בעשרים השנים האחרונות עברתי תקופות חיים שונות שנעו מקצה האחד של המטוטלת אל השני: משנות הוללות בניו יורק, אל מסע רוחני רב עוצמה בן חודשים רבים בפרו ואקוודור, דרך שבע שנים של לימוד וחיים של פרישות מינית באשראם הינדואיסטי ליוגה ומדיטציה במסצ'וסטס, חזור ל"עולם האמיתי" בתל אביב של עבודה וזוגיות, דרך מפגש עוצמתי עם הבודהיזם, ושוב הלוך להודו, תירגול ולימוד עם מורים שונים וחזור לישראל. הרבה שאלות צצו, הרבה תשובות עלו ונשרו, אבל מכנה משותף היה ונשאר בכל הגלגולים השונים האלה: האהבה שלי למדיטציה כחוויה וככלי מרכזי לחיים של ערות.
במאמר זה אנסה לספר בשבחה, ולתאר חלק מהסיבות לאהבה הזאת.

מדיטציה – לראות את הדברים כמות שהם
לפני כמה ימים שמעתי ברדיו שיר ששר אריק איינשטין, המילים היו משהו כזה: "אל תסתכלו בעיניים קודרות או שמחות, תסתכלו בעיניים פקוחות". השיר הזה עורר אצלי מחשבות ותהיות: האם יש לנו את היכולת הבסיסית להתבונן בעולם ב"עיניים פקוחות"? האם מי שמביט מתוך עינינו הן לא התפיסות, מערכת האמונות, ההתניות שלנו? מייחסים לבודהה את המילים הבאות: "הדברים אינם כפי שהם נראים; כל מה שאתם תופסים בתודעתכם – העובדות הן אחרות".

מורי דהרמה מסבירים שהעולם שסביבנו נתון כל רגע ורגע לפרשנות שלנו, להערכות שלנו(evaluations) . אנחנו קולטים את התופעות שמסביבנו על ידי חמשת החושים שלנו, שללא הרף מעבירים אלינו זרם בלתי פוסק של אינפורמציה. האינפורמציה שנקלטת מעובדת ומקוטלגת מיד על פי קריטריון יחידי: האם היא גורמת לנו עונג או כאב. לכך אנחנו מגיבים בהתאם: לתחושות עונג אנחנו מגיבים בהשתוקקות, בניסיון לשמר ולהאריך אותן, ולכאב אנחנו מגיבים בדחייה, בניסיון להימנע ממנו ולהרחיק אותו. התגובתיות הבלתי פוסקת הזאת לא מאפשרת לנו לראות את הדברים כמו שהם: לראות שכאב ועונג לא נמצאים אינהרנטית באובייקט. במדיטציה אנחנו נעשים ערים למתרחש בתוכנו, חוסר התנועה הזמני שכפינו על עצמנו מאפשר לנו להתבונן בתגובתיות שעולה בתודעה שלנו – אבל בלי לפעול על פיה. ההתבוננות חושפת את טבעה של התגובתיות, ומפתחת בנו את היכולת להפריד בין טבעם האמיתי, המהותי, של הדברים כמות שהם, לבין התגובתיות שלנו כלפיהם. כך אנחנו יוצרים מרווח, ולו גם הקטן ביותר בתחילה, בין האובייקט לבין התגובה הראשונית, הרפלקסית, שהוא מעורר בנו. על ידי תירגול מדיטציה, על ידי התבוננות, חקירה ואי-פעולה אנחנו נהיים מודעים לדברים כמות שהם, ולאיך הדברים פועלים – בתוכנו ובעולם התופעות שמסביבנו.

התירגול הקשה ביותר – מודעות עצמית ללא ביקורת
אני מאמינה שאחד הדחפים הכי בסיסיים של כולנו זה הדחף להתפתחות, להעלאת המודעות, להרחבת התודעה. אבל לעיתים קרובות מדי הדחף הזה מלווה בנטייה שכל כך מושרשת בנו עד שהיא נדמית לפעמים כטבע שני – לבקר ולשפוט את עצמנו בעקבות תובנה חדשה, גילוי חדש או ראייה חדשה על עצמנו. השיח הפנימי שלנו נוטה להיות ביקורתי ושיפוטי, הפנמה של השיח התרבותי שרווח בחברה שגדלנו בה. רובנו מורגלים לראות חלקים מסוימים בתוכנו כשליליים, מבישים, אפילו בזויים. אנחנו מעבירים זמן ניכר מהחיים שלנו בניסיונות להסתיר ולהתכחש לחלקים האלה, וכשלהפתעתנו הם עולים בזמן המדיטציה – אנחנו מגיבים לעיתים בחלחלה, בבהלה או בכאב עמוק נוכח המפגש הלא-צפוי והלא-רצוי הזה. המורה שלי מהאשראם, יוגי אמריט דסאי (גורודב) אמר שהתירגול הקשה ביותר הוא מודעות עצמית ללא ביקורת.
אני זוכרת שבאחת השנים שחייתי באשראם התאהבתי – דבר שנראה לי אז עומד בסתירה למטרת החיים שלי שם, שנועדו להיות מוקדשים לפרישות מינית, לעבודה על עצמי, להתמרת האנרגיה המינית לאנרגיה רוחנית, ולתיעול הרגשות "הנמוכים" לרגשות "גבוהים" של אהבה לא-אנוכית וללא-תנאים לאלוהים ולבריאה כולה. אז לא רק שלא נהניתי מתחושות האהבה שמילאו אותי, אלא גם ירדתי על עצמי בחומרה וניסיתי להיפטר מהן.

אחד הדברים שקורים בתהליך של תירגול מדיטציה הוא הגדלת המיכל הפנימי, הרחבת היכולת "להיות עם" כל אותם דברים שצפים ועולים בתוכנו ומחוצה לנו, היכולת להתבונן בהם בעיניים נדיבות וחומלות במקום בעיניים שיפוטיות, להתיידד עם כל מיני צדדים שנדמים לנו כלא-ראויים, לא-רוחניים, לראות בכל ביטוי בתוכנו – ביטוי של "מה שיש", של השלם, ומתוך כך ראוי לאהבה. פמה צ'ודרון, מורה מערבית נודעת ונזירה במסורת הטיבטית, כותבת: … "הנזק הבסיסי ביותר שנוכל לגרום לעצמנו הוא להישאר בורים משום שחסר לנו האומץ והכבוד להסתכל על עצמנו ביושר ובעדינות. היסוד לאי-גרימת נזק הוא קשב, שימת לב, תחושה של ראייה צלולה עם כבוד וחמלה למהות הדבר שאנחנו רואים, יהיה אשר יהיה".

הפרדוקס שבמדיטציה
כשחייתי באשראם הגיע יום אחד אורח מכובד, רישי (חכם) הודי מזוקן בכותונת כתומה ועם עיניים זורחות שאמר שאנחנו שבויים בקארמה בנדאנה: בשבי של עשייה. לדבריו אין אפשרות להשתחרר משבי של עשייה על ידי עשייה נוספת, לכן "אין מה לעשות". הוא טען שהדבר הכי בעייתי אצל מבוגרים הוא שהם לא משחקים, ולכן הוציא אותנו לימי כיף והשתוללות בטבע, שהיו הדבר הכי משחרר בעולם אחרי שנים של עצירות נפשית מרוב "עשיית הדבר הנכון" בכל רגע ורגע, מרוב נוקשות ורצינות "רוחנית", ואפשר לנו לא "לעשות" כלום, רק ליהנות.

העשייה, האקטיביות, מאוד מושרשת בנו, במיוחד בחברה המערבית. יש ביטוי באנגלית שאומר שהפכנו ל- Human doings, not human beings. מצב שלbeing בלבד הוא זר לנו, אפילו מפחיד. המחשב הפנימי שלנו כל כך מתוכנת על עשייה, שאין לו כמעט אפשרות לתפוס מצב של אי-עשייה, מצב של מנוחה מוחלטת אבל אקטיבית, של מודעות ספונטנית, עמוקה, בהירה וחובקת כל.
בעקבות הגישה הזאת, עולה השאלה: אם אנחנו אמורים לא לעשות דבר, אז מה זה "לעשות מדיטציה"? ואיך עושים את זה? ואם אנחנו אמורים לא לעשות דבר, למה לטרוח ולבוא לקורס מדיטציה, למה לא לארוז אבטיח וללכת לים?

התשובות לשאלות האלה, ולשאלות חשובות נוספות, נמצאות בפנים, בחוויה שלנו, בהבנה שלנו. עזרה יכולה כמובן לבוא מבחוץ, כלימוד והכוונה, אבל ישנה חשיבות רבה לפיתוח היכולת להיות עם השאלות, להשאיר אותן פתוחות, חיות, פועמות, וכך יש לתשובות משנה תוקף ועוצמה כשהן עולות מעצמן, מבפנים, בזמן ישיבה ממושכת בקורס למדיטציה.

אחד הפרדוקסים במדיטציה הוא שחוויה של מצב מדיטטיבי היא חוויה של אי-עשייה. אבל בשונה מכל עשייה אחרת, תירגול מדיטציה הוא גשר שיכול לשאת אותנו על האי-עשייה. אל אי-עשייה אי אפשר להגיע על ידי מאמץ. עוד ועוד עשייה, יותר ויותר מאמץ, לא יקרבו אותנו אליה. כמו אוגר שרץ על הקרוסלה שלו – אם הוא יגביר את מהירות הריצה שלו הוא לא יגיע לשומקום יותר מהר, ובוודאי שלא אל מנוחה ורוגע. מצב של אי-עשייה הוא מצב שקורה מאליו, כל השתדלות רק מרחיקה אותו. לכן ההמלצה היא להניח לציפיות, לשאיפות ולכמיהות ש"יקרה משהו" בזמן המדיטציה. עלינו ליצור את התנאים, להביא את עצמנו, להיות בנוכחות מלאה – ואז להרפות מכל השאר; להרפות מהטכניקה, להרפות מהציפיות, להרפות מהמאמץ, להרפות מעשיית מדיטציה. שוב, פרדוקס: להרפות זו פעולה. לכן, תיאור מדויק יותר ידבר על התכוונות, על הרפיה שמתרחשת מאליה, על נשירה ספונטנית נטולת מאמץ. יש המכנים אותה "חסד" (grace), יש הממשילים את התהליך לציפור בעלת שתי כנפיים: כנף אחת של מאמץ, של תירגול, של עשייה, וכנף אחרת של הרפיה, של אי-עשייה, של התמסרות.

למה קורס מדיטציה לנשים בלבד?
מורים רבים מדברים על כך שהעולם הוא בעצם התיאור שלנו, הפרשנות שלנו והסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו – כאינדיווידואלים וכחברה. אחד הדברים שקורים במדיטציה הוא שמתחילה לצמוח מבפנים בהירות לגבי מה אותנטי שלי, ומה הפנמתי מגורמים חיצוניים: ההורים שלי, המורים שלי, החברה, החברים, דברים שקראתי וכדומה. מתפתחת ראייה צלולה של ההשפעות החיצוניות על מערכת האמונות שלי, על התפיסות והדעות שלי, על הזהויות השונות שלי, ומתנהלת חקירה פנימית: מה שלי אותנטי ומה אימצתי כשלי באופן לא מודע, לפעמים באופן עיוור ולא ביקורתי. האם הדעות שלי, המחשבות שלי, העמדות שלי – הן באמת שלי? ומיהי זו שחושבת? האם יש מישהי שחושבת או שהמחשבות קורות מאליהן?

התהליך הזה הוא אוניברסלי ואינדיווידואלי כאחד. גברים כנשים מתבוננים פנימה, חוקרים ולומדים להטיל ספק באמיתות, בקונבנציות ובאמונות שנלקחו כמובנות מאליהן, כ"אמת לאמיתה", כאקסיומות. עבור נשים יש בתהליך הזה רובד נוסף, של השתחררות מראייה ופרשנות היסטורית/תרבותית שהיא לרוב גברית, ומתן לגיטימציה לראייה ולפרשנות אישית, של חיזוק איכויות נשיות ועוצמה נשית. בין אם באשראם שבו הייתה הפרדה מוחלטת בין נשים לגברים, בין אם בשיחות בתי קפה תל אביביות ובין אם בקבוצת מדיטציה לנשים – החוויה שלי היא שכשנשים נמצאות רק בחברת נשים ולא בחברה מעורבת, מתאפשרת אינטימיות, נוצר שיח אחר, אנחנו מרשות לעצמנו להשיל את המסכות, לחשוף ולהיחשף. יש עוצמה במפגש של נשים, בין אם הוא מתנהל בשתיקה או בשיחה. לכן הקורס למדיטציה ויוגה שאני מנחה עם אודליה וינברג בשבוע הבא הוא לנשים בלבד. יש כיום שפע עצום של אירועים, סדנאות ומעגלים לנשים, אבל שילוב של תירגול של שתיקה והתבוננות פנימית שקטה לנשים בלבד – למיטב ידיעתי לא קיים, ובזה הייחוד של הקורס שלנו.

לקחת פסק זמן מהחיים
פעמים רבות נתקלתי בשאלה מהו בעצם תהליך רוחני, ובמה הוא שונה מתהליכים אחרים להעלאת מודעות. מניסיוני האישי נראה לי שאחד המרכיבים המהותיים של התהליך הרוחני זה שהוא תהליך שמביא לפירוק, לא לבנייה. אנחנו משילים התניות, מערכות אמונה, דעות, השקפות ותפיסות עולם. בשונה למשל מהתהליך הפסיכולוגי, התהליך הרוחני מביא לפירוק זהויות, לפירוק מה שאנחנו יודעים על עצמנו, מי שאנחנו חושבים שאנחנו, והוא מאתגר אותנו לחיות עם הריק הזה, עם הלא ידוע הזה, מבלי להיאחז ולבנות זהויות חדשות ומבנים אישיותיים חדשים. המטרה של התהליך הרוחני היא לא לבנות אישיות בריאה יותר, מוצקה יותר, קוהרנטית יותר, אלא לעזור לנו לרופף את ההיאחזות שלנו באישיות הזאת, באגו. גורודב נהג לומר: "המורה שלי אמר פעם צריך אגו בריא כדי שיהיה אפשר להשיל אותו, אבל בסופו של דבר – "הכל יצטרך לנשור, אפילו הזהות הרוחנית"".

באחת משיחות הדהרמה שלה, מורת הוויפסנה שאילה קתרין מספרת שיש סוטרה נפלאה שבה הבודהה מדבר על התרת המעורבות שלנו עם ההשקפות שלנו, אבל מבלי לאמץ השקפה חדשה. אין זו שאלה של אימוץ השקפה טובה יותר או תשובה נכונה – אלא שהייה נינוחה בתוך הריק, מבלי להיאחז בהשקפה הבאה.
בקורסי מדיטציה אנחנו מתנתקים במכוון מכל הסחות הדעת המוכרות לנו – טלוויזיה, עיתונים, משפחה, חברים וכולי – ומפנים את "המשושים" שלנו, את האנטנות הקליטה שבאופן רגיל מכווננות החוצה – כלפי פנימה. אנחנו פוגשים, אולי לראשונה, את עצמנו נטו, ללא הסחות, ללא הנחות, ללא תירוצים.

ואז מתאפשר המפגש הזה, עם משהו עמוק בפנים שהוא למעשה הדבר הכי קרוב, הכי אותנטי, מפגש עם קול שהוא מאוד רפה אבל תמיד נוכח, ושבדרך כלל אין סביבנו או בתוכנו מספיק שקט כדי לשמוע אותו.

אבל הקורס עצמו הוא לא העיקר; מה שחשוב לי זה שאת הדברים שייווצרו ויתפתחו בקורס כמו השקט הפנימי, הרחבת המיכל האישי ופיתוח היכולת להיות עם כל מה שעולה – יוכלו המשתתפות לקחת הביתה, אל החיים האישיים, אל המשפחה, העבודה, החברים. שהחוויה עצמה של הישיבה בקורס והתובנות שעלו בו ילוו ויהדהדו בליבן ובחייהן של המשתתפות עוד זמן ארוך אחרי שהן ישכחו שהן ישבו בו.

סנדיה רקפת בר-קמה ואודליה וינברג ינחו בספטמבר סדנת מדיטציה ויוגה לנשים (6-10 לספטמבר, 2005, בקיבוץ תובל).