יש הרבה דברים יותר סקסיים מאשר לתרגל מדיטציית תובנה (ויפאסנה). למעשה כמעט כל דבר אחר. אין כאן את חיזוק השרירים שביוגה, אין את הקתרזיסים הרגשיים שבמדיטציית אום, אין התחברות לבורא שבתטא הילינג, אין התעלות הנפש שבסחרורים הסופיים, אין תענוגות טנטריים, אין להאשים את ההורים, אין להחזיק ידיים ולהביא שלום עולמי.

מה כן יש? סתם יושבים. שעמום המחץ. מה שמזכיר לי את  הספר Zoo  ארץ Zoo, שהיה להיט לפני משהו כמו שלושים שנה ובטח מוכר רק  לחובבי פרטי אספנים, למרות שהיה מגיע לספר הזה להיכנס לפנתיאון ספרי ההברקות של כל הזמנים. בפרק לכבוד פסח נשאלת השאלה האלמותית:

– "מה נשתנה?"

– "כלום", עונה באדישות הצפרדע המתבוננת בעצמה בראי.

אנחנו מתבוננים בעצמנו והרבה פעמים לא רואים כל שינוי. לא מיידי. לא אינסטנט כמו שאנחנו רגילים ואוהבים. לא סדנת סופשבוע  אחת שתשנה אותנו באופן יסודי ומהותי, שתעקור מן השורש את האישיות השרוטה, המבולבלת, המתמכרת והלא מושלמת שלנו.

לא נותנים לנו אפילו הבטחה לטראנסנדנציה, להתעלות מעל האגו הקטן והמכאיב שלנו, ששומר אותנו בנבדלוּת, שהוא-הוא מקור הכאבים והסבל שלנו, שנשאיר מאחור בענן אבק של סדנה אחת מאומצת (ומה שיותר קשה ככה יותר משחרר), במחי קתרזיס אחד מתוזמן ומתוזמר היטב בידי אשפי הנחיה כריזמטיים שיחשפו אחת ולתמיד ויעקרו מן השורש את הפחד, הקנאה, הכאב, הבדידות, הניתוק והעצב, וישאירו אותנו רק עם שמחת חיים, עם לב פתוח כל הזמן וללא הפוגה, ועם הידיעה הבטוחה והמרגיעה שלעולם לעולם לא נסבול יותר.

כל אלה לא מבטיחה המדיטציה השקטה. נהפוך הוא. היא מבטיחה (ומקיימת) מפגש נטול מסכים והגנות עם עצמנו, מפגש ללא כחל ושרק שמציב מראה מול הפנים שלנו ולא עושה לנו הנחות, לא מציע פיצויים והתאמות; מפגש עם מה שיש: אהוב ושנוא, יפה ומכוער, נדיב וקטנוני, חומל ואכזרי, פתוח וכוחני.

חשבנו שהמפגש עם עצמנו יהיה כייפי. היו לנו ציפיות. ציפינו לשלווה, לשקט, לרוגע. כי בשביל כל הכעסים והטינות הישנות שעולות פתאום ומציפות –  יכולנו להישאר בבית ולראות את הגמר של "הישרדות". רצינו שקט – וגילינו את הפטפוט הפנימי האינסופי; רצינו הרפיה – וכל הגוף כואב; רצינו רוגע – והכול מטריד ומציק. או משעמם. או מתסכל. או "אול אוב דה אבאב". ובכלל בשביל מה זה טוב לשבת ולהתבונן בנשימה, מה זה ייתן לי?

יחסים אינטימיים עם המציאות

 עניינה של הגישה הבודהיסטית הוא חיים של ערות ושחרור מסבל. הבודהא טען שתורתו עוסקת בדבר אחד בלבד: קיומו של הסבל והאפשרות לשים לו קץ. זה לא שהמדיטציה תפתור לנו את כל הבעיות, זה כן שהיא תלמד אותנו להתייחס אליהן אחרת. היא תעזור לנו להשתחרר מהכבלים של דפוסי החשיבה שלנו, שהם הגורמים לסבל שלנו. היא תיפתח לנו צוהר לתיקון האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות, ובכך תשחרר אותנו מהסבל הנובע מהתפיסה השגויה הזאת.

 השורש של התפיסה המוטעית נעוץ בתודעה. על כן אומר אלן גולט (Alan Gullette) במאמר לאוניברסיטת טנסי, שהפוקוס של המדיטציה הוא התודעה: להבין אותה, לפתח אותה ולשחרר אותה. הוא מסביר שעל ידי כך שאנחנו מאיטים את התהליכים המנטאליים שלנו בתרגול המדיטציה ומפרידים בין תפיסה לקוגניציה – אנחנו יכולים להתחיל להבין איך התודעה שלנו מתנהלת. הוא ממליץ לנו להיות מודעים לעד כמה התהליך הקוגניטיבי שלנו משפיע על התפיסות שלנו ועל ההבנה שלנו את הדברים.

בתרגול של תשומת לב, (mindfulness), אנחנו לומדים להבדיל ולהפריד בין המידע שמגיע אלינו דרך החושים לבין המושגים, האסוציאציות, הרגשות, הזיכרונות והתגובות האוטומטיות שלנו אליהם, כדי לקבל תמונה יותר מהימנה ומדויקת על איך שהדברים באמת. כדי לראות את המציאות ניכוחה. הנזירה הטיבטית טאנזין פאלמו אומרת בספרה "מערה בשלג" שלהיות במדיטציה זה להיות נוכחים ללא הפרשנות המנטאלית.

מה זה להיות בנוכחות? איך אפשר להיות ללא הפרשנות המנטאלית? הרי זו התרחשות שקורת כל כך מהר, באופן כל כך אוטומאטי, לפני שאנחנו מספיקים בכלל לקלוט שהיא מתרחשת! גם בניסיונות הכי כנים שלנו להיות עם המציאות נטו, כשאנחנו עומדים מול שקיעה מדהימה או נותנים ביס ראשון בפרי הכי אהוב של העונה, אנחנו קולטים שעוד לא הספקנו לחוש את החוויה במלואה – וכבר הפטפוט הפנימי מספר לנו סיפורים על החוויה עצמה, משווה אותה עם חוויה דומה אבל אחרת, מדמיין למי אפשר לספר על החוויה המדהימה הזאת או מי היינו רוצים שיהיה כאן על ידנו לחלוק איתו/ה את החוויה.

להיות ללא הפרשנות המנטאלית זה לראות משהו כמו בפעם הראשונה. זה אומר לראות את הפרשנויות כמו שהן: פרשנויות ותו לא. פרשנויות ולא מציאות. ולא להאמין להן כל כך. זה אומר להבין שמתקיימים אצלנו שני סרטים במקביל: סרט אחד זאת המציאות, מה שבאמת קורה בפועל – וסרט שני זו הפרשנות שלנו, הדעות, הרעיונות על מה צריך לקרות, האמונות, הציפיות, הדמיונות, ההעדפות, השיפוטים. כמו הזוג מהחבובות שמשקיף מלמעלה על כל ההתרחשויות, מפרשן ומריץ קטעים. רק שכשזה החיים שלנו זה לא כל כך מצחיק אותנו. דון חואן, המורה השאמאני, קורא לזה לבלום את הדו-שיח הפנימי.

ככל שאנחנו מכירים את עצמנו יותר, אנחנו יותר מבינים מה מפעיל אותנו. ככל שאנחנו מבינים מה מפעיל אותנו – ככה אנחנו פחות תחת הכוח שלו, ויכולים לבחור את התגובה שלנו ביתר שיקול דעת ותבונה, לבחור תגובה מיטיבה ולא תגובה מזיקה שאחר כך נצטער עליה. עם תרגול המדיטציה אנחנו יותר ויותר פוגשים את העולם דרך החושים, באים במגע ישיר, בלתי אמצעי, עם המציאות; לומדים להיות באינטימיות עם המציאות ולהיות ביחסים אינטימיים עם הרגע הנוכחי.

בספרו "האמת ישנה" אומר מאסטר האדוויטה פונג'ה-ג'י:

"מדיטציה מועילה תמיד, אפילו אחרי ההארה. מה חוץ מזה אתה כבר יכול לעשות? שב בשקט במדיטציה תמיד, כמה שאתה יכול. למה להתרוצץ בזמן שהשלווה נמצאת רק כשאתה מודט?  …הקדש חמש דקות מתוך 24 שעות. אין שום בעיה, זה יעניק לך גמול נדיב. רק למשך חמש דקות הֶיה שקט, ואל תביט לכאן,לשם ולשום מקום. רק חמש דקות! אם אינך יכול גם שתי דקות וחצי יספיקו."

בסרט הילדים המצויר "המצפן המוזהב" (סרט של הרפתקאות מבטיחות אבל בסופו של דבר אפשר לוותר עליו) יש מצפן שהוא, כך נאמר בסרט, "מאפשר לראות את הדברים כפי שהם". אז אם יש לכם אחד כזה, אתם פטורים מהצורך לתרגל. אבל אם אין לכם – אז להקדיש שתי דקות וחצי ביום כדי לשבת ולהתבונן ביצור הכי קרוב ויקר לנו עלי אדמות, ויחד עם זה הכי זר ומסתורי – זה לא הרבה לבקש, לא? וכמו שפונג'ה-ג'י מבטיח, הגמול יהיה נדיב.

החשיבות שיש לאוסף הרעיונות הבודהיסטיים – מרתקים וקוסמים ככל שיהיו – תלויה ביכולת שלנו להפוך אותם להתנסות אישית טרנספורמטיבית. אחרת הם סתם עוד אוסף של רעיונות פילוסופיים שההתמצאות בהם יכולה מקסימום להרשים בשיחות סלון בארוחת שישי. המפתח להעברתם מן הספֵירה האינטלקטואלית אל החוויה האישית האותנטית ואל השינוי המיוחל בחיי היומיום – טמון בתרגול.

או כמו שאומר הבודהא, (מתוך האודאנה):

מי שהתודעה שלה/ו ניצבת כמו הר, לא נצמדת לדברים שמעוררים היצמדות ולא מתכעסת מדברים שמעוררים כעס – איך יכול לבוא אליו/ה סבל?