זה לא אמור לקרות לי!" – אנחנו בוויכוח עם המציאות. כאשר אנחנו חווים אובדן, צער, כאב, ואנחנו מרגישים ש"זה לא צריך להיות ככה!" אבל זו המציאות.

גם כשאנחנו מתרגלים מדיטציה, נדמה שיש משהו אחד משותף לרובנו: לא משנה מה החוויה שלנו, בין אם זאת עייפות גדולה, חוסר מנוחה, שעמום, חוסר ריכוז או נוכחות של רגש חזק – אנחנו חושבים שזה לא צריך להיות. לא משנה מה קורה ומה אנחנו חווים – נראה שאנחנו מעדיפים את החוויה של השכן שלנו! אבל אז אנחנו שומעים מהשכן/נה שלנו שגם הם לא שבעי רצון מהחוויה שלהם: "כל כך הרבה מחשבות – לא אמורות להיות לי כל המחשבות האלה!", או: " לא אמור לעלות בי הרגש הזה – כולם סביבי יושבים כמו הבודהה ברוגע ושלווה, רק לי יש את הרגשות האלה!"

כשעולה כעס אנחנו חושבים: "התיישבתי למדוט כדי לחוש רוגע ושלווה, לא בשביל להרגיש כעס!" כשעולה עצב אנחנו מנסים לדחוק פנימה את הדמעות, כשעולה עייפות אנחנו כועסים על עצמנו שאנחנו לא מספיק נחושים ולא מצליחים להתרכז.

כל פעם שאנחנו חושבים: "זה לא אמור להיות ככה" – אנחנו מתווכחים עם המציאות.

הבודהה אמר: 'הדברים הם לא כפי שהם נראים. הם גם לא אחרת מכך'. איפה זה משאיר אותנו? איך אנחנו יכולים לדעת את המציאות, להתיידד עם מה שיש?

כדי להתחיל לחקור ולהתבונן לתוך טבעה של המציאות, להתחיל לבוא במגע ולבנות יחסים עם המציאות, אנחנו צריכים בתור התחלה להפסיק להתווכח איתה.

לפני כמה שנים חייתי עם הגורו שלי, יוגי אמריט דסאי, בארצות הברית, בקהילה רוחנית שמנתה כ-300 דבקים/חסידים, שבה תרגלנו סאדהנה (יוגה ומדיטציה), סֵווה (שירות לא אנוכי), בראהמהצ'אריה (פרישות מינית) ובהאקטי (התמסרות רוחנית).

הנה כמה מהדברים שאמר אז הגורו לגבי המציאות:
• החיים הם הסתגלות תמידית לְמה שיש. למציאות אין שום מחויבות לציית להנחיות מכם.
• אלוהים זאת חוויה ישירה של המציאות.
• חיוביוּת זה עיוות של המציאות בדיוק כמו שליליוּת.
• כל חוויות העונג והכאב אינן בהתאמה עם המציאות, אלא עמדות שאנחנו מאמצים.
• האמת היא היעדרם של חלומות, של ציפיות ושל בעד ונגד.
• במודעות ללא-בחירה אנחנו בסינכרוניות מוחלטת עם המציאות. וזוהי מדיטציה.

המציאות, כפי שאומר יוגי אמריט דסאי, אינה מקבלת מאיתנו הנחיות איך להיות, היא לא הולכת בעקבות ההעדפות שלנו או מה שאנחנו אוהבים ולא אוהבים, רוצים שיהיה או לא רוצים שיהיה. המציאות היא לא רעה ולא טובה, היא נטולת תכונות אינהרנטיות, משוללת כל אטריביוט טבעי כביכול – היא פשוט מה שהיא. לנו יש הבחירה למצֵב את עצמנו מולה.

זה נשמע קל, אבל זה הולך כנגד כל ההרגלים שלנו, הנטיות שלנו, הדפוסים המחשבתיים שלנו. באחד מהדיאלוגים של ארג'ונה וקרישנה, בספר הבהגוודגיטה (מיצירות המופת של הספרות ההודית), הלוחם ארג'ונה מבקש מקרישנה, המהות האלוהית וידידו הטוב,להראות לו את דמותו האמיתית. קרישנה מסרב, באומרו שארג'ונה לא יוכל לשאת את המראה אבל ארג'ונה מפציר בו וקרישנה נעתר. קרישנה פותח את פיו וארג'ונה מביט פנימה לתוך לועו של קרישנה ורואה בפנים את כל היקום, והמראה כל כך מלא הוד וייראַה, שארג'ונה נמלא חיל ופחד והוא זועק: "די! די!" ומתחנן שקרישנה יחזור למצבו הרגיל.
המציאות יכולה להיות מאוד מבהילה לפעמים, ואז אנחנו אומרים: "די, די, אני רוצה בחזרה את החלומות שלי! אני רוצה בחזרה את המושגים והרעיונות שלי לגבי המציאות, אני מרגיש/ה כל כך הרבה יותר נוח שם".

אם כן, מה יודעת התודעה המשוחררת, החופשייה?
התודעה המשוחררת יודעת: אין דבר שראוי להיאחז בו כ'אני' או כ'שלי'.

כאשר אנחנו אומרים "אני", "עצמי" – למה בדיוק אנחנו מתכוונים? מהו העצמי הזה? מיהו האני הזה? קורה לכולנו לפעמים שאנחנו לא נרדמים בלילה, ואנחנו שוכבים במיטה ערים ומהרהרים: "מהם בעצם החיים? מי או מה אני?" אולי אנחנו במיטה של מיליון דולר ואולי אנחנו בחושה בסיני, אולי אנחנו בנאדם/אישה ששווה מיליון דולר ואולי אנחנו תפרנים מרודים, לא משנה איזו עמדה יש לנו בחיים, איזה תפקיד, השאלה נשארת אותה השאלה: מהם בעצם החיים? מהו הדבר הזה שאני קורא/ת לו "אני"?

להכיר את המציאות זה להכיר את עצמנו ולהכיר את עצמנו זה להכיר את המציאות. במדיטציה אנחנו מתחילים ללמוד ולתרגל להכיר את עצמנו. כדי להכיר את עצמנו אנחנו נדרשים לחקירה: מה זה להיות אני? מה אני יודעת עלי חוץ מהשם שלי, ההיסטוריה שלי ואוסף התכונות והנטיות שאני קוראת להן "שלי"?

בספרו "ספר החיים והמתים הטיבטי" אומר סוגיאל רינפוצ'ה: "…זהותנו תלויה לחלוטין באוסף אינסופי של קביים: שמנו, הביוגרפיה שלנו, השותפים, המשפחה, הבית, המשרה, הידידים, כרטיסי האשראי שלנו… על תמיכות שבריריות וארעיות אלה אנו נשענים למען ביטחוננו. ואז אם יילקחו מאיתנו, האם נדע מי אנו באמת?"

הזהות הראשונה שאנחנו מקבלים עם כניסתנו לעולם, היא הזהות של השתייכות מינית. התווית זכר/נקבה היא תווית מאוד בסיסית וראשונית עבורנו, אבל בהמשך החיים אנחנו אוספים זהויות ותוויות נוספות.

בשבוע שעבר נפלה לידי זכות גדולה להיות נוכחת בכנס של נשים לסביות פלסטיניות, ונשים אמיצות אלו החליטו לא רק לצאת מהארון אלא גם לצאת כנגד חברה מאוד שמרנית וקיצונית, להשמיע את קולן ולשתף בחוויות שלהן, כשהן למעשה מסכנות בכך את חייהן. רק בכנס הזה בלבד היה מספר לא מבוטל של זהויות: נשים, פלסטיניות, פמיניסטיות, לסביות, וכמה מהן גם מה שמכנים: עם מוגבלויות פיזיות.

לעיתים חשוב להיאחז ולתבוע את הזהות שלנו; קבוצות מופלות או מדוכאות בחברה נוטות להיאחז בזהות הייחודית שלהם ביתר שאת.
אבל האם לא כולנו עושים את זה בעצם?

במשך השנים אנחנו אוגרים וצוברים תוויות שונות. כאן למשל, נוכחים בעלי מקצוע שונים: אופה, ארכיטקטית, מורים ומורות, מתכנתי מחשבים, עובדת סוציאלית, א/נשי עסקים וכולי. אבל איפה הם ברגע זה? איפה האופה ברגע זה? איפה המורה ליוגה ברגע זה? איפה נהג האוטובוס או במאי הקולנוע או ההילרית ברגע זה? במחשבות? בזיכרונות?

כולנו בן או בת של מישהי (היינו צריכים להגיע לעולם דרך מישהי) – אבל איפה הבת או הבן ברגע זה? חלקנו הורים – איפה האימא ברגע זה? איפה האבא ברגע זה?
יש לנו גם זהויות יותר מעודנות: אני בנאדם שתמיד קר לו, אני אדם כעסן, אני נשמה חופשייה, אני רגישה, וכולי. איפה כל התוויות האלה עכשיו? איפה ההיסטוריה שלי ברגע זה?
ברגע זה אני יושבת כאן כמורה לדהרמה, אבל רק לפני עשרים דקות עשיתי עם כולכם מדיטציה בהליכה: הורדתי את הגרביים וצעדתי על הדשא ברגליים יחפות, וכמו כולכם: "צעד, צעד, מחשבה, מחשבה… איפה אני? אה, כן, צעד, צעד…". איפה הייתה אז המורה לדהרמה?

וברגע זה, הבה נתבונן מה בדיוק קורה ברגע זה: באולם גדול יושבים כמאה איש ואישה, חלקם יושבים על הרצפה, חלקם על כיסאות, אישה אחת יושבת על מיטה מוגבהת (אני), רובם דוממים, אישה אחת מוציאה צלילים: אַה, אֶה, אִי, או, אּו – צלילים אלה נקלטים על ידי חיישני השמיעה – האוזניים – ומתהווים לכדי מילים בעלות משמעות. כך שבעצם כל מה שמתרחש כרגע זה דיבור ושמיעה. איפה המורה לדרהמה ברגע זה ואיפה הסטודנטים ברגע זה? מה נמצא שם ברווחים שבין המחשבות? מה קיים מאחורי הזיכרונות?
אם אני לא כל הדברים שאני חושבת שאני, עם מה זה משאיר אותי? מה או מי אני? אם אני לא כל התוויות וכל הזהויות שעד לפני רגע חשבתי שיוצרות אותי, מהוות אותי, ומבחינות ביני לבין אחרים, אז מי אני בלעדיהן?

בואו נהיה רגע עם השאלה הזאת, מבלי לנסות לענות עליה מיד. ואם קופצת לראש תשובה ישנה, ידועה ומוכרת – אפשר לשחרר אותה לרגע, במיוחד אם זו תשובה "בודהיסטית" כמו: אני תהליך של מצרפים וסמקארות שמופיעים וחולפים בהתאם לתנאים ונסיבות. לרגע אחד הבה נשחרר כל רעיון ידוע-מראש ומרגיע של מי אנחנו. כי מה שאנחנו חושבים שאנחנו – אנחנו לא, ומי שאנחנו חושבים שאנחנו – אנחנו לא.
ואם התודעה מנסה עכשיו בתזזיתיות להבין או למצוא תשובה לשאלה, אפשר אולי להפנות את תשומת הלב, את המודעות, מהתודעה – אל הלב, ורק להיות עם השאלה: מה או מי אני? וכשאני אומרת 'להיות עם השאלה' אני לא מתכוונת לחשוב עליה, אני מתכוונת להיות פתוחים אליה, לנשום לתוכה, להתרגע לתוכה.
בואו נעצום עיניים, וניתן לשאלה הזאת לנוח בתוך הלב, מבלי לנסות לענות עליה, רק להיות איתה מאוד בעדינות.