אני מחפשת יותר יותר דרגות חופש בחיים שלי

ראיינה: נירית שפאץ

אחרי שנים ארוכות של תרגול רוחני באשרם במסצ'וסטס, סנדיה בר-קמה מפרדס חנה מספרת על המסע הרוחני שעברה, מפרטת על הסדנה הבודהיסטית שהיא מעבירה ומסבירה שוויפאסנה זה הרבה יותר משתיקה.

סנדיה בר-קמה בת 59, חיה בפרדס חנה עם בת זוגה, ענת. סנדיה היא מורה לדהרמה, ויפאסנה ומיינדפולנס. היא מלמדת בעמותת תובנה למדיטציית ויפאסנה, ובעוד מסגרות, ביניהן המרכז ללימודי גוף נפש ברמת השרון, ובמסגרת זו תתחיל ללמד בקרוב בבנימינה.  השנה נפתח לראשונה קורס עומק שנתי של אימון בודהיסטי לחיי היומיום עם סנדיה שיכלול 23 מפגשים בימי שלישי ויתקיים בגן הפעמונים בבנימינה.

למרות שחייה מלאים בחיפוש רוחני, היא מספרת שהייתה לה ילדות רגילה לגמרי. "גדלתי בקיבוץ כברי שבגליל המערבי. בצבא הייתי מ"כית. כשהייתי בת 20, אבא שלי, שהייתי מאוד קשורה אליו, נפטר מסרטן, ועברתי תקופה מאוד קשה של טלטלה ומשבר. הרגשתי שהשטיח נשמט מתחת רגליי. המשבר הזה הוביל אותי לשאול שאלות על החיים והמוות: מה יש בחיים האלה מעבר? מה יש מעבר לחומר? וזה גרם לי לצאת לחפש תשובות, ואחרי השחרור מהצבא נסעתי לחו"ל עם ידיד שלי. הייתה לנו תוכנית הרפתקנית לעבוד כמה חודשים, לעשות המון כסף, לקנות אופנועים ולחצות את ארה"ב בסגנון הספר 'זן ואמנות אחזקת האופנוע'. דבר מכל זה לא קרה. גילינו שקצת יותר קשה לעשות הרבה כסף. בסופו של דבר התגלגלתי לניו יורק, למדתי שם קולנוע ווידאו וחייתי חיים פרועים בווילג' במנהטן במשך חמש שנים. לאורך כל הזמן הזה ניקרו בי אותן השאלות, והתחלתי להכיר חברות וחברים שהשקפת עולמם הייתה יותר רוחנית מזו שנחשפתי אליה עד אז. שם נחשפתי לבודהיזם".

בארץ לא היה עד אז דבר ממה שרוחש כיום. "אפילו להיות צמחוני נחשב אז הזוי בארץ", היא נזכרת, "וגם בניו יורק הרוחניות הייתה בחיתוליה. חברה הזמינה אותי להצטרף אליה עם עוד כמה חברים למסע רוחני בהרי האנדים בפרו. המסע ההוא שינה את חיי. החלטתי לעזוב את ניו יורק ולמצוא קהילה רוחנית. מצאתי קהילת מתרגלים ומתרגלות של יוגה ומדיטציה במסצ'וסטס, עם גורו הודי, שהדגש בקהילה היה על דבקות בדרכו. חיינו בפרישות מינית, כמו במנזר, ועבדנו ביחד, בעבודות שסדרן העבודה נתן לנו, כמו בקיבוץ של פעם. קיבלנו תקציב חודשי זעום וחיינו מאוד בפשטות, עבדנו בתחזוקת המקום שתפקד גם כמרכז פתוח לסדנאות. זה היה מקום של אנשים צנועים וישרי דרך. גם אחי בא לשם מהקיבוץ שנה אחריי, היינו שם יחד והוא נשאר שנה אחריי. זה היה כיף גדול. באתי לשם במטרה להישאר שם כל החיים, הייתי שם שבע שנים והרגשתי שאני רוצה להישאר שם לנצח".

לא היה לך משעמם?

 "לא, את הכיף עשיתי ומיציתי כבר בניו יורק, והבנתי שאין בזה תשובות. אבל סדר היום במרכז במסצ'וסטס היה מאוד אינטנסיבי: שבעה ימים בשבוע לקום בבוקר ליוגה ומדיטציה, אחר כך יום עבודה אינטנסיבי שנגמר שוב ביוגה ומדיטציה, ובערב פעילות. גם בין לבין, לכל פעולה שעשינו שם התייחסנו כאל תרגול רוחני".

למה עזבת את המקום?

"עזבתי כי התאכזבתי. ציפיתי להארה, וכשהבנתי שזה לא הולך לקרות במקום ההוא, עברתי משבר קשה מאוד. עברתי לשנתיים בקליפורניה וחזרתי משם לארץ ב-1996. הציפייה להארה לא עזבה אותי מאז ועד היום, אבל ההתייחסות שלי למה שאני מצפה לו השתנתה. אפשר להקביל את השינוי להתייחסות למערכות יחסים זוגיות. במערכת יחסים זוגית יש את ההתאהבות בהתחלה, ובהמשך ההתאהבות מתפוגגת ונשאר לחיות את החיים. במרכז במסצ'וסטס חוויתי בשנים הראשונות התעלות הרוח, הייתי באיזשהו היי, 'באורות', כמו שאומרים היום. ציפיתי שזה יימשך לנצח, וכשזה לא קרה, התחלתי לראות פגמים שלא ראיתי קודם. התאכזבתי מהגורו ומהאנשים האחרים שהיו שם, ושמאוד הערצתי אותם בהתחלה. כשהתגלה שהם אנשים לא מושלמים ולא 'מוארים' לפחות לפי מה שחשבתי שזה 'מואר', חוויתי שבר גדול. לא ידעתי איך אפשר לחיות חיים רוחניים מחוץ לאשרם, לא ידעתי איך לשלב בין חיי החומר לחיי הרוח. כשחזרתי לארץ, רציתי לעזוב מאחוריי את כל מה שקשור לרוח. לא רציתי לשמוע על שום דבר רוחני".

ובכל זאת, הנה את כאן.

"כן, בסופו של דבר הגעתי לעמותת 'תובנה' דרך ארגון שלום בשם 'שביל הזהב', שעשה צעדות שלום שקטות של יהודים וערבים. את הוויפאסנה, שנפגשתי בה בארה"ב בקורס, מצאתי ככלי מאוד אפקטיבי והתחלתי לתרגל וללמד אותו ב'תובנה' ובמרכז גוף נפש ברמת השרון".

ויפאסנה מוכרת כשיטת מדיטציה שכרוכה בעשרה ימי שתיקה.

"זה מטעה, כי זה רק חלק מהתחום, והוא פתוח ומגוון בהרבה. ויפאסנה, שמשמעותה תובנה, היא תרגול של הפניית תשומת לב לא שיפוטית לתהליכי הגוף והנפש במטרה לעזור לנו להבין מה גורם לנו סבל ולשחרר אותו, ומה גורם לנו אושר. אחד האופנים הוא בריטריט בשתיקה, אבל זה לא האופן היחידי. אפשר לתרגל בריטריט במשך יום, שבוע, עשרה ימים או חודש, ואפשר גם לתרגל רבע שעה ביום בבית. אני פותחת בבנימינה קורס שבועי שבתחילתו מתרגלים רבע שעה מיינדפולנס וויפאסנה. המטרה ההיא לחיות חיים יותר שמחים, יותר קלים וערים, יותר בהרמוניה ובשלווה פנימית. התרגול תורם באופן מאוד משמעותי להפחתה של דאגות, היאחזויות, ורגשות כמו כעסים, קנאה או פחדים".

ואת מרגישה שמצאת את השלווה?

"בהחלט. אולי כבר לא אחווה הארה בחיים האלה, אבל אני חיה חיים הרבה יותר ערים. ההגדרה שלי להארה השתנתה, אני כבר לא מתייחסת לחוויה מיסטית חד פעמית, למרות שהיו לי כאלה בשפע. אם אחרי חוויות כאלה אנחנו נאחזים בהן – ההיאחזות הזאת גורמת לנו סבל. היום אני מייחסת פחות משמעות לחוויות כאלה ואחרות. אני מחפשת כל הזמן יותר ויותר דרגות של חופש בחיים שלי. אין מקום שאפשר להגיע אליו ולומר 'הגעתי'. כך למשל, בעבר היו לי פחדים בנושאי כסף והישרדות. היום הפחדים האלה הם מאוד מאוד מינימליים".

לפרדס חנה היא הגיעה ב-2005, והיא בזוגיות עם ענת בשמונה השנים האחרונות. "אחרי שבאשרם בארה"ב חיינו בפרישות, ב-20 השנה האחרונות היחסים שלי היו עם נשים. ענת חולקת איתי את הדרך הרוחנית, אם כי בדרך שלה, שהיא קצת שונה. מאוד טוב לי בפרדס חנה, זה מקום כיפי, ולכן אני כל כך שמחה שאני מתחילה ללמד קרוב לכאן, בבנימינה. אני נורא אוהבת את מה שאני עושה: ללמד, להעביר הלאה את מה שעבורי הוא הדבר הכי משמעותי בחיים."

 

5 'קטנות' עם סנדיה בר-קמה

1. מודל לחיקוי: המורה שלי לדהרמה, כריסטופר טיטמוס. הוא האדם הכי קרוב לבודהה שאני מכירה.

2. מה לא תאכלי לעולם? שוקולד חרובים. כי שוקולד צריך להיות אמיתי.

3. מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת קמה בבוקר? אני עושה מתיחות במיטה.

4. אמונה טפלה: יש לי יומן שבו אני כותבת דברים בעיפרון, כי אני מאמינה שאם אכתוב את הדברים בעט, הם יתבטלו ואצטרך למחוק אותם בטיפקס.

5. מה לא יודעים עלייך? שאני שחקנית טובה. אם לא הייתי מורה לדהרמה, אולי הייתי פונה לתיאטרון.