סרטון הרצאה על מיינדפולנס לרגשות

מיינדפולנס לרגשות

מה עושים איתם? נלחמים בהם? מגרשים אותם? הם אויבים או ידידים?

רגשות נוטים לסחוף אותנו לתוכם, בייחוד כשהם חזקים. המדיטציה עוזרת לנו לפתח מיומנות לגבי איך להביא תשומת לב ומודעות למפגש עם הרגשות, כך שגם רגשות קשים מאוד אנחנו יכולים לפגוש עם נינוחות ופתיחות.

התרגול נותן לנו הזדמנות לזהות, להכיר, להקשיב לרגשות שלנו, ולעשות חיבור מיטיב בין השכל, הרגש וההתנהגות.

בשביל השילוב בין הראש ללב באים הכלים של עולם התרגול ומביאים פתרון והקלה.

 לצפייה בסרטון – לחצו כאן

מי אני, מי אנחנו – שיחת דהרמה על זהויות

שיחת דהרמה מריטריט בנושא זהויות.

האם אני בתה של אמי? מורה למדיטציה? בת זוג? פעילת שלום? ומה עשיתי בצבא? מאיפה אני במקור? הזהויות שאנחנו מחזיקים משרתות אותנו רק כל עוד אנחנו יודעים לשחק איתן, לאחוז בהן בכף יד פתוחה

לעיתים בקורסי מדיטציה ארוכים אנחנו מייחלים להיות מישהו אחר. אנחנו חשים מיאוס ועייפות מלהיות בתוך הראש הזה, מלחשוב את המחשבות האלה שוב ושוב, מלחוש את הכאב הזה בברך. נדמה שהיינו שמחים להחליף את העצמי הזה שלנו עם השכן או השכנה, במיוחד זאת שיושבת כמו פסל בודהא. אבל אז, כשנגמרת המדיטציה ואנחנו משוחחים עם השכנה – אנחנו מגלים שגם להיות בתוך הראש שלה זה לא כזה להיט.

כמה חבל שאנחנו לא יכולים באופן מאוד נוח להשאיר את העצמי שלנו מחוץ לאולם המדיטציה, תלוי על קולב יחד עם בקבוקי המים והכפכפים. אבל מה לעשות, כמו שאומר ג'ון קבט זין: באשר תלכו שם תהיו.

אז במקום להיפטר מהאני הזה, הבה נחקור מה מרכיב אותו מלבד השם, הביוגרפיה ואוסף של תכונות, הרגלים, נטיות והתניות שאנחנו קוראת להם "שלנו".

 לא משנה מי אנחנו בחיים "בחוץ", מחוץ למתקן הייסורים הזה שאנחנו קוראים לו ריטריט ויפאסנה: לא משנה מה המצב המשפחתי שלנו, יש או אין בן/בת זוג, אם אנחנו בעמדות מפתח חשובות, או בעלי תארים אקדמיים, אם יש לנו הרבה כסף והשפעה או שאנחנו סטודנטים תפרנים, א/נשים עם אמביציה או בשאנטי, עם חלומות ויוזמות או בלי הרבה שאיפות בחיים, מה מצב הבריאות שלנו, אם אנחנו צעירים או מנוסים – השאלה עדיין נשארת אותה השאלה: מהו הדבר הזה שאנחנו קוראים לו "אני"?

 מגיל מאוד צעיר אנחנו אוספים זהויות ותוויות. את התווית הראשונה בעצם לא אספנו אלא היא הוטלה עלינו, כשמכריזים עלינו באולטרה סאונד או בלידה: זוהי בת! או: זהו בן!

אחר כך אנחנו גדלים וכמו אוסף הבולים או מחזיקי המפתחות שהיו לי בילדותי – אנחנו הופכים לאספנים של זהויות שונות שמגדירות וממצקות אותנו.

חייתי הרבה שנים בארצות הברית, ושם, עוד לפני שאתה קולט את השם של מי שעומד מולך, השאלה הראשונה היא: מה את/ה עושה? בגיל 19 רק מתחילים את הקולג' וכבר מוציאים כרטיס ביקור: צלמת. משורר. במאי קולנוע. סופרת. לא משנה שעדיין לא פרסמת כלום.

בישראל זה קצת פחות נפוץ, אצלנו עד גיל 35 השאלה היא: איפה היית בצבא? רק מאוחר יותר זה עובר ל: מה את/ה עושה?

הזהויות האלה לא רק מעניקות לנו כביכול ביטחון ותחושת ודאות והמשכיות, הן גם ממקמות אותנו כחלק מהֶסדר החברתי: הצבא, ההשכלה, איפה גדלנו ואיפה למדנו. כשחייתי בארה"ב זה כלל גם את השאלה 'האם את יהודיה?'. בארץ אני נתקלת בשאלה: גם את במקור מקיבוץ? זה שם אותנו בקטגוריה מסוימת, בשייכות מסוימת, ממקמים אותנו במקום מסוים, זה בא עם סט שלם של הנחות  והשלכות.

לתחושת השייכות שהזהויות האלה מקנות יש מחיר: הן עולות לנו במחיר של נבדלות. הן יוצרות תחושה מתעתעת של ביטחון, אבל בעצם יוצרות הפרדה, סוג של חומה סביבנו.

תרגול המדיטציה עוזר לנו לראות מבעד לחומות האלה, מבעד להפרדות. עוזר לנו להסתכל על עצמנו ולבחון בחינה לא ביקורתית אלא בחינה אנתרופולוגית: אילו זהויות אני מחזיק/ה, האם אן משרתות אותי או חוסמות אותי, ובאיזה אופן אני מחזיק/ה אותן: האם אני מחזיקה את הזהויות האלה שאספתי ושאני מגדירה את העצמי על ידן כמו אגרוף קמוץ או כמו כף יד פשוטה.

 לפעמים אנחנו נוטלים זהות חדשה – של מחפש/ת רוחני/ת. חייתי הרבה שנים בקהילה רוחנית בארצות הברית, בה תרגלנו יוגה ומדיטציה עם הגורו שלנו. כולנו היינו "חסידים", תלמידיו של הגורו. הייתה לנו זהות מאוד מגובשת, מאוד מוצקה, מאוד מוחלטת, והיא מצד אחד שירתה אותנו ומצד שני הייתה בעוכרינו, כי היא הפרידה אותנו  מאחרים, יצרה חיץ בינינו לבין אחרים, וגרמה לנו להתבדל ולהרגיש התנשאות, כאילו אנחנו יותר טובים מאחרים.

החזקתי אז מאוד במהודק את הזהות שלי כתלמידה של הגורו שלי, והדרך בה הלכתי לא הייתה עוד דרך, עוד סגנון, שער נוסף בין הרבה שערים שונים שדרכם אפשר להגיע אל האמת. היא הייתה עבורנו השער היחידי, האמת היחידה, החזקנו את הזהות הזאת כמו אגרוף קמוץ ודבקנו בה "כקוצים של תשעה באב", כמו שאומר אריך קסטנר.

כשאנחנו מחזיקים חזק מדי, אנחנו יוצרים סבל לעצמנו. הזהויות השונות שלנו הן כמו מעילים שאנחנו לובשים כשקר ויורד גשם, אבל אחר כך מתחלפת העונה, משתנה מזג האוויר, ואילו אנחנו מתעקשים להמשיך ללבוש את המעיל. ולא רק שהמעיל הזה, שקודם שירת אותנו, עכשיו מחמם אותנו וגורם לנו סבל, אלא שגם גדלנו והוא כבר קטן עלינו ולוחץ, ואנחנו מכווצים בו, אבל ממשיכים להחזיק בו בגלל פחד, שמא מי נהיה בלעדיו, או ש:"מה יקרה אם אתחיל לקלף את המעיל הזה, מה אני עלולה למצוא מתחת". אנחנו מתעקשים ללבוש אותו גם כשבחוץ חמסין, כי זה "מי שאנחנו".

יש לנו זהויות רבות, שונות ומגוונות. לדוגמה סוף שבוע אחד, שהיה עמוס בזהויות:

נסעתי לבקר את אימא שלי בקיבוץ. ישבנו על כוס תה, שאלתי לשלומה (היא כבר בת 88!), נתתי לה לפנק אותי, עשיתי כלים, ושוחחנו על איזה ספר היא קוראת עכשיו ועל הנכדים. כשעמדתי לנסוע, היא אמרה: "יש לי משהו בשבילך", פתחה את הארון והוציאה… 'מקופלת'!

אז כמה שעות הייתי בת.

אחר כך נסעתי משם, וכשנסעתי, לא הייתי יותר בת. לא נעלמה הבת?

נסעתי לבקר חברה שגרה בצפון, הכנו ביחד ארוחת ערב, שוחחנו ושיתפנו. כך כל הערב הייתי חברה.

למחרת לימדתי שבת של תרגול מדיטציה, ולכמה שעות הייתי מורה לדהרמה: הנחיתי מדיטציה ותרגילים והתבוננות וחקירה.

אחר כך גם זה נגמר, והיום חלף, וכשצעדתי משם – איפה הייתה המורה לדהרמה?

משם נסעתי לתל אביב, לפגוש את בת-הזוג שלי, אז איתה הייתי בת-זוג. השתתפנו בעצרת גדולה של תמיכה ומחאה בעקבות פיגוע הירי במשרדי האגודה של ההומואים והלסביות והבי והטרנסג'נדרים. אז שם הייתי לסבית, פוגשת חברים, מוחה כפיים, מזילה דמעה – זאת הייתה עצרת מאוד מרגשת, עם הופעות ושירים, עם סיפורים קורעי-לב ועם פוליטיקאים שלקחו טרמפ ונשאו נאומי בחירות.

אחר כך נגמרה העצרת, והלכתי לישון. וכשאני במיטה שלי, איפה סנדיה הבת, איפה סנדיה המורה לדהרמה, איפה סנדיה הבת-זוג? מי נמצא שם כשאנחנו במיטה?

שרה חינסקי ז"ל, חוקרת תרבות ואמנות, כתבה ביומנה שחלקים ממנו התפרסמו במוסף 'הארץ': "התפשטתי מכל התכונות האישיות שאני מכירה כ'שרה', איבדתי את הזיכרון והשיער. זה מרתק אותי, אני מבינה שלזיכרון יש תפקיד בזהות שלנו. הוא מקבע את הזהות, לא נותן לה לזוז ולהתפתח. הזיכרון הוא שומר הסף שעוזר לך להישרד, לא להשתנות, אנחנו עושים מאמצים כדי להישאר the same."

לפני שנים רבות מאוד הייתה לי שיחה עם כריסטופר טיטמוס, מורה לדהרמה יקר שמגיע לארץ כל שנה ומאוד מומלץ לשבת איתו. ואמרתי לו אז בשיחה: "כריסטופר, אני פעילת שלום, ואני לא מוכנה לוותר על הזהות הזאת כי יש יותר מדי מלחמות וקונפליקטים בעולם; אם אני אוותר על הזהות הזאת זה כאילו שלא איכפת לי, ושאני מוותרת על הניסיון לשנות, לשפר. זה כאילו שאני מסכימה עם הסטאטוס קוו, כאילו שאני משתפת פעולה עם המצב כמו שהוא. ואז תוך כדי שיחה איתו הבנתי פתאום: אני לא יכולה לחכות שהעולם ישתנה כדי להיות חופשייה. אני לא רוצה להגיד: כל עוד העולם הוא כזה וכזה, אני אמשיך להחזיק את הזהויות שלי כמו אגרוף, אני אמשיך להיאחז, ורק אחרי שהעולם ישתנה – או-אז אני ארפה.

אנחנו לא רוצים לתלות את החירות הפנימית שלנו בשום דבר חיצוני: לא במצב העולם, לא בבני או בנות הזוג שלנו, לא בילדים שלנו, גם לא במצבנו הכלכלי או הבריאותי.

חברה כתבה לי לאחרונה בנושא זה: "הבנתי פתאום שבין שלל 'המעילים' המצויים בארוננו ישנם כאלה שאנו מתהדרים בהם וישנם כאלה שאנחנו מעדיפים ללבוש רק במסגרות יותר אינטימיות, ולא להופיע בציבור כשהכתובת על מצחנו."  כל הזהויות שלנו הן שוות-ערך, כולן מכובדות וראויות באותה המידה, וכולן ריקות מעצמיות ומ"אמת" באותה המידה.

וגם את/ה, הקורא/ת מילים אלה ברגע זה, עצרי רגע והרהרי: אילו זהויות אספת במהלך השנים? עם אילו תוויות את מזדהה ובאילו את מתביישת, אילו זהויות את מחזיקה בכוח, עם פחד לאבד, ומאילו את יכולה קצת להרפות?

ייתכן שאת/ה הורה – שאל/י את עצמך: איפה האם או האב עכשיו? אם את/ה בעל או רעיה – איפה הבעל או הרעיה ברגע זה? אולי את/ה יהודי/ה או ערבי/ה, חילוני/ת או דתי/ה, מזרחי/ת או אשכנזי/ה, אולי מורה ליוגה או ארכיטקטית, עובד סוציאלי או מתכננת מחשבים, איש עסקים או סטודנטית – איפה הם ברגע זה?

איפה כל התוויות האלה ברגע זה, איפה ההיסטוריה של כל אחת ואחד מאיתנו ברגע זה? מה נמצא ברווחים שבין הזהויות? מה קיים מאחורי הזיכרונות?

אין שום דבר רע מובנה בזהויות שלנו; הן משרתות אותנו כל עוד אנחנו מתייחסים אליהן בקלות, ורואים אותן כפי שהן באמת: תפקיד זמני שאנחנו משחקים בתיאטרון החיים, תווית שמשרתת אותנו כקונוונציה, כצורך להיות בתקשורת. כל עוד אנחנו מחזיקים אותן בקלות, כתוויות שמחד גיסא אינן מאיימות עלינו, ומאידך גיסא אנו לא בהזדהות מוחלטת איתן.

חופש זה לא שלא יהיו יותר זהויות – גם הבודהא ענה כשקראו בשמו. חופש משמעו לא להיות כבול על ידי הזהויות האלה. לשחק עם הזהויות, להשתמש בהן כל עוד הן משרתות אותנו, ולהניח להן ולשמוט אותן כשהן לא. להחזיק אותן בקלות עם כף יד פתוחה.

כשיבוא מוסא הפלסטיני

ליל סדר בקיבוץ

בילדותי תמיד הכי אהבתי את ליל הסדר.

הסדר הקיבוצי אמנם לא נמשך ונמתח כאורך היאור, אלא לבש כמובן צביון סוציאליסטי עם דגש על אביב, חירות וקציר-העומר, אבל עדיין חווינו יחד עם כל בית-ישראל (היהודי) את תחושת הרעב המתגבר ככל שמתמשכת קריאת ההגדה, את חדוות השמחה לאיד עם קריאת עשר המכות, וגם אנחנו תהינו מה זה בדיוק כרפס.

את זמן ההמתנה לסעודת החג מילאנו אחי ואני בנשנוש מצות וחרוסת, כך שעד שהגיעה גולת הכותרת הגסטרונומית של הערב – מרק הקניידלעך-עם-שקדי-מרק החמץ בעליל – כבר היינו מפוצצים וכמהים להשתרע איפשהו על הגב, הרחק מהצפיפות, מהתורנים המתרוצצים, ומהמולת הילדים נושאי החרציות והשיבולים.

כבר בילדותי דיבר אלי מאוד נושא החירות. חשתי התקוממות פנימית נגד העוול שנעשה לעברים כשפרעה הכביד עליהם ידו. העבריים, כמו עבדים טובים בעלי מנטליות עבדית, אינם מתקוממים נגד המצב הקיומי שלהם כעבדים, אלא רק כנגד שלילת זכויות מסוימות, נגד "הרעת תנאי העבודה". כילדה לא יכולתי להבין את זה. הייתי 'תולעת ספרים' קטנה, ובראשי התמזגו והתערבבו סיפורים רבים: משה התערבב לי עם ספרטאקוס, משחרר העבדים הגדול שנכשל, והמצרים על אכזריותם והשחיתות שלהם עם ימי פומפיי האחרונים.

הזדהיתי אינסטינקטיבית עם החלשים, עם אלה שנגרם להם עוול: העברים של אז, אן שירלי האסופית, השחורים בארה"ב של 'אל תיגע בזמיר', הקבוצה שהפסידה בכדורגל, הדובי חסר העין שהושלך ושאימצתי, הערבים שהכפרים שלהם שהקיפו את הקיבוץ היו נעלמים עם חשיכה בעוד שהישובים היהודים שמסביב נצנצו באורות החשמל הממלכתי.

גם משה וגם הבודהא ביקשו לתת מענה לחלשים, לאלה שנגרם להם עוול. יש מקבילות רבות ומעניינות בין הסיפור של משה, לפני שהוא נהיה "רבנו", לבין הסיפור של סידהארתה גוטמה, לפני שהוא נהיה ה"בודהא". שניהם גדלו כנסיכים בְארמון, טובלים בחיי שפע, נוחות ותענוגות, הרחק מסבלות ההמונים. שניהם יצאו את הארמון להצצה חטופה בעולם "האמיתי", הצצה שבדיעבד תברר כהרת גורל, שהפכה את ליבותיהם ושינתה לנצח את חייהם ואת פני ההיסטוריה.

סידהארתה גוטמה יצא במרכבה לטיול בחוצות העיר וראה לראשונה בחייו את פניו המגוונות של הסבל: הוא נתקל בחולי, בזקנה ובמוות, אבל גם באפשרות לגאולה. משה יצא את הארמון וראה את סבלותיהם של אחיו העבדים העבריים הכורעים תחת נטל האכזריות וקשי הלב של המתעמרים בהם. גם הבודהא וגם משה נטשו מאחוריהם באחת את הארמון, את חיי הרווחה, התענוגות והנוחות, ויצאו לחפש תשובות.

עבור שניהם הייתה חווית ההתעוררות אירוע דרמטי, פתאומי, שכלל אלמנטים מיסטיים ופָרָפסיכולוגיים. שניהם תקשרו במעמד זה עם אלוהים או עם אלים שונים, שניהם ביטאו הסתייגות נחרצת מלחזור אל העם וללמד, ושניהם נכנעו לבסוף לציווי האלוהי החיצוני או הפנימי, לחמלה על הסבל האנושי ולתקווה שיהיה מי שיקשיב, יהיה מי שיבין. וכך קמו שתי התנועות הגדולות בהיסטוריה של יציאה מעבדות לחירות, האחת היא חירותו של עם משועבד, והשנייה היא חירותה של התודעה.

אספקט משמעותי של היות בני חורין הוא אספקט החירות הלאומית. החגיגה של היות בני חורין כְעַם היא חגיגה ראויה. כצאצאיהם של העברים הקדמונים, נראֶה שנצרבה לנו בסלילי הדנ"א רגישות מבורכת לנושא העבדות, החירות והיציאה לחופשי. רגישות שמתחדדת ומונצחת מדי שנה עם הציווי לזכור: מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם. וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ  וכולי.

עם זאת, נשגב מבינתי כיצד רגישות כלפי חירותו של עם אחד (שלנו), אינה מתרגמת עצמה לרגישות כלפי חירותו של עם שכן, עד כדי האבסורד של גילומנו את תפקיד הפרעונים לדורותיהם, בכך שאנחנו מחזיקים עם אחר תחת שלטון זר וכיבוש, ושוללים ממנו באורח סיסטמתי ומוסדי זכויות לגיטימיות בסיסיות של חירות, כמו שעשו לנו הבריטים והטורקים בזמנם.

הטענה הרווחת, שמשקיטה לנו את המצפוּן ואת רגשות האשמה ומאפשרת לנו להמשיך לישון, זאת הטענה שהנסיבות כאן שונות, מורכבות, מצדיקות; אנחנו לא כמו הסינים בטיבט, האנגלים באירלנד או הלבנים בדרום-אפריקה. אני תוהה אם המצרים הקדמונים לא חשו וטענו טענות דומות.

 "בני אדם תמיד ימצאו הצדקה למעשיהם ולהתנהגותם", אומר דייל קארנגי בספרו "כיצד תרכוש ידידים והשפעה". למעשה, מי שיפתח את ספר שמות יגלה שזה בדיוק מה שפרעה עושה: מוצא הצדקות לַצורך לשמר את מעמד העברים כעבדים במצרים. ההצדקות אינן מוסריות במהותן, אלא פרקטיות: "פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א'). גם ההצדקות הישראליות/יהודיות של היום אינן הצדקות מוסריות, אלא  נובעות מפחדים, חוסר-אמון, שנאה ורגשות נקם, שמסווים את עצמם כשיקולים ביטחוניים.

Flying Butterflyבני ישראל לא יצאו את מצרים לעבר הנחלה הלאומית/שבטית המובטחת בעקבות משא ומתן מדיני מעודן, אלא "בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה", בדם ואש ותמרות עשן, אחרי סדרה של פיגועים ברכוש ובנפש של אזרחים, נשים וטף מצריים. גם אנחנו, כמה אלפי שנים מאוחר יותר, משלמים ב'מכת בכורות' משלנו. האם עינינו עיוורות ואוזננו חרשת? האין גם אנחנו, כפרעה, מקשיחים את לבנו לסבלם של אחינו? האם לא יבוא היום שיקום מוסא פלסטיני ויתייצב מולנו עם הצו האלמותי: שלח את עמי!?

בהקדמה לתרגום החדש של הספר שהפך לקלאסיקה 'לב האפלה' של ג'וזף קונרד, שעוסק במעשי הגזל של האדם הלבן  באפריקה, אומרים המתרגמים שולמית ויאיר לפיד:

"כדי שתוכל להכאיב לאדם אחר, אומר לנו קונרד, אתה מוכרח לשכנע את עצמך שהוא שונה. אתה מוכרח להאמין שמה שמכאיב לך אינו מכאיב לו. הוא אינו רעב כמוך, אינו אוהב את ילדיו כמוך, אינו חולם כמוך ואינו פוחד כמוך. לא השנאה היא שמשחיתה אותנו, אלא האדישות. אם היא משתלטת עליך הרי שאתה נמצא, באמת, בלב האפלה".

מעורבוּת רוחנית-חברתית-פוליטית-אקולוגית, (מה שנקרא: Engaged Buddhism), היא בעיני צו השעה. בשיח הבודהיסטי בעולם המערבי מעורבות זו היא בבחינת נעדר-נוכח. לטעמי, הנעדרוּת הזאת זועקת. רבים מהמתרגלים חשים שעצם הישיבה על הכרית וה"תיקון" הפנימי – עושים את שלהם, ושאין צורך בפעילות חברתית/פוליטית מכל סוג שהוא. פעילות "החוצה" נתפסת כבאה על חשבון "התבוננות פנימה", ורווחת גישה דיכוטומית בין שתי הפעילויות, כאילו הן אינן יכולות להתקיים יחד.

לטעמי, שני התחומים יכולים וחייבים להיות שלובים זה בזה. פירות התרגול שלנו חייבים לקבל ביטוי לא רק ברגישות גבוהה יותר שמתפתחת כלפי עצמנו וכלפי הקרובים לנו, אלא גם ברגישות גבוהה יותר, באכפתיות ובמעורבות במה שקורה סביבנו בקהילה הרחבה יותר – קהילת העולם.

התפיסה הבודהיסטית, לפיה כל ההתרחשויות והאירועים מושפעים זה מזה ומשפיעים זה על זה דרך התהוות גומלין – מעודדת אותנו לפעולות כאלה. בעיני, החיבור בין העבודה הפנימית לעבודה החיצונית הוא רב חשיבות, ובימים אלה אפילו קריטי. וימאלה ת'אקר, מורה רוחנית ופעילה חברתית, טוענת ש"חופש פנימי הוא אחריות חברתית" ו"חיינו יהיו מלאים ומבורכים באמת רק כאשר נחוש את סבלו של האחד כסבלו של הכלל".

מורה הדהרמה והאקטיביסט כריסטופר טיטמוס מבהיר ש"הדהרמה לא מציעה השקפה נוחה, רוחנית או גלובלית, אלא מתייחסת לסבל היכן שהוא מופיע, ונותנת לו מענה."

כיצד אנחנו, ההולכים בדרך הדהרמה והמחויבים עמוקות לדרך זו, יכולים לתרגם את המחויבות הזאת מהלכה אל המעשה, למעשים ולפעולות ש"יתייחסו לסבל היכן שהוא מופיע ויתנו לו מענה?"

טארה בודהת החמלה

ראיון עם סנדיה ב'כל הפרדס'

אני מחפשת יותר יותר דרגות חופש בחיים שלי

ראיינה: נירית שפאץ

אחרי שנים ארוכות של תרגול רוחני באשרם במסצ'וסטס, סנדיה בר-קמה מפרדס חנה מספרת על המסע הרוחני שעברה, מפרטת על הסדנה הבודהיסטית שהיא מעבירה ומסבירה שוויפאסנה זה הרבה יותר משתיקה.

סנדיה בר-קמה בת 59, חיה בפרדס חנה עם בת זוגה, ענת. סנדיה היא מורה לדהרמה, ויפאסנה ומיינדפולנס. היא מלמדת בעמותת תובנה למדיטציית ויפאסנה, ובעוד מסגרות, ביניהן המרכז ללימודי גוף נפש ברמת השרון, ובמסגרת זו תתחיל ללמד בקרוב בבנימינה.  השנה נפתח לראשונה קורס עומק שנתי של אימון בודהיסטי לחיי היומיום עם סנדיה שיכלול 23 מפגשים בימי שלישי ויתקיים בגן הפעמונים בבנימינה.

למרות שחייה מלאים בחיפוש רוחני, היא מספרת שהייתה לה ילדות רגילה לגמרי. "גדלתי בקיבוץ כברי שבגליל המערבי. בצבא הייתי מ"כית. כשהייתי בת 20, אבא שלי, שהייתי מאוד קשורה אליו, נפטר מסרטן, ועברתי תקופה מאוד קשה של טלטלה ומשבר. הרגשתי שהשטיח נשמט מתחת רגליי. המשבר הזה הוביל אותי לשאול שאלות על החיים והמוות: מה יש בחיים האלה מעבר? מה יש מעבר לחומר? וזה גרם לי לצאת לחפש תשובות, ואחרי השחרור מהצבא נסעתי לחו"ל עם ידיד שלי. הייתה לנו תוכנית הרפתקנית לעבוד כמה חודשים, לעשות המון כסף, לקנות אופנועים ולחצות את ארה"ב בסגנון הספר 'זן ואמנות אחזקת האופנוע'. דבר מכל זה לא קרה. גילינו שקצת יותר קשה לעשות הרבה כסף. בסופו של דבר התגלגלתי לניו יורק, למדתי שם קולנוע ווידאו וחייתי חיים פרועים בווילג' במנהטן במשך חמש שנים. לאורך כל הזמן הזה ניקרו בי אותן השאלות, והתחלתי להכיר חברות וחברים שהשקפת עולמם הייתה יותר רוחנית מזו שנחשפתי אליה עד אז. שם נחשפתי לבודהיזם".

בארץ לא היה עד אז דבר ממה שרוחש כיום. "אפילו להיות צמחוני נחשב אז הזוי בארץ", היא נזכרת, "וגם בניו יורק הרוחניות הייתה בחיתוליה. חברה הזמינה אותי להצטרף אליה עם עוד כמה חברים למסע רוחני בהרי האנדים בפרו. המסע ההוא שינה את חיי. החלטתי לעזוב את ניו יורק ולמצוא קהילה רוחנית. מצאתי קהילת מתרגלים ומתרגלות של יוגה ומדיטציה במסצ'וסטס, עם גורו הודי, שהדגש בקהילה היה על דבקות בדרכו. חיינו בפרישות מינית, כמו במנזר, ועבדנו ביחד, בעבודות שסדרן העבודה נתן לנו, כמו בקיבוץ של פעם. קיבלנו תקציב חודשי זעום וחיינו מאוד בפשטות, עבדנו בתחזוקת המקום שתפקד גם כמרכז פתוח לסדנאות. זה היה מקום של אנשים צנועים וישרי דרך. גם אחי בא לשם מהקיבוץ שנה אחריי, היינו שם יחד והוא נשאר שנה אחריי. זה היה כיף גדול. באתי לשם במטרה להישאר שם כל החיים, הייתי שם שבע שנים והרגשתי שאני רוצה להישאר שם לנצח".

לא היה לך משעמם?

 "לא, את הכיף עשיתי ומיציתי כבר בניו יורק, והבנתי שאין בזה תשובות. אבל סדר היום במרכז במסצ'וסטס היה מאוד אינטנסיבי: שבעה ימים בשבוע לקום בבוקר ליוגה ומדיטציה, אחר כך יום עבודה אינטנסיבי שנגמר שוב ביוגה ומדיטציה, ובערב פעילות. גם בין לבין, לכל פעולה שעשינו שם התייחסנו כאל תרגול רוחני".

למה עזבת את המקום?

"עזבתי כי התאכזבתי. ציפיתי להארה, וכשהבנתי שזה לא הולך לקרות במקום ההוא, עברתי משבר קשה מאוד. עברתי לשנתיים בקליפורניה וחזרתי משם לארץ ב-1996. הציפייה להארה לא עזבה אותי מאז ועד היום, אבל ההתייחסות שלי למה שאני מצפה לו השתנתה. אפשר להקביל את השינוי להתייחסות למערכות יחסים זוגיות. במערכת יחסים זוגית יש את ההתאהבות בהתחלה, ובהמשך ההתאהבות מתפוגגת ונשאר לחיות את החיים. במרכז במסצ'וסטס חוויתי בשנים הראשונות התעלות הרוח, הייתי באיזשהו היי, 'באורות', כמו שאומרים היום. ציפיתי שזה יימשך לנצח, וכשזה לא קרה, התחלתי לראות פגמים שלא ראיתי קודם. התאכזבתי מהגורו ומהאנשים האחרים שהיו שם, ושמאוד הערצתי אותם בהתחלה. כשהתגלה שהם אנשים לא מושלמים ולא 'מוארים' לפחות לפי מה שחשבתי שזה 'מואר', חוויתי שבר גדול. לא ידעתי איך אפשר לחיות חיים רוחניים מחוץ לאשרם, לא ידעתי איך לשלב בין חיי החומר לחיי הרוח. כשחזרתי לארץ, רציתי לעזוב מאחוריי את כל מה שקשור לרוח. לא רציתי לשמוע על שום דבר רוחני".

ובכל זאת, הנה את כאן.

"כן, בסופו של דבר הגעתי לעמותת 'תובנה' דרך ארגון שלום בשם 'שביל הזהב', שעשה צעדות שלום שקטות של יהודים וערבים. את הוויפאסנה, שנפגשתי בה בארה"ב בקורס, מצאתי ככלי מאוד אפקטיבי והתחלתי לתרגל וללמד אותו ב'תובנה' ובמרכז גוף נפש ברמת השרון".

ויפאסנה מוכרת כשיטת מדיטציה שכרוכה בעשרה ימי שתיקה.

"זה מטעה, כי זה רק חלק מהתחום, והוא פתוח ומגוון בהרבה. ויפאסנה, שמשמעותה תובנה, היא תרגול של הפניית תשומת לב לא שיפוטית לתהליכי הגוף והנפש במטרה לעזור לנו להבין מה גורם לנו סבל ולשחרר אותו, ומה גורם לנו אושר. אחד האופנים הוא בריטריט בשתיקה, אבל זה לא האופן היחידי. אפשר לתרגל בריטריט במשך יום, שבוע, עשרה ימים או חודש, ואפשר גם לתרגל רבע שעה ביום בבית. אני פותחת בבנימינה קורס שבועי שבתחילתו מתרגלים רבע שעה מיינדפולנס וויפאסנה. המטרה ההיא לחיות חיים יותר שמחים, יותר קלים וערים, יותר בהרמוניה ובשלווה פנימית. התרגול תורם באופן מאוד משמעותי להפחתה של דאגות, היאחזויות, ורגשות כמו כעסים, קנאה או פחדים".

ואת מרגישה שמצאת את השלווה?

"בהחלט. אולי כבר לא אחווה הארה בחיים האלה, אבל אני חיה חיים הרבה יותר ערים. ההגדרה שלי להארה השתנתה, אני כבר לא מתייחסת לחוויה מיסטית חד פעמית, למרות שהיו לי כאלה בשפע. אם אחרי חוויות כאלה אנחנו נאחזים בהן – ההיאחזות הזאת גורמת לנו סבל. היום אני מייחסת פחות משמעות לחוויות כאלה ואחרות. אני מחפשת כל הזמן יותר ויותר דרגות של חופש בחיים שלי. אין מקום שאפשר להגיע אליו ולומר 'הגעתי'. כך למשל, בעבר היו לי פחדים בנושאי כסף והישרדות. היום הפחדים האלה הם מאוד מאוד מינימליים".

לפרדס חנה היא הגיעה ב-2005, והיא בזוגיות עם ענת בשמונה השנים האחרונות. "אחרי שבאשרם בארה"ב חיינו בפרישות, ב-20 השנה האחרונות היחסים שלי היו עם נשים. ענת חולקת איתי את הדרך הרוחנית, אם כי בדרך שלה, שהיא קצת שונה. מאוד טוב לי בפרדס חנה, זה מקום כיפי, ולכן אני כל כך שמחה שאני מתחילה ללמד קרוב לכאן, בבנימינה. אני נורא אוהבת את מה שאני עושה: ללמד, להעביר הלאה את מה שעבורי הוא הדבר הכי משמעותי בחיים."

 

5 'קטנות' עם סנדיה בר-קמה

  1. מודל לחיקוי: המורה שלי לדהרמה, כריסטופר טיטמוס. הוא האדם הכי קרוב לבודהה שאני מכירה.

  2. מה לא תאכלי לעולם? שוקולד חרובים. כי שוקולד צריך להיות אמיתי.

  3. מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת קמה בבוקר? אני עושה מתיחות במיטה.

  4. אמונה טפלה: יש לי יומן שבו אני כותבת דברים בעיפרון, כי אני מאמינה שאם אכתוב את הדברים בעט, הם יתבטלו ואצטרך למחוק אותם בטיפקס.

  5. מה לא יודעים עלייך? שאני שחקנית טובה. אם לא הייתי מורה לדהרמה, אולי הייתי פונה לתיאטרון.

נתי גשי אלי – סיפור קצר

סיפור שכתבתי ב- 1998 במסגרת לימודי ספרות בבית ברל. הסיפור התפרסם בספר "גאים להציג".

נתי, גשי אלי

נתי הגיעה אלינו מן העיר בכיתה ד', ביום הראשון של שנת הלימודים. חביבה המחנכת אמרה שנכין לה ציור גדול בו כל אחד יכתוב מה הוא מאחל לה ושנכתוב שאנחנו מאחלים "קליטה מהירה".  אני לא רציתי לכתוב. חביבה אמרה שנתי תישן איתי ועם אריק בחדר ושאפנה לה את המקום על יד החלון.  רותי שמה לה על המיטה את חצי חפיסת השוקולד שלה, שקיבלנו כי היה יום חמישי.  כך אני זוכרת שנתי הגיעה אלינו ביום חמישי.  הסתובבתי עם פרצוף שחביבה קראה לו "נפוח" ורציתי לשאול למה לא שמים אותה לישון בחדר של רותי החנפנית, ושרותי תפנה לה את המקום על יד החלון.   אבל כולם היו כל כך עסוקים ונרגשים לקראת בואה של הילדה החדשה שלא אמרתי כלום.  מול החלון שלי צמח עץ חרוב גדול ובשעות ההשכבה, אחרי שההורים הקריאו סיפורים, כיסו, נשקו נשיקת לילה טוב והלכו, הייתי מסתכלת בענפיו ובעליו שעות ארוכות. כך היה נדמה לי.  פנס-החצר שדלק מאחורי החרוב גרם לעליו להתנוצץ ולהתנודד כמו גמדים במשחק מחבואים, רצים הנה והנה וצוחקים.  הילדה החדשה עמדה לקחת את מקומי, את העץ ואת הגמדים.

כשנתי ואמה נכנסו לכיתה השתרר שקט ואני התביישתי פתאום שכעסתי עליה בגלל העץ: היו לה פנים קטנים ונבונים, עיניים ערניות ועליזות ושיער קצר מאוד.  לא יכולתי אז לדעת שאמה גזרה את שערה הארוך והגולש, כי חששה שבשעת ההשכמה לא תוכל המטפלת להתמודד עם סירוק שיער ארוך ועקשן כשל נתי.  כך נאלצה נתי לוותר על דקות של חסד-של-בוקר בין ברכיה של אמה, כשהיא נשענת פעם על ירך שמאל ופעם על ימין, ואמה נוזפת בה לעמוד ישר ומעבירה מסרק בשערה בתנועות שקטות ומפייסות.

חביבה המחנכת הזמינה את נתי להיכנס והושיבה אותה על יד רותי.  לאימא של נתי היא אמרה שהילדה בידיים טובות  ושהיא יכולה לחזור עכשיו לעבודה.

בהפסקה הקיפו הילדים את נתי והסתכלו בה בסקרנות. אף פעם לא ראינו ילדה מהעיר.  לבסוף אזר אריק אומץ ופנה אליה בשם הכיתה בשאלה: אבאשלךערוםכו?  נתי הביטה בו במבוכה ולא ידעה מה לעשות.  הבנות גיחכו.  רציתי להגיד לה שלא תענה אבל שתקתי.  המתח גאה.  נתי המשיכה להעביר את מבטיה מאחד לשני עד שהגיעה לרותי.  משהו עצר את מבטה והיא הסתכלה על רותי עד שרותי, שברגיל הייתה הפחדנית של הכיתה, צייצה לעבר אריק: די, תעזוב אותה.  המתח התפוגג והתפזרנו בהמולה, הבנות למשחק קלאס והבנים לכדורגל בדשא.  רותי נשארה עם נתי.  היא לקחה אותה לסיור בחדרים, הראתה לה איפה תישן – לראשונה בחייה הרחק מאמה – והסבירה לה שבצהריים המטפלת תביא לנו אוכל מחדר-האוכל של החברים.

נתי הגיעה מהעיר עם אמה ועם אחותה הקטנה. נושא אביה היה שרוי במסתורין.  ידענו בחוש שאסור לשאול שאלות לגביו לפי זה שהמבוגרים לא אמרו "אבא שלה מת" אלא: "אין לה אבא".  אמה, שנראתה ממש כמוה רק יותר מבוגרת, ישבה בזמן ההשכבות ישיבה מגושמת על מיטתה. היא לא הקריאה לה סיפורים כמו הורים אחרים, אלא שוחחה עם נתי בקול שקט ונמוך, כאילו הן מסתודדות.  משאר ההורים בחדר הן התעלמו כמעט לחלוטין.  ממיטתי הסמוכה ראיתי טוב מאוד שאימא של נתי מתקשה להיפרד ממנה. כשעזבה לבסוף, הייתה מעבירה יד מלטפת על ראשה של נתי וממשיכה את התנועה אל כתפיה כמו מתוך הרגל לשיער ארוך.  אחרי שאימא שלה הלכה, נתי נשארה ערה והביטה בחלון. האם היא משחקת עם הגמדים שלי או אולי היא מחפשת את הצל של אמה על השביל?  אני לא שואלת.  נתי לא נרדמת מהר. לפעמים שמעתי קול קטן עולה מן החדר הסמוך.  זו רותי, שמאחלת לה חלומות פז.

לרותי יש זנב סוס ופנים מנומשים, קטנים ועכבריים.  הבנות לא משחקות איתה. כשהן הולכות לחדר-ההורים בהפסקת עשר לאכול שוקולדים, הן לא מזמינות אותה לבוא.  היא הילדה הכי קטנה בכיתה והילדים נטפלים אליה, מקניטים אותה, מסרבים לבחור בה לקבוצה במשחקי "מחניים" או "קדרים באים". אבל מאז שנתי באה, היא לא נותנת לאף אחד להציק לרותי.  נתי שומרת עליה.  כשנתי לא משחקת עם הבנים, היא עם רותי. הן משחקות ומסתודדות ונתי לוקחת אותה ומראה לה מחבואים שמצאה בשוטטויות שלה במשק.  פעם אחת התגרה אריק ברותי שלא יכול להיות שהיא גמרה ביומיים את "קורות ידעוני וחבריו", שזה ספר עב-כרס במיוחד, ורותי התחילה לבכות. אז נתי נעמדה ביניהם, הסתכלה לאריק ישר בעיניים והכניסה לו בוקס בבטן.

אחר כך חביבה אמרה שלילדים שמרביצים אין מקום אצלנו. היא לא אמרה שמות אבל כולנו ידענו בדיוק למי היא מתכוונת. זו הייתה הפעם היחידה אבל שנתי הרביצה למישהו.

נתי לא רצתה להתקלח יחד עם הילדים במקלחת המשותפת.  היא הייתה מחכה לסוף, אחרי שכולם כבר גמרו להתקלח ושוש המטפלת הייתה מתחילה לגרוף עם המגב את המים מהרצפה. רק אז הייתה מתגנבת, לוקחת מגבת מהתא שלה בארון, שהיה מסומן עם שמה על פס איזולירבנד בכתב יד, כי היא באה באמצע השנה ואת כל השמות הכינו במכונת כתיבה בתחילת השנה, ומתקלחת במהירות.  חשבתי שהיא מתביישת רק מהבנים אבל גם עם הבנות היא סירבה להתקלח.  חביבה המחנכת אמרה שניתן לה זמן להתרגל.  אריק ניסה לצחוק עליה, אבל רותי אמרה לו שהיא תגיד אותו לחביבה.

נתי חזקה כמו בן.  בהפסקות היא הייתה נוסעת בפראות בשבילי הקיבוץ על האופניים האדומים שהביאה מן העיר ושהפכו לנחלת הכיתה כי אסור שרק לילד אחד יהיו אופניים. אבל לא נראה היה שאכפת לה, שעכשיו היא צריכה להירשם בתור כדי להשיג סיבוב על אופניים שהיו קודם רק שלה.  לפעמים היא הייתה משחקת כדורגל עם הבנים ואני הייתי מסתכלת ומרגישה נבוכה: איך בת משחקת כדורגל?  לפעמים הבנים הגדולים לועגים לה בגלל שהיא בת, בייחוד אחרי שהייתה מנצחת, אבל היא לא מפסיקה לשחק איתם.  הבנות הגדולות היו אומרות שהיא נראית כמו בן אבל שהיא יפה, ושיש לה אף יווני.  בשיעורים בכיתה בחנתי את האף שלה לראות מה יווני בו.  היא ישבה על יד רותי ועזרה לה בתרגילי חשבון.  רותי קישטה את המחברות של נתי בפרפרים אדומים וצהובים ובחיפושיות ופרחים ולא שכחה לכתוב תמיד למטה: מרותי.  לפעמים, במנוחת-הצהריים, רותי באה למיטה של נתי והן שיחקו בקלפים.  אני הייתי עושה את עצמי ישנה ומסתכלת עליהן. היה נדמה לי שנתי נותנת לרותי לנצח, אבל לא הייתי בטוחה.  לפעמים הן היו מקשיבות לטרנזיסטור הקטן שנתי הביאה וששייך עכשיו גם הוא לכיתה, אבל מותר לנתי לקחת אותו אליה לפעמים אם שוש המטפלת מרשה.  הן היו שרות יחד איתו "כל אישה אוהבת אמה, כל אישה יודעת למה", מחזיקות ידיים ומתנועעות מצד לצד לצלילי הפרסומת. ואני הצצתי מתחת לשמיכה.

נתי הצטיינה בספורט.  בריצת שישים-מטר היא הייתה מקדימה את כולן, ואברם, המאמן מחיפה, אמר שבקרוב היא תתאמן עם הבנים.  כשהיא רצה היא מטה את פניה למעלה, עיניה כמעט עצומות, ושערה הקצר, שבינתיים גדל מעט, היה מזדקף ברוח כמו בלורית.  הבנים היו באים לראות, עומדים לצדי דרך הכורכר שליד הרפת, איפה שהתאמנו, מוקפות בריחות ממאגרי התחמיץ ומיונקיית העגלים.  רותי מחאה לה כפיים.  נתי המתנשמת חייכה במבוכה, זיעה זולגת בצדעיה.  רציתי לתת לה מגבת לנגב את הזיעה, אבל התביישתי.  היא מחתה את פניה בשרוול.

בחורף נתי אימצה כלב.  היא מצאה אותו מסתובב בקיבוץ מלא קרציות אבל זה לא הפריע לה.  רותי החלה לאסוף בצהריים שאריות מהכולבויניקים בשביל רקסי.  גם לילדים אחרים היו כלבים ובימי שישי, כשהיה עוף, רותי הייתה נלחמת על עצמות טובות ולא מוותרת אפילו לשלומית, שאימא שלה היא המורה לתנ"ך.  אחרי שנתי ניקתה את רקסי מן הקרציות שלו, הוא החל לישון איתה במיטה, למרות ששוש המטפלת צעקה עליה שאם היא תתפוס את הכלב ישן אצלה עוד פעם אחת היא תיקח לה אותו.  שוש קוראת לו "הכלב" למרות שהיא יודעת שיש לו שֵם.  רותי ונתי נטשו את הקלפים והחלו משחקות במיטה עם רקסי.  הן מסרקות אותו ומלטפות אותו ומדגדגות אותו ומנשקות אותו.   אני הייתי מסתכלת על נתי מתחת לשמיכה.

ימי שני היו ימי טיול.  אהבנו את הטיולים ושנאנו את "סיכום הטיול" שצריך להגיש למחרת.  בטיול למעיין נתי רצתה שרקסי יצטרף, אבל חביבה לא הרשתה לה כי היה בוץ וגם כי היה צריך לחצות כבישים.  רקסי נשאר בכיתה, מיילל ונובח לסירוגין, עד שבסוף זינק אחרינו ורץ להשיג את נתי.  אנחנו כבר היינו על יד המעיין. חביבה הספיקה לתפוס את נתי לפני שהיא רצה אל רקסי לתוך הכביש, אבל לא הספיקה לעצור את רקסי, שנתקל בגלגלי משאית.  הוא פלט יללה קצרה ומחרידה והתגלגל כמה פעמים עד שהושלך לצדי הכביש ונשאר לשכב שם בלי לזוז.  נתי צרחה. היא ניסתה לרוץ אליו, אבל חביבה לא הרשתה לה להתקרב, והחזיקה את נתי שהשתוללה בין זרועותיה.  אנחנו עמדנו מסביב המומים.  אף פעם לא ראיתי את נתי בוכה ובפעם הזאת נאלצתי להסב ממנה את עיני.  שוש המטפלת הביאה חתיכת יוטה שמצאה וכיסתה את רקסי.  נתי המשיכה להתפרע בידיים של חביבה ולבכות, עד שרותי באה, ואז חביבה שיחררה את נתי, ונתי נפלה על העשב שבשולי הכביש ורותי ישבה על ידה וליטפה אותה כמו שהן נהגו ללטף את רקסי.  שוש שמרה עלינו שלא נרוץ גם אנחנו אל הכביש כי המכוניות לא הפסיקו לעבור. היא אמרה שזה עצוב מאוד כשמת לך הכלב, אבל אולי עכשיו יהיו פחות ריבים בארוחות צהריים.  ושכשאומרים לכם לא להביא כלב לטיול בפעם הבאה אולי תקשיבו.  היינו עצובים מכדי להתווכח איתה שנתי לא הביאה את רקסי, הוא בא לבד.  וכשנתי בכתה כל הדרך חזרה, אף אחד לא צחק עליה.

אחרי הטיול נתי לא אכלה צהריים ולא התקלחה.  היא בכתה גם במנוחת הצהריים ורותי ישבה אצלה על המיטה וליטפה אותה.  נתי שכבה על הבטן עם הפנים בכרית ורותי חיבקה אותה ובכתה יחד איתה, עד שנתי התחילה להירגע והחזיקה לרותי את היד.  אחר כך היא התרוממה קצת וגם חיבקה את רותי, ואחר כך היא נתנה לה נשיקה.

אני הסתכלתי עליהן, כמו תמיד, מתחת לשמיכה. לא יכולתי להפסיק להסתכל. חשבתי שרק אני מסתכלת אבל גם אריק ראה.

למחרת חביבה המחנכת אמרה בכיתה, שיש אצלנו ילדות שמנשקות ילדות אחרות, ושהיא לא תנקוב בשם, אבל מי שעשתה את זה יודעת טוב מאוד ושתיגש אליה.

השתררה דממה.  העפתי מבט באריק, הוא השפיל את מבטו ונע באי-נוחות בכיסאו.  אף אחד לא זז.  הבטתי בנתי. הפרופיל היווני שלה היה חיוור והיא לא זזה.  לעומתה, היו הפנים של רותי סמוקים. הנמשים שלה בלטו והיא התחילה לדמוע.  השתיקה נמשכה.  הילדים הסתכלו זה בזה.  בסוף חביבה אמרה: נתי, גשי אלי.    נתי הרימה בתחינה את פניה החיוורים ואת עיניה היוקדות, אבל חביבה אמרה שוב: נתי, גשי אלי.

נתי קמה, ובתוך השקט המוחלט שהקיף אותה צעדה אל חביבה באיטיות עצומה, כאילו היא מפלסת את דרכה בתוך שמנת סמיכה.  החזה של חביבה עלה וירד כמו אחרי ריצה כשהיא אמרה לנתי: אולי במקום שממנו באת עושים דברים כאלה, אצלנו זה לא מקובל.

לפי איך שהיא אמרה את המילה "מקובל" ידענו שהיא מתכוונת להרבה יותר מזה.

נתי הנהנה בראש למטה ולמעלה וראיתי שהיא נאבקת בדמעות. שוב לא יכולתי להסתכל והשפלתי את עיני.  נתי פנתה והלכה חזרה למושב שלה וישבה כשראשה מורכן.

עד סוף השיעור היא לא הרימה את הראש.  חביבה הכתיבה לנו, באווירה דחוסה ומעיקה, פתגמי חז"ל ואנחנו העתקנו אותם מהלוח למחברת:  "אל תעשה לחברך את השנוא עליך", "ואהבת לרעך כמוך", "אל תלבין פני חברך ברבים".

הצצתי מדי פעם בנתי. היא ישבה קפואה, מבטה נעוץ באיזו נקודה עלומה בשולחן, ולא זזה עד סוף השיעור.  רציתי להגיד לה שאני מצטערת שרקסי שלה מת, רציתי להגיד לה שלא אכפת לי שהיא נתנה לרותי נשיקה. אבל לא אמרתי כלום.

בשבוע שלאחר מכן החליפו מקומות ישיבה בכיתה והעבירו את נתי לשבת ליד שלומית.  רותי חזרה לשבת לבד, כמו שהיה מקודם. אבל שום דבר כבר לא היה כמו מקודם. באותו שיעור הגעתי להחלטה, שאף פעם בחיים אני לא אנשק ילדה אחרת. אף פעם. גם אם נורא-נורא ארצה.

כוחה המרפא של חמלה עצמית

שיחת דהרמה בריטריט מאת סנדיה בר-קמה

תמלול: אופיר איל

להאזנה לשיחה אפשר ללחוץ כאן.

במסורת הבודהיסטית יש מקום מאוד מאוד מרכזי לנושא של חמלה. הגישה של הדהרמה אומרת שאם כל התרגולים שמכוונים לעלות מודעות – לפתח מיינדפולנס, להביא תובנות, להביא ליותר בהירות וצלילות – לא עטופים או רוויים באיכות של חמלה, של קבלה, של אהבה, הם עלולים אפילו להיות תרגולים הרסניים. עד כדי כך.

הבודהה המשיל שצריך לדעת איך להתייחס אל הדהרמה כמו שצריך לדעת איך לתפוס נחש: אם נתפוס נחש בזנב, הוא יעלה ויכיש אותנו; צריך לדעת איך לתפוס אותו בראש. כך גם היחס אל איך להשתמש בדהרמה, איך להשתמש במודעות ובתובנות שמתפתחים בנו בזמן התרגול.

פיתוח וטיפוח של מיינדפולנס זה לעיתים כמו להתבונן על עצמנו ועל הסובבים אותנו תחת זכוכית מגדלת. דפוסים ותבניות והרגלים ואופני חשיבה נהיים נורא גדולים, ואנחנו רואים אותם בעוצמה כמעט מעוותת. אם לא נְפַתח במקביל עדינות, קבלה וחמלה, זה יכול להיות הרסני. המסורת ממשילה את התרגול של מודעות ומיינדפולנס ואת הטיפוח של חמלה ואהבה לשתי כנפיים של ציפור. וכשם שציפור לא יכולה לעוף עם כנף אחת ככה גם אנחנו לא נוכל להתפתח בתרגול ובדרך הרוחנית אם לא נְפַתח גם את הכנף של החמלה והקבלה, העדינות והרכות.

מה זו חמלה? באנגלית המילה Compassion מורכבת משתי מילים לטיניות: – com זה יחד, יחד עם, במשותף, ו- passion זה סבל, והצירוף של שתי המילים האלה זה: לשאת ביחד את הסבל. אנחנו נושאים ביחד עם הזולת את הקושי, את המצוקה ואת הכאב, אנחנו פותחים את הלב שלנו לכאב של הזולת. המילה בפאלית לחמלה היא "קארונה" והפירוש המילולי שלה הוא הרטט של הלב כשהוא פוגש בכאב של אדם אחר.

חמלה לאחֵר מבוססת ברובה על היכולת להיות אמפתיים למישהו אחר, והמדע מדבר על נוירוני-מראָה שיש במוח. נוירון-מראה הוא מה שמאפשר לנו לחוש הזדהות, כשמישהו אחר, למשל, דופק את האצבע במדרגות ומשהו בנו מתכווץ כי אנחנו מזדהים עם החוויה. בזכות נוירוני-המראה אנחנו יכולים לחוש את החוויה של האחר, להכיר בה ולהזדהות איתה. נחמד לדעת איך המדע מתייחס לתופעה הזו: המדע קורא לנוירון-המראה: "נוירון הדלאי לאמה".

אז יש לנו יכולת מולדת, יכולת טבעית, לחוש אמפתיה, לחוש חמלה.

חמלה, קארונה, מופיעה בהרבה רשימות במסורת. אחת מהן היא ארבע איכויות הלב השמימיות, הנקראות ברהמה ויהארס (Brahma Viharas), והערב אני רוצה לשים פוקוס מיוחד על חמלה המופנית כלפי עצמנו – לא על החמלה שלנו המופנית כלפי אחרים ולא על החמלה של אחרים המופנית כלפינו, אלא על החמלה העצמית.

ביירון קייטי, מורה עֵרה, אומרת: "אתם יכולים להתפעל מהחמלה של ישו או של בודהה כאוות נפשכם, אבל מה תועלנה לכם התכונות שלהם, כל עוד לא תמצאו אותן בתוככם?". לא רק אחרים כואבים, לא רק אחרים סובלים, גם אנחנו יכולות ויכולים להיות מושא החמלה של עצמנו. למעשה הבודהה אמר: "גם אם תסרקו את העולם לאורכו ולרוחבו – לא תמצאו אדם הראוי יותר לחמלה שלכם מאשר אתם עצמכם". אז אנחנו ראויים לחמלה של עצמנו.

מהי חמלה עצמית? חמלה היא סוג של קבלה, היא אמפתיה לעצמנו, סליחה לעצמנו. אמרה לי מישהי לאחרונה: "אני פחות מתחברת למילה 'חמלה', אני יותר מתחברת למילה 'אהבה'"; כשאני אוהבת את עצמי, כשאני סולחת לעצמי, כשאני מקבלת את עצמי, כשאני מאפשרת לכל מיני מופעים שלי להיות כפי שהם.

הבודהה הסביר את הנושא במשל החיצים הידוע. הוא שאל את הנזירים והנזירות: "מה יותר כואב, להיפגע מחץ אחד או להיפגע מכמה חיצים"? זו כמובן שאלה רטורית כי התשובה מאוד מובנת מאליה, שכמובן עדיף להיפגע מחץ אחד מאשר מעוד חץ ועוד חץ ועוד חץ. הבודהה טען שהחץ הראשון הוא חוויה שקורית לנו, או קושי שהחיים מזמנים – זה חץ אחד. אנחנו יכולים לראות כאן בריטריט איך אנחנו יכולים לפגוש את החוויה, מה שהיא לא תהיה, בלי לשפוט את עצמנו, בלי להפוך את מה שהופיע לבעיה. השיפוט העצמי והמחשבה שזה לא צריך לקרות, זה עוד חץ ועוד חץ ועוד חץ. אנחנו שופטים את עצמנו, אנחנו חושבים שאנחנו לא בסדר בגלל שהרגש הזה הופיע; אנחנו מנסים להיפטר ממנו, אנחנו חושבים שזה לא מה שצריך לקרות בריטריט ולא בשביל זה באתי או שאני מבזבזת את הזמן או שהלוואי שהייתה לי חוויה אחרת או שהלוואי שהייתה לי עכשיו את המדיטציה שהייתה לי הבוקר… והאופן הזה שאנחנו שופטים והודפים את החוויה כפי שהיא ברגע זה, זה להוסיף על הקושי הראשוני עוד חץ ועוד חץ ועוד חץ.

אני רוצה להביא כאן חלק ממאמר נורא נחמד בנושא, שכתבה יהודית כץ:

"דמיינו שהייתה לכם חברה אחת, נקרא לה בקי, שמינתה את עצמה להיות המפקחת הבלעדית על חייכם. לבקי יש עין חדה, מהירות תפיסה והיא ביקורתית מאוד. היא תאמר לכם שהפרזנטציה בלימודים הייתה בינונית, שאינכם מהווים דמויות מחנכות טובות מספיק לילדים שלכם, שאתם לא מקפידים על אורח חיים בריא, או לא מקדישים מספיק זמן לאהובים שלכם. היא גם לא מניחה, החברה הזאת. היא תסמס לכם על תפקוד לקוי בבוקר, תתקשר בצהריים לדווח על מחדל, ולפני השינה תקפיד למנות בפניכם את כל כישלונות היום הקטנים כדי שתוכלו להירדם בתחושה חמוצה. בקי, עושה זאת כמובן מתוך רגשות עזים של אהבה ורצון לשיפור. לו הייתה לכם חברה כמו בקי, אני מניחה שהחברות איתה לא הייתה מאריכה ימים. אבל האמת היא שלרבים מאיתנו יש בקי קטנה בחלקו האחורי של הראש. ביקורת עצמית טורדנית, שגורמת לנו להאמין שלא התאמצנו מספיק, שלא השקענו מספיק מחשבה ושאנחנו לא מוכשרים".

המילים האלה נוגעות במשהו שמאוד חשוב להזכיר כשמדברים על חמלה עצמית, וזו האמונה של רבים מאיתנו שללא שיפוט וביקורת עצמית לא נתקדם ולא נשתפר. אחת הטענות המרכזיות שאני שומעת כשאני מדברת על הנושא הזה, זה: אז איך אני אשתפר? אז איך אני אתקדם? אמרה לי מישהי לאחרונה: אה יופי, אז אני אוכלת ומוחלת לעצמי ואוכלת ומוחלת ואוכלת ומוחלת, וככה אני נראית…

אנחנו מאמינים שאם נכעס על עצמנו מספיק, נשנא את עצמנו מספיק, נלקה את עצמנו מספיק בשוט, אז זה ייתן לנו תמריץ לעשות מה שזה לא יהיה: להפסיק לעשן, להפסיק לאכול, להתקדם בעבודה, לעשות מדיטציה או יוגה כל יום, או כל אחד מעשרות הדברים שאנחנו רוצים להשתפר בהם. זה מדהים אותי, כשאני מדברת על חמלה עצמית בקורסים ובקבוצות שאני מלמדת, נושא שעל פניו אפשר היה לחשוב שכולם ישמחו לאמץ ולחבק בשתי ידיים – כמה התנגדות הוא מעורר. כמה לא פשוט לנו. כמה לא מובן מאליו לנו. "רגע, רגע, רגע, לא כל כך מהר חמלה עצמית, בוא נראה קודם כל אם אני ראויה, אם אני ראוי; בוא נראה אם עשיתי א', ב', ג', ד'… אם הצלחתי או נכשלתי…" איך מיד קופץ לנו לראש ונהייה מאוד מאוד נוכח: "רגע, אבל לא הצלחתי ב- א', ב', ג', ד' ועוד יש לי גם את ההתמכרות הזאת וגם את השריטה הזו וגם שלשום חתכתי מוקדם מהעבודה ואתמול חתכתי מישהו בכביש והבוקר התפרצתי על הילד שלי…".

ברגע שמתחילים לדבר על חמלה עצמית, כאילו לוחצים על כפתור ולרבים מאתנו צפים ועולים במיידית כל הדברים שבגללם אנחנו, כביכול, לא ראויים לחמול על עצמנו. איזה מנגנון עמוק זה. השיפוט העצמי טבוע בנו כל כך עמוק, הוא הרגל כל כך עמוק של התודעה, שדבר ראשון התודעה מתקוממת שהולכים לקחת לה איזשהו הרגל. למרות שזה הרגל שגורם לנו כל כך הרבה ייסורים. בנוסף, זה אולי קצת מפחיד: מה אני אעשה בלי זה, מי אני אהיה בלי זה, איך בכלל חיים בעולם בלי שיפוט עצמי.

זה כל כך כמו טבע שני עבורנו, שלפעמים אנחנו אפילו לא מזהים שאנחנו שופטים את עצמנו. באחד הקורסים לימדתי על דיבור פנימי חומל ונדיב כלפי עצמנו, וניגשה אלי מישהי בסוף השיעור ואמרה:  "האמת, אני לא מתחברת לכל זה, לי אין דיבור פנימי לא-מיטיב; אני לא מכירה את הדבר הזה של ביקורת עצמית  או שיפוט עצמי". אמרתי לה שאני מאוד שמחה לשמוע, ואז והיא סיפרה לי שהיא בזוגיות מאוד לא מיטיבה והיא כבר מלא זמן רוצה לעזוב את הזוגיות הזאת ולא מצליחה בגלל שהיא מפחדת לפרק, ושהיא שונאת את עצמה על הפחד הזה. לא היה חיבור בין: "אני שונאת את עצמי על זה שיש לי פחד", לבין הזיהוי: "אה, זו חוויה של שיפוט עצמי".

זה אחד האופנים שאנחנו לא מרשים לעצמנו להיות אנושיים ולהגיד: יש לי פחד. אם חברה שלה הייתה באה אליה ואומרת לה: "אני מפחדת", לא משנה על מה, אני מתארת לעצמי שהיא הייתה אומרת לה: זה אנושי, זה טבעי, לכולנו יש פחדים, בואי נראה איך אני יכולה לתמוך בך שהפחד הזה לא ישתק אותך, לא יגרום לך להישאר במקום שלא טוב לך. אבל היא לא הייתה שופטת אותה או שונאת אותה על זה שיש בה פחד. ולרבים מאתנו יש משהו שאותו אנחנו לא מוכנים לקבל, שאנחנו חושבים שהוא לא בסדר, שאנחנו לא בסדר כי יש לנו את הדבר הזה. עד כדי לשנוא את הדבר, ולשנוא את עצמנו שיש בנו את זה.

יש לשיפוט העצמי ולדיבור הפנימי הלא-חומל גם מופעים הרבה יותר מעודנים. זה יכול להיות אפילו התחושה/האמונה שאני לא טובה מספיק. לא שאני לא טובה במשהו מסוים – לכל אחד ואחת מאתנו יש דברים שאנחנו טובות בהם יותר ודברים שאנחנו טובות בהם פחות וההכרה בזה היא הכרה חשובה, אבל אני לא מדברת על זה. אני מדברת על איזה משהו יותר עמוק, כמו איזו תבנית שמלווה אותנו, בשפה הדהרמית זה נקרא סנקארה, למשל "אני לא טובה מספיק": מה שאני אעשה, זה לא טוב מספיק; בין אם זה בהורות, בעבודה, או פשוט בלהיות בן אדם.

דיבור פנימי זה אחד המקומות שאנחנו מאוד יכולות ויכולים לשים לב, כשאנחנו מתחילות להביא מיינדפולנס לְמה עובר לנו בראש. כששברתי צלחת, כשפספסתי מדרגה ונפלתי, כששכחתי את המפתחות של האוטו איפשהו – מה עובר לנו בראש על עצמנו, מה אנחנו אומרים לעצמנו? לפעמים בדברים הכי טריוויאליים, הכי קטנים ויומיומיים, אנחנו אומרות לעצמנו: אוף, איזו מטומטמת, איזו גרועה…

תרגול המדיטציה הוא זמן נהדר לשים לב מה עובר לנו בראש, וכמה מזה זו נגטיביות שמופנית כלפי עצמנו; כמה מהזמן במדיטציה אנחנו אומרים לעצמנו: רק את לא מצליחה, כולם יושבים פה כל כך יפה כמו איזה בודהה, רק את, המחשבות שלך אול אוור דה פלייס; רק את כואב לך הגב, כל השאר יושבים כאילו הם נולדו בהודו; רק את לא מצליחה להבין איך שוטפים פה את הכלים, או: רק את נלחצת שתעמדי בתור וייגמר לך האוכל… וניחא אם זה נשאר ב"רק את", זה עוד עדיִן, אבל כשזה מצטרף ל: "ואת כזו דפוקה ואת תמיד כישלון ואת אף פעם לא מצליחה ובשום דבר לא הצלחת בעבר ולא תצליחי בעתיד ואין לךְ תקנה ואין לךָ סיכוי…" זמן התרגול של מדיטציה זו הזדמנות פז לראות את זה בפעולה.

קראתי לאחרונה על מחקר שנקרא "אפקט רוזנטל": ב-92' שני חוקרים עשו מחקר מאוד חשוב. הם ארגנו שתי קבוצות של מורים, הקבוצה הראשונה קיבלה ילדים מחוננים והקבוצה השנייה קיבלה ילדים בעלי צרכים מיוחדים. הם נתנו לשתי הקבוצות את אותו המבחן בדיוק והתוצאות לא היו מפתיעות: המורים לא נפלו מהכיסא שהילדים המחוננים הוציאו כמובן תוצאות מאוד מאוד טובות והילדים בקבוצה השנייה הוציאו תוצאות הרבה פחות טובות. רק מה, בשתי הקבוצות הילדים היו בדיוק עם אותו IQ! החוקרים 'עבדו' על המורים. אז איך קרה שהתוצאות היו כל כך שונות? התוצאות היו בהתאמה עם מה שהמורים האמינו שיש בקבוצות האלה.

אני חושבת שכולנו יודעים שאם נתייחס לילד שלנו כאל טמבל, הוא יצמח להיות טמבל, ואם נתייחס אליו או אליה כאל כישלון, ב-"את גרועה, את אף פעם לא מצליחה, את לא תהיי טובה" – אלה הילדים שיצמחו לנו. למילים יש המון כוח. ועל אחת כמה וכמה כשהן מופנות כלפי עצמנו.

האופן שאנחנו מדברים ומדברות לעצמנו הופך להיות הרגל. כל דבר שאנחנו חוזרים עליו שוב ושוב הופך להיות הרגל. וכשאנחנו חוזרים על משהו אנחנו נהיים טובים בו, אנחנו משתפרים. איך לומדים לנסוע על אופניים? איך לומדים לנגן על פסנתר? איך לומדים לעשות מדיטציה? עושים את זה שוב ושוב עד שנהיים יותר ויותר טובים בזה. אנחנו פיתחנו את המיומנות המצערת והטרגית לדבר אל עצמנו באופן שלילי. הפכנו את זה למשהו מאוד מורגל ואנחנו מאוד טובים בו בגלל שחזרנו על זה שוב ושוב, עשינו את זה לאורך כל חיינו. אנחנו חיים בחברה מאוד הישגית, שדוחפת אותנו להצליח ולא להיכשל, ובכלל מתייחסת אלינו במונחים של כישלון והצלחה. הפנמנו קולות חיצוניים שהפכו עם הזמן להיות קולות פנימיים, ועשינו את זה כל כך הרבה פעמים שנהיינו טובים בזה. זה הפך להרגל שקוף. אבל הבשורות הטובות הן שבאותו האופן אפשר גם לשנות את זה: על ידי חזרתיות של דיבור פנימי מיטיב וחומל.

דבר נוסף שאני שומעת לעיתים קרובות כשמדברים על הנושא הזה זה: "האם חמלה עצמית זה לא לוותר לעצמי?" כאילו האויב הכי גדול שלנו, יותר גרוע מרצח, זה "לוותר" לעצמנו. על הסקאלה בין בקצה אחד זה לוותר לעצמי ובקצה שני זה להיות מאוד נוקשה עם עצמי – רובנו בחברה המערבית חיים בקצה הנוקשה. אנחנו כל כך בקצה הנוקשה, שכשאנחנו קצת זזים לכיוון האמצע, אנחנו כבר בתחושה ש: "אני מוותרת לעצמי". לוותר לעצמי זה הרחק בקצה השני של הסקאלה, אנחנו בכלל לא מתקרבים לשם. פה זה רק אולי: "אני קצת נחמדה לעצמי, קצת לארג'ית עם עצמי, קצת נדיבה כלפי עצמי". אבל יחסית לקצה הנוקשה זה מרגיש כמו ויתור.

"אז מה זה אומר? אם אפשרתי לעצמי לאכול את כל השוקולד שרציתי הערב, אז עכשיו כל ערב אני ארד ככה על חפיסות שוקולד? כי כמו שההיא אמרה: אכלתי חמלתי, אכלתי חמלתי ונהייתי ככה שמנה… ואם אני לא ארצה לקום בבוקר למדיטציה? אם אני חומלת על עצמי, מה יגרום לי לקום? מה יגרום לי לתרגל? מה יניע אותי לצאת לעשות כושר? מה יגרום לי להיות נחמדה ולא להתפרץ על אנשים בהתפרצויות זעם? או לעשות משהו בחיים, להתפתח, ללמוד, לתרום…"

באמת מה? מה יהיה הדלק שיזין אותנו, יניע אותנו להתפתח, לשנות הרגלים לא בריאים, לעשות טוב לעצמנו ולאחרים, אם זה לא יהיה ההלקאה העצמית והשנאה העצמית והשיפוט? מה יכול להיות? אני שואלת אתכן ואתכם. יש לכן/ם רעיון?

אם אנחנו לא מונעים ומונעות משנאה עצמית (ושיפוט הוא סוג של שנאה) – אז אולי אפשר להחליף את הדלק המניע אותנו משנאה לאהבה.

אהבה לעצמנו. זה בטבע שלנו לרצות להשתפר, לרצות שיהיה לנו יותר טוב, לרצות שלסובבים אותנו יהיה יותר טוב, לרצות לצמוח, להתפתח. אנחנו נולדים עם שבב כזה, זה ב- DNA  שלנו. אנחנו לא צריכים להתאמץ בשביל זה. אנחנו לא צריכים לחשוש שאם נניח קצת את השוט נהפוך ל- Coach Potato, נשב כל היום מול הטלוויזיה ונאכל פרינגלס, או כל אחד והפנטזיות שלו. משהו יניע אותנו מחוץ לספה: אהבה לעצמנו.

דבר נוסף שהוא ב-DNA  שלנו זה הרצון לא לפגוע. אם התפרצתי על מישהו ואני אפסיק לייסר את עצמי על זה ולהגיד לעצמי איזה בן אדם נוראי אני – זה לא שמעכשיו אני בכיף שלי אתפרץ על כולם. אנחנו לא אוהבים לפגוע. משהו בנו חווה באופן העמוק ביותר את מה שהדהרמה קוראת לו "חוסר נפרדות" או "inter connectedness" עם אחרים. לא רק לבני אדם. יש לנו נוירוני-מראה, נכון? דברים שעשינו לא בכוונה (ואם התפרצנו זה היה לא בכוונת זדון לפגוע), לא הופכים להיות אסטרטגיית חיים, שאם אני רק אתן לעצמי רשות, אעשה אותם כל הזמן.

ממש השבוע אמרה לי מישהי שכבר הרבה שנים בתרגול: "לפני שהגעתי לתרגול, הייתי לילדים שלי מפלצת". זו מילה מאוד קשה להשתמש בה לעצמנו אבל היא אמרה: "אני כבר לא מייסרת את עצמי, אני  חומלת על עצמי. הייתי מי שהייתי, מי שיכולתי להיות, מה שידעתי אז, עם הכלים שהיו לי אז, והיום אני בן-אדם אחר". האם זה יועיל לילדים שלה שהיא תרגיש אשמה, שהיא תלקה את עצמה? לא. מועיל לילדים שלה שהיא בן-אדם אחר, בזכות התרגול, בזכות האהבה לעצמה והאהבה להם, בזכות הרצון הטבעי שיש בנו להיות אנשים טובים, לחוות הרמוניה, להיות בטוב ובשלום עם העולם ועם עצמנו.

איך מפתחות ומפתחים חמלה עצמית, אהבה עצמית או אמפתיה וקבלה לעצמנו? בפעם הבאה כשחשים מצוקה, למשל, אפשר לשים לב עד כמה אנחנו מרשים לעצמנו לחוש אותה, עד כמה אנחנו ידידותיים כלפי עצמנו כשאנחנו חווים קושי, או כשאנחנו חווים משהו שאנחנו מגדירים ככישלון? עד כמה הדיבור הפנימי שלנו הוא עדין, הוא לא במילים קשות? עד כמה אנחנו מוכנים לקבל צדדים באישיות שלנו שאנחנו פחות אוהבים?

אני אוהבת לקרוא מחקרים עכשוויים שיוצאים בקול תרועה ומגלים תגליות ממש עדכניות, ממש עכשיו יצא חם מהתנור, ואלה תובנות שהבודהה דיבר עליהן לפני 2500 שנה. אבל זה נחמד שדברים מתחברים. אז מחקרים מדברים על שלושה מרכיבים שעוזרים עם חמלה עצמית. אחד מהם זה מיינדפולנס, שמאפשר לאבחן מה קורה ועוזר להבחין בין הזדהות-יתר והצפה רגשית לבין התעלמות. כשאנחנו פוגשים ופוגשות קושי, או חוויה לא נעימה, אחד האופנים שאנחנו עלולות ועלולים לפגוש את החוויה היא להתכחש לה, לבטל אותה, להתעלם ממנה, להגיד: זה לא באמת קורה, אני לא באמת עצוב, אני לא מקנאה… תרגול מיינדפולנס עוזר לנו לקרוא לילד בשמו ולדעת מה קורה כשהוא קורה. ומצד שני מיינדפולנס עוזר לנו לא להתבחבש ולהתפלש בתוך הרגשות, לא להיות מוצפים בהזדהות-יתר.

המרכיב השני בנוסף למיינדפולנס זה kind-fullness, זו נדיבות, נדיבות כלפי עצמנו. זו היכולת לפגוש את עצמנו ומה שקורה לנו ללא ההלקאה העצמית המאוד מורגלת, ללא הביקורת העצמית האובססיבית. זה התרגול של לפגוש את עצמנו בלי לעשות לעצמנו שיימינג, בלי גינוי עצמי, אלא עם נדיבות. זה להיות החבר/ה הכי טוב/ה לעצמנו.

והמרכיב השלישי זו אנושיות משותפת,  common humanity , לעומת בידוד עצמי. זו היכולת לראות: אני אנושית, אני לא מושלמת, אני לא מושלם, יש בי גם את התכונות האלה או הצדדים האלה או הרגשות האלה. מותר לי להרגיש ככה, אני לא יוצאת דופן, זה אוניברסלי, זה נורמלי, אלה רגשות שלרבים יש. במקום להתייחס אל עצמנו כאל חריג/ה או כמישהו יוצא דופן לשלילה בתחום הזה.

ההבנה הזאת אולי יכולה לעזור לנו קצת לפתח יחס של חמלה עצמית; להפנות כלפי עצמנו חמלה בזמנים של קושי וגם בזמנים של טוב.

שמעתי, גם כן ממש השבוע, הגדרה שמאוד אהבתי מאחת החברות בקבוצה. בדיוק דיברנו על פחד שהיא חשה, והיא אמרה: "בשבילי חמלה עצמית זה לא לצפות מעצמי שלא יהיה לי עכשיו את הפחד הזה". לא לצפות מעצמנו שלא יהיה מה שקיים בנו ברגע זה – זו חמלה עצמית. שמה שקיים בי כרגע, אני מסכימה לו להיות, אני מאפשרת; אני אומרת זה בסדר, זה בסדר שעכשיו יש מה שיש.

חמלה עצמית בסופו של דבר לא מכוונת רק לעצמנו. הדהרמה לא תומכת בהפרדות של "עצמי" ו– "אחר". ההפרדה הזו לפי הדהרמה היא מלאכותית.

כמו שאמרה המורה במסורת הטיבטית פמה צ'ודרון: "הכול מתחיל בטוב-לב אוהב כלפי עצמנו, שבהמשך עם התרגול, הופך לטוב-לב אוהב כלפי האחרים".

כשאנחנו מתחילים למלא את עצמנו, להרוות את עצמנו, להטביע את עצמנו בתוך חמלה עצמית… עולה לי דימוי שהבודהה השתמש בו: אם אתם לוקחים בד לבן ושמים אותו בתוך צבע של בדים, כמו שצובעים בדים בהודו, למשל בצבע כחול – לאט לאט הצבע הכחול מתחיל להתפשט בבד הלבן, עד שכל הבד הלבן נהיה כחול. ככה לקחת את עצמנו ולשים את עצמנו בתוך אמבטיה של חמלה עצמית, ולאט לאט לתת לה להתפשט בכל האיברים ובכל התאים, מלמטה עד למעלה ומלמעלה עד למטה, עד שכל ה- being שלנו נהיה ספוג בחמלה עצמית. ואז כמו מזרקה, זה מתחיל להישפך החוצה. זה כבר לא יכול להיות מוכל רק בינינו לבין עצמנו; כמו ממטרה שמסתובבת 360 מעלות, גם החמלה כבר מתפשטת מסביבנו.

בחתימה האוטומטית באימייל שלי יש ציטוט של אימא תרזה שאומרת: "הבעיה עם העולם שאנחנו משרטטים את גבולות המשפחה קרוב מדי." ממש השבוע מישהי אמרה לי: "אני שוברת את הראש כבר כמה ימים ואני לא מצליחה להבין לְמה הכוונה". אני חושבת שזה מאוד רלוונטי לחמלה עצמית במובן הזה שאנחנו לא יכולים לתת מה שאנחנו מרגישים בחוסר, נכון? אנחנו יכולים לתת בשפע רק מה שאנחנו מרגישים שיש לנו שפע ממנו. כשאנחנו מתמלאים בחמלה כלפי עצמנו, אנחנו יכולים להתחיל להרחיב את גבולות המשפחה. אנחנו כבר פחות מאוימים מהשונה, מהאחר; אנחנו יותר בתחושת בית בתוך עצמנו ואז אנחנו כמו צב, שלאן שהוא לא הולך, הוא מרגיש בבית, כי הוא בבית. אז גם תחושת השייכות שלנו מתרחבת ולא נעצרת רק ב-אני ושלי והמשפחה שלי והעם שלי או המגדר שלי או האמונה שלי או הסנגהה שלי. כל העולם הוא הסנגהה שלנו.

יש סיפור על רבי ששאל את הלמידים שלו: איך יודעים מתי נגמר החושך והגיע אור הבוקר, הזמן החשוב לתפילת שחרית? אחד התלמידים ענה: כשאני רואה מרחוק עץ ואני יודע להבדיל אם זה חרוב או תאנה. הרבי אמר: לא בדיוק. תלמיד אחר ענה: כשאני רואה מרחוק יצור ואני יודע להבחין אם זו עז או כבשה. הרבי אמר: לא בדיוק. אמר תלמיד שלישי: כשאני יכול לראות את הקווים על כף היד שלי. ושוב הרבי חזר: לא בדיוק. אז אמרו לו התלמידים: אוקיי רבנו, תגיד לנו, איך יודעים מתי נגמר החושך והגיע האור? והרבי אמר: כשאני יכול להסתכל על כל גבר וכל אישה ולדעת שהוא אחי והיא אחותי, אני יודע שהגיע האור. עד אז יש חושך.

אז בהַשאלה אפשר להגיד: כאשר אנחנו נוכל להסתכל על עצמנו ככה, שאני אחותי אני אחי, או אני החבר או החברה הכי טובים שלי – זוהי חמלה עצמית.

יש כל מיני אופנים לתרגל חמלה לעצמנו. אחד האופנים שנתרגל היום זה על ידי משפטים שאנחנו מפנים כלפי עצמנו, שאנחנו אומרים בלב לעצמנו.

אפשר לשבת למדיטציה, ואני אגיד כמה משפטים שאתם מוזמנים ומוזמנות לחזור עליהם בלב, בשקט, ברכות כלפי עצמכם:

הלוואי שאהיה חופשי או חופשיה מסבל וכאב;

הלוואי שאדע שלווה;

אכפת לי מהכאב שלי;

הלוואי שאקבל את עצמי כפי שאני ברגע זה;

אפשר אולי לדמיין את עצמנו מסתכלים על עצמנו במראה, מסתכלים לעצמנו בעיניים, כשאנחנו אומרים לעצמנו את המשפטים האלה. אם קשה לנו הערב להפנות כלפי עצמנו את המשפטים האלה, אפשר אולי לדמיין דמות אוהבת, חומלת, מישהי או מישהו שמאמינים בנו, שאוהבים אותנו. זה יכול להיות מישהו שאולי פעם היכרנו, סבא או סבתא או גננת או מישהו כמו הבודהה, לראות אותם מסתכלים עלינו בעיניים חומלות, אוהבות ולשים את המשפטיםי האלה בפה שלהם:

הלוואי שאהיה חופשי או חופשיה מסבל וכאב;

הלוואי שאדע שלווה;

אכפת לי מהכאב שלי;

הלוואי שאקבל את עצמי כפי שאני ברגע זה…

אפשר לדמיין את עצמנו כשהיינו קטנים, ילד קטן או ילדה קטנה, לראות אותנו שמחים וצוחקים, גם אם אלה היו רגעים נדירים בילדות, להפנות את האיחולים האלה לאותה ילדה או לאותו ילד, אפשר לקרוא לעצמנו בשם חיבה:

הלוואי שאהיה חופשי או חופשיה מסבל וכאב;

הלוואי שאדע שלווה;

אכפת לי מהכאב שלי;

הלוואי שאקבל את עצמי כפי שאני ברגע זה…

ועוד אפשר ולהפנות כלפי הילד או הילדה בעדינות, חיבוק או הערכה, אהבה, ולהגיד:

זה לא אשמתךְ/זה לא אשמתךָ;

את ילדה טובה/אתה ילד טוב;

זה לא אשמתךָ, אתה ילד טוב/זה לא אשמתךְ, את ילדה טובה;

אם אפשר אולי להוסיף:

אני אוהבת אותך, אני אוהב אותך;

(בעדינות, רק אם זה מתאפשר).

 

בהדרגה ובעדינות אנחנו חוזרים שוב אלינו, כאן, בחדר, על הכרית או על הכיסא, ואולי נבטיח לעצמנו הבטחה ללא מילים, או עם מילים, שאהיה עם עצמי, שאוהב את עצמי, שאשתדל לא לנטוש את עצמי כשקשה לי, לא לנטוש את עצמי כשאני לא מצליח, כשאני לא מצליחה; שאני איתי, אני בעדי. אפשר לפנות לעצמנו בשם, עדיף בשם חיבה, להגיד: אני איתך.

ולדעת שאנחנו יכולים. אנחנו יכולים להיות במודעות למה חולף לנו בראש, לכל הפעמים שעולה בנו שיפוט, ואנחנו יכולים להחליף את השיפוט במילים טובות, במילים מעודדות, במילים סלחניות, מפרגנות, אוהבות.

להפנות כלפי עצמנו הערכה וטפיחה על השכם, על כל המאמצים שלנו, על זה שאנחנו כאן בריטריט, על הכנות, על האומץ, על הפתיחות, על ההשתדלות.

הלוואי שכל היצורים החיים יהיו בחופש מסבל וכאב וידעו שלווה;

הלוואי שכל היצורים החיים יקבלו את עצמם כפי שהם, וילמדו לאהוב את עצמם;

הלוואי שהתרגול שלנו יועיל וייטיב עם כל היצורים החיים

ויתרום לתנועה של התעוררות בכל היצורים החיים ואנחנו בתוכם.

 

מהעושה אל האין-עושה – ובחזרה

 

תמלול שיחה שנתתי במהלך ריטריט.

תמללה: אופיר איל

נושא השיחה הערב "מהעושֶה אל האין-עושֶה – ובחזרה". או: "מהעושָה אל האין-עושָה ובחזרה". המשפט אולי מעט אניגמטי, חידתי, אבל אני מקווה שהוא יתבהר בהמשך.

אני רוצה לפתוח בציטוט ששמעתי מהמורה ההודי שהיה חי ממש עד השנים האחרונות, ראמש בלסקאר, ציטוט שהוא נהג לייחס לבודהה, אם כי אני לא ראיתי אותו בשום טקסט. אם אני זוכרת נכון, ראיתי את הציטוט הזה תלוי אצלו על הקיר בסלון בבית כשלמדתי אצלו בבומביי. והמשפט אומר: מעשים נעשים, פעולות מתרחשות, אבל אין עושה שעושה אותן.

בריטריט יש לנו זמן מיוחד, שבו אפשר להפנות פנימה את המבט שלרוב באופן מורגל מופנה החוצה, ואז מתאפשרת חקירה.

חקירה של מה? בגדול, חקירה של מה שגורם לנו סבל, בשביל מה? בשביל שנוכל להפסיק לעשות אותו. וגם מה שגורם לנו שמחה, בשביל שנוכל לפתח ולטפל את מה שגורם לנו שמחה. אז בואו נחקור מה זה העניין הזה של העושה ללא עושה: האם יכולה להיות עשייה ללא עושה? האם העושה זהה לעשייה? האם האין-עושה מתבטא באי-עשייה? ומה פירוש שפעולות מתרחשות ומעשים נעשים אבל אין עושה שעושה אותן?

הדהרמה אומרת שזה שמתרחשת פעולה, לא יוצר פועל; זה שמתרחשת ראייה, לא יוצר רואה; זה שמתרחשת שמיעה, לא יוצר שומעת; זה שמתרחשת עשייה, לא יוצרת עושה. האני העושה, אהמקרה בסנסקריט, זה שלוקח בעלות על העשייה, על מה שמתרחש. כריסטופר טיטמוס קורא לזה: האני "שנוחת" על הפעולה (הראייה, השמיעה, החשיבה, המודעות וכולי). "The I 'lands' on the action".

למעשה, הדהרמה אומרת שעצם הפעולה לא מעיד על כך שיש מישהי או מישהו שעושה אותה.

מאחר שכל זה נשמע אולי מסובך, בואו ניוועץ בנאגארג'ונה, שייפשט לנו את הדברים, בעזרת ספר מקסים שתרגם וערך ד"ר אביתר שולמן (שירת השורש של דרך האמצע). נגארג'ונה היה מורה מבריק במאה השנייה בהודו, והוא מתייחס הרבה לנושאים האלה. למשל הוא אומר – אני קוראת מתוך אמצע של כמה דברים שלו –

"כיצד ייתכן כי 'המתנועע נע', כל עוד מתנועע חסר תנועה לא ייתכן?"

זאת אומרת, איך יכול להיות שמישהו זז וגם בו-זמנית חסר תנועה. זה לא הגיוני, זה אוקסימורון, זה לא אפשרי.

"תנועה אינה מתחילה במה שנע בעבר;

תנועה אינה מתחילה במה שטרם נע;

תנועה אינה מתחילה במתנועע –  היכן מתחילים לנוע?

…לא הגיוני שהתנועה זהה למתנועע,

לא הגיוני שהתנועה נפרדת מהמתנועע.

אם התנועה זהה למתנועע, תנבע התוצאה של אחדות הפועל והפעולה",

מצד שני, אם התנועה לא זהה למתנועע, אם תנועה ומתנועע הם שני דברים נפרדים –

"תהיה תנועה ללא מתנועע ויהיה מתנועע ללא תנועה".

לפני שנים חייתי באשראם שהיה מוקדש ליוגה ומדיטציה וחיים רוחניים, כמו במנזר, אבל היה לנו גורו. כשהצטרפתי לאשראם זו הייתה קהילה של כמה מאות אנשים ומאוד מאוד התלהבתי, מאוד נמשכתי והתלהבתי והייתי כולי בתוך העניין, היו שם אנשים מדהימים והמקום היה יפהפייה: בנין על גבעה בתוך חורש ולרגלי הגבעה היה אגם וכל היערות מסביב היו מחליפים צבעים בסתיו, פשוט היה מקום מקסים ואנשים מקסימים. אבל לא הרגשתי שאני מתחברת לגורו. אגב, זה אותו גורו שלימים ייתן לי את השם סנדיה, הרי לא נולדתי עם שם הודי, ובהמשך מאוד התחברתי אליו, אבל בשנה הראשונה חשתי, אתם יודעים, אני ישראלית, מה זה כל ההשתחוויות האלה, מה זה ה- devotion הזה, זה לא בשבילי… הא, הא, הא, אירוניות הגורל; אחר כך זה היה מאוד בשבילי: התמסרתי לגמרי, וזו הייתה אחת החוויות הרוחניות הכי משמעותית בחיי.

כל שבוע היה מפגש של הקהילה עם הגורו, והוא יושב על במה ונותן שיחת דהרמה ואפשר היה לעלות ולשאול אותו שאלות. אז עליתי ואמרתי לו:

"תראה, אני באמת אוהבת את המקום הזה מאוד, אני אוהבת מאוד את האנשים. אני חושבת שזה מקום מדהים, אבל יש לי בעיה אחת קטנה, אני לא אוהבת אותך".

התשובה שלו הייתה מאוד מרשימה. הוא אמר: "אם את אוהבת את האשראם, אם את אוהבת את היצירה הזו, את האנשים, את המקום, את הקהילה, את הלימוד, אז כל זה חלק ממני. אם את אוהבת את כל זה, אז מבחינתי את אוהבת אותי".

"אולי", הוא אמר, "את רואה אנשים אחרים שמסתכלים עלי בצורה מסוימת, עם עיניים כאלה ועושים כל מיני השתחוויות ומדברים עלי באיזשהו אופן ואז את חושבת: אני לא כמוהם, אז כנראה שאני לא אוהבת. אבל", הוא אמר, "שיווה והריקוד שלו הם אחד. והאשרם והקהילה הזאת הם הריקוד שלי".

במסורת ההודית יש אייקון מאוד מפורסם – שיווה נטראז'. שיווה הוא אחד האלים במסורת ההודית ושיווה נטארז' זה שיווה הרוקד, אולי אתם מכירים את הפסל, יש לו כמה זרועות, ובכל יד הוא מחזיק כל מיני סמלים, סימבולים שונים, ויש מסביבו עיגול של אש, והוא עומד עם רגל אחת באוויר במודרה של ריקוד, והרגל השנייה עומדת על שד או גמד שלפי חלק מהפרשנויות מסמל את האגו. זהו ריקוד הניצחון של שיווה, ריקוד ניצחון-הרוח על האגו. אז הגורו השתמש בדימוי הזה כשאמר: "שיווה והריקוד שלו הם אחד".

אי אפשר להפריד בין הרוקדת לריקוד, נכון? כי כשהריקוד מסתיים, איפה אז הרוקדת? האם הריקוד מגדיר את הרוקדת? האם הריקוד מייצר רקדנית? ואם הוא מייצר רקדנית, איפה היא הייתה לפני שהתחיל הריקוד? ואיפה הרקדנית כשנגמר הריקוד? האם הרקדנית עדיין רקדנית כשהריקוד מסתיים? האם הרוקדת הייתה רוקדת לפני שהתחיל הריקוד? ומי תהיה הרוקדת כשהריקוד יסתיים?

וגם כאן בריטריט למשל, אנחנו יושבים פה באולם, עוד מעט יצלצל הפעמון ואנחנו נקום, נעמוד, נצא, נלך. איפה אז תהיה היושבת? לאן תיעלם היושבת? וכשנגמור ללכת, נחזור לכאן, ושוב נתיישב – איפה יהיה ההולך? לאן נעלם ההולך? או אולי ההולך, ההולכת, נמצאת כזרע של פוטנציאל ביושבת, והיושבת כזרע של פוטנציאל בהולכת? אבל אז מה עם השוכבת? והעומדת? והמתכופפת? והמתיישרת? איפה הן? איפה הן כולן ברגע זה?

ואם למשל עכשיו אני מזיזה את היד… אני אומרת:" אני מזיזה את היד", כי הדיבור מחייב שימוש במילים למען הנוחות; אם כל פעם שנרצה להגיד "אני" נצטרך להגיד "חמשת המצרפים וארבעת האלמנטים שמוחזקים ביחד על ידי היאחזות וכולי" – לא נספיק שום דבר בחיים. אז יש קונבנציה, הבודהה אמר שיש שלוש סיבות להשתמש במילה "אני" ואחת מהן זו קונבנציה, מוסכמה, מתוך נוחות אנחנו אומרים "אני", "אנחנו".

אבל מה יש כאן בעצם? יש כאן יד זזה ויש כאן תנועה. האם באמת יש כאן יד? גם "יד" זו קונבנציה. יש כאן מצבור של עצמות ובשר ועור וגידים, ובמבט יותר מקרוב יש כאן מצבור של אטומים ואלקטרונים שהפיזיקה הקוונטית אומרת שגם הם מתפרקים לאנרגיה.

וכשהתנועה של היד נעצרת, איפה התנועה? לאן נעלמה התנועה? וכשהיד במנוחה אז אין יד שמתנועעת, וכשהיד מתנועעת אין יד במנוחה. אז שוב השאלה: האם התנועה ומה שנע, הם אחד או הם נפרדים? וכמו שנאגארג'ונה אמר (אני עושה פרפראזה): כיצד ייתכן מתנועע שמפסיק לנוע – וכשהוא מפסיק לנוע אז הוא כבר לא "המתנועע" – כל עוד מתנועע חסר תנועה לא אפשרי? כל עוד מתנועע חסר תנועה לא ייתכן, כיצד ייתכן מתנועע שמפסיק לנוע? לא הגיוני שהתנועה זהה למתנועע. לא הגיוני שהתנועה נפרדת מהמתנועע.

אז איך נראית עשייה ללא עושָה? איך זה מרגיש לעשות עשייה ללא עושה? מה מאפיין עשייה ללא עושה?

חשוב לי להבהיר שעשייה ללא עושה זה לא אומר לא לעשות כלום! זאת הבנה שגויה של עשייה ללא עושה. להפך, אפשר לעשות הרבה יותר – והעולם מלא בדוגמאות מעוררות השראה – כשהעשייה היא ללא אגו, ללא "אני" ו"שלי".

אפשר ללמוד לזהות זמנים, רגעים, שבהם העושָה או העושּה, פחות מוצקים, פחות נוכחים, פחות מגובשים. אפשר להתחיל בלנסות לזהות ולהכיר רגעים בהם תחושת העושָה או העושֶה מאוד מורגשים, מאוד מוצקים, מאוד נוכחים. יש לכם רעיון מתי? באיזה זמנים יש תחושת אני מאוד חזקה ונוכחת?

זה לרוב כשיש סטרס, פחדים, כעסים. ככל שתחושת האני יותר נוכחת – יש שם פחות זרימה, פחות ספונטניות, פחות הנאה. אפשר לחשוב על זמנים שקל לנו וכיף לנו, למשל בחופשות. הרבה פעמים אנשים מתארים חופשה כמשהו שהיה מאוד אוורירי וקליל וכיפי וזה מעניין לשים לב שבזמני חופשות, דווקא האני העושה הרגיל, הקבוע, של חיי היומיום, של המטלות ושל הצריך והחייבים להספיק והטרדות והספקות וההרגלים, בזמן חופשה כל זה לא קיים. משהו בתחושת האני פחות נוכח ומתאפשרות יותר קלות, יותר קלילות, יותר שמחה. אני חושבת שזה נורא חשוב שנְתרגל וניתרגל לזהות רגעים כאלה כי יש במוח שלנו משהו שנקרא Negative bias, יש לו הטיה לשליליות, נטייה יותר להתפקס על הרגעים שרע לנו, שחסר לנו, שצריך לעשות לגביהם משהו, ואנחנו הרבה פעמים מפספסים רגעים של שמחה, של הנאה, של שלווה. הרגעים האלה פחות נרשמים בתודעה.

חשוב שנְתָרגל לשים לב אליהם. שיירשמו בתודעה. כמו שפעם היו אומרים, בתור תרגיל:  תשימו לב מעכשיו לפולקסוואגן חיפושית צהובה (פעם עוד היו כאלה, זה מסגיר את הגיל שלי…). ופתאום, מתחילים לראות מלא כאלה. אז אם נחליט, כתרגיל, לשים לב למצבים נעימים, לרגעים שמחים, זה ינכיח אותם. הבודהה הציע לסחוט את טיפות הדבש מהרגעים האלה. ואני בטוחה שיש לנו מלא רגעים כאלה בחיי היומיום, רק איכשהו הם לא נרשמים, אנחנו מדלגים מעליהם בתודעה ואנחנו מפספסים טווח שלם של איכויות שקיימות בחיים שלנו, איכויות של הנאה, של שמחה, של חופש.

אתמול נסעתי על כביש 6 ומרחוק ראיתי לאורך הגדר-בטון שבצד ימין מכונית של כביש 6, כתום-לבן כזה, והנחתי שהם בודקים מהירויות של נהגים ואכן התנועה קצת האטה, אבל כשהתקרבתי לשם ראיתי שבשולי הכביש הולך לו עייר קטן והמכונית של כביש 6 ליוותה אותו, אולי דאגה לו ושמרה שהוא לא ייפגע ורצתה לעזור לו לצאת ביציאה הראשונה או אני לא יודעת מה, אבל זה היה כל כך מפתיע שלשנייה הרגשתי כאילו בועה קטנה של אושר התפוצצה לי בלב. זה היה כל כך משמח לראות עייר באמצע החיים ואת המכונית של כביש 6 דואגת לו. כשאנחנו מתחילים לשים לב לרגעים האלה, אנחנו מתחילים לחוש באופן חוויתי איך מתרחשת עשייה ללא עושה, ללא מישהו או מישהי שלוקחים על העשייה הזו בעלות, בלי שהאני ינחת על הסיטואציה.

עשייה ללא עושה הרבה פעמים תאופיין בחוסר מאמץ, בתחושה שזו חוויה נעימה שיש בה קלילות, שלווה, הנאה, ספונטניות. כמו לפעמים בשחייה או בריצה או בריקוד או כשעושים אהבה או כששומעים מוזיקה או בשעת משחק. כאילו הפעולה עצמה משתלטת. הפעולה takes over  והיא הופכת להיות כאילו היא מתרחשת מאליה, מתרחשת מעצמה. ומי שעושה אותה נעלמת.

אין לי ספק שכולנו מכירים את החוויה: אלה רגעים של שלווה, של חיבור, של שמחה, של הרמוניה.

אני חשה כמעט כל ערב את התחושות האלה כשענת הבת זוג שלי ואני יוצאות עם הכלבה לטיול, וכל חבורת החתולים שלנו מצטרפת. אנחנו עברנו לבית הזה רק לפני חצי שנה וירשנו מהקודמת חבורה של חתולים על המרפסת, שלל מגוון, גדולים וקטנים, דני הזכר השחור הגדול, ויש את הקטנצ'יק הכתום הצפצפן, ועוד זוג, אימא ובן, חנה ושייקה, שחורים לבנים, ועוד אחת אפורה, אפורי קוראים לה, ואימא של אפורי, שאין שם, ושלג הזכר הלבן, וכל החבורה העליזה והססגונית הזו יוצאת אחרינו ברחובות, רצה אחרינו, אלה רצים לכאן, אלה רצים לשם, מרחרחים וקופצים אחד על השני, משחקים ומתרוצצים בהמולה גדולה. רחוב אחרי רחוב עושים איתנו סיבוב ואני כל פעם מתפלאת – מה יש להם לצאת ככה עם הכלבה, (שהיא פחות או יותר בגודל של החתול הגדול), מה יש להם לצאת אתנו לטיול, ערב, ערב? זה מרגיש לי כמו גן ילדים, שהגננת אומרת: ילדים, עכשיו יוצאים לטיול, קחו את התיקים, שימו כובעים, תתחלקו לזוגות וקדימה. אז ככה כל המשפחה הקטנה הזו, ערב ערב. וזו חוויה מאוד של שמחה, של שעשוע ושל פליאה. אז כשאנחנו חווים רגעים כאלה אנחנו יכולים לעצור רגע, תוך כדי ולשאול: איפה פה העושה? איפה פה ההולכת?

אבל גם אין צורך להתאהב ברעיון של אין-עושה. "יש עושה" זה רעיון, קונספט, זו לא המציאות; "אין עושה" זה גם כן רעיון, גם כן קונספט. מה שיש זה מה שקורה ברגע זה בלבד, רגע אחרי רגע. כל השאר זה סיפורים על. אנחנו כולנו story tellers (מספרי סיפורים) מעולים. וטוב להיות מודעים לסיפור שמתרחש – וגם עליו לא לקחת בעלות, לא להזדהות איתו, ולא לשפוט ולהלקות את עצמנו בגללו – שזה גם סוג של הזדהות.

אז אם שניהם רעיונות ולא מה שקורה – לאיזה צורך דנו בזה בכלל?

כי מה שחשוב בכל הדיון הזה, ושוב נחזור לנגארג'ונה, והוא אומר:

"כאשר דועכים אני ושלי [האני העושה] –   ההיאחזות נכחדת".

הדבר החשוב בכל החקירה הזו זו הכחדת, או הפחתת, ההיאחזות. כי זו המטרה של הדהרמה, להפחית את האי- נחת, את הסבל. והבסיס לכל צורה וסוג של סבל – על פי הבודהה – זו היאחזות. כך שהחשיבות או התרומה של כל החקירה של העושה והלא עושה היא בהבנה המשחררת. זה לא עוד רעיון לאמץ, לא עוד קונספט לשים לנו כמטרה לחתור אליה, כעוד הישג להתהדר בו. כי אז, אם אנחנו נאחזים ברעיון הזה, אנחנו שוב במעגל האי- נחת, הדוקהה. החשיבות של החקירה הזו היא ההבנה המשחררת, ומתוך ההבנה הזאת יכולה לנבוע ידיעה ישירה שמאפשרת לתנועה של הרפיה ושחרור מההיאחזות ב"אני" וב"שלי". מה שמאפשר יותר קלילות, יותר שמחה ויותר חופש בחיים. מה שמאפשר לכוח החיים לנוע בתוך הפעולות, ושהפעולות ינבעו מתוך כוח החיים, בהרמוניה עם תנועת החיים עצמה. ואז הפעולות מרגישות כמו ריקוד. אין בהן מאמץ, אין בהן הפרדה בין העושָה לפעולה.

יש במסורת סיפור על תלמידה שבאה למאסטרית, למורה שלה, ושאלה אותה: "מה הוא המצב לפני ההארה"? המאסטרית ענתה: "ההר הוא הר, הנהר הוא נהר והעץ הוא עץ". אמרה התלמידה: "וואו, ומה קורה בזמן ההארה"? ענתה לה המאסטרית: "ההר אינו הר עוד, הנהר אינו נהר עוד, והעץ אינו עץ עוד". הסתקרנה התלמידה ושאלה: "ומה קורה אחרי ההארה?" ענתה לה המורה: " ההר הוא שוב הר, הנהר הוא שוב נהר, העץ הוא שוב עץ".

כשאנחנו מרפים מהרעיון של יש אני עושה ומהרעיון של אין אני עושה, כשאנחנו מרפים משניהם, מהסיפור על מה שקורה – לטובת המפגש האותנטי, הבלתי אמצעי עם מה שקורה, רגע אחרי רגע, נפתח מרחב עצום, עצום כמו השמים בליל כוכבים בסיני, ובמרחב בעצום הזה, שהוא לא חיצוני והוא לא פנימי, מתרחשת תנועת החיים. כי מה נע? תנועת החיים. מה מניע? תנועת החיים. וכאשר אין היאחזות בתודעה ברעיון או ברעיונות על החיים, אז החיים זורמים דרכנו ובנו, בחופש מוחלט, כמו נחל קטן שמפכה ומבעבע ושוקק וצוהל, מלא חיות ואנרגיה ושמחה.

אני רוצה לסיים עם שיר שבשבילי ממש מסמל עשייה ללא עושָה,

של אווה קילפי בתרגום של רמי סערי.

בלכתי לישון עולה על דעתי:
מחר אחמם את הסאונה,
איטיב עם עצמי,
אוליך, אשחה, ארחץ,
אזמין את עצמי לתה ערב,
אדובב את עצמי בחיבה ובלהט,
אשבח: אישה קטנה ואמיצה שכמותך,
אני בוטחת בך.

 

אני מזמינה אותנו במהלך הרטריט להפנות כלפי עצמנו ולשבח את השבח הזה:

איש קטן ואמיץ שכמותך, אני בוטח בך; אישה קטנה ואמיצה שכמותך, אני בוטחת בך.

 

 

צידה לדרך במסע פנימה

מאמר שני

בימנו, בתרבות המודרנית המורכבת והמתוחכמת, נראה שבלתי נמנע מלשאול את עצמנו באיזשהו שלב בחיים: מה זה אומר להיות בנאדם?

ברגע כלשהו בחיים, בלי קשר לגיל הביולוגי, עולה השאלה הזאת שהיא תנועתו של לב שמתעורר, או מסתקרן, שאומר: חייב להיות עוד משהו בחיים, בטוח שיש עוד משהו מעבר ללכת לעבודה, להרוויח מספיק כסף כדי להרגיש ביטחון, לגלות אולי שלא משנה כמה כסף עושים – הביטחון כל הזמן מתרחק כמו פאטה מורגאנה, לצפות לסופי שבוע ולחופשות המזדמנות, לצפות לילדים ואז לצפות לנכדים ואז לצפות לפנסיה…

לפעמים משהו מנקר בתוכנו ואומר: האם זה כל מה שיש? או אולי יש משהו שאני לא יודע/ת עליו? שלא נגעתי בו עדיין?

האם זה כל מי שאני? החלקים המוכרים, חלקם אהובים וחלקם אהובים פחות, אבל האם זה כל מי שאני וכל מי שאהיה בחיים?

אפשר לדבר על שלושה סוגים של ידע: יש מה שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים. רובנו נוכל להצביע בקלות על רשימה ארוכה של דברים שאנחנו יודעים: קרוא וכתוב (מן הסתם מי שקורא/ת מאמר זה ברגע זה), לרכוב על אופניים או לנהוג במכונית, לשיר, לנגן, לשפשף גלעיני משמש ולהפוך אותם למשרוקית.

יש ידע שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים: אני יודעת שאני לא יודעת סינית או להטיס מטוס קל. גם לנהוג בטרקטור כבר השתכח ממני.

ויש ידע שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים.

מהו הידע הזה?

אנחנו לא יודעים.

אבל לפעמים משהו בנו, היכנשהו עמוק בתוכנו, אולי מופיע בחלומות בלילה, או איזו תחושה בירכתי הלב או התודעה בעירות, שאומרת: אולי יש משהו שאני לא יודעת שאני לא יודעת, אבל עדיין אני כמהה אליו.

איך זה ייתכן? איך אפשר לכמוה אל משהו שאנחנו לא יודעים?

תרגול המדיטציה מזמין אותנו להפנות את המבט פנימה, אל עולמנו הפנימי. התרגול מאפשר למבט להיות צלול. כמו כוס מים שכאשר משקשקים אותה – העכירות מציפה את הכוס וקשה לראות בעדה. אך אם מניחים אותה בשקט לזמן מה – העכירות שוקעת, המים הופכים צלולים ואפשר לראות בעדם.

תרגול המדיטציה הוא מסע פנימה.

לקראת יציאה למסעות יש להצטייד. במסע במרחב מצטיידים בתרמיל, מימיה ו-Waze, למסע בזמן כל אדם בר-דעת יודע שהפריט החשוב ביותר לקחת זו מגבת (ע"ע מדריך הטרמפיסט לגלקסיה).

במה להצטייד לקראת המסע פנימה?

אני רוצה להציע שלוש איכויות שיכולות לתמוך בנו במפגש עם עולמנו הפנימי. שלוש חברות שהן כמו שלושת עמודי המקדש, או שלוש הכוהנות הגדולות שאותן אנחנו לוקחים איתנו לתמיכה במפגש הזה, שלפעמים הוא לא קל ולא פשוט, וצריך אומץ ורצון כן לפגוש.

החברה הראשונה, הכוהנת הגדולה הראשונה, היא מיינדפולנס.

מהו מיינדפולנס? בעברית מתרגמים אותו ל'קשיבות', אך מדובר בהרבה יותר מכך. זוהי בהירות לא-שיפוטית לגבי המתרחש. היכולת להבחין, לזהות ולתת שם לתחושות גופניות, לרגשות ולמחשבות, כפי שהם מתרחשים רגע אחרי רגע. המסורת ממשילה את התודעה לחיית פרא משתוללת שכדי להשקיט אותה יש לקשור אותה לעמוד או ליתד וכך היא אט אט נרגעת, ואט אט נשכבת ליד העמוד ומגרגרת. העמוד הזה הוא המשל למיינדפולנס – עוגן של יציבות, שמאפשר לספינת התודעה המיטלטלת לעגון בחוף מבטחים.

החברה השנייה זו יציבות.

יציבות זו היכולת לשבת ולהכיל את הרגשות כמו הר. יציב, שקט, מכיל. בכל רגע נתון אפשר לעצור רגע ולנשום עמוק. אפשר למצוא בתוך הכאוס הפנימי את 'עין הסערה' – את המקום השקט והמודע שבתוכנו, שמתבונן בכל ההתרחשות אבל אינו מושפע ממנה. המסורת ממשילה את היציבות לראי – הראי אינו מושפע מהאובייקט המשתקף בו, כשמשתקף בו אובייקט מכוער הוא אינו הופך מכוער וכשמשתקף בו אובייקט יפה הוא אינו הופך יפה. הוא נשאר נקי, צלול ובלתי מוטה. היציבות מאפשרת לנו לפתח מיכל פנימי רחב דיו כדי לפגוש ולהכיל את כל מה שעולה.

החברה השלישית זו תבונה.

הגישה הבודהיסטית מגדירה 'תבונה' באופן מעט שונה מהגדרתה בגישה המערבית. אין הכוונה לידע או מידע או השכלה, כשם ש'בורות' בבודהיזם אינה היעדר ידע והשכלה. במסורת הבודהיסטית תבונה היא אינסייט, תובנה, ידיעה עמוקה, חווייתית, העולה ממעמקי הווייתנו ולא משכלנו. זוהי ידיעה משחררת. תובנה מובילה תמיד להבנה עמוקה יותר של החיים, של הדברים ושל עצמנו. היא מביאה לטרנספורמציה, לשינוי, היא מבעבעת ועולה מתוך מקום עמוק בתוכנו, אחרי שהסכמנו להשיל שכבות של התגוננות, הימנעות ושיפוטיות ופגשנו את עצמנו, עם חמלה.

המסע פנימה לעולמנו הפנימי הוא מסע מרגש, מעורר, מלהיב – ומאתגר.

שלוש האיכויות הללו – מיינדפולנס, יציבות ותבונה –  יכולות לשמש לנו בנות-לוויה נאמנות לאורכו של המסע, הן תומכות בו וגם מתפתחות בו באופן טבעי וספונטני.

במדיטציה התודעה נהיית יותר ויותר צלולה, ויש אפשרות אמיתית ומוחשית לקבל תשובות לדברים שהלב מחפש וכמה אליהם.

 

המאמר התפרסם גם באתר 'אלכסון'. לקריאה נא לחצו כאן.

 

הריקוד הנפלא של החיים

לעלון 'תובנה' ראש השנה 2011

הריקוד הנפלא
כל רגע הוא התחלה חדשה. כל רגע נדון לבראשיתיות נצחית. כל רגע הוא התרחשות בראשיתית חדשה, לא צפויה. מה יוליד הרגע הבא? מי אני אהיה ברגע הבא?
כמה מפתיעים, מרתקים ומסעירים הם החיים כשהם נחווים ככה!
ללא אכזבות, ללא ציפיות שלא התממשו: רק עכשיו. עכשיו. עכשיו.
כל רגע חדש, מסקרן, מפתיע. כל רגע הוא מפגש עם הלא-ידוע, הבלתי צפוי.

כל רגע הוא רגע חדש עבור התודעה הצלולה. מה המילה הבאה שתצא לי מהפה? מה המשפט הבא שייכתב לי מהעט? כל כך לא צפוי. כל כך מסקרן. אני יכולה לתכנן, אבל מה זה קשור למציאות. המציאות תבטא את עצמה בדרכה העצמאית, החופשייה, היצירתית. אפשר לסבול מזה ואפשר לצפות בזה בהנאה וסקרנות.

תנסו את זה במדיטציה הבאה, אם בא לכן/ם: לשבת בלי לעשות כלום, בלי לכוון את תשומת הלב לשום דבר מסוים, רק לשבת בציפייה סקרנית ומתעניינת: מה הדבר הבא שיקרה? מה יעלה? מחשבה? תחושה? צליל? ומה הדבר הבא שאחריו? והדבר הבא?… עכשיו. עכשיו. עכשיו.

גם מחוץ לתרגול הפורמלי אני צופה לפעמים בהשתאות ובסקרנות: איך המכלול הזה, ההתרחשות הזאת שאני קוראת לה 'סנדיה' עומדת להתנהל ברגע הבא. מה הדבר הבא שהיא תעשה? לאן היא תלך, מה היא תגיד? איזה רצון או מאוויים יופיעו? מה יהיה המצב-רוח הבא? איך תתנהל האינטראקציה הבינאישית הבאה?

מצבור התחושות, התפיסות והמחשבות שאני קוראת לו "אני"', מתנהל באשליה של מרחב, ומתקשר עם מצבורים "אחרים", שאינם "אני". איזו התרחשות מעניינת! מה הדבר הבא שיתרחש? מה המילים הבאות שייאמרו? האם תופיע אהבה, או יופיע כעס או תופיע שמחה? איזו הפתעה חדשה וטרייה מחכה לי ברגע הבא? והנה ההפתעה הגיעה, היא כבר כאן. ההתנהלות מתנהלת, ההתרחשות מתרחשת, החיים מבטאים את עצמם במלוא יופיים.

בוקר. יקיצה. המחשבה הראשונה שמופיעה, לפני שאני פוקחת עיניים, היא מחשבה של "אני". ועם המחשבה הראשונה מופיעים המבנים כולם – מופיעים אני והעולם. אחר כך, במשך כל היום, כל רגע ורגע, מופיעים המבנים עם המחשבה הראשונה, וקורסים או נעלמים או מתפוגגים עם היעלמותה. ומופיעים שוב עם המחשבה הראשונה.

כל מחשבה היא מחשבה ראשונה. כל חוויה היא חוויה ראשונה. כל רגע הוא רגע בראשיתי. אין דבר אחר. שום דבר לא יכול להתחיל שוב מההתחלה כי הוא מעולם לא המשיך לשום מקום. הוא מתרחש, מתהווה, חדש, טרי, חד-פעמי, ברגע הזה. וברגע הזה. וברגע הזה. הווה נצחי.
למעשה, גם ההווה הוא אשליה. אנחנו יושבים על קצה חודה של מחט, ומה שאנחנו קוראים לו 'רגע ההווה' הוא פיקציה כמו הנקודה הגיאומטרית. אני לא מספיקה לומר: "עכ-שיו!" – והופ! הוא הפך לעבר.

לפעמים אפשר לראות בסלואו מושן את התהליך הזה קורה: קריסת והופעת המבנים – הפנימיים והחיצוניים כביכול, שאינם לא פנימיים ולא חיצוניים כי אין פנימי וחיצוני. קורסים ומופיעים, ואיתם מופיעים העולם והזמן ואני.
אלה הם המבנים שהעצמי יוצר בדי עמל כדי לעשות סדר וארגון בעולם, כדי למעשה לברוא, לכונן ולשמר את העולם הזה ואת עצמו.

יש לפעמים רגעים או פרקי זמן שבהם המבנים הרגילים, המוכרים, מתפוגגים קצת, מתרופפים, מאבדים את אחיזתם. בחוויה שלי זה קורה בעיקר בריטריטים, אבל לפעמים זה עשוי לקרות בזמן עשיית אהבה, או בתוך המים בים, או במרחבי המדבר או בטבע, או בזמן הקשבה למוזיקה או בשעת משחק. בכל אותם רגעים, נדירים יותר או פחות, שבהם המבנים הרגילים מתמוטטים, מה שנחשף "מתחתיהם" הוא "רגע" נטול זמן ומרחב, בראשיתי לנצח, מלא אנרגיה שְמֵחה.

ואז למשל, במפגש עם העץ שלפני, העכביש שמטפס לי על הרגל, הנוצה הירוקה שעל תלולית הנמלים, הישבן הכואב – אין עץ, ואין עכביש, ואין נוצה. אין ישבן ואין אני. יש רק את הריקוד הנפלא של החיים, שבו גם המבנים וגם הלא-מבנים הם הדרך של החיים לבטא את עצמם ביצירתיות חופשיה ומאושרת.

ציור: דיאנה מורטון

להתאמן במוות – להתאמן בחֵירות

"מוות", תצלום: קרייג ווייטהד

באפוס ההודי העתיק המהאבהאראטה (Mahabharata) נשאל הגיבור על ידי יצור מסתורי – שבהמשך יתגלה כאל המוות בכיר האלים – מהו הפלא הגדול בתבל.

הגיבור עונה שהפלא הגדול מכל פלאי העולם הוא שמכל עבר אנחנו מוקפים בעדויות לנוכחותו של המוות, ועדיין חיים כאילו נחייה לנצח.

הסיפור הזה ממחיש שלא רק בתרבות המודרנית, המקדשת את הדחקת המוות, אלא כבר בתרבויות מוקדמות, כמו זו של הודו, הייתה נוכחת סוגיית הכחשת המוות מול הישרת מבט אליה.

להישיר מבט אל המוות – אל עובדת מותנו אנו או מותם של היקרים לנו – הוא לא דבר קל. שני הנעלמים בסיפור הזה הם הזמן והאופן (מתי ואיך) – אבל ישנה ודאות אחת ברורה וחותכת שאין לחמוק ממנה: ודאות מותנו. אנחנו יכולים להעביר חיים שלמים בהתכחשות לו – והוא עדיין יגיע, אכזרי או רחום, קוצר או גואל, תלוי בנקודת מבטנו.

במסורת הבודהיסטית יש גישות הרואות בהרהור על המוות כתרגול החשוב ביותר שנעשה במהלך חיינו. לקראת מותו אמר הבודהא:

"מכל העקבות
טביעת רגלו של הפיל היא הגדולה ביותר;
מכל המחשבות
ההגות במוות היא הנעלה ביותר."

לא רק המסורת הבודהיסטית מאיצה בנו להסכים להרהר במוות. המורה השמאני דון חואן, שקרלוס קסטניידה הנציח את משנתו בספרים רבים, מלמד שהמוות יכול להיות יועץ כביר: הוא יושב על כתפנו השמאלית ומזכיר לנו את עובדת זמננו הקצוב והמוגבל. בכך הוא מעניק פרספקטיבה מיטיבה ודחיפות לאירועי חיינו. דון חואן ממליץ לנו לפנות אל המוות, אל מותנו שלנו, ולהיוועץ בו כל אימת שאנו מתלבטים, מפחדים או שופטים אדם אחר. המוות שלנו יזכיר לנו שאנחנו יצורים הנוטים למות, שכבר ברגע זה גופנו נמצא בתהליך של התפרקות ושכל יום שחולף מקרב אותנו אל קיצנו. המוות שלנו יזכיר לנו שאין לנו עודף זמן לבזבז על התלבטויות וספקות עצמיים, או לייסר את עצמנו על זוטות. אלו הן פריווילגיות השמורות אך ורק למי שהוא בן אלמוות, ולצערנו, עוד לא נתקלנו באחד כזה וספק אם ניתקל.

גם הפילוסוף הצרפתי מישל דה מונטן מצטרף להזמנה לְפַתח מודעות גוברת למוות: "כדי ליטול מן המוות את יתרונו הבולט עלינו, הבה נאמץ לנו דרך שונה בתכלית מן הדרך הרגילה; הבה נמלא בו את תודעתנו יותר מכל דבר אחר", הוא אומר.

באופן אישי התוודעתי למוות בגיל צעיר יותר ממה שהייתי מאחלת לעצמי. כשהייתי בת 21 אבי נפטר, וחווית האובדן הייתה מטלטלת ומפרקת. העולם כפי שהכרתי אותו ובטחתי בו – נשמט מתחת לרגליי כמו שטיח פרסי מעופף. נהרות של דמעות ותהומות של כאב יצרו בי כמיהה עזה להבין, ולדעת את פשר החיים והמוות. כך הגעתי, בתום ימים רבים, בתום הרבה לילות, לבודהיזם.

 

העולם הבא או העולם המִתהָווֶה

הבודהיזם – במיוחד זה שערק למערב ובמעבר-הגבול החתים דרכון חילוני – חלוק בדעותיו לגבי ההתרחשויות שלאחר מותו של הגוף. הבודהיזם הטיבטי מתאר מערכת מורכבת של שלבים, הנקראים בארדו, אשר "טבענו האמיתי והזוהר" עובר דרכם. הבודהיזם התרוואדי (Theravada) מעדיף גישה פרקטית יותר, המחוברת יותר לכאן ועכשיו: הוא מפנה את מבטו ואת מבטנו אל "מותו" של כל רגע חולף ו"לידתו מחדש" של הרגע הבא.

כלומר, התייחסות אל המוות לא כאל אירוע עתידי, אלא אל העובדה שמוות קטן מתחולל מדי רגע כאשר אנחנו נפרדים מהרגע שעבר ופוגשים את רגע ההווה – חדש, טרי ורענן. שאנחנו מתים ונולדים מחדש מרגע לרגע.

כך, כל רגע הוא התחלה חדשה. כל רגע נדון לבראשיתיות נצחית. כל רגע הוא התרחשות בראשיתית חדשה, לא צפויה. מה יוליד הרגע הבא? מי אני אהיה ברגע הבא? כמה מפתיעים, מרתקים ומסעירים הם החיים כשהם נחווים ככה!  ללא אכזבות, ללא ציפיות שלא התממשו: רק עכשיו. עכשיו. עכשיו.
כל רגע חדש, מסקרן, מפתיע. כל רגע הוא מפגש עם הלא-ידוע, הבלתי צפוי.

בהקשר זה מעניין לראות שגם בקבלה היהודית פירוש המושג 'העולם הבא' הוא 'העולם המִתהָווֶה' – עלמא דֶאַתֵי – כלומר, העולם הבא שבא כל רגע. לא מערכת של גמול ועונש המצפה לנו עם כיליונו של הגוף, אלא השפעה מיידית של הרגע שחלף על רגע ההווה, ש"בעוד רגע" יהפוך גם הוא לעבר. גם השם המפורש יהווה מעיד על העולם המתהווה כל רגע מחדש.

בכתבים העתיקים נאמר שהבודהא הנחה את הנזירים והנזירות לתרגל כך שעליהם להביא את המודעות לא לאפשרות מותם בעתיד – אלא למותם לרגע הנוכחי. הוא המליץ על שתי דרכים לתרגל מודעות למוות: המודעות לכך שייתכן וזוהי נשימתך האחרונה, והמודעות לכך שכל נגיסה באוכל עשויה להיות הנגיסה האחרונה.

בראיון לכתב העת 'תובנה' Insight Journal)) אומר הנזיר בהיקהו אנאלאיו (Bhikkhu Analayo):

"התרגול מִתקשר לממצא בפסיכולוגיה הקוגניטיבית אשר מראה כיצד אנו נמנעים מהתמודדות עם התמותה שלנו, על ידי הדחקתה לעתיד: 'כן, אני הולך למות, אך זה יקרה מתישהו בעתיד, ואז אחשוב על כך ואתמודד עם המוות, אך כרגע איני צריך לעשות זאת'. על המוות להיות מובא ממש אל הרגע הנוכחי. משום שאני הולך למות, אך איני יודע מתי. ייתכן שאפילו ממש ברגע זה."

 

לְגַלות את החיים

כאמור, המסורות הבודהיסטיות השונות חלוקות לגבי השאלה מה קורה אחרי מותו של הגוף. אבל לגבי נקודה אחת מהותית יש הסכמה גורפת בין הזרמים השונים: השאלה החשובה והמשמעותית באמת היא לא שאלת מותנו אלא שאלת חיינו – כיצד אנחנו חיים? וכיצד משפיעה על חיינו ידיעת מותנו הממשמש? מה היה מייעץ לנו המוות היושב על כתפנו?

המוות כשאלה פילוסופית ראוי להסתופף בין הפילוסופים. המוות כדרך חיים – זוהי הזמנה רלוונטית לכולנו.

מספרים על מורה טיבטי ואשתו שביקרו במערב, ובאחת הנסיעות עברו על פני בית קברות מטופח ומקושט. אשתו של המורה התפעלה עד כמה הכול נקי ומסודר במערב – אפילו בית קברות. המורה ענה לה: "כן, יש להם בתים נפלאים לגוויות המתות. אבל שמת לב? יש להם בתים נפלאים גם לגוויות החיות."

במרכז למדיטציה באנגליה, שאליו אני נוסעת לעיתים לתקופות של תרגול בהתבודדות ובשתיקה, יש חדר מדיטציה שבחזיתו, מול כריות המתרגלות והמתרגלים, ניצב שלד אדם. אמיתי. זוהי הזמנה מוחשית להתבוננות מפוכחת בעובדות החיים והמתים. ישיבה ממושכת ונינוחה מול השלד הזה מנגישה מעט יותר את המסתורין ומפחיתה את המועקה הנלווית לעיתים למחשבות על המוות. זהו, בפשטות, תרגול של "להישיר מבט אל המוות".

"לפגוש את המוות משמעותו בעצם לגלות את החיים. החיים והמוות הם בלתי נפרדים", אומרת המורה האוסטרלית ראדהה ניקולסון (Radha Micholson). כשאנחנו מעיזים ומעיזות להישיר מבט על המוות, אל מותנו שלנו ואל מותם של היקרים לנו, אנחנו בעצם מישירים מבט אל החיים שלנו, ומפתחים מה שנקרא 'תודעת מוות'.

תודעת המוות מחברת אותנו להכרה עד כמה החיים הם יקרי ערך. ועד כמה הם שבריריים. יקרי ערך ושבריריים הם חיינו וחיי הסובבים אותנו, הקרובים והרחוקים, המוכרים והלא-מוכרים, האהובים והאהובים-פחות. כולנו ארעיים בעולם; כולנו בני חלוף. כולנו אורחים-לרגע במחזה הקסום שנקרא 'החיים שלנו'.

המודעות למותנו – לא פעם, מתישהו, בעוד הרבה שנים, אלא אולי עוד רגע, עכשיו – הופכת את החיים, רגע אחרי רגע, ליקרים מפז; היא מעוררת בנו רצון לחיות באופן מלא וער בכל רגע, בידיעה הברורה, הצלולה, המפוכחת, שהוא עשוי להיות הרגע האחרון. החיים לא יימשכו לנצח – הם עלולים להסתיים עם הנשיפה הבאה. היא מדרבנת אותנו לזכור שהכול ארעי, זמני ובר חלוף ומעניקה לחיינו מימד של דחיפות ומשמעות.

זהו אינו רעיון מקאברי או  מייאש המטיל צל של עגמומיות מלנכולית על חיינו; זוהי התעוררות המוציאה אותנו מהתרדמת שלעיתים אנו שוקעים לתוכה, מהשיכחה המקהה את חושינו ואת החיוּת שבנו. זוהי ידיעה מעירה. מעוררת ומשחררת.

אפשר להתאמן במודעות הזאת בכך שנזכיר לעצמנו מדי בוקר שזהו עשוי להיות יומנו האחרון, ועל כן ננסה להפוך אותו לבעל משמעות ככל שניתן.

אפשר לשאול את עצמנו: לשם מה אני כאן? אילו דברים אני דוחה למחר שאולי לא יגיע? מה עדיין לא הגשמתי? האם אני מרוצה מסדר העדיפויות שלי? האם חיי בעלי משמעות? האם אני חי/ה באופן שאוכל למות ללא חרטה?

באופן אישי, הדרך שבה אני מתרגלת את נושא המוות היא שבכל פעם שאני פוגשת אדם/אישה – אני נזכרת או מזכירה לעצמי שהוא או היא נוטים למות. אולי השיחה הזאת שאנחנו מנהלים תהיה השיחה האחרונה – שלי או שלהם. באיזה אופן אני רוצה שהשיחה הזאת תיזכר? מי אני רוצה להישאר בזיכרונם?

יש התפכחות מועילה במודעות המוות, היא מזכירה לנו שרב המשותף על השונה בינינו לבין הזולת, וכך עם כל היצורים החיים. "כל היצורים שנולדו נתונים להזדקנות, לחולי ולמוות", אומר הבודהה. ההכרה בכך עוזרת לנו לפתח חמלה, לצאת מכלא הנפרדוּת ולהתעורר אל טבענו האמיתי.

"להתאמן במוות פירושו להתאמן בחֵירות", אומר מישל דה מונטן, "מי שלמד כיצד למות, למד כיצד להשתחרר מעבדוּת".

תרגול מודעות המוות מאיץ בנו להתעורר. הוא מחדד את ההכרה בכך שהחיים שלנו הם חד-פעמיים, נדירים ויקרי ערך. המודעות לכך שזהו עשוי להיות יומנו האחרון עלי אדמות – מעלה בנו תחושות של זכות והכרת תודה.

בשבתו עם תלמידיו, נטל הבודהא קומץ עפר בקצה הציפורן ושאל שאלה רטורית: מה גדול יותר, כמות העפר שמתחת לציפורן או כל האדמה כולה? כך, הוא אומר, גם נדירה ההיוולדות בגוף אדם.

הכרת תודה על עצם היותנו בחיים, כמו גם על הדברים היומיומיים הלא-מובנים-מאליהם כמו היכולת לראות או ללכת, קורת הגג שמעל ראשנו, זריחת השמש, מוזיקה, אהבה, והאדמה המוצקה שמתחת לרגלינו. הכרת תודה על היופי והמסתורין של החיים – ושל המוות.

 

מה אני מבין כשאני מתחיל
להבין את החולף
את טבעו הפגיע של הרגע הפלאי
את הסיכון שלוקחות המילים
העומדות מול הדברים
עם ידיים ריקות?

(ישראל אלירז, בשבח הדברים החולפים)

 

המאמר התפרסם באתר 'אלכסון' – לקריאה אנא לחצו כאן.

 

רשימת מקורות:
סוטרות (דרשות) מתוך הקאנון הפאלי והמהאיאני
אתר 'בודהיזם בישראל'  http://www.buddhism-israel.org/library/933
ספר המתים והחיים הטיבטי /  סוגיאל רינפוצ'ה, תרגום: יפעת צור, הוצ' גל
מסע לאיכטלאן / קרלוס קסטניידה, תרגום: עמיהוד ארבל, הוצ' זמורה ביתן
הארעיות / מישל דה מונטן מתוך "המסות" הוצ' שוקן, 2007

המסע החשוב ביותר

מאמר ראשון

שלושה סוגים של מסע מזומנים לאדם. הראשון שבהם, השגור, הוא המסע במרחב: בין אם מדובר במסע מכדור הארץ אל הירח או במסע מזכרון יעקב לפתח תקווה – העיקרון ברור: תנועה מנקודה A לנקודה B במרחב.

סוג המסע השני מוכר לנו בעיקר מתוך ספרי וסרטי המדע הבדיוני: המסע בזמן. הדמיון האנושי ניצת מול האפשרות לנוע אחורה בזמן אל הימים שבהם עוד קיפצנו בין ענפי היער כשזנבנו משתלשל, או – מרתק פי כמה – אל המפגש הגורלי (מבחינתנו) בין אימא ואבא שלנו. קל וחומר האפשרות המלהיבה לנוע קדימה אל העתיד ולדעת מה הוא צופן בחובו ואילו סוגי חייזרים ינחתו כאן ואיך להתמודד איתם או לתקשר איתם. או למצער איזה ציון נקבל בבחינה בגיאומטריה.

סוג המסע השלישי הוא הנדיר אך המתגמל ביותר מבין השלושה: המסע פנימה. בסוג המסע הזה אנחנו הופכים לפרדיננד מגלן, למגלי ארצות נסתרות כשאנחנו מפנים את מבטנו המטפורי מהפוקוס הכפייתי, הכמעט כפוי, כלפי חוץ, אל עולמנו הפנימי, אל העומקים הפנימיים של הנפש. במסע זה אנחנו מרופפים בעדינות (ובאופן זמני) את אחיזתנו, התעניינותנו, ואפילו ההיקסמות שלנו מאירועי העולם החיצוניים – ומפתחים התעניינות עמוקה במה ואיך מפעיל אותנו, מה גורם לנו אושר ומה גורם לנו סבל – כדי שוכל לשנות את מה שגורם לנו סבל ולחיות עם יותר שמחה, קלות והרמוניה.

זהו מסע שמוציא אותנו משגרת היומיום השוחקת, מצעידה עיוורת ואוטומטית בנתיבי הדפוסים המוכרים המעניקים לנו ביטחון כוזב, השואבים את החיוּת ומכבים את הלהט של חיינו ומותירים אותם אפרוריים ולא מספקים.

המסע פנימה יכול לכלול היבטים רבים ושונים של עולמנו הפנימי.

במאמר ראשון זה אתייחס אל מרכיב אחד, שלרוב הוא לא מובן כיאות, ושיש סביבו הרבה מיתוסים שגויים – הרגשות שלנו.

עולם הרגש, שלרוב הוא העולם שמנהל אותנו ומכתיב ושולט בהתנהגות וברווחה הפנימית שלנו, הוא תחום חשוב מאין כמוהו לחקור, להבין, להתיידד עם, לפרום ולשחרר. עולם הרגש קרוב יותר אל ה-Being שלנו, הרבה יותר מאשר הקופסה למעלה שמנהלת אותנו.

רגשות, ואפילו רגשות קשים, עשויים להיות שער מאוד עוצמתי לשחרור. הם יכולים להיות הזדמנות פז להתעוררות.

בין אם אנשים מהעבר הרחוק או הקרוב גרמו לנו לכעס או כאב, בין אם אנחנו כועסים או פגועים ממישהו בהווה. הרגשות עצמם יכולים להיות שער להתעוררות, להשתחררות. אפשר לראות אותם כמקור לצמיחה, להבנה חדשה של עוד פינה חשוכה וכואבת בעולמנו הפנימי, לקבל מהם תובנה או לפרום אמונה ישנה או לרפא מקום פנימי פצוע.

האנשים האחרים, בעבר או בהווה, והאירועים עצמם, רק משמשים כגורמים מניעים לפגישה מחודשת עם עמדות פנימיות שלנו, עתיקות, ותיקות, כמו פילטרים משקפיים שדרכם אנחנו רואים את העולם באופן מוטה, שצובעים את החוויה שלנו ומשפיעים על התגובה הפנימית שלנו יותר מהאירוע החיצוני עצמו. מה שנקרא: הבאנו את זה מהבית.

זה לא אומר שהאירועים לא קרו באמת, בעבר הרחוק או בעבר הקרוב או ממשיכים לקרות בהווה. ייתכן שאכן נעשה לנו עוול, שהייתה אלימות, שהייתה התעללות, שהייתה התנהגות לא הולמת, פוגעת. אבל ניתן לקחת את הפוקוס מכלפי חוץ, מההרגל שלנו להפנות את הפוקוס שלנו כלפי האנשים, כלפי האירוע, כלפי הסיטואציה, כלפי מה עשו לנו ומה אמרו לנו, ומה אני אעשה ואיך אני אענה להם בפעם הבאה… ולהפנות אותו כלפי פנים.

הפניית הפוקוס כלפי עצמנו, חזרה מהאירועים, מהאנשים, ממה אמרו לנו, ממה עשו לנו, חזרה אל עצמנו, זו הצהרה על כך שאנחנו מסכימים לפגוש: לפגוש את הדפוס שהתעורר, את הפרדיגמות (אמונות הליבה) העמוקות שמהוות את השתי-וערב של חיינו הפנימיים. ואת התגובות האוטומטיות שהן כל כך ותיקות עד שלעיתים קרובות הן שקופות לנו ואנחנו מבלבלים בינן לבין האמת של המציאות. במסורת הבודהיסטית אמונות ליבה אלו נקראות סנקארות sankara – תבניות מנטליות או התניות, נטיות ודפוסים מנטליים.

ההסכמה לפגוש והרצון לחקור ולהבין מגלים לנו מספר אמיתות.
החשובה בהן היא ההבנה שעם המטען הפנימי הזה, עם אמונות הליבה האוניברסאליות והפרטיות שלנו, אנחנו פוגשים את העולם. כמה מעט אנחנו באמת רואים את האנשים והסיטואציות שאיתם אנחנו באים במגה, וכמה הרבה אנחנו רואים, שוב ושוב, השתקפויות והשלכות של עצמנו!

עד כמה אנחנו פוגשים את אירועי ההווה דרך הפילטרים של העבר. כמה מעט – אם בכלל – אנחנו יכולים באמת לראות את הדברים כפי שהם באמת. אחת ההגדרות של המילה 'ויפאסנה' היא: לראות את הדברים כפי שהם באמת – ולא כפי שאנחנו.

לרוב אנחנו רואים את ההשלכות, הפרשנויות, הפחדים, השיפוטים, האמונות, הזיכרונות, המיתוסים וההרגלים שלנו. כמו שמורה הדהרמה כריסטופר טיטמוס אומר: "החיים שלנו הם קודם כל אירוע פסיכולוגי".

אנחנו מפנים את הפוקוס פנימה מתוך הסכמה לפגוש. עם סקרנות ועם רצון עז וכן ללמוד משהו על עצמנו, כדי להשתחרר. הפניית תשומת הלב אל עצמנו מאפשרת לנו להניח קצת כל פעם קצת יותר לאדם, למאורעות, שהעלו בנו את הרגשות האלה, למרות הנטייה המאוד טבעית שלנו לנסות לחזור ולעסוק בהם. עצם ההַסכּמה להפנות את תשומת הלב פנימה שולחת מסר עדין אל הנפש, והנפש מגיבה אל המסר ומסכימה להיות בקשר. לאט-לאט אנחנו יכולים להגדיל את החיבור ואת המגע שלנו עם העולמות הפנימיים. עולמנו הפנימי אינו מהווה מכשול או בעיה; אין הפרדה אמיתית בין עולם פנימי רגשי כביכול, לבין עולם פנימי רוחני כביכול, לבין עולם חיצוני. אנחנו עובדים עם מה שיש ועם מה שהנפש, בתבונתה, בחרה להעלות עכשיו. אנחנו לומדים לבטוח בתנועה ובחוכמה של הנפש.

טעות לחשוב שרגשות לוקחים אותנו לעבר, הרחק מהכאן ועכשיו. ייתכן שהמניע לרגשות הוא מחשבה שקשורה בזיכרונות מהעבר, אבל הרגש שעולה הוא בהווה. והבודהא דיבר על החשיבות העצומה שיש ברפלקציה נבונה לשלושת הזמנים: לעבר, להווה ולעתיד.

רגשות נוטים לסחוף אותנו לתוכם, בייחוד כשהם חזקים. המדיטציה עוזרת לנו לפתח מיומנות לגבי איך להביא תשומת לב ומודעות למפגש עם הרגשות, כך שגם רגשות קשים מאוד אנחנו יכולים לפגוש בנינוחות ופתיחות. התרגול המדיטטיבי יכול לאפשר לנו להגיע לחוויה מלאה יותר, עמוקה  יותר, לחוות את עצמנו בצורה שלמה יותר, להעמיק את הקשר שלנו עם עצמנו, עם הסובבים אותנו ועם העולם.
כשאנחנו מסכימים לפגוש – נפתחים שערים לתובנות טריות, לתיקון וריפוי של מקומות פנימיים כואבים ופצועים, שערים של פרימה של דפוסים ותבניות מנטליות ורגשיות.

רגעינו הקשים ורגשותינו המסעירים ביותר הם הזדמנות לצמיחה רוחנית ולגילוי התבונה הטבעית החבויה בנו. זוהי הזדמנות להתעורר.

 

המאמר התפרסם באתר 'אלכסון'. לקריאה נא ללחוץ כאן.

היוגה של הרוח

או, כמו שאומרת הפרסומת: אפשר גם וגם

sadhua

"עכשיו מתחילה הוראת היוגה ".

מי לא מכיר/ה את המילים האלמותיות האלה, שבהן נפתחת סדרת ההנחיות לחיי החומר והרוח של גדול המורים פטנג'לי?…

אך מהי בדיוק הוראת היוגה?

יוגה אינה סדרה של תנוחות גופניות שאמורות לשפר את מצבנו וכושרנו הגופניים. אמנם, בשנות נדודיה הרבות, כשחצתה אוקיאנוסים בדרכה מהמזרח, כשעברה את נקודת ביקורת הדרכונים בכניסתה למערב – היא עברה הסבה מסוימת, וכדי לדבר בשפת המקום עטתה כסות של אימון כושר.

מהי יוגה? על פניו, רווחת הגישה על פיה היוגה מקרבת בין שניים, עושה ריוניון, פגישת מחזור משמחת בין החומר לרוח, בין הנמוך לגבוה, בין המתאמנת לאימון.

אבל שיווה והריקוד שלו הם אחד, אמר לי לפני שנים הגורו שלי. הם לא שניים. אי-אפשר להפריד בין הריקוד לרקדנית. מתי מתרחש ריקוד – האם כאשר הרקדנית נעה? ולאן נעלמת הרקדנית כשמסתיים הריקוד?

היוגה אינה מקרבת או מאחדת בין שניים, אלא מסירה, אט אט או לעיתים בבת אחת ברגעים של צלילות ונהרה, את המפריד, וחושפת את אמת האי-שניות: אין נמוך וגבוה, אין חומרי ורוחני, הנדמים כשניים הם למעשה אחד.

לפני שנים עשיתי מסע אל מקורות נהר הגאנגה, אל "לוע הפרה", שם נמסים ונשבים קרחוני ענק, והופכים לזרם נהר המפתל את דרכו לרוחבה של הודו הצפונית עד האוקיאנוס בואכה כלכתה. קרבתי אל אותו לוע הכי קרוב שיכולתי, למרגלות הרי הקרח המאיימים, מוקפת פצפוץ גושי קרח נשברים, הנופלים בכבדות וברעש מחריש אוזניים אל בריכת המים הקפואים שלמרגלותיהם.

בבריכה זו טובלים ההודים בתקווה שטבילה זו תטהר את נשמתם או גופם החוטאים. לשם כך הם משלשלים כמה רופיז לידיו של "הכומר המטביל", הסאדו הוותיק באזור חלציים כתום, שמניח ידיו בברכה על ראשם של הגברים, ולעיתים על אזורים נוספים אצל הנשים.

הטבילה במי הקרח הקפואים תחת שאון הקרחונים המתנפצים אל המים בנוף קדמוני עצום – אני יכולה להאמין שיש בה משהו מטהר. וזאת למרות דבריו המלגלגים של הבודהא סידהרתא גוטאמה, שאמר שלוּ מימיה של הגאנגה היו מטהרים, היו כל הדגים השוחים בה מוארים. רק מעשיו של אדם, הוא טען, משחררים או כובלים אותו, מנקים אותו מקארמה קודמת או יוצרים קארמה רעה חדשה.

כשהיוגה פוגשת את המדיטציה

הטיפוס אל מקורות הגאנגה היה מסע של ימים רבים באוטובוסים מקרטעים בסיבובים שעל שפת תהומות מכל צד, מתנשפים ומטפסים עוד ועוד, גבוה יותר ויותר, אל פסגת העולם, אל הרי ההימאליה, משכנו של האל שיווה בכבודו ובעצמו. ממש העיניים של המדינה… מסע שלווה בבחילות והקאות ומחלת גבהים קשה, שגבתה מחיר של כמה ימי מנוחה. מחיר שקל לשלם אותו בהודו.

התארחתי אז ב"אשרם" של יוגי מקומי, ה"אשרם" כלל כמה חדרים שכל מה שהיה בהם זו מיטה, וכן חצר עם עץ שהניב פרי מוזר.

בקצה החצר שכנה המערה שבה תרגל המורה המנוח של היוגי, ושבה תרגל גם הוא בחודשי החורף,

היוגי הראה לי את המערה – בעצם מין כוך או בור צר ועמוק חצוב בסלע, מספיק בקושי לישיבה ברגליים משוכלות, ומעליו הוקם איזה מבנה דל ורעוע, בעיקר כדי להגן על היושב בו מהשלג הנערם.

מחודש ספטמבר ועד חודש אפריל או מאי המקום מתרוקן מיושביו כליל, למעט מספר קטן של יוגים שנשארים לבלות את החורף ספונים במערותיהם – נטולי חברה ומזון, ומנותקים מכל אמצעי תקשורת או תעבורה משאר העולם. חודשי החורף מקנים להם בדידות ודממה מוחלטות ומושלמות לתרגול.

הם מצטיידים מראש בכמות מספיקה של אוכל יבש כי אחרי שהמעבר נסגר – אין יוצא ואין בא.

–  ומה קורה אם אתה שובר את הרגל? או מקבל התקף אפנדיציט וצריך ניתוח התוספתן? אני שואלת בדאגה.

הוא מושך בכתפיו ומחייך, לא מודאג. הוא לא צעיר, אבל זקנו והראסטות של ראשו עדיין שחורים, ויש לו גוף של בחור בן עשרים שהולך כל יום לחדר כושר.

–  אז איזה אסאנות אתה עושה? אני מתעניינת, אולי אלמד ממנו משהו, אולי אצליח לחקות אותו ולהישאר גם אני כמה חודשים בניתוק כזה.

הוא מסתכל עלי במבט תוהה. הוא לא יודע אפילו איך להתחיל לענות על השאלה. התרגול שלו, היוגה שלו, לא כוללת את ברכת השמש, לא כלב מסתכל למטה, לא שאוואסנה ולא נירוונסאנה.

הוא פשוט יושב.

נכנס לו למערה הקטנה שלו, לצינוק האבן הקפוא והטחוב, כשהשלג נערם מעל התקרה, משכל את רגליו ויושב.

שעות. ימים.

ספר לי על הסמאדהי הזה, שמאפשר לך ישיבה כזאת, רציתי לשאול, ולא העזתי.

או: מה עובר עליך בזמנים האלה? מה עובר לך בראש? אילו חוויות אתה חווה?

גם את זה לא שאלתי.

אם היינו שני משתתפים בסדנה מערבית כלשהי, מן הסתם הייתי מצפה לזמן השיתופים כדי לשמוע על ההיי-לייטים שלו, על מה הוא לוקח ועם מה הוא יוצא, מה הוא ימשיך לתרגל בבית.

ליוגי הזה, ששכחתי את שמו, לא היה לאן לצאת ומה לקחת. היוגה עבורו היא לא אימון בוקר אלא דרך חיים.

עניינה הוא התודעה הרבה יותר מאשר הגוף.

והרי התודעה היא הרַכָּב של המרכבה, והגוף הולך אחריה לאן שהיא מובילה – בחוכמתה או בכסילותה.

לא היו לו, ליוגי הזה, חיי רוח וחיי חומר. ההגדרות האלה הן במוחנו בלבד. הן קונספטים שאנחנו מלבישים (בטעות) על המציאות. אי אפשר להפריד ולחלק את המציאות – גבוה, נמוך, יפה, מכוער, גשמי, רוחני, הצלחה, כישלון… כל אלה הם קונספטים, רעיונות, שאנחנו מלבישים על אירועי החיים, שהם אינם גבוהים או נמוכים, גשמיים או רוחניים.

הרוח מתגשמת ונעה דרך החומר. היא קיימת בכל עלה ירוק שמלבלב באדנית הנענע, בכל מחשבה של הלב/תודעה, כמו גם בכל שטר ומטבע של כסף.

במעמקי הנפש, באספלט הכבישים, בהרי ההימאליה ובהררי הפלסטיק במיכלי המיחזור, בגלי הים ובגלי הזעם והייאוש – הרוח נעה, חופשיה ומשוחררת, כמו אדוות נחל עליזות.

ברור שהוראת היוגה עניינה הוא גם אודות רווחת הגוף, הרי הגוף והלב/תודעה אינם נפרדים. רווחת הגוף תכלול מן הסתם חוזק וגמישות שאותן תרגול האסאנות אכן מספק. היא כוללת גם את מנוחתו של הגוף, את היכולת של הגוף להתרווח לתוך עצמו, להירגע, להיות נינוח ורפוי.

היוגה של פטנג'לי מתייחסת בעיקר לרווחתה של הנפש, של הלב/תודעה. למעשה רק משפט אחד או שניים מתייחסים אל האסאנות. פטנג'לי מנחה אותנו לטהר את תודעתנו מעוינות, חמדנות ובלבול. לו היה נערך דיבּייט פומבי בערוץ 2 בינו לבין הבודהא – על נקודה זו לפחות הם לא היו מתנצחים ביניהם, אלא היו מסכימים הסכמה מלאה.

עוינות, חמדנות ובלבול נחשבות בבודהיזם כשלושת הרעלים של התודעה, שאותם תרגול המדיטציה אמור לנקות, לטהר ולהפחית. ניקיון וטיהור התודעה הם לב-ליבו של תרגול היוגה ממש כשם שהם מרכזו של תרגול המדיטציה.

הפסקת תנועות התודעה – yogaḥ cittavṛtti nirodhaḥ – היא למעשה גם השתחררות וחופש מעריצות תנועות התודעה, ואז אחת היא לנו אם הן נוכחות או לא. זוהי ההתמסרות המלאה לְמה שפטנג'לי קורא לו "אדון הכול". מצב של נוכחות שְלֵווה ולא מופרעת,  שישו הגדיר אותה כ'להיות בעולם אבל לא של העולם'.

%d7%a8%d7%a4%d7%99-%d7%95%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%94נוכחות שלווה בעולם

לראות בכל אדם מורה מואר

לראות בכל אדם מורה מואר, לראות את הפנים של אלוהים בכל אדם

 על המרפסת בביתי, בשעת לפנות-ערב האהובה עלי מכל שעות היממה, איווֶט בחיקי, ואנחנו צופות בצבעי השקיעה המתחלפים, ובלהק יונים צבועות ורוד שחוצֶה את השמים האדומים, כש"רוח ערב מתפרכסת/מביאה אל המרפסת/ריח שחת ואספסת וקצת נחת גם" (יהורם טהר-לב).

החיים יפים, אני אומרת לאיווֶט. היא מגרגרת בהסכמה.

בתור חתולת רחוב זקנה ונטושה, שלפני כמה חודשים הפכה את ביתנו לביתה – כולל אוכל משובח, עיקור, אנטיביוטיקות ודרישה בלתי פוסקת (שמתמלאת) לליטופים – החיים באמת יפים לה. הפרצוף המרובע שלה, והטרור שהיא עושה לשני חתולי הבית החנאנות, הקנו לה את שמה. מעת לעת היא מתקצפת בפתאומיות, שורטת ופוצעת, ונושכת את היד שניסתה ללטף. ברגעים כאלה אני מנסה לזכור שהיא לא רק "זקנה נרגנת" כמו שאני מטיחה בה, אלא שהיא גם באה ללמד אותי משהו, אם רק אסכים לגלות מהו. היא בוחנת את הסבלנות שלי ("לא נורא מאמי, נחכה עד שתירגעי"), את החמלה שלי ("היא לא מפלצת, היא חתולה במצוקה"), את רגשות הנקם שלי ("ככה? נראה אם תקבלי יותר ליטופים!"), את היכולת להמשיך לאהוב גם עם ידיים שרוטות ומדממות.

 במסורת הטיבטית מציעים לראות כל אדם כמורה מואר. קל להגיד. איך להתייחס לזה שחותך אותנו בכביש כאל המורה המואר שלנו? ולחברה שהעליבה? ולידיד הכי טוב שבגד? ולביבי נתניהו כראש ממשלה?

איך להתייחס אל עצמי, איך שאני מופיעה גם ברגעי הפחות יפים – כאל המורה המוארת שלי?

 "מתרגלי לו ג'ונג, חוכמה טיבטית עתיקה, נשבעים לראות בבני זוגם מורֶה או מורָה קדושים, ישות מוארת שבאה ללמד אותם.", מספרת לאמה דבורה צביאלי ל-nrg, " עבורם בן או בת הזוג הם הבודהא. כל מה שהם אומרים או עושים מיועד ללמד משהו."  וג'ק קורנפילד מוסיף: "ברגעים של הארה גדולה אנחנו אכן מוקפים בודהות – אנחנו מזהים את טבע הבודהא בכל ישות שאנחנו פוגשים."

המשורר והמיסטיקן ההודי קאביר מתאר זאת בדרך פיוטית:

 "כאשר העיניים והאוזניים פקוחות,

אפילו העלים שעל העצים מלמדים

כמו דפים מתוך כתבי הקודש."

כל חוויה יכולה להיות התרחשות דהרמתית

 כאשר אנחנו מוכנים לראות מורה מואר בכל מי שלפנינו, מתפתחת בנו ההסכמה להיות בדיוק איך ואיפה שאנחנו. אלא שמי מאיתנו לא קם/ה לפעמים בבוקר עם משאלה שהדברים יהיו אחרת? שתהיה לי זוגיות, שתשתנה כבר הזוגיות הנוכחית, שארוויח יותר כסף, שיהיה לי ילד,  שהילדים יגדלו כבר, שהממשלה תיפול, שהכיבוש ייגמר, שיהיה משהו מתוק בבית…  הרצון לשינוי הוא כנראה שביב שהוחדר בזמן הכנת הקוד לתוכנה האנושית. האמנות והאתגר הגבוהים ביותר הם להסכים להיות בדיוק איפה שאני, ולא לרצות להיות במקום אחר; גם לא במצב רוח אחר, במצב בנק אחר, בזוגיות אחרת, בגוף אחר, עם אישיות אחרת.

כמו שאומר דון חואן לקרלוס קסטנדה: "הלוחם, ולמעשה כל אדם, אינו יכול בשום אופן לשאוף להימצא במקום אחר; הלוחם משום שחייו הם אתגר, והאיש הרגיל משום שאין הוא יודע באיזה מקום ימצאו המוות".

 הרגע הנוכחי הוא המורה הטוב ביותר – אם אנחנו בוחרים להתייחס אליו כאל כזה. החוויה שהחיים מזמנים לנו בכל רגע, מענגת או מכאיבה, מרוממת או משפילה, משבחת או מבקרת, של הצלחה או של כישלון – בחוויה זו ממש טמונה האפשרות להתעורר. אפשר להשתמש בחוויות היומיום כקרש קפיצה, כדי ללמוד, וכדי להצביע אל מעבר להן. להבין שכל חוויה יכולה להיות התרחשות דהרמתית; כל חוויה היא פתח לאינסייט, לראות לתוך טבע הדברים.

"אין אנשים מוארים, יש רק פעילות מוארת", אומר המורה הידוע הנזיר סוזוקי רושי,  "אנחנו מדברים על התעוררות בכל רגע ורגע, התעוררות אחת אחרי השנייה." כל פעולה, גם השגרתית והחולין ביותר, בכל רגע ורגע, יכולה להפוך  להיות התגשמותו של לב ער.

 "הרגע הזה הוא המורה המושלם", אומרת המורה הנזירה פמה צ'ודרון, "ולמזלנו הוא נמצא איתנו בכל מקום".

בספרו "דרך הלב" אומר ג'ק קורנפילד: "יש רק מקום אחד שבו אפשר למצוא אהבה, אינטימיות והתעוררות, ומקום זה הוא ההווה."  והכתבים הבודהיסטיים מחדדים: "אם אינכם מסוגלים למצוא את האמת במקום שאתם נמצאים בו, היכן לדעתכם תמצאו אותה?"

פניו של אלוהים מתבטאות בכל

 פעם היה לי שלט על דלת השירותים שאמר: "ההווה הוא הדבר היחידי שאין לו קץ". למעשה, רגע ההווה גם הוא אינו אלא אשליה. אנחנו יושבים על קצה חודה של מחט, ומה שאנחנו קוראים לו 'רגע ההווה' הוא פיקציה כמו הנקודה הגיאומטרית. הוא חמקמק ומסתורי כמו אלוהים בכבודו ובעצמו.

 לאחרונה פגשתי אותו פנים-אל-פנים. בשבוע של ריטריט-עצמי בטבע, ואחרי שעות רבות של מדיטציה, התמלאתי בתחושה עמוקה ובהירה ש:

 העלים המצהיבים עם חילופי העונות,

קול המואזין המקבץ את מאמיניו לתפילה,

העץ שלפני, הגדוע ממכת ברק,

קוצי הברקן והחום של שלהי תמוז,

הנמלים המתרוצצות מתוך סדר פנימי קולקטיבי,

הנקר המבשר על נוכחותו בנקישות חלולות של חיפוש אחר מזון,

העכביש שמטייל לי על הרגל,

החתול המיילל טורדנית,

הישבן הכואב,

שני הפרפרים הכתומים המסתחררים במחול של זיווג,

הדמעות של הכרת התודה –

כל אלה הם ביטויים של האחדוּת השורה בכל, פניו של המסתורין, של זה שאינו ניתן לתפיסה או הגדרה. פניו המגוונות והאינסופיות של אלוהים.

הרגשתי שאני חווה את מילותיו של אוגוסטינו הקדוש: "ראיתי שאלוהים קרוב אלי יותר מאשר אני לעצמי", ונזכרתי במילותיו של השיר של רומי Be Melting Snow:

 "…כשאתם מחפשים את אלוהים,

אלוהים נמצא במבט שבעיניכם,

במחשבה על החיפוש, קרוב אליכם יותר מאשר עצמכם

או דברים שקרו לכם."

"אלוהים" כמובן אינו מונח בודהיסטי. אלא שאני מאמינה באלוהים כעיקרון של הבלתי-ניתן-לתפישה, הבלתי-ניתן-להגדרה, המסתורין, המצוי בעולמנו בה במידה שמעבר לו, ושאין המילים הדואליות יכולות לתפסו או לתארו.

 כי כשאני באמת רואה את עץ החרוב שלמרגלותיו אני יושבת, מתחוור לי עד כמה אין דעתי יכולה להשיג את הדבר הזה הניצב לפני. ומתוך כך, גם את הדבר הזה הרואֶה את מה שניצב לפניו, זה שאני קוראת לו "אני". אני מודעת לכך שאני רואה גזע, ענפים, עלים צהובים-ירוקים, תנועה ברוח, משחק אור וצל. אבל אני גם מודעת לכך שאין לי באמת מושג מה אני רואה, שאני קוראת בְשם לְמה שאין לו שם. שהוא מעבר להשגתי. שאני נאלצת לקרוא לו בְשם, להמשיג אותו, כדי לעשות סדר בעולמי וכדי לשמור על שפיותי, אבל בה-בעת אני יודעת שגם הקריאה בְשם וגם הקריאה בשמי שלי – מנסות לתפוס את שאינו נתפס, ומצמצמות את שאינו ניתן לצמצום.

 ההוויה (יהוה), אין לה דמות-גוף ופנים – היא ההפשטה המוחלטת. אך אותה הפשטה היא גם צלם פניו של אלוהים, "פנים אלו כוללים את פניהם של כל האדם, שכל יחיד בהם נושא בפניו את צלם האלוהים", אומר אברהם יצחק גרין בספרו המופלא "בקשו פני, קראו בשמי". ואני חייבת להוסיף: פניו של כל אחד ואחת מהיצורים החיים נושא את חותמַה של אלוהים; כולנו שיקוף וביטוי של העיקרון האלוהי.

 לפני שנים, בארצות הברית, ישבתי עם חבר המתרגל ויפאסנה, ושוחחנו בדבר קיומו או אי-קיומו של אלוהים. החבר טען שאין לי הוכחה לקיומו. הבטתי בו בתמיהה: "ודאי שיש!" ישובים היינו על גבעה ירוקה הצופה אל אגם כחול מוקף עצים, כשהכול טבל בפסטורליות שקטה כמו גלויה ששולחים הביתה מטיול בחו"ל. הוא הביט בי בציפייה דרוכה. הנפתי את זרועי וסימנתי את כל המרחב שלפנינו, סימון שהסתיים ב-360 מעלות וחזר אלינו: "היש הוכחה טובה מזו?"

החבר היה מאוכזב.

"לית אתר פנוי מיניה" (אין מקום פנוי ממנו), אומרת החסידות, והרב אריה הנדלר מסביר: "אין צורך בנדודים, יש צורך לחפש במקום שבו האדם נמצא כרגע ממש."

 הגורו של הגורו שלי, סוואמי קריפאלוּ ואנאנדאג'י, כתב באחד מהבאז'אנים היותר יפים שלו:

In the whole of my life you are the Master alone

How can I give you this body mind I don't own?

Wherever I look I see your beautiful face

So how can I ask for your Darshan grace?

ובתרגום חופשי:

אתה לבדך המאסטר של חיי,

איך אוכל לתת לך את גופי ונפשי שאינם שייכים לי?

לכל מקום שאביט – אראה את יפי פניך,

כיצד אוכל לבקש את חסד הפגישה עמך?

We Make Ourselves Available

 אלא שכדי לראות את הפליאה והפלא, כדי לחוש את חסד המפגש – עלינו להכין את עצמנו, להשיל רעלות וצעיפים שמכסים על עיננו, להשקיט את התודעה.

משל היינו רוצים לראות את הים; עלינו לנסוע אל הים, לחנות לחופו ולגשת אל מימיו. אלא שגם בכך לא די – עלינו להסיר את המשקפיים הכהים שחבשנו להגנה מחמת השמש, שהם מסתירים לנו את מה שבעבורו יצאנו למסע מלכתחילה. אחרת, הרינו עומדים מול הים הגדול ומתלוננים שאין ביכולתנו לראותו, או שמא שאין הים קיים כלל ועיקר.

כמו שנאמר בתהילים (פרק קט"ו):"עֵינַיִם לָהֶם, וְלֹא יִרְאוּ".

 לא די בכך שהבאנו עצמנו אל הים, עלינו גם לפקוח את עינינו.

 המדיטציה עוזרת לנו לפקוח את עינינו. דרך המיינדפולנס, הנוכחות המודעת, וההתכוונות להתעורר – אנחנו מטהרים את ההיכל ומכינים את ה"כלי" (Vessel). המעבר מחול לקודש הוא המעבר מטייס אוטומטי לתשומת לב, לנוכחות ולפעולה מודעת. כמו ישו בזמנו שטיהר את בית המקדש מהחלפנים והסוחרים, אנחנו מטהרים את תודעתנו-נפשנו שלנו. וורנר, המורה השוויצרי היושב בטירוואנאמלאי שבהודו, אומר שכל שעלינו לעשות הוא:  We make ourselves available.

לעיתים, ברגעים נדירים של חסד, המדיטציה פוקחת את עינינו, ואנחנו באמת רואים. יש ואנחנו חווים אז רגש עז של השתאות, התפעמות, תחושת "התרוממות וקטנוּת בה בעת," כדבריו של גרין. ואז בכל מקום שעליו נחות עינינו מתגלה "יפי פניו של האהוב", וליבנו נפתח לשמוע את מה שמלמדים העלים שעל העצים.

להתיידד עם מפלצות – מיינדפולנס לרגשות

וידוי מביך: לפני כמה זמן, לא חשוב כמה, הייתי קצת מכורה לסדרת טלוויזיה שנקראה זינה הנסיכה הלוחמת. וידוי עוד יותר מביך: אם הייתה לי כיום טלוויזיה אולי הייתי עדיין מכורה לתוכנית הזאת. אין לי מה להגיד להגנתי. רק אולי שהישרדות והאח הגדול זה לא הרבה יותר טוב.

הרבה פעמים בסדרה הזאת, זינה הגיבורה הכל-יכולה, הולכת ביער חמושה בכל החרבות וכלי הנשק שלה, ומתחילה להיות תחושה שיש שם משהו בין העצים, העצים רוחשים באופן מסתורי, משהו מסתתר שם, משהו או מישהו חורש רע, וכמובן מתלווה לזה מוזיקה מפחידה ומאיימת בעוד זינה ממשיכה להתקדם ביער בזהירות ובחשדנות צעד אחר צעד. והמתח גובר וגובר, עד שזינה נעמדת באמצע הדרך, מניפה את הכידון וקוראת: "שואו יורסלף!" (הראו את עצמכם!) ואז מכל העצים קופצים לוחמים או שדים או מפלצות או אמזונות – חלקם ידידים וחלקם אויבים. אם הם ידידים היא עוזרת להם ונלחמת למענם, אם הם אויבים היא נלחמת בהם וכמובן מנצחת.

הרבה פעמים שכשאנחנו מתיישבים לתרגל מדיטציה עולה תחושה דומה לתחושה הזאת שביער: לא לגמרי ברור מה יש שם בפנים, זה משהו קצת מעורפל, קצת מבולבל, קצת לא ברור ומסתתר, ומתחשק לעמוד  מול כל מה שנמצא שם בפנים ולהגיד: "שואו יורסלף!" – "תראו את עצמכם! תתגלו! תזדהו!"

בעצם זה מה שאנחנו עושים כשאנחנו מתיישבים לתרגל מדיטציה. אנחנו אומרים: אוקיי, אני מוכן, יש איתי את הכידון והחנית שלי, את כלי הנשק המטאפוריים שלי: המודעות, הריכוז, החוכמה, ואנחנו אומרים: אוקיי, אני מוכן לראות ולפגוש את כל מה שיבוא. קדימה, תראו את עצמכם.

ואז מתחילים לעלות יצורי היער הלא-מזוהים הפרטיים שלנו: מחשבה על עבודה שלא סיימתי, כעס על משהו שאמרו לי אתמול, אולי תחושת עלבון שמתגנבת בכיוון העיניים ומתחילות דמעות, אולי זיכרון של חופשה נפלאה על שפת הים, או געגוע לאהובה שהלכה. ולפעמים אנחנו אומרים: אוקיי, השדים הֵראו את עצמם – אבל מה עושים איתם? נלחמים בהם? מגרשים אותם? הם אויבים או ידידים? מה זינה הייתה עושה?

יושבים על הכרית אבל צריכים את הספה

יש לפעמים אצל מודטים ותיקים ציפייה שאם נמדוט מספיק והרבה – נצליח להימנע כליל מרגשות "שליליים". אבל האמת היא שרגשות עולים באותה המידה אצל מי שמתרגל ואצל מי שלא מתרגל. השאלה היא לא אם רגשות עולים, אלא באיזה קונטקסט הם עולים ועם איזו תודעה אנחנו פוגשים אותם. האם אנחנו פוגשים אותם עם תודעה מאוזנת, בהירה, רגועה, או עם תודעה תזזיתית, תגובתית, שופטת.

רגשות נוטים לסחוף אותנו לתוכם, בייחוד כשהם חזקים. המדיטציה עוזרת לנו לפתח מיומנות לגבי איך להביא תשומת לב ומודעות למפגש עם הרגשות, כך שגם רגשות קשים מאוד אנחנו יכולים לפגוש עם נינוחות ופתיחות. רגשות הם לא האויבים שלנו על הדרך הרוחנית, אין צורך להימנע מהם, להתנגד להם או להתכחש להם – אלא להתיידד איתם. אבל כמו בהרבה דברים, אם אנחנו לא מכירים בהם – הם נדמים כמשתלטים עלינו, כאילו הם חזקים מאיתנו ואנחנו נתונים לחסדיהם.

האינטליגנציה הרגשית שאנחנו מפתחים בתרגול נותנת לנו הזדמנות לזהות, להכיר, להקשיב לרגשות שלנו, ולעשות חיבור מיטיב בין השכל, הרגש וההתנהגות. יש רבים מאיתנו שיושבים כבר עשרים שנה על כרית המדיטציה, אבל לא תמיד יודעים איך ומה לעשות עם רגשות שעולים בזמן הישיבה על הכרית ובזמן החיים עצמם, במיוחד אם אלה רגשות שתופסים עוצמה ותאוצה; הרבה מאיתנו יושבים על הכרית אבל צריכים קצת את הספה. בשביל השילוב בין הראש ללב באים הכלים של עולם האינטליגנציה הרגשית ומביאים פתרון והקלה.

יש גישות בניו אייג' שאומרות שכדאי להתמיר את הרגשות, לשלוח אותם למימדים אחרים, לשטוף את הרגש במחשבות חיוביות. באינטליגנציה רגשית מציעים לנו להתבונן על הרגש כעל חבר שמסייע לנו ומספר לנו משהו על עצמנו. לפעמים נעים לנו לשמוע את זה ולפעמים קצת פחות. אבל תמיד זה משהו על עצמנו. מה שאומר שאם אנחנו מנסים להתמיר את הרגש אז אנחנו בעצם "מתמירים" חלקים מעצמנו, ואם אנחנו מנסים לשלוף את הרגש ולשלוח אותו למקום אחר – אנחנו שולפים חלקים מעצמנו.

התרגול והאינטליגנציה הרגשית מציעים סוג אחר של התבוננות: לא רק להתבונן על הרגש מבעד למסך הזכוכית, אלא לעשות איתו דיאלוג, להתיידד איתו, להבין מה יש לו לספר לי וכך ללמוד יותר על עצמי.

זה מעגל שהולך וגדל, כי ככל שאנחנו יותר מכירים את עצמנו וחלקים של עצמנו, כך גדל הרפרטואר הרגשי שלנו, ואז גם אם עולים רגשות לא נעימים הם יותר פשוטים לנו להכלה, הם לא זרים ומאיימים – כבר דיברנו איתם, כבר התיידדנו איתם.

לפעמים אנחנו מתייחסים אליהם כאל אורח לא צפוי, אבל ההתבוננות המדיטטיבית מראה לנו שהוא רק אורח –  שוהה קצת, ואז חולף. אם אנחנו באמת בעלי הבית, אנחנו מחליטים לארח את האורח, גם אם הוא אורח לא-קרוא, ולא להיאחז בו. כמה אנרגיה אנחנו משקיעים בלסלק את הרגש, בלהתנגד לו, במקום לחקור ולשאול למה הוא בא כל הזמן, למה הוא עולה שוב ושוב.

מה שבא – ברוך הבא

רגשות הם אנרגיה. כשהם מנותקים מהסיפור, מהנראטיב, מהאשמות, אפשר פשוט לתת להם לזרום דרכנו, להציף אותנו ואז לחלוף. אין לנו כל כך שליטה על אילו רגשות יעלו בנו, אבל כן יש לנו יכולת להשפיע על איך אנחנו פוגשים את הרגשות שעולים, איך אנחנו מתייחסים אל האורחים הלא-קרואים. לתרגל מודעות לרגשות זה למצוא את דרך האמצע בין ביטוי לדיכוי. זה לא תהליך של התבוססות ברגש או העצמה מלאכותית שלו מצד אחד, וגם לא הדחקה והכחשה שלו מצד שני. זה לפגוש אותו עם תשומת לב, עם מודעות.

בתרגול המדיטציה אנחנו מביאים מודעות אל החוויה הנוכחית שלנו כפי שהיא, ללא צורך לשנות או לייפות: שמחה, עצב, קנאה, פחד, חוסר שקט, תשוקה, כעס, ספק. שלווה ורוגע הם לא סרגל המדידה שלנו אם המדיטציה הייתה טובה או לא, אלא אם אנחנו מודעים או לא והאם אנחנו יכולים לפגוש את החוויה שעולה עם מודעות. האם אנחנו יכולים לפגוש את השלווה והרוגע עם מודעות, והאם אנחנו יכולים לפגוש את הכעס והפחד עם מודעות?

האינטליגנציה הרגשית והתרגול המדיטטיבי מעודדות אותנו לפתח גישה של "מה שבא – ברוך הבא"; גישה של היכרות והתיידדות עם כל מה שעולה בפנים, להביא מודעות, פתיחות וסקרנות למפגש הזה. השילוב של כלים מתוך עולם האינטליגנציה הרגשית בתרגול המדיטטיבי יכול לאפשר לנו להגיע לחוויה מלאה יותר, עמוקה  יותר, לחוות את עצמנו בצורה שלמה יותר, להעמיק את התרגול ואת הקשר שלנו עם עצמנו ולהביא יותר הרמוניה ושלווה לחיים שלנו ושל האהובים עלינו.

מערכות יחסים ככלי לצמיחה רוחנית

לצמוח ביחד? בטח. להתפתח ביחד? ברור. לגדול ביחד? סבבה. אבל להשתנות? עד כאן.
זה הזמן להרהר באתגר התובעני שמכונה "זוגיות רוחנית".

מזל טוב, אני במערכת יחסים חדשה.

מה יש בהן, באהבות טריות, שיש להן את הכוח להחזיר אותנו כמו במנהרת הזמן של דאג וטוני להרגיש שוב את אותו סחרור מאושר וטיפשי של גיל 16?

אם לפני חודש מישהו היה אומר לי שככה אמצא את עצמי שמחה לחזור הביתה רק בשביל לקבל התעלמות מופגנת מניסיונות ההתחנפות שלי או ארגז חול מלא בקקי –  הייתי אומרת לו שידרוש חזרה את הכסף מהקורס קריאה בכדורי בדולח שהוא כנראה לקח, או שיפסיק מיד לעשן את מה שהוא כנראה מעשן. אני? אין מצב.

אבל זאת האמת.

 וככה זה קרה: הייתי באוטו עם רונית נשר, חברה וקולגה, בדרך חזרה מהנחיית סדנה, כשהיא התבשרה בטלפון הנייד ש: "נולדו שני גורים מקסימים, אחד ג'ינג'י עם שיער ארוך ואחד מטולא כמו פרה", ורונית הסתובבה אלי ושאלה: רוצה חתול?

 כך הגיעו נודל ופָּאסיקו לחיי.

 "אֶהי-פּאסיקו – בוא ותראה", אמר הבודהא בשפה הפאלית לפני אלפיים חמש-מאות שנה כהזמנה לבוא ללא משפט מוקדם ולשמוע את תורתו החדשה. בוא ותקשיב ואז תחליט/י בעצמך אם הדהרמה – התרגולים והתורה הבודהיסטיים – זאת הדרך בשבילך.

"בואי ותראי אותם, ואז תחליטי", אמרה לי אז רונית.

אז באתי, ראיתי, והתאהבתי. כמו שהיה עם הדהרמה כך גם עם החתלתולים.

 אז עכשיו אני במערכת יחסים חדשה. וכמו תמיד, ההתחלות מלאות אופטימיות קוסמית ותחושה שהאהבה הזאת תימשך לנצח. אבל כמו שהבודהא כבר רמז בארבע האמיתות הנאצלות, בתוך-תוכה של ההתעלות של תחושת האהבה – כבר טמון הזרע של הדוקהא, של החוסר-נחת, של הפחד לאבד ושל הרצון שהדברים יישארו בדיוק בדיוק כפי שהם כרגע. אבל כמו שכולנו יודעים, הדברים נמצאים בהשתנות מתמדת, והניסיון שלנו לשמר אותם, להיאחז במה שקיים עכשיו ולקוות שהוא לא ישתנה לעולם – מביא רק תסכול וחרדה.

 למה יש למערכות יחסים נטייה להוציא אותנו כל כך בקלות משיווי משקל, לזרוק אותנו מהסנטר שלנו? ומה לעשות עם כעס ותסכול, שהם האישוז המרכזיים שעולים בזוגיות?

 ד"ר סטיבן פולדר, המורה הבכיר ומייסד עמותת תובנה (ללימוד ויפאסאנה), אמר לי לאחרונה שקשר זוגי זה האתגר הגדול ביותר של החיים הפנימיים, בגלל שהוא מראָה שמראה לנו את הפנים האמיתיות שלנו. "בזוגיות אנו יותר אנו עצמנו", אמר סטיבן, "מאשר כשאנחנו לבד והכול תחת שליטה. הזוגיות מאלצת אותנו לראות את עצמנו ולא תמיד אנחנו אוהבים את מה שאנחנו רואים. בכל סיטואציה אחרת בחיים יש לנו אפשרות לנווט, להשפיע, למנפל ולתמרן בדרגה כזאת או אחרת. בזוגיות אין לנו. אנחנו נדרשים הכי הרבה להשתנות, וחלקים בנו צריכים למות: העצמי, התלותיות, הדברים שאנחנו חושבים שאנחנו רוצים ונאחזים בהם, מי שאנחנו חושבים שאנחנו. אפילו המטרות והשאיפות הרוחניות שלנו. המתכון לזוגיות טובה הוא הנכונות שלנו להשתנות – כל הזמן."

 רבים מאיתנו טוענים שאנחנו רוצים זוגיות רוחנית כדי להתפתח, לגדול ולצמוח ביחד. אבל עד כמה אנחנו מבינים שזה אומר להשתנות? נדמה כאילו אנחנו חושבים: "לצמוח? בטח. להתפתח? ברור. לגדול? סבבה. אבל להשתנות? עד כאן". אלא שלהתפתח ולצמוח משמעו להשתנות.

אינסייט אמיתי תמיד כרוך בוויתור

 הפסיכותרפיסט ומורה הדהרמה ג'ק אנגלר אומר שאינסייט אמיתי מאתגר אותנו תמיד לוותר על משהו שאנו נאחזים בו: אמונה ארוכת-שנים, דימוי שגוי של עצמנו, תקווה ישנה, דרך מורגלת או מוכרת של עשיית דברים, ההנחה שמישהו שאנחנו אוהבים יהיה שם תמיד.

 מניסיוני האישי ומעבודה טיפולית, נדמה שאף אחד לא מצליח לתסכל אותנו כמו האנשים הכי קרובים והכי אהובים. יש לנו את הציפיות הכי גבוהות, לפעמים ממש לא ריאליות, מבני/בנות הזוג שלנו. מקננת בנו תקווה סמויה שבני/בנות הזוג שלנו יגאלו אותנו מתחושות הבדידות, חוסר-השייכות, הנפרדוּת והעצב הקיומי, ושיעניקו לנו משמעות ותכלית, שיקשיבו לנו, שיהיו רגישים אלינו, שיכילו אותנו, שיבינו אותנו, שיתַקשרו איתנו, שנוכל להישען עליהם, שימלאו את כל הצרכים שלנו בכל עת, שנוכל לפתוח בפניהם את סגור ליבנו המדמם והם לעולם לא ישפטו אותנו, ושתמיד תמיד הם יהיו שם בשבילנו. ככה, בקטנה.

  וכשהם לא פוגשים את הציפיות או לא ממלאים את הצרכים שלנו – אנחנו מתמלאים תסכול וכעס.

הספר "הנתיב להתמרה-עצמית" מציע שיש קשר בין הנאה מתמשכת בזוגיות לבין צמיחה פנימית, ומציג שאלה: האם אנחנו משתמשים בקשיים הבלתי נמנעים במערכת היחסים כמדד לקשיים הפנימיים שלנו?

 כשעולים תסכול או קונפליקט, יעזור אולי אם נוכל להתייחס אליהם כאל כאבי גדילה – והגדילה יכולה להיות משותפת. להפוך אותם מקונפליקט בינאישי – לצמיחה משותפת לקראת בגרות רוחנית ורגשית בשלה ומלאה יותר, לקראת ראייה רחבה יותר של עצמי, של הבת/בן זוג ושל הביחד שלנו, לקראת ההתפתחות שמלכתחילה הזוגיות אמורה לשרת.

 בהתייחסו לשאלה על זוגיות, ענה הדלאי לאמה: "אינטימיות היא דבר חשוב למתרגל/ת רוחני/ת, במיוחד אם אתם מנסים להתמודד עם סוגיות מנטליות/רגשיות. כשאתם פותחים את עצמכם רגשית, אתם עושים זאת עם מישהו שאתם בוטחים בו מעומק לבכם, מישהו שאתם מאוד קרובים אליו. להיפתח לאדם אחר בדרך זו זהו צעד חשוב בהתמודדות עם סוגיות רגשיות.

 "כמובן שברגע שמדברים על יחסים אינטימיים, השאלה של היאחזות או היצמדות מועדת לעלות. במסורת המוקדמת יותר של הבודהיזם [התרוואדה] נוטים לראות בהיאחזות והיצמדות המכאוב העיקרי של התודעה, אבל בזרם המאוחר יותר – המהאיאנה – טוענים שבדרך הרוחנית ניתן להשתמש בהיאחזות והיצמדות כדי לסייע לכל הברואים," מסביר הדלאי לאמה.

בשקט ביחד או בשקט לחוד?

 כיצד נוכל להשתמש, כדבריו של הדלאי לאמה, בתחושות כמו רכושנות, תלותיות וקנאה כדי להתפתח ולצמוח, וכדי לעזור לכל הברואים? כיצד נהפוך את ההיאחזויות שלנו לשערים של טרנספורמציה אישית וזוגית?

 במאמר שפרסם לאחרונה, אומר מורה הדהרמה כריסטופר טיטמוס שאהבה רומנטית אותנטית היא אמצעי רב-עוצמה ורב-ערך להתעוררות, שדרכו אנחנו לומדים הרבה על 'עצמנו'. לטענתו, בין אם היחסים הטרוסקסואליים או הומוסקסואליים/לסביים – הם יכולים להפוך לקטליזטור להבנה עמוקה ולאינסייטים משחררים. לדבריו, הבודהא הצביע על "היתרונות הישירים והמשמעותיים של מערכות יחסים מחייבות", ועודד חקירה עמוקה בהקשר הזה של הרצף המותנה של: מגע-תחושות-תשוקה-היאחזות.

 התרגולים המדיטטיביים מתוך עולם הבודהיזם מאפשרים לנו להביא מוּדעוּת, תבונה וחמלה לעבודה התהליכית שאנחנו עושים בזוגיות. התפיסה המדיטטיבית מזמינה אותנו לפתח גישה של פתיחוּת וקבלה למראוֹת שמשתקפות לנו בקשר הזוגי, לאפשר מרחב מקודש של חשיפה לא מתגוננת, של לראות את עצמנו בבן/ת הזוג ולשים את עצמנו בנעליהם. זהו פרקטיס יומיומי מאתגר ביותר. דגש מיוחד יש לשים על למידת וחקירת הרגשות שלנו כדי להכיר את הנוף הרגשי הפנימי שלנו וללמוד לתקשר אותו, להכיר איך אנחנו מגיבים כשאנחנו נפגעים (מתקיפים? מתכנסים? נעלבים? כועסים?), ולהכיר את התהליכים הפנימיים והרגשיים שעוברים על בת/ן הזוג.

 בזוגיות, תרגול מדיטציה "פורמלי" יומיומי הוא כלי עזר חיוני כדי להיות מסוגלים להכיל ולעבד את האתגרים שהזוגיות מספקת. כמה יש בקשר אפשרות להיות בשקט ביחד? וכמה לחוד? השקט דורש תרגול אישי, וזמנים משותפים של שקט מאפשרים יותר אמפטיה והקשבה, שהם הבסיס של קשר טוב.

 בזוגיות אנחנו חווים באופן ישיר, יומיומי ואינטנסיבי את האפשרות של כל רגע ורגע להיות רגע של התעוררות והתרחבות או של התכווצות וצמצום; של ויתור או של התחפּרות; של שליטה או של הרפיה – של איחוד או של נפרדוּת. חקירה חשובה יכולה להיות עד כמה האהבה שלנו מוחזקת בשבי של ה'עצמי'; עד כמה היא רתומה לצרכים האישיים שלנו, לניסיונות לרפא פצעי ילדות או להאדיר את 'העצמי'. ומנגד, עד כמה אנחנו משכילים להיעזר באהבה כדי להיפתח, להתרחב, לתת ללא הגבלה ולאהוב ללא תנאי. עד כמה אנו מעיזים להמס גבולות ולהתאחד עם האהוב/ה.

 לפעמים אני מרגישה שהכמיהה לאחדות עם בת/ן הזוג היא הכמיהה לאחדות עם אלוהים, לחוסר נפרדוּת, לַשלמות של האחד. אך גם אם לעיתים נדמה שבני הזוג אכן מספקים לנו את התחושה של אחדות, עד מהרה אנחנו מגלים שזה כך רק באופן מוגבל וזמני. עלינו ללמוד לפתח את היכולת לחוות את האיחוד הזה גם בכוחות עצמנו, בלי להישען על בני/בנות הזוג שלנו. לחקור ולגלות מה מקרב אותנו אל השלמות השְלֵווה הזאת: אולי לשהות כמה ימים בטבע תחת עץ חרוב או להקשיב למוזיקה שאנחנו אוהבים או לעשות מדיטציה על הר בזריחה או לשחות בים בלילה בלי בגדים. להיות בודהא לעצמנו. למצוא בית בתוך עצמנו, בתוך הרגע הזה, בתוך טבע הדברים.

הנחמות הקטנות

 נודל ופאסיקו מאוד מרוצים מהטבע של הדברים. הם גילו עכשיו את הסלון שלי עם כל הקריסטלים, פסלי הבודהא, הנרות, הצמחים וחפצי הנוי שבו, והם מתחרים ביניהם מי יהרוס אותם באופן יותר יסודי. אני נעה בין ניסיונות (עקרים) לרסן אותם לבין התבוננות מרותקת ומשועשעת באינסטינקטים הג'ונגליים שלהם, בתנועות הגוף הנמריות של השתופפות, זחילה וזינוק על נוצה מתנועעת במובָּייל שיצרתי או על הזנב המתפתל של השני, כמו גם איבוד שיווי משקל והתהפכות על הראש.

 פאסיקו, הציידת הנועזת מבין השניים, מחרבת לי את השטיחים במתקפות אכזריות על אויבים דמיוניים, הורסת את הרהיטים בהשחזת ציפורניים כהכנה למתקפה הבאה ומחרפנת את עצמה עם העכבר רווי הקאט-ניפ. נודל, טיפוס מופנם יותר, מעלעל בספרים ומדפדף בדיסקים ומשאיר אותם מפוזרים על הרצפה.

שחררתי (איבדתי?) שליטה לגבי מצב הסדר והניקיון בבית. הנוכחות שלהם מאלצת אותי לשנות הרגלים, לוותר על דפוסים ולהישען על סדר פנימי כמענה לכאוס החיצוני. אני מודה בתבוסה ונכנעת לשינויים הבלתי-נמנעים. לא מתכננת כלום. ממילא כל תוכנית לנסוע לים עשויה להפוך בן רגע לנסיעה אל הווטרינר. במקום זה אני סופרת נחמות קטנות כמו רגעי החסד כשהם מתרצים ובאים לקבל ליטוף או מתכרבלים לי בבית השחי, ושולחת תודה מיוחדת לגאון שהמציא את החול המתגבש.

אני מתבוננת בהם נמצאים כל הזמן ברגע הזה, משחקים כשהם משחקים, אוכלים כשהם אוכלים, נחים כשהם נחים. מפזרים את האוכל שלהם לכל עבר כשהם מפזרים. שני בודהא קטנים, כל הזמן בבית בתוך עצמם. ולי לא נותר אלא לוותר, להרפות, ולהשתרע לצידם על השטיח כדי לתת ולקבל ליטופים.

"הרוצה לקחת, עליו לתת תחילה" (על דאנא – נדיבות הלב)

"הרוצה לקחת, עליו לתת תחילה" – לאו טצה

הרבה שנים לא היה לי אוטו. התגלגלתי באוטובוסים וברכבות, עד שחברה לימדה אותי איך להתנהל בטרמפים: לפזר את השיער הארוך והגולש, ללבוש חיוך רחב (לא רחב מדי), שמלה קצרה (לא קצרה מדי) והבעה מתוקה על הפנים. הבעיה הייתה רק שהיה לי אז שיער קצר, ואף לא שמלה אחת בארון הבגדים.

 למרות המכשלה הזאת החלטתי לתת צ'אנס לנהגי ונהגות ישראל להוכיח את נדיבות לבם – והם לא הכזיבו. פגשתי הרבה אנשים נחמדים שכל רצונם היה להביא אותי בבטחה למחוז חפצי. גילי המופלג הגן עלי מפני רעיונות אחרים. נשבעתי אז שביום שיהיה לי אוטו גם אני אפגין נדיבות לב ולא אפסיק לקחת טרמפיסטים.

 אז עכשיו יש לי אוטו. שלי. לא של מקום העבודה, לא של ההורים, לא של בת הזוג, לא של חברים. שלי. ובג'אסטי שלי אני הבוס אני החוק אני המלכה. הוא לוקח אותי לכל מקום בנאמנות של כלב; הרמזורים מנחשים אותו ומתחלפים לו מעצמם; הכבישים נפרשים לפניו ומלוא כל הארץ כבודו. הוא החבר הכי טוב שלי, הבית השני שלי. החופש שלי.

 הג'אסטי ואני דוהרים בכבישים, חוצים ואדיות ומטפסים הרים, בודקים את גבולות העבירות של שנינו במחוזות טבע פראיים ושוממים, מודטים ביחד בדרכי הערבה הארוכות והיפות. הגיל הקשיש של שנינו לא נותן בנו את אותותיו.

 ואנחנו אוספים טרמפיסטים. נשים קשות-יום עם שיער חציל וסלים בחזרה מהעבודה, אברכים בשכבות שלוקחים קשה את המדבקה של "אין לנו על מי לסמוך אלא על אימא אדמה" ולעומתם זוגות תרמילאים עם ראסטות וגיטרות בדרך לאיזו התכנסות ריינבו שמתלהבים ממדבקת ה"אום נמה שיוואיה". ובין לבין, סתם זקנים במושבה במסלול היומי לקופת חולים ונערות שחוזרות מהים ומתקשות להיפרד מהסיגריה.

 (תופעה מעניינת היא שכמה שאוטו יותר ישן וחבוט – ככה יש עליו יותר מדבקות. וכמה שהוא יותר מהודר – ככה הוא יותר נקי ממדבקות. מעניין למה זה).

 אכן, צדק הבודהא כשאמר: יש שמחה כשמתכננים לתת, בזמן שנותנים, וכשנזכרים שנַתָנו (AN 6.37); אני שמחה כשאני יוצאת לדרך ומפנה את המושב שלידי מתיקים, ספרים, שקיות אוכל ובקבוקי פלסטיק למיחזור כדי לפנות מקום לטרמפיסט/ית הפוטנציאליים שלי, אני שמחה כשאני נמתחת כדי להגיע אל החלון שבדלת שלידי לגלגל אותו למטה עם השאלה: לאן את/ה צריך/כה? ואני שמחה כשהם ממלמלים את דברי התודה שלהם ("שתזכי לבריאות", "שהשם יברך אותך", "סחתין עליך אחותי", "וואי איזה אוטו חמוד! מוכרת?").

ואני חושבת: תודה לכם. תודה שאיפשרתם לי לבטא נדיבות. לפרוע את חוב החסד שאני חבה לכל מי שאסף/ה אותי בדרכים. לתרגל נתינה. לחלוק את השפע.

בספרה "החוקים", רונית גלפו  מתארת שני סיפורים מקבילים על שני רֵעים המהלכים במדבר ולאחד מהם נשפכים בטעות כל המים מהמימייה. בסיפור הראשון, החבר שנותרו לו מים בוחר להציל את עצמו ("אם אעזור לך ושנינו נמות, פגעתי בשניים. מה עדיף – שניים שנפגעו, שניים מתים, או אחד חי?"), ובסיפור השני, החבר בוחר לחלוק את שארית המים שלו עם רעהו ("ממילא יום אחד נמות. השאלה האמיתית היא: כל עוד שאנחנו חיים, איך נחייה?")

 כמובן שמיד עולה בליבנו השאלה מה אנחנו היינו עושים במצב כזה. בילדותי היו תוקפות אותי לפעמים פנטזיות הרואיות, שנסבו בעיקר סביב הצלת ילדים מבית בוער או מטביעה. איכשהו דמיינתי שמעשה כזה יעניק לחיי מה שהפסיכולוג היינץ קוהוּט מתאר כצורך של כל אדם לחוש משמעותי, פוטנטי ואהוב.

 נדמה שקל לנו יותר לדמיין את עצמנו מבצעים פעולות גבורה נועזות, מאשר להיות נדיבים בכביש עמוס כשמישהו מנסה להשתלב בנתיב שלנו, או כשאנחנו חוזרים הביתה מיום עבודה מעייף והבת/בן זוג מבקשים שנבשל אוכל/נקלח את הילדים/ננקה את הבית.

 השאלה האמיתית היא, אם כן, איך ההתכוונות שלנו לנדיבות באה לידי ביטוי בחיי היומיום. אמנם אנחנו יכולים להישבע שבפעם הבאה שניתקע בסהרה עם חברה שהייתה קלאמזי מספיק שישפכו לה כל המים מהמימייה – נהייה נדיבים ונחלוק איתה את שלנו. פנטזיות הרואיות זה קל; בקרייסיסים אנחנו טובים, יודעים להתגייס. אבל מה עם הרגעים הקטנים בחיי היומיום, כשלא נוח לנו, כשלא בא לנו, כשלא מתאים לנו. במצבים אלה לא החיים שלנו עומדים על כף המאזניים, אלא משהו הרבה יותר יקר לליבנו – הנוחיות שלנו, והמשאבים העיקריים שלנו: כסף, זמן ואנרגיה.

 נדיבות או נתינה היא בשפת הפּאלִי של הבודהיזם העתיק, דאנא. הבודהא התייחס אל איכות הלב שנקראת דאנא כאל תכונה ראשונה במעלה. הנדיבות מופיעה ראשונה ברשימת עשר הפראמיטות, הסגולות שאנחנו נקראים לפתח ולטפח כחלק מהתרגול שלנו, אותן סגולות פנימיות שנחשפות מאליהן כשענני התשוקה, השנאה והבורות מוסרים, ונחשף טבעה של התודעה השקטה, הפתוחה והנדיבה.

 הנזיר ביקהו בודהי אומר על כך: "בתורתו של הבודהא, תרגול הנתינה תובע מקום של מעמד נכבד, כזה שמייחד עצמו כַיסוד וכַזרע של התפתחות רוחנית." והמורה הנזירה פמה צ'ודרון מסכימה: "הפארמיטה הראשונה היא נדיבות, המסע ללימוד איך לתת. כשאנחנו מרגישים לא מספיק טובים או חסרי ערך, אנחנו אוגרים דברים."

 הבודהא המליץ שכל פעם שאנחנו שמים לב שהלב שלנו מכווץ – באופן מכוון לתרגל את ההפך: כשיש פחד – לתרגל אומץ, כשיש סגירות – לתרגל פתיחות, כשיש כיווץ – לתרגל נדיבות. בתחילה ייתכן שנרגיש שזה "לא אמיתי", "מאולץ"; ייתכן שאנחנו מזוהים עם איכות מסוימת, למשל עם תחושת חֶסר, והיא הופכת להיות הזהות של ה'עצמי', זה מרגיש כאילו זה "מי שאני". הבודהא אמר שנתינה היא תרופת-הנגד הטובה ביותר לתחושת ה"אני, עצמי, ושלי".

 נדיבות מתבטאת לא רק במתן כספי. באחד מהריטריטים שלימדה בעמותת 'תובנה', המורה לוויפאסנה שאילה קת'רין, היא שיתפה שלאורך כל הישיבה טייל לה זבוב על השפתיים ושתה את הלחלוחית שבשולי הפה. ולאורך כל החוויה הזאת היא ישבה ללא נוע ואיפשרה לו: "אמרתי לעצמי: גם זהו אקט של דאנא", היא סיפרה.

 העולם כולו מתנהל בנתינה בלתי פוסקת: העץ נותן לאדמה את עליו כדי שישמשו כקומפוסט, האדמה נותנת לעץ מזון ומים, אנחנו מקבלים מהצמחים חמצן ונותנים להם בחזרה co2, שרשרת המזון בקהילת החיים היא מעגל של נתינה וקבלה, השמש שמפזרת את אורה וחומה בנתינה שוויונית ללא אבחנות, העננים שנותנים לנו גשם, הנחלים שזורמים אל הים, הופכים אדים, עולים חזרה אל השמים וחוזרים אלינו כגשמי ברכה, הכוכבים, אותן שמשות רחוקות שנותנות לנו את אורם למען הרומנטיקה. גם גופינו שלנו יחזרו יום אחד אל האדמה ויניבו אותה ויתרמו את תרומתם למעגל החיים של נתינה וקבלה.

 בימיו של הבודהא, הוא הורה לנזירים ולנזירות שהתקשו בתחום הדאנא לקחת חפץ כלשהו, אבן קטנה, ולהעביר אותו מיד ליד – תרגול של נתינה וקבלה – במשך שעות. וכשיד ימין נותנת ויד שמאל מקבלת וההפך וחוזר חלילה – מי הנותן? מי המקבל?

נדיבות זאת התנועה של הלב שנפתח. יש מיליון דרכים שונות לבטא את התנועה של הלב הפתוח, שרוצה לתרום, לסייע, לחלוק, לשתף. "יש מאה דרכים לכרוע ולנשק את האדמה," אומר המשורר רומי.

יש לי חברה שבכל פעם שהיא רואה עמדת התרמת דם בכיכר רבין היא ניגשת לתרום;

יש לי חברה שמתעקשת לשלם עלי כל פעם שאנחנו יוצאות;

יש לי חברה שמתנדבת פעם בשבוע במרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית;

יש לי חברה שאוספת ומאכילה חתולים וכלבים נטושים;

יש לי חברה שבגלל שהיא כבר על מלגה אחת באוניברסיטה, היא ויתרה על המלגה השנייה שהיא קיבלה לטובת סטודנט  אחר;

יש לי חברה שתרמה את הדירה שלה בתל אביב לשימוש הקהילה המתרגלת של עמותת 'תובנה';

יש לי חבר שבאופן קבוע תורם חלק מההכנסות של העסק שלו לעמותות ללא-כוונת-רווח;

יש לי חבר שבכל פעם שהוא יושב בריטריט הוא משאיר תרומה על סך כפול מהוצאות הקורס;

יש לי חברה שארגנה מבצע הצלה לחמור קטן ביפו שהבעלים שלו התעללו בו, והעבירה אותו לגן-עדן של ביטחון ומספוא בחוות חמורים;

יש לי חברה שבכל הזדמנות מזמינה אותי לאכול אצלה בבית כי היא יודעת שאני לא אוהבת לבשל;

יש לי חבר שמסיע פלשתינאים מהשטחים הכבושים אל בתי חולים בישראל;

יש לי חברה שכל פעם שהיא יוצאת לבלות עם הבת הקטנה שלה היא מזמינה גם את הבת של השכנה;

יש לי חברה שמלמדת סדנאות בחינם לנשים שחלו בסרטן;

יש לי חבר שכבר שנים מתנדב בהוספיס;

יש לי חברה שכל שנה לוקחת לטסט את האוטו של חברה אחרת, שזה "גדול עליה";

יש לי חברה הומיאופתית שכבר שנים מטפלת בהתנדבות בקליניקה בכפר ברתעה המזרחית.

על פי הבודהא, המתנה החשובה ביותר, בעלת המשמעות הגבוהה ביותר, היא מתנת הדהרמה. הנדיבות הגדולה ביותר היא של הבודהיסאטווה, זו שהתעוררה ויכולה "להמשיך הלאה" ולא לחזור לחיים אלה של סבל ושיעבוד, אבל בוחרת לחזור אל העולם כדי להביא הארה כל היצורים החיים.

בספרו "דרך הלב", מספר ג'ק קורנפילד את הסיפור הבא: תלמיד צעיר ונלהב הלך ללמוד אצל אחד הנזירים של "אבות המדבר הנוצרים". לאחר ימים אחדים שאל: "אמור לי מורי, כשאנו רואים את אחד האחים שלנו מנמנם במהלך הטקסים הקדושים, האם עלינו לצבוט אותו כדי שיישאר ער?" המורה הזקן ענה באדיבות רבה: "כשאני רואה אח ישן, אני מניח את ראשו בחיקי ונותן לו לנוח".

והבודהא מסכם במילים מרגשות: "אם בני האדם יַדעו, כמו שאני יודע, את התוצאה של נתינה ושיתוף, הם לא היו אוכלים ארוחה אחת בלי שנתנו קודם… אפילו אם זה היה הביס האחרון שלהם, הנגיסה האחרונה, הם לא היו אוכלים בלי לשתף."

יאללה ביי – על פרידות

פרידה מהטור החודשי שלי ב-NRG מעריב האינטרנטי:

https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/55/ART1/977/538.html

*

אריוודרצ'י. סיונארה. סוֹטיגאטה. אדיוס. מא אסלמה. גודביי. אורוואר. צ'או. אווף וידרזן. דזאי ג'יין. דוסבידאניה. שלום ויאללה ביי

אני לא אוהבת פרידות.

בילדותי, נאלצתי להיפרד מהוריי ערב ערב, אחרי שהם היו משכיבים אותי לישון בבית הילדים, קוראים סיפור (אימא שלי) או ממציאים סיפור (אבא שלי), נושקים לילה טוב והולכים הביתה. לבית שלהם.

קשה במיוחד הייתה הפרידה מאבי, שהיה "עובד חוץ" שעבד בעיר הגדולה (חיפה) והגיע הביתה רק פעמיים בשבוע. נהגתי לרוץ אל החלון הקטן שהשקיף על דלת הכניסה של בית הילדים, להציץ מלמעלה על פדחתו של אבי שהייתה אז עדיין שחורה, ולקרוא אליו מהחלון:

אבא, מחר תביא לי בננה משוקולד?

– כן.
– ואת כל החנות?
– ואת כל החנות.
– ואת כל העיר?
– ואת כל העיר.
– ואת כל הארץ?
– ואת כל הארץ.
– ואת כל העולם?
– ואת כל העולם.
– מבטיח?
– מבטיח.
– מקיים?

אבל אבא שלי הסביר לי שאם אומרים "מבטיח" אין צורך לשאול "מקיים?", כי אם מבטיחים אז מקיימים.

קוראות יקרות וקוראים יקרים, אנחנו  נפרדים. לעת עתה. כמו שכולנו כבר יודעים: הכול זמני. האניצ'ה, הארעיות, פושה בכל.

הבודהא ואני

רונית נשר, חברה וקולגה, ומייסדת בית הספר לאינטליגנציה רגשית, אומרת שיש חמישה סוגים של נפרדים: הכועס-הממורמר, אלה המנסים להפחית את עוצמת רגשות הפרידה על ידי כעס ולכן מארגנים ריב גדול לפני פרידה; נפרדי המסטיק – כמו הדודות שנתקעות בדלת, אחר כך בחדר המדרגות, אחר כך עוד מלוות לאוטו; המכחישנים: "עזבו, אנחנו לא באמת נפרדים, בטח עוד ניפגש מיליון פעם"; המקוננות – חודשים לפנֵי הם כבר באבל, כבר עם פרצוף ברצפה, אפילו שעדיין לא התחלנו לארוז את המזוודות.

ויש את סוג ה"זבנג וגמרנו", ה-יאללה, ביי.

הבודהא ואני שייכים כנראה לסוג האחרון.

לפני שהבודהא נהפך לבודהא – זה שהתעורר – כשהוא  היה עדיין רק הנסיך סידארתה גוטאמה, הוא עזב את ביתו, הוריו, אשתו וילדו הרך באישון לילה, כגנב. הכתובים מספרים לנו בפרטי פרטים את התהליכים הפנימיים שהובילו אותו להחלטה לעזוב את הכול מאחוריו, אבל אף מילה על התהליכים שעבר עם אשתו לקראת הפרידה. הוא כנראה לא גלגל איתה שיחות ארוכות לתוך הלילה כשהוא מתאר את מצוקתו, את חוסר הסיפוק שלו מחייו, את התחושה ש"חייב להיות משהו נוסף בחיים האלה מאשר רק לעבוד ולגדל ילדים". הוא כנראה לא נתן לה את ההזדמנות להציע שילכו ביחד לייעוץ זוגי, או לחילופין שהוא ילך למישהי ממש טובה שהיא מכירה שעושה רייקי/שחזור גלגולים/נשימה מעגלית/תטא הילינג/סווט לודג'/ויפאסנה, שתעזור לו לצאת מהדיכאון.

הוא גם לא היה יכול להשאיר לה מכתב התנצלות בנוסח: "כשתתעוררי לא תראי אותי, אני עובר תקופה קשה שרק תכביד עלייך, משהו בי קורא לצאת ולחפש", כי לא היה אז עדיין כְּתב. הוא פשוט חמק באישון לילה ונתן לנו, מקץ 6 שנים מפרכות, את הדהרמה.

אז אם הבודהא לא היה משהו בפרידות, מה תגיד אזובית כמוני? הנטייה הסנקארית שלי היא כמובן לסגור עניין ב"יאללה ביי". אני מתאפקת. רונית נשר הייתה גאה בי. אז לחילופין אני מהרהרת בנושא של פרידות.

אבל למה?

למה פרידות כל כך קשות לנו? קודם כל, כי פרידות משמען שינוי, ואם יש משהו שאנחנו לא אוהבים זה שינוי. אבל גם מעבר לשינוי גרידא, כשהבודהא תיאר מה זה דוקהא  – חוסר הנחת, חוסר הסיפוק, הסבל והקושי שבקיום המותנה – הוא ציין מפורשות כאחד המרכיבים את להיות מופרדים ממה שאהוב. זה דוקהא.

מה אהוב? ממה קשה לנו להיפרד?

– מאנשים, בעיקר אלה שעושים לנו טוב,
– מהרגלים, כמו כוס הקפה הראשונה של הבוקר,
– מדעות והשקפות, במיוחד כאלה שאנחנו בטוחים לגביהן שאנחנו בצד הצודק של המתרס,
– ממסלול החיים שבחרנו לעצמנו שכולל גם זהות עצמית: אולי אני מורה ליוגה אבל בא לי להחליף כיוון, אולי אני מדענית שמתלבטת אם לעשות פוסט דוקטורט או ללמוד צמחי מרפא.
– מהבריאות שלנו, מהיופי שלנו, מהנעורים שלנו,
– מכתיבת טור חודשי ב-nrg…..

מהמוכר, הידוע, הנוח, המורגל. מהדימוי העצמי, משליטה, מהידוע.

ב"דהאמפאדה" (348) הבודהא אומר:
הרפו מהעבר,
הרפו מהעתיד,
הרפו מההווה.
עם לב שהוא חופשי
חצו אל הגדה
שנמצאת מעבר לסבל.

כל רגע ורגע אנחנו נקראים להיפרד ממשהו: מאמונה מגבילה, ממחשבה שלילית, מציפייה לא ריאלית, מטינה שעבר זמנה. כל רגע אנחנו נפרדים מעוד רגע שחלף, מחוויה שנגמרה, מהיאחזות בעבר – גם אם הוא בן 30 שניות – ונקראים להתעורר אל רגע ההווה שעוד רגע יחלוף גם הוא, כי הזמן הוא כידוע אשליה.

כל רגע ורגע אנחנו נקראים לקפוץ אל תוך הלא נודע ולהיפרד מהרגע הקודם, הידוע, שחלף ללא שוב. כל רגע ורגע אנחנו נפרדים ממשהו, ויכולים – אם אנחנו מודעים – להרפות לתוך הדבר החדש שמחכה לנו ברגע הבא. להרפות ממה שהיה ולהתמסר למה שיש. עכשיו. ועכשיו. ועכשיו.

כשאנחנו מרפים מהעבר, אנחנו נפרדים גם ממי שהיינו לפני רגע, כדי לפגוש – טרי, רענן ואותנטי – את מי שאנחנו ברגע זה; אנחנו נקראים לעזוב, להניח, לשמוט, להרפות מהרגע הקודם, ולחקור לעומק את החוויה האישית הנוכחית שלנו.

היו אור לעצמכם

בסוטרות רבות הבודהא מדגיש שהתורה שלו היא לא משהו שהוא קרא איפשהו או קיבל בפייסבוק או שמע בסדנת סופשבוע, אלא היא פרי ניסיונו האישי, חווייתו האישית את המציאות, ידע ישיר. והוא ממליץ גם לנו לא להסתפק בשמועות, או במסורת שאליה נולדנו, או בספרים שקראנו, או בהנחות לא מבוססות שאחרים סיפרו לנו, אפילו לא בגלל שהבודהא אמר – אלא לחקור בעצמנו את החוויה האישית שלנו.

גם מורה הוויפאסנה הידוע גואנקה מצטרף לדברי הבודהא: "הסמכות העליונה של כל אדם הינה החוויה העצמית של האמת", הוא טוען בספרו "האמנות לחיות", "כל אחד מאיתנו צריך לחיות את האמת בדרך של חוויה ישירה, באמצעות תרגול".

ואם קיווינו שנוכל לעשות קיצורי דרך, שלא ממש צריך להתאמץ מאחר שבודהא כבר עשה לנו את העבודה, אז הבודהא מחדד בבהירות שעלולה לייאש את מי שלא בא לה להפשיל שרוולים: "המואר רק יכול להצביע על הדרך, עליכם לעשות את המאמץ בעצמכם". ('דהאמהפאדה' 276).

בהרבה טקסטים הבודהא ממליץ בחום להעדיף את החוויה הישירה האישית על פני אימוץ השקפותיו שלו. באחת הסוטרות (38 MN) הבודהא שואל:  "נזירים, כדי לראות ולדעת בבהירות, האם תרוצו חזרה אל העבר עם שאלות כמו: האם היינו בעבר? מי היינו בעבר?"
"לא." עונים הנזירים הממושמעים.
"האם תרוצו אל העתיד עם שאלות כמו: האם נהייה בעתיד? מי נהייה בעתיד?"
"לא."
"האם תשאלו לגבי ההווה שאלות כמו: האם אני קיים? האם אני לא קיים? מה אני?"
"לא."
"האם תדברו מתוך כבוד למורה, או בגלל שהמורה אמר כך וכך?"
"לא."
"האם אתם מדברים רק מתוך החוויה האישית שלכם, מתוך מה שאתם יודעים, רואים ומבינים בשביל עצמכם?"
"כן." ענו הנזירים.

על כך ענה להם הבודהא במילים המפורסמות: 'Svakkhato Bhagavata Dhammo, Sanditthiko, Akaliko, Ehipassiko, Opanayiko, Paccattam Veditabbo Vinnuhi.

וזהו פשרן: "תורת הבודהה מוסברת היטב, ממשית, מיידית, זמינה (בואו ותשמעו), מובילה לשחרור, ועל החכמים והחכמות לחוות אותה עבור עצמם."

בתום 45 שנות הוראה ותרגול, כשהבודהא עזב את גופו בפעם האחרונה, מילותיו האחרונות אל הנזירים והנזירות שליוו אותו לא היו:
תמצאו לי יורש ראוי;
גם לא – תדבקו בדהרמה בכל מאודכם;
גם לא – תמנעו מסכסוכים בתוך הסנגה כי זו התמיכה היחידה שלכם עכשיו, אחרי לכתי;
גם לא – זכרו אותי בכל רגע ורגע, בכל מעשה שלכם, בכל מחשבה ודיבור.
אפילו לא – תהיו במיינדפולנס (תשומת לב).
מילותיו האחרונות היו: היו אור לעצמכם.

מה נותר לי, אפוא, להוסיף על כך? אולי רק לשתף שיותר מכל דבר אחר, מה שנוגע בי כל כך בדהרמה זו הגישה הפתוחה של הבודהא, שאמר: אֶהיפָּאסיקו – בואו ותשמעו. נוסח עתיק ל-"מי אשר לב לו הצמא לאור – יישא את עיניו ולבו אלינו, לאור, ויבוא."

אז מילות הפרידה שלי הן: אם הלב שלכם/ן צמא לאור – אל תניחו לו "שיאפיל כחדר", כדברי אלתרמן, בואו ותשמעו את הדהרמה. בואו ותתרגלו, או תמשיכו לתרגל, את הדהרמה. תחקרו את החוויה שלכן/ם בעצמכן/ם.

הדהרמה, כמו שאומר מורה הדהרמה כריסטופר טיטמוס, עניינה דבר אחד בלבד: האפשרות לחיות חיים ערים.

מי ייתן שכל מי שהלב שלה/שלו צמא להתעורר – תמצא את דרכה אל האמת, ותחייה חיים ערים.

ויאללה ביי…

דוגמית חינם: סמים מול מדיטציה בדרך לתודעה הערה

אמנית: סיגל אבני

שיחי המריחואנה שגידלנו במרפסת בקיבוץ, שורות של קוקאין במסיבות נוצצות באֶל. איי., חשיש בדווי בדיונות סיני, פטריות הזיות בהרי אקוודור, אֶם. די. אם. אֵיי על חופי קייפ קוד, אקסטזי במועדונים בניו יורק, חצי כדור ל.ס.ד. עם ידידה, אפילו טקס איאוואסקה שמאני – שום דבר מאלה לא משתווה, בחוויה הפרטית שלי, לחוויית המדיטציה.

לאורך כל החוויה-המהונדסת-סם לא הייתה עוזבת אותי התחושה שהכל drug induced, לא אמיתי, מתופעל עם אמצעי עזר, עם מניפולציה חיצונית על התודעה. ואחר כך התודעה חוזרת למצב היומיומי שלה – האם חל בה שינוי? מלבד היווספותו של הזיכרון, שצרוב אמנם בתאים בתור הצצה לאפשרות של מציאות אחרת, של תודעה אחרת. אבל בסופו של דבר, האם הרחיב לי את התודעה של היומיום? האם לימד אותי משהו על עצמי? האם קירב אותי אל עצמי ואל החופש?

 לפני כמעט שלושים שנה, גילתה לי האקסטזי דבר חשוב: שיש בי את היכולת הפנימית, את המנגנון שמאפשר לאהוב אהבה גדולה, מקיר אל קיר, אהבה ללא-תנאי. עם אישונים מוגדלים ותחושת בחילה קלה, חוויתי אהבה חובקת-כל ועצומה לכל מי ומה שעיניי נחו עליו/ה. גיליתי שמצב תודעה כזה הוא אפשרי. הוא זמין לנו. ארבע שעות מאוחר יותר, כשהשפעת הסם התפוגגה מגופי ופרחה מנשמתי כמו התאבכות של רוח רפאים, מצאתי את עצמי מגדירה לעצמי מטרות חדשות בחיים: להגיע למצב התודעה הזה של אהבה-ללא-תנאי ללא עזרתו של חומר חיצוני. האקסטזי הייתה גלגלי העזר, עכשיו אני רוצה לנסוע לבד.

הצצה אל מציאות אחרת

במסורות רבות, שאינן בודהיסטיות, המטרה של המדיטציה היא החוויה המדיטטיבית: תחושת החיבור עם הכול, תחושת ההתמוססות של האני הנפרד והנבדל אל תוך האחדות, ההתרחבות וההתעלות של הנפש או שלווה עמוקה. רבים מאיתנו נמשכים אל הגישה הזאת בגלל מה שיש לה להציע, בגלל ההבטחה למצבים מיסטיים, למצבי תודעה אחרים, אפילו לכוחות אזוטריים.

אבל האם המטרה של מדיטציית ויפאסנה (תובנה) היא להגיע לחוויות עמוקות וממלאות כאלו? לפני שנים הצגתי את השאלה הזאת למורהת הדהרמה שאילה קת'רין. היא השיבה בשלילה, והחזירה את השאלה אלי: "מהי מטרת המדיטציה?"

"לשחרר את התודעה," עניתי. היא נעצה בי מבט נוקב: "לשחרר את התודעה ממה?"

"מהיאחזות", השבתי.

"אם כן," המשיכה, "זה כולל גם את שחרור התודעה מהיאחזות במצבי תודעה, מופלאים וטרנסצנדנטליים ככל שיהיו, לא?".

החוויות המדיטטיביות הן תופעות לוואי – אולי רצויות, אבל הן אינן המטרה. המטרה היא אינסייט, תובנה. התעוררות לתוך טבעם האמיתי של הדברים. שחרור מוחלט של התודעה. שהייה בתוך הלא-מותנה, הלא-כבול, הנצחי. חיים ערים. התרגול, הדרך והמטרה הופכים חד הם. אנחנו מתרגלים שחרור של התודעה דרך אי-היאחזות, כדי להגיע אל שחרור התודעה מהיאחזות.

האם החוויות המדיטטיביות הן מכשולים על ה"דרך"? תלוי את מי שואלים. יש מסורות בודהיסטיות שטוענות שכן, ושאף מגישות למתרגל/ת רשימה מפורטת ומדוקדקת של הסכנות העומדות על דרכו/ה, רשימה הנקראת בשם הלא-מחמיא: עשר ההשחתות. אלו הן ברובן מצבי תודעה נעימים כמו חדווה עזה, עירנוּת וצלילוּת נדירוֹת או שלווה עמוקה, שגורמים לנו להיאחז בהם בכל מאודנו, לרצות לשהות בהם לנצח, ולהשתוקק ולהתגעגע אליהם כשאנחנו מגלים בצער ובכאב-לב שגם הם שייכים לעולם התופעות המותנה: מופיעים בהתאם לתנאים מסוימים וחולפים כשהתנאים משתנים.

הנזיר הסרי-לאנקי ואלפולה ראהולה אומר בספרו 'מה שלימד הבודהא': "כל המצבים המיסטיים האלה הם תולדה של התודעה, יצירי התודעה, מותנים. אין להם ולא כלום עם המציאות, האמת, הנירוואנה."

לעומתו, טוענות מסורות בודהיסטיות אחרות שיש טעם ותועלת בחוויות האלה. הן אולי לא "סוף הדרך", אבל הן משאירות לנו בפה טעם של עוד, ומדרבנות אותנו קדימה בתרגול. הן הצצה, כפי שכתבתי קודם, אל אפשרות של מציאות אחרת, של תודעה אחרת, שאפשרית וזמינה לנו. ראמש באלסקר, מורה האדוואיטה ממובאיי, מכנה את החוויות האלה 'דוגמיות חינם', ומבטיח שיש עוד הרבה מאיפה שאלה באו. גם המורה שלי אג'יי סינג מתייחס בכבוד אל החוויות האלה, ואומר שהן סדק שדרכו אנחנו יכולים לבקוע, להתפרץ, אל המסע הרוחני, אל המציאות הרוחנית, אל החיים עצמם.

הבעיה היא כמובן לא בחוויות עצמן, אלא בהיקשרוּת שלנו, שהופכת את החוויות למושא להשתוקקות וגורמת לחיי היומיום שלנו להחוויר בהשוואה. ומה שהתחיל כחוויה מענגת הופך לגורם לסבל.

גלגל ההצלה האחרון

רבים מאיתנו מגיעים אל הדרך הרוחנית מתוך משבר, מתוך סבל. אנחנו רוצים להיות על דרך רוחנית, כדי לשנות את עצמנו, כדי להיפטר מחלקים בנו שאנחנו לא אוהבים, לא מקבלים, משוכנעים שהם מכשולים: פצעי הילדות, ההתמכרויות, השריטות, הדיכאונות, החרדות. או רגשות עזים שהיינו רוצים להיפטר מהם: הכעסים, הקנאות, הבדידות. איכשהו אנחנו מאמינים בסתר לבנו שהתרגול והדרך הרוחנית יפתרו אותנו מהצורך להרגיש רגשות אלה, או – עוד יותר טוב – יעלימו אותם לחלוטין.

מי מאיתנו לא קם/ה מדי פעם בבוקר עם משאלה שהדברים יהיו אחרת? שתהיה לי זוגיות, שתשתפר הזוגיות הנוכחית, שארוויח יותר כסף, שכבר יהיה לי ילד,  שהילדים יגדלו כבר, שהממשלה תיפול, שהכיבוש ייגמר, שיהיה משהו מתוק בבית…  זה טבעי ואנושי לרצות שהעניינים ישתפרו, זהו כנראה שביב שהוחדר בזמן הכנת הקוד לתוכנה האנושית. אבל מגיעים רגעים בחיים שלנו שבהם אנחנו מגלים שכל הניסיונות שלנו להשתנות עלו בתוהו. שכל העזרים שהשתמשנו בהם לאורך החיים כדי לעשות לנו אותם קלים יותר ונוחים יותר וכביכול בטוחים יותר – לבסוף מכזיבים. אם היינו במערכת יחסים אוהבת עם אחר/ת שנטעה משמעות בחיינו – ייתכן שיום אחד נתעורר ונמצא את עצמנו לבד; אם יש לנו ילדים – הם גדלים ועוזבים את הבית; אם הייתה לנו עמדה חשובה בחיים – הגיע גיל הפרישה או שפיטרו אותנו; אם הסתמכנו על היופי שלנו – התבגרנו והזדקנו; אם היינו חזקים ובריאים – הפכנו חלשים וחולים. כל המניפולציות שעשינו כדי לשלוט בנסיבות ובא/נשים שסביבנו – כשלו.

לבסוף, מותשים מהמאבק עם עצמנו ומהכישלונות להשתנות על ידי מאמצים פנימיים – אנחנו פונים אל גלגל ההצלה האחרון שנותר לנו – אל הדרך הרוחנית. שם יבוא  מזור למכאובינו, שם נוכל סוף סוף להיות מישהו/י אחר/ת! אנחנו מתרגלים מדיטציה, יוגה, טנטרה, תטא וריברסינג, מזיעים בסווט-לודג'ים, מחוללים במעגלים מקודשים, פוקחים את העין השלישית, מתחברים לילד הפנימי, קוראים הילות, מעלים באוב גלגולים קודמים, משננים דוקטרינות בודהיסטיות, עושים את כל הדברים "הנכונים", מתרגלים את כל התרגולים "הנכונים" ומתנהגים יפה כמו ילדים מאוד-מאוד טובים. ובסופו של התהליך המייגע הזה אנחנו מקווים שניפטר מכל הצדדים האפלים, השליליים, המבישים והלא-רוחניים שלנו.

ברתלמאו, ישות מתקשרת אוהבת, אומר בספרו המקסים 'אני בא אליכם כאַח':

"אנא, התחילו להשלים עם העובדה שהמהות הבסיסית שלכם ודאי לא תשתנה יותר מדי… החיים שלכם מבוססים על הנחה המוקדמת שיש בכם משהו לא-בסדר שאתם צריכים לְסַדר. הייתי רוצה להציע שאין בכם שום דבר לא-בסדר, ובהחלט אין בכם שום דבר שצריך לְסַדר."

חברה טובה אמרה לי שמבחינתה ההגדרה שלה לאישה מוארת היא: "זו שהמאבק תם בה".

אני מסכימה בכל לבי. כי אחרת, מה הטעם בתרגול קפדני ומסור  אם אין הוא מקרב אותנו אל חיים נטולי מאבק, גם אם המאבק הוא פנימי? אם אין הוא מקרב אותנו אל השמחה, החיוניות, החיוּת, המלאוּת והאינטימיות עם הדברים? אם אין אנחנו קרובים יותר אצל עצמנו, מפויסים יותר, נינוחים יותר גם מול מראות קשים של דפוסים עיקשים שמסרבים להיעקר משורש, של פצעי ילדות שחוזרים ומציפים בַזמנים הכי לא הולמים, של פחדים עתיקים שצפים מלב המאפליה ומפעילים ומתמרנים את שגרת יומנו?

מורה זן ידוע אומר שאם תרגול המדיטציה אינו מחלחל אל החיים שמעבר "לכרית", זה כמו למלא דלק במכונית ולהחנות אותה בתחנת הדלק, במקום לצאת איתה לנהוג בכביש המהיר.

המדיטציה בעיניים פקוחות

תהפוכות החיים: בתחילה היו הנהר נהר וההר הר; אחר כך גילינו את הדהרמה וחיינו התהפכו ולבנו סער והנהר לא היה נהר וההר לא היה הר; אחר כך נרגענו, התייצבנו, והנה הנהר הוא שוב נהר וההר הוא שוב הר. עם השנים גיליתי שאני פחות מחפשת ריגושים, תחליפים זולים או יקרים לדבר האמיתי, פחות גנוּבה לרוח, יותר קשובה לכאן ועכשיו. והמתיקוּת של המדיטציה השקטה בעיניים עצומות נמהלת ונמזגת עם המתיקוּת של המדיטציה בעיניים פקוחות. הביקור האחרון שלי בהודו, לפני כחודש, החזיר לי שוב את החוויה של לשהות במדיטציה ללא הפסקה, ללא הפרעה, ללא הגבולות המוכרים של "עכשיו זה מדיטציה, עכשיו זה לא"; ללא ההפרדה המלאכותית בין מדיטציה פורמלית, מובנית, לבין מדיטציה לא פורמלית, בין "הישיבה" לבין "החיים". החוויה של להיות במדיטציה מתמדת, לא כתרגול אלא כמצב תודעתי, הוויתי. שבו הרגע מלא, שלם, שבו גם 'יום החולין הזה הוא יום שיש בו חסד'.

"מה הטעם בידע אם הוא לא מוביל לחוכמה?" מתלבטים פראני וזואי של סלניג'ר. "במה נבדלת צבירת נכסים חומריים – כסף, רכוש, תרבות, ידע, נכסים אינטלקטואליים – מצבירת נכסים רוחניים?" ("נכסים הם נכסים, לכל הרוחות".) אכן, מה הטעם בצבירת נכסים רוחניים אם הם לא מקרבים אותנו אל עצמנו, אל מקור החוכמה והחמלה האלוהיים; אל מקום בתוכנו שחי בשלום עם הכול, שמסתכל מסביב ורואה "חיים" ולא "בעיות". אל מקום בתוכנו שיכול 'להתאזר באורך-רוח כלפי הבלתי נפתר שבלב', אם לעשות פרפראזה על מילותיו הפואטיות של המשורר הדגול רילקה, שיכול 'לחיות עכשיו את השאלות, שמא נוכל להגיע אט אט, בלי לחוש זאת, ביום מן הימים הרחוקים, לחיות את התשובה".

לטעמי, סימנו של האדם/האישה החיה חיים ערים הוא שהיא מאושרת יותר, שחייה קלים יותר, שהיא רואה פחות בעיות ובעייתיוּת בעולם סביבה ובתוכה, שהיא נוהגת בעצמה ובאחרים בסלחנות בלי להעדיף בהכרח את הראשונה על פני האחרונים, ולהפך. שהיא נהנית מחופש פנימי רב יותר. השַפּעת האביבית האחרונה הפגישה אותי שוב עם גיבור ילדותי  אטיקוס ('אל תיגע בזמיר'), שבַסבלנות ובַסלחנות האינסופית שלו לילדיו ובמערכת הערכים שניסה להנחיל להם הזכיר לי תמיד את אבא שלי. שניהם טענו ש: "לעולם לא תביני אדם עד שלא תראי את הדברים מנקודת הראות שלו… עד שלא תלבשי את עורו ותתהלכי לך בו". מבלי דעת, הושפעתי בימי ילדותי מאותו הדבר שלימים אחשיב כלב-לבה של הדהרמה, ושעד היום נחשב בעיני כמהותו העיקרית של אדם ער: היכולת לשים עצמו/ה בנעליו של האחר/ת.

הדהרמה מקרבת אותנו אל היכולת לראות שכולנו כל-כך דומים: בתי חרושת קטנים לייצור דעות ושיפוטים, שמנסים למצוא טעם ומשמעות בקיום המשונה הזה שהוטלנו אליו על כורחנו; כולנו סובלים מנוכחותו של עריץ פנימי וביקורתי, מנוכחותם של קנאה, כעסים, פחדים, ובכולנו יש טוּב, חוכמה וחמלה. כולנו מתהלכים על אותה האדמה, מעל כולנו מאיר אותו הרקיע,  שהוא, כדבריו של אריך קסטנר, "מרומם על כל שֶכל ובינה, ששמשו מחממת ומאירה על כל היקום ואינה מבדילה בין צדיקים ורשעים ופושרים".

Path and sky

"מי שלא מסוגל להשתאות – חשוב כמת"

– על המסתורין של החיים –

לפני זמן לא רב, בערב שבועות, עשיתי מעשה (רדיקלי מבחינתי): יצאתי את ביתי קצת לפני חצות (לא שעה שאני מכירה) ונסעתי להשתתף בתיקון שבועות. היה לילה עמוק ונושם, כמאמר המשורר, והדרך הייתה ריקה ושקטה, ונפרשה הישר לפנַי בין שתי שדרות של עצי דקל ותמר עד היכן שהעין מגעת. השמים היו בהירים, וכשהרמתי את עיני ראיתי משמאלי, במערב, ציפורן דקה של ירח כתומה, מכינה את עצמה לשקיעה. ומשום מקום עלתה בי פתאום התחושה שהחיים הם כל כך מסתוריים, כל כך לא מובנים, כל כך חסרי פשר. שאנחנו מנסים שוב ושוב להסביר אותם לעצמנו, ויש לנו הסברים  שונים: יש ההסבר הבודהיסטי, יש ההסבר היהודי, יש ההסבר הדון-חואני, יש ההסבר המדעי ויש עוד מיליון הסברים, ולכולם מכנה משותף אחד: ניסיון (נואל אבל אנושי) להבין את הבלתי ניתן להבנה; לפענח את הבלתי ניתן לפענוח. למצוא הסברים שיניחו את דעתנו כדי שנוכל להגיד: ככה וככה זה פועל, מהסיבות האלה והאלה הדברים האלה קרו. אם זה חוק הקארמה הבודהיסטי, או חוק המשיכה של אנרגיות דומות של "הסוד", או שאריות מגלגולים קודמים שעכשיו צצות ומתערבות לנו בחיים, או אלקטרונים שמתנהלים פעם כגל ופעם כחלקיק, או גמול על מצוות ועונש על עבירות, או חוקי הסיבה והתוצאה (מה שזרעתם זה מה שתקצרו) – הכול רק בשביל שנחוש ביטחון ונהייה רגועים, שנחשוב שאנחנו מבינים, שיש חוק וסדר, שיש סיבה ומסובב, שיש היגיון וש"אלוהים לא משחק בקוביות". או אם הוא משחק – אז זה מִשחק עם חוקים ברורים וידועים שניתן לעקוב אחריהם ולצפות אותם מראש. יותר משהאדם "מחפש משמעות" הוא מחפש ודאות.

אבל החיים הם עצומים וגדולים יותר מכל הסבר.

"העולם הוא מסתורין," אומר דון חואן לקרלוס קסטנדה, "כאשר אתה מנסה להבינו, כל מה שאתה עושה באמת אינו אלא לנסות להפוך אותו למוּכר." לדבריו, המחשבה שהעולם ניתן להבנה או שאנו עצמנו ניתנים להבנה, היא מחשבת זוועה, והמראֶה שאנחנו רואים הוא חידה ומסתורין שאין אנו יכולים אלא לקבל בענווה וביראה.

דברים דומים אומר אלוהים לאיוב.

בבוקר החג, למחרת הנסיעה הרדיקלית, רציתי לעיין במגילה התואמת-חג – מגילת רות, ונפלתי – במקרה, למי שמאמין בחוקיות של המקריות ולא במקרה למי שמאמין בחוקיות של צירופי המקרים – על ספר איוב. איוב משמיע טענות קשות נגד אלוהים שהֵרע לו על לא עוול בכפו, לטענת איוב, ודורש מאלוהים הסברים. כמו רבים מאיתנו, שבזמנים טובים ושמחים לא דורשים הסברים מאלוהים או מאף אחד אחר, לא מנסים להבין איך קרה ומה עשינו – בחיים האלה או בגלגולים קודמים – שככה נפל בחלקנו כל הטוב וכל האושר הזה. אנחנו מקסימום נאחזים בו חזק ומתפללים לאלוהים שלא ייקח לנו אותו ושהוא ימשך לנצח. אבל בזמנים של קושי או מצוקה אנחנו מתמלאים תלונות וטענות כלפי הגורל או המזל הנאחס או אלוהים או היקום, ואם אנחנו קצת רוחניים אנחנו גם מתחילים לפשפש במעשינו – בחיים האלה או בגלגולים קודמים – כדי למצוא הסבר. הכמיהה שלנו להבין מוּנעת מתוך האמונה שאם נבין – נוכל לשנות; אם רק נבין את המכניקה, את מה גרם לְמה – גם נוכל לעשות משהו כדי לשנות את רוע הגזירה. אנחנו פריקים של הבנה. המיינד שלנו נאחז בהבנה כטובע שנאחז בקש: הוא יודע שהקש הזה לא יוכל להציל אותו, אבל אין לו דבר אחר להיאחז בו והוא חייב להיאחז במשהו.

אלוהים מעמיד את איוב על מקומו. הוא אומר לו: סליחה, איפה היית כשייסדתי את הארץ הזאת? האם יש לך מושג איך היא נוצרה ו"מי ירה אבן פינתה"? האם אתה הוא שמצווה את השחר לעלות או האם אתה מבין את השלג, ומי  מפלס נתיב לנחלים או גורם לברקים ולרעמים? האם אתה יודע מי הוליד את אגלי הטל ואיך יורד גשם על אֶרץ מדבר להצמיח בה דשא?  האם כשאתה מרים קולך אל העננים – יורד גשם, או שכאשר אתה קורא לברקים הם מתייצבים לפקודתך? מי נתן לשכווי בינה ומי מספק אוכל לעורב להאכיל את גוזליו הרעבים? האם אתה שַֹמת על הסוס רעמה או האם מכוח חוכמתך הנץ יכול לפרוש כנף ולעוף? "הניגלו לך שערי מוות" –  האם אתה מבין את המוות?

אלוהים אומר לו בעצם: אל תנסה להבין, ואל תבוא בטענות אל מה שעצום וגדול מתחומי ההבנה שלך, מה שנמצא מחוץ למגבלות תפיסתו של המיינד.

גם הבודהא מציע לתלמידיו ותלמידותיו "לא לחקור במופלא מהם". בדרשה מפורסמת מתקיף אותו תלמיד ותיק, הנזיר מאלונקיאפוטה, בשאלות קוסמיות ותיאורטיות, ומאיים שאם הבודהא לא נותן לו תשובות מספקות הוא קם ועוזב את מסדר הנזירים. הבודהא עונה לו כמו שמתחיל מתכון של לא-חשוב-מאיזו-עדה –  שקודם כל יירגע. אחר כך הוא מסביר שהוא לא נכנס בכלל לנושאים האלה כי תשובות עליהם "לא מקרבות אל המטרה של החיים הרוחניים, לא מובילות להתפכחות מאשליה ומבורות, לניתוק מאחיזה, להשקטת התודעה, לידיעה ישירה, להתעוררות ולשחרור". בדרשה אחרת הבודהא מחדד ואומר שאלה שטוענים "אני יודע, אני מבין, ככה הדברים פועלים!" – כלומר, אלה שחושבים שהם מבינים משהו על משהו – טועים ובגדול.

כאשר אנחנו במצוקה או חווים קושי וכאב, יש שאלות שמביאות תועלת ויש שאלות שלא מביאות תועלת. הבודהא מציע סדרת שאלות שחוקרות מהו המקור של הסבל שלנו, מהם התנאים הגורמים לסבל הזה ואילו תנאים צריכים להשתנות כדי שהוא ייפסק. הגורו שלי, יוגי אמריט דסאי, נהג לומר: "כששואלים שאלה לא נכונה מקבלים תשובה לא נכונה".  השאלה שבעיני הכי לא מביאה תועלת, ועדיין זו אחת השאלות הכי נפוצה בימינו הניו-אייג'יים, היא: "למה זימנתי את זה לעצמי?". הנחת היסוד מאחורי השאלה הזאת היא שבכוחנו לזמן לעצמנו מאורעות כמו על פי הזמנה מקטלוג. הגישה הזאת מקבלת עידוד וגושפנקא מגישת "הסוד" ובעידן שלנו זאת הנחה פופולארית, ולא נדיר לשמוע התבטאויות כמו: זימנתי שיהיה יום יפה כי רציתי לצאת לטיול, או: זימנתי שיהיה סייל בקאסטרו כי רציתי לצאת לקניות, או:  זימנתי לעצמי שפעת כדי לקחת קצת חופש מהעבודה.

הבעייתיות של הגישה הזאת היא לא רק בקורטוב המגלומאניות שבה, כאילו אין עוד גורמים שהצטרפו להם יחדיו כדי ליצור את התנאים המדויקים שהביאו ליום היפה או לסייל בקאסטרו ושכאילו יש לרצונות האישיים שלנו שליטה מלאה בכל ההתרחשויות ביקום, שלא לדבר על זה שיכולים להיות רצונות סותרים, כמו שהחקלאי אולי ייחל דווקא לגשם ובעלי החנויות ייחלו לעליית מחירים. אבל הבעיה האמיתית של גישת ה"זימנתי את זה" מתחילה כשפוקדים אותנו מאורעות קשים באמת, ואז לחקירה הפנימית מצטרפים רגשות אשמה והלקאה עצמית: "למה זימנתי שהילדה שלי תעבור תאונת דרכים?", "למה זימנתי לעצמי סרטן?", "למה זימנתי רעידת אדמה בטורקיה בדיוק כשאני שם בחופשה".

הגישה הזאת לא לוקחת בחשבון שהצרכים והרצונות האישיים שלנו הם רק גורם אחד בלבד מתוך אינספור (מילולית, לא מטאפורית) גורמים, שכידוע אפשר לנסות to track back   עד למשק כנפי הפרפר באולימפיאדה בסין שמשפיעות על הקרנבל בריו. אלא שכל אירוע, כל תנועה –  גם הזעירה ביותר, שמי יודע, אולי כוללת גם תנועות אנרגטיות כמו מחשבות –  משפיעה הדדית על כל שאר הדברים, כמו אבן שנזרקת לאגם ושולחת אדוות לכל עבר או כמו ציור של אם.סי. אֶשר שהפרטים בו מתמזגים זה בזה והופכים זה לזה.

הרעיון של רשת קוסמית של השפעות הדדיות מקבל ביטוי בפילוסופיה הבודהיסטית במשל על הרשת של אינדרה. מעל לארמונו של אינדרה, מלך האלים, פרושה רשת אינסופית משובצת באבני חן נוגהות המשתקפות זו בזו. אם מתבוננים באחת רואים את כל האבנים האחרות משתקפות בה, ובו-בזמן משקפות גם את כל שאר האבנים, כולל אותה עצמה: "בכל גרגר אבק ישנם אינספור בודהות".

אז איך אפשר להבין או לחשב את כל הגורמים לאירוע כלשהו, אם הם כוללים עלה שצנח בסתיו קנדי, גל שהתנפץ בים הבלטי, פעייה של כבשה ניוזילנדית, חיוך של ילדה בלאפלנד; איך אפשר בכלל לתפוס את משמעות ההשפעה ההדדית שעוברת כחוט השני בין אירועי העולם על כל היצורים החיים בו?

"היפה ביותר שאנו מסוגלים לחוות הנו המסתורין… מי שהדבר זר לו ואינו מסוגל להתפלא, ואינו מסוגל להשתאות – חשוב כמת, נר שכבה". מילים פואטיות אלה נאמרו לא על ידי גורו הודי או מאסטר זן, אלא על ידי איינשטיין, המדען והפילוסוף המערבי.

על המרפסת שלי, בשעת בין ערביים, אני מסתכלת בברושים ובעננים המוורידים, ויודעת שדון חואן צדק. איך אפשר להסביר את הערב היורד, או את אור הדמדומים, או את משב הרוח? איך אפשר להבין שקט, או אושר, או אהבה?

אז אולי אפשר להרפות קצת מהצורך הכפייתי בהסברים, מהרצון האובססיבי של המיינד להבין, ולתת למיינד ולנפש לנוח בתוך אי-הוודאות.

ואם אנחנו כבר מזמנים משהו, אולי עדיף לְזַמן לעצמנו קצת ענווה, כדבריו של דון חואן, מול ההוד המופלא הזה, מול המסתורין והיופי, שהאינדיאנים קוראים לו המסתוריות הגדולה, שאת החוקיות שלו, אם יש לו אחת כזאת, עדיין, עם כל הטכנולוגיות הכי משוכללות בעולם, לא פיצחנו.

דהרמה של דמעות: ההיבט הבודהיסטי של הסבל

לקראת יום הזיכרון

הימים הם ימי צער וזיכרון ושכול. כיצד עלינו לפגוש אותם, להתמודד איתם? האם עלינו להפנות עורף לתחושות הכאב והשכול כי הן מעוגנות באירועי העבר והדרך הרוחנית קוראת לנו להיות בכאן ועכשיו? מצד שני, התחושות האלה נוכחות בתוכנו כאן ועכשיו – האם זה פרדוקס? מה עושים עם רגשות של עצב, געגוע או ייאוש? האם יש להם מקום בתרגול שלנו, וכיצד מפנים להם את המקום הזה?

הבודהה אמר שכאב הוא חלק מהחיים. האמת הנאצלת הראשונה אכן מדברת על קיומם של אי-נחת וסבל (דוקהא). אבל היא מדברת על סבל בתוך קונטקסט מסוים: בתוך קונטקסט שמדבר על האפשרות להשתחרר מסבל ועל המחויבות להשתחרר ולשחרר מסבל.

אנחנו חיים בתרבות שמספרת לנו שיש רגשות שיש להימנע מהם בכל מחיר: רגשות כמו בדידות, ריקנות, שעמום, חרדה, כאב. החברה שלנו מלמדת אותנו שיש רגשות שאסור להרגיש, שהם "מסוכנים", או שאם ניתן להם מקום הם ישתלטו עלינו ויסחפו אותנו ויאיימו על עצם קיומנו. כל החברה הצרכנית מתבססת על הגישה הזאת, שמתָחזקת את תעשיית הבידור העולמית: מיליארדי דולרים עוברים מיד ליד כדי לסייע לנו לא להרגיש רגשות שאנחנו אולי מפחדים שאם ניתן להם מקום הם ישתלטו עלינו, יציפו אותנו, ימחצו אותנו. הרבה פעמים אני שומעת את המשפט: "אם אתחיל לבכות לא אוכל להפסיק לעולם", "אני אתפרק", "אני אאבד שליטה".

החברה שלנו מעודדת אותנו להתרחק מכאב ולחפש הנאות חושים. לערפל את התודעה ולכסות על כאב וצער בעוד ועוד הנאות חושים. המסר הוא: אם רק נצליח להימנע מכאב – נהייה מאושרים. ויש לנו אסטרטגיות רבות ומגוונות כדי לא להרגיש: שימוש כפייתי באינטרנט, צפייה מופרזת בטלוויזיה, מילוי הזמן בעשייה בלתי פוסקת, שופינג, וורקוהוליזם, סמים ואלכוהול. אפילו בעולם הרוחני, רבים מאיתנו אימצנו אסטרטגיות "רוחניות" כביכול כדי לא לפגוש כאב: לפעמים אנחנו משתמשים בכרית המדיטציה כדי להימנע מרגשות כביכול שליליים, או כואבים.

אלא שכאב וצער הם חלק בלתי נפרד מהחיים (זה מה שאומרת לנו האמת הנאצלת השנייה). כאב הוא לא אויב. ג'ואנה מייסי, המורה והאקטיביסטית, אומרת שאנחנו צריכים כאב כדי שיתריע על מה שדורש מאיתנו תשומת לב. במקום להשקיע כל כך הרבה אנרגיה בלהדחיק ולהתכחש לכאב, אולי עדיף לנו ללמוד להיות איתו, לעשות לו מקום, להיפתח אליו, לא לפחד ממנו.

הכאב של אננדה

יש סיפור על נזיר זן המתאבל על קברו של מורו האהוב, שזה עתה נפטר. ניגש אליו מישהו ואומר: "אתה אמור להיות נזיר, למה אתה בוכה?" הנזיר המתאבל פונה אליו ואומר בשלווה ובאהבה: "אני בוכה כי אני עצוב".
גם הבודהה, בתשובה לנזיר שהתלונן על כאב וסבל, לא שלח אותו "להתבונן בזה", אלא אמר לו: "עליך לשאת את כאבך, ביקהו".
כשהבודהה שכב על ערש דווי ונתן לנזיר אננדה המסור הנחיות אחרונות מה יהיה עליו לעשות עם הגופה, כתוב בטקסט שאננדה יצא את החדר, נשען על ידית הדלת – והתייפח. הצער על השכול הקרוב, על הפרידה מהמורה, החבר והאב – היה קשה מנשוא, ואננדה נתן דרור וביטוי לכאבו.

עובדת הנוכחות של רגשות של צער וכאב בתוכנו אינה עדות לכישלון שלנו כמתרגלות'ים או לכישלון שלנו בהבנה ובהתפתחות רוחנית. הרגשות שלנו הם עדות לרגישות שלנו, לכך שהאוזניים שלנו פתוחות ושאנחנו מסוגלות'ים "לשמוע את העולם בוכה בתוכנו", כפי שאומר הנזיר תיך נאת האן. אומרים על הבודהה שהסיבה לאוזניו הארוכות היא כדי לשמוע את זעקות הסבל של העולם כולו.

אנחנו יכולות'ים לברוח מכאב כל חיינו, רק כדי לסיים אותם בתחושה של פספוס, שחיינו היו שטוחים וחסרי עומק, שהפכנו אפאתיים וששום דבר לא נוגע בנו לעומק. בדיעבד, אנחנו מגלים שלא באמת חיינו, שהתנהלנו כמו מתים בזמן שהיינו בחיים. אי אפשר לעשות 'דיליט' על חלק מהרגשות, אי אפשר לחוות בצורה סלקטיבית; אם מקצצים את הגל בתחתיתו – מקצצים גם את הגובה שלו. כך אנחנו מאבדים את החיות שלנו, את הכוח המניע, את התחושה שיש טעם לחיים.
שלא לדבר על כמות האנרגיה הדרושה כדי להמשיך ולתחזק את הבריחה הזאת עוד ועוד. בסופו של דבר, הבריחה הזאת היא חסרת תוחלת ולא מביאה את התוצאות המיוחלות. אם אנחנו מנסים למנפל ולשלוט בסיטואציה – אנחנו לא פוגשים את החיים, אנחנו לא בקונטקט, במגע עם מה שקורה.

דרוש אומץ להכיר ולהתמודד עם כאב וסבל. דרושים אומץ ואמון בעצמנו, בתחושה הפנימית שיש לנו היכולת להישיר מבט בכאב הפנימי ביותר שלנו, בכאב העמוק ביותר שלנו, ולגעת בחלקים האפלים ביותר, כי רק בצד השני של האפילה נמצא האור.

מועדון הלבבות הפתוחים

לפני שהפך לבודהה, יצא סידהאתא גוטמה מארמון התענוגות והשפע כדי לפגוש פנים אל פנים, עם מודעוּת ועם עֵרות, כאב וסבל. גם אנחנו נקראות'ים לצאת מהארמון – ארמון הנוחות שלנו, ארמון ההתכחשות, ארמון ההימנעות, הרצון לעצום עיניים או להביט למקום אחר.

רק במידה שאנחנו מסכימים להרגיש את הכאב – במידה הזאת נוכל לרפא את הכאב. עלינו להתמודד עם הכאב על ידי פגישה שלו, היכרות איתו, התיידדות איתו, ולא לנסות לעקוף אותו או להימנע ממנו.

התרגול עוזר לנו ללמוד לבטוח ביכולת שלנו להרגיש את כל הרגשות שלנו במלואם, לא לפחד מהם, לדעת שיש לנו מיכל מכיל, תומך ובטוח. התרגול מאפשר לנו לתת אמון בתהליך, בכך שלהרגיש את הכאב והזעם והייאוש והדיכאון זהו הצעד הראשון בדרך לריפוי. ריפוי אינו יכול להתרחש כשיש הכחשה.

התרגול הופך את הלב שלנו לרגיש מכדי לא להרגיש. הדרך שבה אנחנו הולכות'ים מפגישה אותנו פנים אל פנים ועם מודעות – עם המציאות, ואנחנו מעזים'ות להביט למציאות בעיניים, מעזות'ים לשהות בנוכחות מלאה באמת הנאצלת הראשונה, האמת של הדוקהא, ללא כחל ושרק, ללא אסטרטגיות של הימנעות, ללא ניסיונות ליפות אותה. אנחנו מאפשרים לאמת הזאת להיות נוכחת בתוכנו, בגוף, ברגשות, בתודעה. אנחנו מעזות'ים לתת לאמת של הדוקהא לצרוב את הלב, ללפות את הגרון, מאפשרות'ים לתחושות של חוסר אונים, עצב וייאוש להיות נוכחוֹת – לא מתחמקים'ות מהן יותר, לא מנסים'ות להימנע מהן, אלא פוגשות'ים אותן עם מוּדעוּת ועם פתיחות, עם הסכמה ועם איפשור.

אי אפשר לרצות להיות עם הדברים כפי שהם באמת ('יאטה-בהאטה' בפאלית), שזוהי הוויפאסנה, בלי להסכים לשהות עמוקות עם האמת של הדברים כפי שהם באמת, שזוהי – לעיתים – גם האמת של הדוקהא. עלינו לפגוש את החיים כפי שהם מציגים את עצמם רגע אחרי רגע.

אסטרטגיות של הימנעות מכאב גם מונעות מאיתנו לחוות חמלה. כדי לחוש חמלה עלינו להסכים לפגוש כאב. איך שאנחנו פוגשות'ים כאב יקבע איך נגיב עם חמלה. לפעמים צריך להסכים שהלב שלנו יישבר, אולי רק ככה נוכל שהלב שלנו ייפתח.

כאשר אנחנו מסוגלים'ות לפגוש את הכאב של האחר/ת עם פתיחוּת, עם נינוחות, ללא פחד – אנחנו יכולים'ות להרגיש חמלה. סטיבן לוין, מורה הוויפאסנה הידוע, אומר: "כאשר הפחד שלכן'ם נוגע בסבלו של מישהו, הוא הופך לרחמים; כאשר אהבתכן'ם נוגעת בכאבו של מישהו היא הופכת לחמלה".

אם אעיז לגעת בכאב שלי ואוכל להכיל אותו, אוכל לגעת ולהכיל את הכאב שלך. אחרי המעשים נמשכים הלבבות, ואחרי הלבבות נמשכים המעשים. הדהרמה פותחת את ליבנו לראות סבל באשר הוא – ולרצות להביא לו מזור. החמלה היא לא רק יכולת ההזדהות עם הסובל'ת, אלא גם ההחלטה הנחושה לעשות את כל הנדרש כדי להקל על ייסוריו. חמלה קוראת לנו לפעולה.
הרצון להיטיב עם עצמנו דרך תרגול מדיטציה ודהרמה הופך באופן טבעי לרצון להיטיב עם הקהילה ועם החברה בה אנחנו חיים – מתוך ההבנה החווייתית שמה שאנחנו קוראים לו "עצמי" הוא חלק מתהליך של אינטראקציות מתמידות, התהוות גומלין, שהחברה היא חלק מהן.

מי ייתן ונעז להרגיש ולאפשר לכאב שלנו להיות נוכח ולהביא אותו לאור, כי, כמו שאומר פאולוס השישי: "כל הגלוי הוא באור, ומה שבאור – הופך לאור"; מי ייתן והחיבור האותנטי האמיץ לכאב שלנו ייפתח את ליבנו לכאב, לצער ולשכול של האחר/ת, ונדע להתעלות מעל ההפרדות והמחסומים, החומות והגבולות שאנחנו יוצרים בין "אני" ל"את/ה", בין "הסבל שלנו" ל"סבל שלהם".

GreenTaraImage

טארה – הבודהא של החמלה

 

"בתוך האושר טמון זרע הכאב" – על התשוקה להנאות החושים

מוזיקה מרגשת, אוכל משובח, סקס שמיימי, שחייה בים בלילה, שקיעה מפעימה – כל הנאה באה והולכת, ולנסות לאחוז בה זה כמו לנסות להחזיק מים באגרוף – ככל שלוחצים חזק יותר, כך הם נוזלים ונעלמים מהר יותר. על שני סוגים של אושר שלימד הבודהא.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

כשחזרתי מהשהות הארוכה הראשונה שלי בהודו, אחרי חודשים של אבק, לכלוך, הטלטלות בדרכים בחום לוהט ובמונסונים, ורחצות בדליים מטונפים ובמים קרים, חשבתי שלנצח לא תישכח ממני המקלחת החמה המערבית הראשונה שלי בארץ. חשבתי שלנצח אנצור את התחושות הנפלאות של מגע המים החמים שזורמים בשפע וללא הגבלה, של ריח הסבון המקציף הרענן, של הניקיון המצוחצח שהרגיש כמעט סטרילי, של טמפרטורת המים שיכולתי לווסת. כמה עונג והנאה יכולה מקלחת אחת פשוטה ויומיומית להעניק! זאת הייתה חוויה כמעט רוחנית של התעלות הנפש, כשכל תא ותא בגוף שלי אמר שירה.

 אלא שכצפוי, תחושת האופוריה לא נמשכה לעד כמו שקיוויתי, אלא הלכה ודהתה עם הזמן שחלף, הלכה והטשטשה עד שהפכה לזיכרון דהוי, שהניסיון לשחזר אותו מתגלה כניסיון עקר.

 לחוויות החושים יש תכונה מפליאה ומעצבנת: הן נוטות להתפוגג ולהיעלם במהירות. ולנו יש תכונה מפליאה שעל-אף שהניסיון האישי שלנו מוכיח לנו אחרת – אנחנו מנסים להיאחז בהן, לשמר אותן ולשחזר אותן שוב ושוב. אלא שניסיון כזה נועד מראש לכישלון, כמו בשירו של פול סיימון:

 Slip sliding away, You know the nearer your destination – the more you slip sliding away.

 ככל שאנחנו יותר מנסים להיאחז בהנאות חושיות – כך יותר מהר הן מתפוגגות ומתאיידות. תחושות העונג החושיות: מוזיקה מרגשת, אוכל משובח, עשיית אהבה שמיימית, שחייה בים בלילה, מסאז' מפנק, שקיעה מפעימה – החוויות שנדמה לנו שישאירו בנו חותם שלעולם לא יימחה – דוהות ונותרות כזיכרון מנטאלי של תחושה – ולא התחושה עצמה.

 בשפה הפאלית, השפה שבה נכתבו לראשונה דבריו של הבודהא, משתמשים במילה "טאנהא",  שפירושה "צמא", כדי לציין תשוקה. אנחנו צמאים ומנסים ללא הרף להרוות את צימאוננו – אבל לשווא. אנחנו משולים לאדם שהולך במדבר ורואה לפניו נווה-מדבר מלא מים וצמחייה, אלא שככל שהוא מתקרב אל נווה-המדבר – כך מתרחקת ממנו הפאטה מורגנה. השגת האובייקטים החושיים גורמת לסיפוק זמני – ורק מגבירה את הצימאון.

 על פי הגישה הבודהיסטית, מקור הסבל שלנו לא נמצא באובייקט – לא בהתנהגות המתסכלת של בן/בת הזוג, לא בילדים הלא-ממושמעים, לא בפרנסה המייגעת או בבריאות הרופפת. גם לא במחשב שהתקלקל ובאוטו שהתפרק. מקור הסבל הוא ההיאחזויות שלנו, והניסיון למצוא אושר קבוע ומתמשך בהנאות החושים בנות-החלוף.

מהתבוננות וחקירה אמפירית של ההתנהלות שלנו עם תענוגות החושים, קל להסיק שהם לא מקור מהימן לאושר ולתחושת רווחה פנימית, ושאין טעם לנסות להיאחז בהם. כמו לנסות להחזיק מים באגרוף – ככל שלוחצים חזק יותר, כך הם נוזלים ונעלמים מהר יותר, וכל ניסיון להיאחז בהם ולשמר אותם רק מגביר את המודעות לארעיות שלהם ואת תחושת ההחמצה. אימרה הודית מתוך ה"היטופאדיסה" אומרת: "צל ענן, דגן חדש, נשים, נעורים ועושר הם עניינים שבארעי; ההנאה מהם קצרה ומוגבלת". כאישה, נחמד לי להיכלל בין הנאות פואטיות כמו צל ענן חולף או נעורים "שבאו פתע אל סופם", אבל הנקודה, נדמה לי, ברורה: כאובייקט להנאה גם אני "עניין שבארעי"; גם אני אינני מקור מהימן לאושר עבור מישהי/ו אחר/ת. ומתוך ההבנה הזאת קל לי להסיק גם את ההפך: שהאחר/ת אינם יכולים להוות מקור מהימן לאושר עבורי.

 חברה סיפרה לי ששלטי החוצות של תל אביב התכסו פתאום בפרסומות לעֶרכה של שלושה מוצרי קוסמטיקה של חברה, שאת שמה לא אזכיר כדי לא לעשות לה פרסומת. עם כל שלט נוסף שהיא ראתה, התחזקה בה ההחלטה שהיא חייבת, פשוט חייבת, שהם יהיו שלה. "זאת לא החלטה, זה צורך!" היא טענה באוזני במשוכנעוּת פנימית עמוקה, "אני צריכה שהם יהיו שלי!". כשחקרתי אותה לטיבו של צורך זה, היא הסבירה שההבטחה שהיא תסתובב ריחנית ועם עור רך ונעים כל היום, מקדמת את האפשרות שהיא תהיה נחשקת ואהובה, ומכאן – מאושרת. "הריח הטוב נשאר לתמיד," היא הכריזה, "ולכן האושר הזה יהיה נצחי." אחרי שלא הצלחתי להניא אותה מההחלטה לרכוש את העֶרכה – היא הפגינה נחישות מעוררת השראה – ביקשתי שלפחות תשים לב טוב-טוב אם האושר המושג יהיה אכן נצחי כמובטח, ואם כן – שתקנה גם לי ערכה אחת.

 התשוקות שלנו מתעתעות בנו, מרמות אותנו ומבטיחות לנו מענה – האם אנחנו מסופקים? האם יש לנו מספיק? או האם אנחנו רוצים עוד ועוד?

במסורת ממשילים את התשוקה לשֵד רעב בעל בטן עצומה ופה זעיר שאינו יודע שובעה. לתאוות אין גבול או שובע: עוד זאת מתמלאת וכבר חדשה מתדפקת על דלתנו. כמאמר חז"ל: משביעו רעב ומרעיבו שבע. דוגמה מתוך חיי האישיים: לפני שנה נשברה האנטנה במכונית שלי, וחודשים רבים נסעתי ללא רדיו. משאלת לבי היחידה באותו זמן הייתה שאוכל לשוב ליהנות ממוזיקה בנסיעות הרבות שלי ברחבי הארץ. כיום, משתוקנה האנטנה והמוזיקה מהרדיו שוב זמינה לי, צצה משאלה חדשה: להתקין באוטו מערכת כדי שאוכל להאזין גם לדיסקים. אם אכן אתקין מערכת, מעניין מה תהיה המשאלה הבאה.

בתוך האושר טמון זרע הכאב

זאת ועוד: הגישה הבודהיסטית גורסת – ונדמה לי שבחינה נוקבת של חיינו תאשש את ההנחה הזאת –  שכבר בלב-לבו של האושר, העונג ומימוש התשוקה, שוכן זרע הכאב הממשמש ובא, עוד מתקיים בנו רגע של סיפוק ושלמות מתוך השגת מושא התשוקה – כבר טמון שם זרע הסבל. לרגע אחד נחווה אושר שמיימי כשנגלה למשל, שאהבת חיינו, לה ציפינו וייחלנו שבועות, חודשים או שנים – נענית לנו ואוהבת אותנו בחזרה. מה רב אושרנו! לרגע אחד. ובמשנהו כבר מפרכס בנו הפחד לאבד אותה, כבר נובט בנו הרצון לשמר את האהבה הזאת לנצח, כבר מלבלבות ההיאחזות וההיצמדות. רגע השִמחה והשלמות נמהל מהר –  מהר מדי! – בכאב ובחוסר שלמות, ואנחנו מגלים במפח נפש – שוב ושוב – שהרגע הזה הוא קצר-מועד ומתסכל.

 לא רק שרגע האושר והשמחה מסיפוק תשוקה הוא קצר-מועד, אלא שאם נבחן את הדברים בתשומת לב, נגלה תופעה מעניינת: תחושות השמחה והשלמות, אותן אנחנו  מייחסים למושא התשוקה שהושג, נוצרות למעשה מכך שכתוצאה ממימוש התשוקה חווינו רגע נטול תשוקה; רגע של שחרור מהכיווץ, המתח ותחושת החֶסר, המאפיינים והמתלווים לכל תשוקה או תאווה: לרגע לא חסר לנו דבר. איזו הקלה!

"הסיפוק מתרחש ברגע המעבר, שבו מושג אובייקט התשוקה," מסביר מורה הדהרמה סטיבן לוין, "ולכן ניתן לומר שהסיפוק אינו אלא רגע של שחרור ממועקת התשוקה."

 הקבלה היהודית תומכת גם היא בגישה שסיפוק התשוקות שלנו לא יוביל אל המצב הנכסף של חוסר תשוקה, שלווה ושלמות. הרב לייטמן מבני ברוך מספר בראיון ל-NRG ש"גדולי המקובלים וביניהם האר"י, הרב קוק ובעל הסולם, כתבו כי אם נחקור את ההנאות השונות שלנו מהשגת ידע, שליטה, כבוד או עושר, כמו גם הנאות מאוכל וממין, נראה כי בכל המקרים ההנאה המרבית מורגשת במפגש הראשוני והקצר שבין הרצון לבין מילויו. מרגע קבלת המילוי פוחתת ההנאה והולכת…

יתר על כן, כניסת התענוג לתוך הרצון והסתלקותו ממנו, בונות בנו רצון ליהנות בעוצמה כפולה. מה שהסב לנו סיפוק היום, כבר לא יהא בו די ביום המחר. אנו רוצים יותר מזה… מצד אחד רצונותינו הולכים וגדלים; ומצד שני, המילוי, שהשגתו כרוכה בפעולות ובמאמצים רבים, מורגש לזמן קצר בלבד, ולאחר מכן מתפוגג, תוך שהוא מותיר אותנו ריקניים כפליים."

הריקות הזאת היא אושר

אם נשווה את מצבנו למצבם של אבותינו ואמהותינו בזמנים שעוד היינו ציידים-מלקטים, נמצא שמצבנו נוח וקל יותר לאין ערוך: כשחם לנו אנחנו מדליקים מזגן, כשקר – מדליקים חימום. יש לנו גז, מיקרו, חופש תנועה, תקשורת מהירה, מדיח כלים וג'י-פי-אס. בזמן שלקח להם לשבת ולשפשף אבני צור כדי להכין טוסט וביציה לארוחת בוקר, אנחנו כבר הספקנו לקרוא את האימיילים של כל השבוע, להכניס את האוטו למוסך, להוציא את הילד מהגן ולהיתקע בפגישה של שיווק רב-שכבתי. האם אנחנו פחות נוירוטיים? עם פחות התמכרויות? אנחנו עבדים של הנוחות שלנו, אבל האם אנחנו מאושרים?

 "כל צורות הסבל מתפתחות על בסיס היאחזות. כאשר אדם איננו מבין זאת, ההיאחזות היא הבסיס לסבלו". אומר הבודהא (מתוך הסוטה ניפטה).

 השאמאנים המקסיקנים דון חואן ודון ג'נרו המחישו היטב את דעתם על ההיאחזויות של קרלוס קסטנדה כשהמשילו אותו ("אגב שאגות צחוק אדירות") לשיכור האוחז בבקבוקו, לאם אוהבת האוחזת בילדה, לכומר האוחז בצלב או לאישה האוחזת בתחתוניה.

 התודעה שלנו מוקסמת מאובייקטים של תשוקה, וההיקסמות הזאת מונעת בעדנו מלראות את התנועה של ההיאחזות של התודעה. ההיקסמות הזאת, העיוורון הזה, חוסמים אותנו מלראות דברים ניכוחה, ומלהבין איך לשחרר את התודעה מסבלה של ההיאחזות הזאת. כי איפה קיימת התשוקה? התשוקה קיימת בתודעה. איפה קיימת ההיאחזות? ההיאחזות קיימת בתודעה. ואיפה קיים השחרור? השחרור קיים בתודעה.

 הבודהא לימד שיש שני סוגים של אושר: רצוי ולא רצוי. הלא-רצוי הוא זה שנשען על מקורות חיצוניים, על מה שמשתנה – ולכן לא מהימן ולא אמין, ובחיפוש אחריו מתפתחות בנו תכונות לא מיטיבות. והרצוי הוא האושר שנשען על מה שאינו משתנה – ולכן מהימן ואמין, ובחיפוש אחריו מתפתחות בנו תכונות מיטיבות.

 אין שום דבר רע בלרצות להיות מאושרים. למעשה, רוב הפעולות שלנו מונעות על ידי הרצון הזה. הבעיה טמונה באיפה אנחנו מחפשים את האושר. אם אנחנו נסמכים על תענוגות החושים, מהר מאוד נגלה שהאושר שהשגנו הוא ארעי, שברירי ופגיע. הבעיה גם לא טמונה באובייקטים עצמם – במכונית, בדירה, בבן/ת הזוג, בכסף – אלא בכך שאנחנו נשענים עליהם כמקור מהימן לתחושת אושר בר-קיימא, מתמשך ובטוח. החיים מספקים לנו הוכחות בשפע לחוסר המהימנות של האובייקטים האלה. החדשות הטובות הן שהבודהא מבטיח שאכן קיים אושר אחר, בלתי תלוי, שלא נסמך על חוויות החושים ולכן הוא לא משתנה, אפשר להישען עליו, הוא לא בר חלוף; שקיימים אושר או תחושת רווחה פנימית שאינם תלויים באם מי שאנחנו אוהבים משיב לנו אהבה, או בכמה כסף יש לנו בבנק, או באם אנחנו מקבלים את ההערכה והתשבחות שאנחנו חשים שמגיעים לנו. אפילו לא באם חלינו במחלה חשוכת מרפא או איבדנו את האדם היקר לנו מכל.

 מורה האדוויטה פונג'ה ג'י מסכם בתמציתיות: "האושר אינו מופק ממפגש עם האובייקט הנחשק וגם לא מסיפוק תשוקותיך. כאשר אין שום תשוקה, לשום דבר, יש אושר. כאשר אתה ריק מתשוקה, הריקות הזאת היא אושר."

ארעיות – שאלות ותשובות

שאלות מכריסטופר טיטמוס, תשובות מסנדיה

 התרגול של ארעיות הוא כלי נהדר להביא אותנו קרוב יותר למציאות – אבל הוא לא המציאות

images (2)

 

  1. אחרי ראייה והבנה של ארעיות, מה הלאה?

ארעיות רלוונטית או ישימה רק במציאות המותנית. אחרי ראייה והבנה של ארעיות – צריכה להיות הבנה וראייה של הלא-ארעי, של מה שאינו נולד, האלמותי, שאינו כפוף לארעיות.

  1. האם התהוות מותנית גם מאשרת וגם מפריכה ארעיות?

מניסיוני האישי, כשאני בוחנת את החוויה שלי ממש ממש מקרוב, שינוי כלל לא קיים. זה כאילו שיש "עכשיו" קבוע, ובעצם, זה אפילו לא כך. זמן לא קיים. "זמן" הוא מוסכמה. בדיוק כמו "מרחב". יחד הם יוצרים את המציאות התלת-מימדית הקונבנציונלית כפי שאנו מכירים אותה, כדי לאפשר לנו לתפקד ולשמור על קוהרנטיות. גם "עכשיו" הוא פיקציה, מאחר שקיימת רק תרכובת של נסיבות ותנאים. במציאות, אין "דברים" ולכן אין זמן. אז נאמה-רופה-ויניאנה (Nama-Rupa-Vinyana) מופיעים ביחד וחדלים ביחד. אבל באמת, דבר לא מופיע ודבר לא חדל. אין "רגע" ואין – ולא יכולה להיות – כל תנועה. כאשר, למשל, אני מזיזה את היד שלי, היד היא בהווה מתמיד ולא זזה בכלל. גם אם ננסה לשבור את התנועה לחלקים זעירים – בסופו של דבר נראה שאין תנועה, אלא בהשוואה של מה שהיה ומה שישנו ומה שהפך להיות.

אז במישור היחסי, התהוות מותנית מאשרת ארעיות. במישור האולטימטיבי, הכול מתקיים בו-זמנית.

  1. כדי שתתקיים ארעיות, צריך שיהיה "דבר" (בתודעה/בחומר) שהוא ארעי. מהי תגובתך?

"הבעיה" עם מושג הארעיות היא שהוא מניח מראש שיש "דברים" ושהם "משתנים". מניסיוני האישי, כשמתקרבים ממש קרוב לתופעות, אין "דברים", אין דברים סטטיים, אלא תהליכים דינמיים שנמצאים באינטראקציה עם תהליכים דינמיים אחרים.

  1. האם ראיית ארעיות היא אמצעי לשחרור מהיצמדות, או יותר מכך?   

ראיית הארעיות בהחלט תורמת  לשחרור מהיאחזות, כי כמו שהבודהא אמר, אין היגיון ותוחלת להיאחז במה שנתון לשינויים. בנוסף, ראיית הארעיות מעצימה את החוויה של הדרגתיות והשתנוּת של תחושת העצמי. כלומר, תחושת העצמי היא לא או on או off, אלא מדורגת, מופיעה במינונים ובעוצמות משתנות. יש זמנים שתחושת העצמי יותר מוצקה ודחוסה (למשל, בזמנים של כעס או פחד), ויש זמנים שתחושת העצמי יותר קלילה ודלילה (בזמנים של אהבה, או שלווה, למשל).   Arunachala

כשמבינים וחווים את "הגמישות" והנזילות של תחושת העצמי (המבוססת על ומושפעת משינויים של נסיבות ותנאים) –  רואים ומבינים את הריקות של קיום-עצמי. וכך ההופעה של תחושת-העצמי הופכת להיות פחות בעייתית, כאשר גם היא נתפסת כ-"לא אני, לא שלי", מה שמוביל לתחושות של חופש ושמחה גדולה. יש פחות הזדהות עם "מופע" התופעות שנקרא "הופעת תחושת העצמי", כך שהוא פחות משעבד אותנו. תחושת העצמי יכולה להופיע בחופשיות ולחלוף בחופשיות ואינה נתפס כבעיה. הופעתה וחדילתה של תחושת העצמי נתפסת ונחווית באותו האופן שבו נתפסות ונחוות ההופעה והחדילה של עננים, שירת הציפורים, פריחה של פרח, גשם או עלה נופל. כשם שאין בעלות והזדהות עם אירועים אלה – כך אין (או יש פחות) בעלות והזדהות עם האירוע שנקרא "תחושת העצמי".

  1. בפאלית, המילה לארעיות היא אניצ'ה – שפירושה המילולי הוא 'לא-קבוע', 'לא-תמידי'. כיצד זה מועיל לתרגם אניצ'ה כ'לא-קבוע'?

מועיל להשתמש במונח "לא-קבוע" כאמצעי מיומן (Upaya), מאחר שלעיתים, בתודעה של חלקנו, "ארעיות" הפכה ל"דבר", לשֵם עצם, למשהו להיאחז בו. "לא-קבוע" הוא שימושי ככלי תרגולי, כתזכורת, ולא כ"דבר" להיאחז בו. "ארעיות" עלולה להפוך לעוד מבנה מנטלי, כמו שקורה לעתים אצל מתרגלי ויפאסנה, במקום שיהיה כלי מועיל לדה-קונסטרוקציה של כל המבנים ולשחרור מהיאחזות.

  1. מה הן המגבלות של מדיטציה על ארעיות?

המגבלות והסכנה הן כמו שכתבתי לעיל – אם דבקים ברעיון של ארעיות כַמציאות האולטימטיבית, או האמת, ולא כאל מאפיין של המציאות המותנית, ואם לא מתעניינים, או אפילו מודעים, לְמה שאינו ארעי, מה שאינו כפוף או נתון לארעיות. עבור חלקנו, "אניצ'ה" הפכה להיות כמו מנטרה המשמשת להרחיק את עצמנו או להימנע או לעקוף חוויות, במיוחד חוויות לא נעימות. מתרגלת בשיטת גואנקה סיפרה לי פעם שהיא משתמשת ב"אניצ'ה" כמו בנביחה של כלב כנגד כל חוויה לא נעימה. יישום כזה של ארעיות "מאפשר" להימנע מלחקור את טבען של חוויות לא נעימות, כמו גם את הנסיבות והתנאים שהביאו להופעתן.

  1. מה מאשר ארעיות כלא-עצמי, לא-אני (non-self)?

כאשר יש ידיעה שיש זרימה של תהליכים, זרימה בלתי נפרדת, שנמצאת באינטראקציה תמידית עם תהליכים אחרים – חוויה זו מאשרת אי-עצמיות. בעיצומה של הזרימה הזאת, שכל הזמן נמצאת בתנועה ובהשתנות – אי אפשר למצוא זרע או חלק שאינו משתנה, שאינו מופיע תלוי תנאים ונסיבות, שאפשר לקרוא לו: "אני". תחושת העצמי מתמוססת או פוחתת כאשר חווים את עצמנו כמצבור של תופעות משתנות, הנמצאות באינטראקציה עם מצבורים אחרים של תופעות משתנות. וכך אנו רואים את האופי הלא-אישי (או הרֵיק) של אינטראקציות אלה. זה הכול רק תופעות רוקדות זו עם זו בצורות שונות ריקוד חופשי וספונטני!   דיכאון

כאשר זאת החוויה, אין, או יש פחות, היצמדות לתחושת העצמי ולחשיבות עצמית. טבעה האמיתי של תחושת העצמי מתגלה או נחשף בבהירות רבה –  שהוא ריק ממהות מוצקה וקבועה. יש הבנה של הלידה והמוות של כל רגע ורגע, של כל ננו-שנייה; לראות ארעיות דרך "העדשה" הזאת חושף את טבען הריק של כל התופעות. אז רואים וחווים שכל התופעות מתהוות ונעלמות ללא הרף, ורואים איך התודעה שוזרת יחד את כל הרגעים המתחלפים הללו, המתהווים ונעלמים, כמו חרוזים במחרוזת. כמו שבצפייה בסרט שעשוי מפריימים נפרדים – התודעה מחברת ביניהם ויוצרת רצף של סרט אחיד מחובר וקוהרנטי.

  1. 8. מהו הערך של מודעות לארעיות?

מודעות לארעיות משחררת את הלפיתה בהיאחזויות –  זה כשלעצמו מביא תחושה של חופש ושמחה. היא גם מעניקה תובנה לאופן שבו התודעה בונה מבנים נפשיים ופיסיים. הוא חושפת את הריקות של העצמי ואת ההפרדה הכוזבת בין העצמי והזולת. היא מעודדת להתבונן ולחוות את העולם ואת העצמי בדרכים פחות מורגלות. היא חושפת את טבעו של העצמי כתופעה המופיעה בתלות בנסיבות ותנאים –  כפי שהם מתחלפים ומשתנים, כך גם תחושת העצמי משתנה ומתחלפת בהתאמה. הבנת ארעיות תורמת להתפכחות מתחושת העצמי ו"יציאה מהטראנס" של הדרך המורגלת שלנו להיות, לראות ולחשוב.

כאשר כך רואים וחווים התפכחות מתחושת העצמי, ואת הטבע הבלתי נפרד של כל "הדברים", באופן טבעי טוּב-לב וחמלה מתעוררים וממלאים את הלב – לעצמנו ולאחרים, כולל את כל היצורים החיים ואת עולם הצומח. תחושה של קשר עמוק, של אהבה וקלוּת ממלאת את הלב. תחושת החופש שמתעוררת מאפשרת ליהנות ולהעריך את היופי והמופלאוּת של עולם מדומיין זה, מבלי לחשוש מהופעת היאחזות.

  1. מדוע ארעיות היא אמת יחסית, לא האמת המוחלטת?

התרגול של ארעיות הוא כלי נהדר ובעל ערך להביא אותנו קרוב יותר למציאות – אבל הוא לא המציאות עצמה. הוא עדיין מותנה, לא בלתי-מותנה. הבלתי-מותנה הוא "מחוץ למרחב", מחוץ לספֵירה, של שינוי. שינוי לא חל עליו.  הבלתי-מותנה נשאר יציב כמו שהאוקיינוס ​​נשאר יציב למרות הגלים.

 *  *  *  

 

שולחן פיקניק על הדשא

 

שולחן פיקניק על הדשא
בשמש
התרחשות כל כך חד
פעמית,
ייחודית, חסרת זמן
ונשגבת.
שלושה פסים של אור
נתמכים על ידי קורות שהיו פעם
עץ חי נטוע באדמה
(ועכשיו הן עץ חי באופן אחר
נטועות באדמה באופן אחר),
ברגיי ברזל גדולים
כמו לגו,
אדמה
ושמים.
חלום המוות של הזמן
לא נוגע בשולחן הפיקניק
שעל הדשא.

עכשיו משב הרוח פיזר את העננים
והאור על השולחן משתנה.
האומנם?
במה שידו של הזמן המתוסכל
קצרה מלגעת
גם שינוי לא קיים.

{2B64ACAB-FCD7-4556-ABF2-F781A23F3FF9}

'מעבדות לחירות' – שיחת דהרמה

220px-BodhidharmaYoshitoshi1887

 

(שיחת דהרמה מקורס פסח 2014 )

השיחה הערב מתחילה עם סיפור זן, על מאסטר זן יפני בשם האקואין אקאקו, שחי במאות ה-17-18. בכפר שהוא חי בו, נערה אחת ילדה ילד מחוץ לנישואין. וכששאלו אותה מי האבא היא הצביעה על האקואין ואמרה "זה הוא!". ההורים הזועמים באו אליו בדרישות להבהרה, נתנו לו את התינוק, ואמרו "הוא שלך, קח!". הוא ענה: "באמת? אוקיי." הוא לקח את התינוק, אימץ אותו וגידל אותו. אנשים לא כיבדו אותו יותר בכפר והוא איבד את המוניטין שלו כמורה דגול. הוא המשיך לגדל את התינוק. לימים התחרטה הנערה והודתה שהיא בעצם "תפרה לו תיק" וטפלה עליו האשמות שווא. ההורים באו להתנצל וביקשו את התינוק, שכבר הפך ילד. האקואין ענה "באמת? אוקיי." ומסר אותו.

איך הסיפור הזה קשור ליציאת מצרים?

אפשר לקחת כמה רגעים ולחשוב על האדם הזה, המאסטר הזה, שהפך ממורה מכובד להורה נקלה. ויתר על כבוד, על דימוי ציבורי, ואפילו על פרנסה. ואחרי שנים של השקעה, מסירות ומאמצים ואולי היקשרות אל הילד – היה לו גם החופש להיפרד.

אולי יש ביניכם כאלה שמדמיינים לעזוב הכול, מפנטזים על נסיעה להודו, לעזוב את כל הבלי העולם ולהצטרף למנזר ולתרגל, וממש לא רואים באופק שלכם תינוק או זוגיות או עבודה, ופתאום בא מישהו ואומר לכם: "הנה תינוק!" הרבה פעמים החיים מזמנים לנו "תינוקות" כאלה. כמה חופש פנימי צריך בשביל להגיד: "באמת? אוקיי".
וההורים שביניכם – תארו לכם שאתם מגדלים ילד או ילדה, עם כל מה שכרוך בזה, ואז יום אחד, כמו שקורה בחיים, הם פורשים כנפיים ויוצאים לחיים עצמאיים. כמה אנחנו יכולים לאפשר את זה, לעומת עם כמה סבל או קושי אנחנו פוגשים את הפרידה הזאת.

החיים מלאים ב"תינוקות" לא צפויים כאלה. כמה אנחנו מסוגלים להגיד ל"תינוקות" הלא צפויים שהחיים מוסרים לידינו – "באמת? אוקיי".

ביירון קייטי אומרת שאם אנחנו חושבים שאנחנו מוארים, נאהב לגלות שגררו לנו את המכונית; היא שואלת איך נגיב כשהילדה שלנו חולה או כשהבן בן-העשרה משקר לנו, לא מודה בכך ועוד מאשים אותנו בכך שהוא אומלל.

כשאנחנו אומרים "מעבדות לחירות" למה אנחנו מתכוונים?
מהו חופש? מהי עבדות? גם פסח וגם ריטריט – שילוב מצוין להגות ולחקור לתוך טבען של שתי התופעות האלה: לתוך טבעו של השחרור ולתוך טבעה של העבדות.

נתחיל בחקירה של מהי עבדות: בימינו אנו, באיזה פרעה אנחנו נתקלים היום? איזו עריצוּת מנהלת אותנו כיום? מאיזו עבדות אנחנו רוצים להשתחרר?

מהם הפרעונים הפנימיים שלנו, החלקים שמנהלים ושולטים בנו, שכובלים אותנו? אולי אלה הרגלים מזיקים (כי יש גם הרגלים טובים, כמו למשל לבוא לריטריט…) אולי הרגלי החשיבה, אולי הפנמנו קולות שיפוטיים מעברנו המוקדם, אולי הפחדים שלנו מנהלים אותנו, כולאים אותנו, משתקים אותנו, אולי אלה אמונות מגבילות לגבי היכולות והערך שלנו, אולי התשוקות, אולי ההיאחזויות שלנו. אולי המחויבות העמוקה שיש לנו לדימוי העצמי שלנו מנהלת אותנו.

למה אלוהים השאיר את עם ישראל במדבר במשך ארבעים שנה? כולנו יודעים שלחצות את מדבר סיני לוקח – כמה? שבוע? מקסימום חודש?… למה ארבעים שנה? אני מניחה שכולנו מכירים את התשובה: אלוהים אמר לעברים שיצאו ממצרים שיש להם מנטליות של עבדים ולכן הם אינם ראויים להיות בני חורין ולבוא אל הארץ המובטחת, ושעליהם להיות תקועים במדבר ולהסתובב בו סחור סחור עד שיקום דור חדש, דור שנולד לתוך החירות, עם מנטליות של בני חורין, והדור הזה יהיה ראוי לחופש.

כך שאנחנו רואים שעבדות היא לא רק מצב חיצוני, של עבודה קשה כשמישהו אחר אומר לנו מה לעשות או של עבודה קשה בטיט ובלבנים, יש גם מנטליות של עבדות.

כריסטופר טיטמוס אומר: "לשרת את התשוקות שלנו זו העבדות הגדולה ביותר".

אז כמו שעבדות היא לא רק מצב חיצוני אלא בעיקר מצב פנימי, ככה גם חירות או חופש.
מהו חופש?
freedomמה זה חופש בשבילכם? מהי עבורכם המשמעות של חירות? על מה אתם חושבים כשאתם מדמיינים לעצמכם שחרור? לא באופן כללי או תיאורטי אלא באופן הכי אישי שיש.
מה באמת כובל אותנו? מה מונע מאיתנו את החירות?
מה צריך לקרות כדי שאהיה חופשי או חופשיה?
האם חופש פירושו לפעול על פי כל דחף שיש לי? לממש כל רצון וגחמה? אולי משמעות חופש היא שאף אחד לא שולט בי? אולי האפשרות לממש את הפוטנציאל שלי? או החופש להיות מה שאני רוצה להיות, לעשות מה שאני רוצה לעשות, ובעיקר – לרכוש מה שאני רוצה לרכוש?

אולי חירות פנימית זו היכולת לחיות על פי צו לבנו, לחקור מה באמת נכון עבורנו, לא עבור ההורים שלנו, החברה, הנורמות, המוסכמות. להסכים להיות חריג. היכולת לסטות מהמוסכמות ומהמיינסטרים, לחיות, כדבריו של הבודהא, "כנגד הזרם". כמו לבוא למשל לבוא בחג הפסח לריטריט במקום להיות עם המשפחה…

"חירות פרושה לקיחת אחריות. משום כך יראים מפניה מרבית בני האדם", אומר ג'ורג' ברנרד שו.

בשבילי, חירות פנימית מתבטאת בראש ובראשונה ביכולת לשים את עצמנו במקומו של האחר, לראות דרך עיניו של האחר, להיות במקום שבו מתפוגגת התפיסה הדואלית של "אני" מול "זולתי", "אנחנו" מול "הם".

למשל כאן בריטריט: כולנו אותו הדבר: יושבים על הרצפה ונושמים, לאף אחד/ת אין מושג מי אנחנו, אף אחד לא מכיר אותנו, הזהויות השונות הן רק בראש שלנו, אף אחד/ת לא יודע/ת מי אנחנו בחיים בחוץ: מה מצבנו המשפחתי, האם יש לנו עמדה בכירה בעבודה, מה מצב חשבון הבנק, איזה בית יש לנו, אם אנחנו תפרנים או עשירים, אפילו לא מצב הבריאות שלנו, מקסימום אפשר לשים לב עם איזו מכונית הגענו… כאן אנחנו nobody. כמה חופש זה להיות nobody, נכון?

חייתי הרבה שנים באשרם, שם תרגלנו יוגה ומדיטציה ושירות וחיי צניעות ופרישות מינית. היה לנו גורו שהיינו מאוד מסורים לו, היינו 'חסידים', וזו הייתה זהות מאוד מרכזית ומשמעותית עבורנו. אני זוכרת שיחת דהרמה שמישהי מהוותיקות אמרה בה: "יכול להיות שהשלתם כבר את כל הזהויות שבאתם איתן לאשרם וכאן אתם רק 'חסידים', אבל בסוף גם הזהות הזאת צריכה לנשור…"

אני רוצה לקרוא ציטוט של אתי הילסום שחלקכם ודאי מכירים, יהודייה שחייתה בהולנד לפני כ-100 שנה, ונרצחה באושוויץ כשהייתה בת 29. בשנתיים האחרונות לחייה היא ניהלה יומנים והיומנים האלה אוגדו ופורסמו בספר שנקרא "השמיים שבתוכי".

ואלה הם דברים שכתבה מתוך אושוויץ:

"עלגדר וציפורים ידי פתיחת ליבי לסבל אני לומדת, אני לומדת לחלוק את אהבתי עם כל הבריאה. הסבל באמת גדול. אבל למרות זאת, לעיתים קרובות אני הולכת בשעת הערב המאוחרת כאשר היום שוקע מאחורי לתוך עומקיו. אני הולכת בצעדים נחושים לאורך גדר התיל, ואז זה פורץ ועולה מתוך ליבי שוב ושוב, אני לא יכולה לעצור את זה, זה עולה כפי שהוא – כורח בסיסי הטוען: "החיים הם משהו נפלא וגדול". מאוחר יותר יהיה עלינו לבנות את העולם חדש לגמרי, וכל עבירה נוספת וכל אכזריות נוספת המתרחשת כעת, נצטרך לעמת עם חתיכה נוספת של אהבה וטוב לב, שעלינו למצוא בתוך עצמנו".

אם כן, אנחנו רואים שחירות פנימית אינה מותנית או תלויה בתנאים חיצוניים, אפילו קשים בצורה שאין להעלות על הדעת.

הנזיר אג'אן סוקֵייטו אומר: "המטרה של הדרך הרוחנית היא להבין באופן מלא שהבעיה העיקרית של החיים היא לא הנסיבות, יהיו אשר יהיו, אלא התחושה בתודעה הרפלקסיבית של היות כבול/ה על ידי הנסיבות האלה."

כל מחשבה שהחופש שלי תלוי במשהו – שאין מספיק כסף, שאין זוגיות, שיש זוגיות, שההורים שלי לא אהבו אותי, אם רק לא הייתה לי המחלה הכרונית הזאת, אם לא היה לי ילד פגוע, אם לא הייתי עוברת פרידה, אם הייתי יכולה לעזוב הכל ולנסוע להודו למנזר – היא מחשבה שגויה. אג'אן סוקייטו אומר לנו שלא הנסיבות הן שקובעות אלא התחושה שלנו שהנסיבות האלה כובלות אותנו.

התירגול מפתח בנו חירות פנימית של תודעה שיכולה להיות לא-ריאקטיבית, שיכולה לפגוש כל רגע ורגע, כל אירוע וחוויה שהחיים מזמנים לנו – בפתיחות, בנינוחות, ללא השתוקקות וללא דחייה, ואם אלה עולות – להכיל גם אותן ולפגוש גם אותן עם תודעה לא-ריאקטיבית.

חופש הוא היכולת או האיכות בתודעה לא להיות כבולה לתנאים או למצבים משתנים שמופיעים – יהיו אשר יהיו.  לא להילחם במה שמופיע, אלא להגיד כמו האקונין: "באמת? אוקיי" לכל מה שמופיע, לא רק לחלק מהדברים, לא רק למה שאנחנו רוצים ומעדיפים שיופיעו, לא רק למופעים של הבודהא שבתוכנו: לנדיבות, לבהירות, לשלווה, לחמלה, אלא גם למופעים שאנחנו קוראים להם מארה: לפחדים, לקנאה, לתוקפנות, לאשמה…

סיפור מהמקורות, שאמנם אינו מופיע בתנ"ך אבל ודאי כולנו מכירים: אחרי שים סוף נחצה לשניים ועם ישראל עבר בו בשלום, הגיע הצבא המצרי על חילותיו ופרשיו וניסה גם הוא לחצות. ואז אותו הים שנחצה עבור עם ישראל סגר את מלתעותיו הרטובות על הצבא המצרי, והוא וכל חילותיו ופרשיו טבעו בים.
עם ישראל שמח מאוד על הנס שקרה להם ועל כך שניצלו, והם יצאו במחולות ובשירה, מהללים את אלוהים על שהציל אותם. רצו גם מלאכי השמים לשיר ולשמוח, אך אמרה להם אלוהים: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?"

בחיי היומיום שלנו אנחנו נתקלים לא אחת בפרעונים פנימיים, חלקים בנו שאנחנו לא אוהבים או לא מקבלים, מה שנקרא בשפה הפסיכולוגית 'הצל'. ייתכן שבזמנים שהחלקים הללו עולים יהיה מועיל לזכור את מילותיו מלאות החמלה של אלוהים, שלמרות שהוא או היא גרמו למצרים לטבוע, למרות שהם היו הבאד גאייז בסיפור – עדיין, אלוהים לא מתכחשת להם אלא חשה חמלה כלפיהם; גם הם מעשה ידיה.

אפשר אולי להציע את אותה החמלה כלפי החלקים שבנו שאנחנו רואים ואולי לא אוהבים במיוחד, ואפשר לזכור – גם הם מעשה ידיהם של אלוהים/החיים. גם החלקים האלה – השיפוט, הפחדים, הכעסים, הקטנוניות, הבושה – הם תופעות חולפות בעולם התופעות. לראות לתוך הטבע שלהן – שהן ריקות ולא אישיות. קצת פחות לחלק את החיים ואת העולם ואת החוויות שלנו לטוב ורע.

אומרים שבכל רגע שאדם נאחז – מארה עומד מאחור וצוחק, אבל אני אוהבת יותר את מה שכותבת ד"ר רחל נעמי רמן: "בכל פעם שמישהו נע לעבר החירות, אלוהים עצמו נמצא שם".

מארה היה ידיד של הבודהא. הטקסטים הבודהיסטיים מלאים בסיפורים על מארה שבא לבקר את הבודהא והבודהא אומר לו "בוא ידידי, שב, מה שלומך?", וקורא לנזיר אנאנדה שיכין להם תה. האם אנחנו יכולים לקחת דוגמה מהבודהא וככה לפגוש את מארה? כשאנחנו פוגשים את השיפוט, את הכעס, את הפחד, במקום לומר: "אני רואה אותך מארה, לך מפה יא מניאק!" לומר: "אהלן שיפוט, מה שלומך?", "הי היאחזות, מזמן לא התראינו", "טוב לראות אתכם, ברוכים הבאים…"

פמה צ'ודרון, מורת הדהרמה במסורת הטיבטית, אומרת:

"הדברים שאנחנו רגילים לראות כמכשולים אינם באמת אויבים, אלא ידידים שלנו. מה שאנחנו מכנים מכשולים הוא, למעשה, הדרך שבה העולם והתנסותנו כולה מלמדים איפה אנחנו תקועים. הבחירה, אם לחוות את מה שקורה לנו כמכשול ואויב או כמורה וידיד תלויה לחלוטין בתפיסת המציאות שלנו. היא תלויה במערכת היחסים שלנו עם עצמנו."

כשם שיש לנו "פרעונים" פנימיים – יש לנו גם "בית מקדש" פנימי.

מהי בית המקדש שלכם/ן? מהו המקום הפנימי שאליו אתן/ם עולים לרגל במסע הפנימי? מקום שבו אתם מוצאים מנוחה; שבו החופש קיים ברגע זה, כאן ועכשיו, לא תלוי במה שאתם עושים או חושבים. שבו הנפש חווה שַלווה, ריפוי ושמחה. שבו הניצוץ של החיים זוהר במלוא יופיו, עצום וכביר. שהוא מחוץ לזמן ולמרחב, שבו אין למוות דריסת רגל.

אסיים בציטוט מדבריו של הבודהא שאני מאוד אוהבת, שמסביר מהי המטרה של הדרך הרוחנית ואילו דברים אנחנו יכולים לצפות שיקרו לנו תוך כדי, כצ'ופר על הדרך, אבל מזהיר אותנו שלא להיתקע שם כי זה לא הסוף:

הגמול של החיים הרוחניים אינו כבוד ותהילה,
או השגת מעלות טובות,
או השגת הריכוז,
או פיתוח ידע וראייה,
אלא השחרור הבלתי מעורער והנצחי של התודעה,
זוהי מטרתם של החיים הרוחניים,
הליבה שלהם וסופם.

(MN29)

{2B64ACAB-FCD7-4556-ABF2-F781A23F3FF9}

למה לעזאזל זה טוב לשבת ולהתבונן בנשימה

יש הרבה דברים יותר סקסיים מאשר לתרגל מדיטציית תובנה (ויפאסנה). למעשה כמעט כל דבר אחר. אין כאן את חיזוק השרירים שביוגה, אין את הקתרזיסים הרגשיים שבמדיטציית אום, אין התחברות לבורא שבתטא הילינג, אין התעלות הנפש שבסחרורים הסופיים, אין תענוגות טנטריים, אין להאשים את ההורים, אין להחזיק ידיים ולהביא שלום עולמי.

מה כן יש? סתם יושבים. שעמום המחץ. מה שמזכיר לי את  הספר Zoo  ארץ Zoo, שהיה להיט לפני משהו כמו שלושים שנה ובטח מוכר רק  לחובבי פרטי אספנים, למרות שהיה מגיע לספר הזה להיכנס לפנתיאון ספרי ההברקות של כל הזמנים. בפרק לכבוד פסח נשאלת השאלה האלמותית:

– "מה נשתנה?"

– "כלום", עונה באדישות הצפרדע המתבוננת בעצמה בראי.

אנחנו מתבוננים בעצמנו והרבה פעמים לא רואים כל שינוי. לא מיידי. לא אינסטנט כמו שאנחנו רגילים ואוהבים. לא סדנת סופשבוע  אחת שתשנה אותנו באופן יסודי ומהותי, שתעקור מן השורש את האישיות השרוטה, המבולבלת, המתמכרת והלא מושלמת שלנו.

לא נותנים לנו אפילו הבטחה לטראנסנדנציה, להתעלות מעל האגו הקטן והמכאיב שלנו, ששומר אותנו בנבדלוּת, שהוא-הוא מקור הכאבים והסבל שלנו, שנשאיר מאחור בענן אבק של סדנה אחת מאומצת (ומה שיותר קשה ככה יותר משחרר), במחי קתרזיס אחד מתוזמן ומתוזמר היטב בידי אשפי הנחיה כריזמטיים שיחשפו אחת ולתמיד ויעקרו מן השורש את הפחד, הקנאה, הכאב, הבדידות, הניתוק והעצב, וישאירו אותנו רק עם שמחת חיים, עם לב פתוח כל הזמן וללא הפוגה, ועם הידיעה הבטוחה והמרגיעה שלעולם לעולם לא נסבול יותר.

כל אלה לא מבטיחה המדיטציה השקטה. נהפוך הוא. היא מבטיחה (ומקיימת) מפגש נטול מסכים והגנות עם עצמנו, מפגש ללא כחל ושרק שמציב מראה מול הפנים שלנו ולא עושה לנו הנחות, לא מציע פיצויים והתאמות; מפגש עם מה שיש: אהוב ושנוא, יפה ומכוער, נדיב וקטנוני, חומל ואכזרי, פתוח וכוחני.

חשבנו שהמפגש עם עצמנו יהיה כייפי. היו לנו ציפיות. ציפינו לשלווה, לשקט, לרוגע. כי בשביל כל הכעסים והטינות הישנות שעולות פתאום ומציפות –  יכולנו להישאר בבית ולראות את הגמר של "הישרדות". רצינו שקט – וגילינו את הפטפוט הפנימי האינסופי; רצינו הרפיה – וכל הגוף כואב; רצינו רוגע – והכול מטריד ומציק. או משעמם. או מתסכל. או "אול אוב דה אבאב". ובכלל בשביל מה זה טוב לשבת ולהתבונן בנשימה, מה זה ייתן לי?

יחסים אינטימיים עם המציאות

 עניינה של הגישה הבודהיסטית הוא חיים של ערות ושחרור מסבל. הבודהא טען שתורתו עוסקת בדבר אחד בלבד: קיומו של הסבל והאפשרות לשים לו קץ. זה לא שהמדיטציה תפתור לנו את כל הבעיות, זה כן שהיא תלמד אותנו להתייחס אליהן אחרת. היא תעזור לנו להשתחרר מהכבלים של דפוסי החשיבה שלנו, שהם הגורמים לסבל שלנו. היא תיפתח לנו צוהר לתיקון האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות, ובכך תשחרר אותנו מהסבל הנובע מהתפיסה השגויה הזאת.

 השורש של התפיסה המוטעית נעוץ בתודעה. על כן אומר אלן גולט (Alan Gullette) במאמר לאוניברסיטת טנסי, שהפוקוס של המדיטציה הוא התודעה: להבין אותה, לפתח אותה ולשחרר אותה. הוא מסביר שעל ידי כך שאנחנו מאיטים את התהליכים המנטאליים שלנו בתרגול המדיטציה ומפרידים בין תפיסה לקוגניציה – אנחנו יכולים להתחיל להבין איך התודעה שלנו מתנהלת. הוא ממליץ לנו להיות מודעים לעד כמה התהליך הקוגניטיבי שלנו משפיע על התפיסות שלנו ועל ההבנה שלנו את הדברים.

בתרגול של תשומת לב, (mindfulness), אנחנו לומדים להבדיל ולהפריד בין המידע שמגיע אלינו דרך החושים לבין המושגים, האסוציאציות, הרגשות, הזיכרונות והתגובות האוטומטיות שלנו אליהם, כדי לקבל תמונה יותר מהימנה ומדויקת על איך שהדברים באמת. כדי לראות את המציאות ניכוחה. הנזירה הטיבטית טאנזין פאלמו אומרת בספרה "מערה בשלג" שלהיות במדיטציה זה להיות נוכחים ללא הפרשנות המנטאלית.

מה זה להיות בנוכחות? איך אפשר להיות ללא הפרשנות המנטאלית? הרי זו התרחשות שקורת כל כך מהר, באופן כל כך אוטומאטי, לפני שאנחנו מספיקים בכלל לקלוט שהיא מתרחשת! גם בניסיונות הכי כנים שלנו להיות עם המציאות נטו, כשאנחנו עומדים מול שקיעה מדהימה או נותנים ביס ראשון בפרי הכי אהוב של העונה, אנחנו קולטים שעוד לא הספקנו לחוש את החוויה במלואה – וכבר הפטפוט הפנימי מספר לנו סיפורים על החוויה עצמה, משווה אותה עם חוויה דומה אבל אחרת, מדמיין למי אפשר לספר על החוויה המדהימה הזאת או מי היינו רוצים שיהיה כאן על ידנו לחלוק איתו/ה את החוויה.

להיות ללא הפרשנות המנטאלית זה לראות משהו כמו בפעם הראשונה. זה אומר לראות את הפרשנויות כמו שהן: פרשנויות ותו לא. פרשנויות ולא מציאות. ולא להאמין להן כל כך. זה אומר להבין שמתקיימים אצלנו שני סרטים במקביל: סרט אחד זאת המציאות, מה שבאמת קורה בפועל – וסרט שני זו הפרשנות שלנו, הדעות, הרעיונות על מה צריך לקרות, האמונות, הציפיות, הדמיונות, ההעדפות, השיפוטים. כמו הזוג מהחבובות שמשקיף מלמעלה על כל ההתרחשויות, מפרשן ומריץ קטעים. רק שכשזה החיים שלנו זה לא כל כך מצחיק אותנו. דון חואן, המורה השאמאני, קורא לזה לבלום את הדו-שיח הפנימי.

ככל שאנחנו מכירים את עצמנו יותר, אנחנו יותר מבינים מה מפעיל אותנו. ככל שאנחנו מבינים מה מפעיל אותנו – ככה אנחנו פחות תחת הכוח שלו, ויכולים לבחור את התגובה שלנו ביתר שיקול דעת ותבונה, לבחור תגובה מיטיבה ולא תגובה מזיקה שאחר כך נצטער עליה. עם תרגול המדיטציה אנחנו יותר ויותר פוגשים את העולם דרך החושים, באים במגע ישיר, בלתי אמצעי, עם המציאות; לומדים להיות באינטימיות עם המציאות ולהיות ביחסים אינטימיים עם הרגע הנוכחי.

בספרו "האמת ישנה" אומר מאסטר האדוויטה פונג'ה-ג'י:

"מדיטציה מועילה תמיד, אפילו אחרי ההארה. מה חוץ מזה אתה כבר יכול לעשות? שב בשקט במדיטציה תמיד, כמה שאתה יכול. למה להתרוצץ בזמן שהשלווה נמצאת רק כשאתה מודט?  …הקדש חמש דקות מתוך 24 שעות. אין שום בעיה, זה יעניק לך גמול נדיב. רק למשך חמש דקות הֶיה שקט, ואל תביט לכאן,לשם ולשום מקום. רק חמש דקות! אם אינך יכול גם שתי דקות וחצי יספיקו."

בסרט הילדים המצויר "המצפן המוזהב" (סרט של הרפתקאות מבטיחות אבל בסופו של דבר אפשר לוותר עליו) יש מצפן שהוא, כך נאמר בסרט, "מאפשר לראות את הדברים כפי שהם". אז אם יש לכם אחד כזה, אתם פטורים מהצורך לתרגל. אבל אם אין לכם – אז להקדיש שתי דקות וחצי ביום כדי לשבת ולהתבונן ביצור הכי קרוב ויקר לנו עלי אדמות, ויחד עם זה הכי זר ומסתורי – זה לא הרבה לבקש, לא? וכמו שפונג'ה-ג'י מבטיח, הגמול יהיה נדיב.

החשיבות שיש לאוסף הרעיונות הבודהיסטיים – מרתקים וקוסמים ככל שיהיו – תלויה ביכולת שלנו להפוך אותם להתנסות אישית טרנספורמטיבית. אחרת הם סתם עוד אוסף של רעיונות פילוסופיים שההתמצאות בהם יכולה מקסימום להרשים בשיחות סלון בארוחת שישי. המפתח להעברתם מן הספֵירה האינטלקטואלית אל החוויה האישית האותנטית ואל השינוי המיוחל בחיי היומיום – טמון בתרגול.

או כמו שאומר הבודהא, (מתוך האודאנה):

מי שהתודעה שלה/ו ניצבת כמו הר, לא נצמדת לדברים שמעוררים היצמדות ולא מתכעסת מדברים שמעוררים כעס – איך יכול לבוא אליו/ה סבל?