ארעיות – שאלות ותשובות

שאלות מכריסטופר טיטמוס, תשובות מסנדיה

 התרגול של ארעיות הוא כלי נהדר להביא אותנו קרוב יותר למציאות – אבל הוא לא המציאות

images (2)

 

  1. אחרי ראייה והבנה של ארעיות, מה הלאה?

ארעיות רלוונטית או ישימה רק במציאות המותנית. אחרי ראייה והבנה של ארעיות – צריכה להיות הבנה וראייה של הלא-ארעי, של מה שאינו נולד, האלמותי, שאינו כפוף לארעיות.

  1. האם התהוות מותנית גם מאשרת וגם מפריכה ארעיות?

מניסיוני האישי, כשאני בוחנת את החוויה שלי ממש ממש מקרוב, שינוי כלל לא קיים. זה כאילו שיש "עכשיו" קבוע, ובעצם, זה אפילו לא כך. זמן לא קיים. "זמן" הוא מוסכמה. בדיוק כמו "מרחב". יחד הם יוצרים את המציאות התלת-מימדית הקונבנציונלית כפי שאנו מכירים אותה, כדי לאפשר לנו לתפקד ולשמור על קוהרנטיות. גם "עכשיו" הוא פיקציה, מאחר שקיימת רק תרכובת של נסיבות ותנאים. במציאות, אין "דברים" ולכן אין זמן. אז נאמה-רופה-ויניאנה (Nama-Rupa-Vinyana) מופיעים ביחד וחדלים ביחד. אבל באמת, דבר לא מופיע ודבר לא חדל. אין "רגע" ואין – ולא יכולה להיות – כל תנועה. כאשר, למשל, אני מזיזה את היד שלי, היד היא בהווה מתמיד ולא זזה בכלל. גם אם ננסה לשבור את התנועה לחלקים זעירים – בסופו של דבר נראה שאין תנועה, אלא בהשוואה של מה שהיה ומה שישנו ומה שהפך להיות.

אז במישור היחסי, התהוות מותנית מאשרת ארעיות. במישור האולטימטיבי, הכול מתקיים בו-זמנית.

  1. כדי שתתקיים ארעיות, צריך שיהיה "דבר" (בתודעה/בחומר) שהוא ארעי. מהי תגובתך?

"הבעיה" עם מושג הארעיות היא שהוא מניח מראש שיש "דברים" ושהם "משתנים". מניסיוני האישי, כשמתקרבים ממש קרוב לתופעות, אין "דברים", אין דברים סטטיים, אלא תהליכים דינמיים שנמצאים באינטראקציה עם תהליכים דינמיים אחרים.

  1. האם ראיית ארעיות היא אמצעי לשחרור מהיצמדות, או יותר מכך?   

ראיית הארעיות בהחלט תורמת  לשחרור מהיאחזות, כי כמו שהבודהא אמר, אין היגיון ותוחלת להיאחז במה שנתון לשינויים. בנוסף, ראיית הארעיות מעצימה את החוויה של הדרגתיות והשתנוּת של תחושת העצמי. כלומר, תחושת העצמי היא לא או on או off, אלא מדורגת, מופיעה במינונים ובעוצמות משתנות. יש זמנים שתחושת העצמי יותר מוצקה ודחוסה (למשל, בזמנים של כעס או פחד), ויש זמנים שתחושת העצמי יותר קלילה ודלילה (בזמנים של אהבה, או שלווה, למשל).   Arunachala

כשמבינים וחווים את "הגמישות" והנזילות של תחושת העצמי (המבוססת על ומושפעת משינויים של נסיבות ותנאים) –  רואים ומבינים את הריקות של קיום-עצמי. וכך ההופעה של תחושת-העצמי הופכת להיות פחות בעייתית, כאשר גם היא נתפסת כ-"לא אני, לא שלי", מה שמוביל לתחושות של חופש ושמחה גדולה. יש פחות הזדהות עם "מופע" התופעות שנקרא "הופעת תחושת העצמי", כך שהוא פחות משעבד אותנו. תחושת העצמי יכולה להופיע בחופשיות ולחלוף בחופשיות ואינה נתפס כבעיה. הופעתה וחדילתה של תחושת העצמי נתפסת ונחווית באותו האופן שבו נתפסות ונחוות ההופעה והחדילה של עננים, שירת הציפורים, פריחה של פרח, גשם או עלה נופל. כשם שאין בעלות והזדהות עם אירועים אלה – כך אין (או יש פחות) בעלות והזדהות עם האירוע שנקרא "תחושת העצמי".

  1. בפאלית, המילה לארעיות היא אניצ'ה – שפירושה המילולי הוא 'לא-קבוע', 'לא-תמידי'. כיצד זה מועיל לתרגם אניצ'ה כ'לא-קבוע'?

מועיל להשתמש במונח "לא-קבוע" כאמצעי מיומן (Upaya), מאחר שלעיתים, בתודעה של חלקנו, "ארעיות" הפכה ל"דבר", לשֵם עצם, למשהו להיאחז בו. "לא-קבוע" הוא שימושי ככלי תרגולי, כתזכורת, ולא כ"דבר" להיאחז בו. "ארעיות" עלולה להפוך לעוד מבנה מנטלי, כמו שקורה לעתים אצל מתרגלי ויפאסנה, במקום שיהיה כלי מועיל לדה-קונסטרוקציה של כל המבנים ולשחרור מהיאחזות.

  1. מה הן המגבלות של מדיטציה על ארעיות?

המגבלות והסכנה הן כמו שכתבתי לעיל – אם דבקים ברעיון של ארעיות כַמציאות האולטימטיבית, או האמת, ולא כאל מאפיין של המציאות המותנית, ואם לא מתעניינים, או אפילו מודעים, לְמה שאינו ארעי, מה שאינו כפוף או נתון לארעיות. עבור חלקנו, "אניצ'ה" הפכה להיות כמו מנטרה המשמשת להרחיק את עצמנו או להימנע או לעקוף חוויות, במיוחד חוויות לא נעימות. מתרגלת בשיטת גואנקה סיפרה לי פעם שהיא משתמשת ב"אניצ'ה" כמו בנביחה של כלב כנגד כל חוויה לא נעימה. יישום כזה של ארעיות "מאפשר" להימנע מלחקור את טבען של חוויות לא נעימות, כמו גם את הנסיבות והתנאים שהביאו להופעתן.

  1. מה מאשר ארעיות כלא-עצמי, לא-אני (non-self)?

כאשר יש ידיעה שיש זרימה של תהליכים, זרימה בלתי נפרדת, שנמצאת באינטראקציה תמידית עם תהליכים אחרים – חוויה זו מאשרת אי-עצמיות. בעיצומה של הזרימה הזאת, שכל הזמן נמצאת בתנועה ובהשתנות – אי אפשר למצוא זרע או חלק שאינו משתנה, שאינו מופיע תלוי תנאים ונסיבות, שאפשר לקרוא לו: "אני". תחושת העצמי מתמוססת או פוחתת כאשר חווים את עצמנו כמצבור של תופעות משתנות, הנמצאות באינטראקציה עם מצבורים אחרים של תופעות משתנות. וכך אנו רואים את האופי הלא-אישי (או הרֵיק) של אינטראקציות אלה. זה הכול רק תופעות רוקדות זו עם זו בצורות שונות ריקוד חופשי וספונטני!   דיכאון

כאשר זאת החוויה, אין, או יש פחות, היצמדות לתחושת העצמי ולחשיבות עצמית. טבעה האמיתי של תחושת העצמי מתגלה או נחשף בבהירות רבה –  שהוא ריק ממהות מוצקה וקבועה. יש הבנה של הלידה והמוות של כל רגע ורגע, של כל ננו-שנייה; לראות ארעיות דרך "העדשה" הזאת חושף את טבען הריק של כל התופעות. אז רואים וחווים שכל התופעות מתהוות ונעלמות ללא הרף, ורואים איך התודעה שוזרת יחד את כל הרגעים המתחלפים הללו, המתהווים ונעלמים, כמו חרוזים במחרוזת. כמו שבצפייה בסרט שעשוי מפריימים נפרדים – התודעה מחברת ביניהם ויוצרת רצף של סרט אחיד מחובר וקוהרנטי.

  1. 8. מהו הערך של מודעות לארעיות?

מודעות לארעיות משחררת את הלפיתה בהיאחזויות –  זה כשלעצמו מביא תחושה של חופש ושמחה. היא גם מעניקה תובנה לאופן שבו התודעה בונה מבנים נפשיים ופיסיים. הוא חושפת את הריקות של העצמי ואת ההפרדה הכוזבת בין העצמי והזולת. היא מעודדת להתבונן ולחוות את העולם ואת העצמי בדרכים פחות מורגלות. היא חושפת את טבעו של העצמי כתופעה המופיעה בתלות בנסיבות ותנאים –  כפי שהם מתחלפים ומשתנים, כך גם תחושת העצמי משתנה ומתחלפת בהתאמה. הבנת ארעיות תורמת להתפכחות מתחושת העצמי ו"יציאה מהטראנס" של הדרך המורגלת שלנו להיות, לראות ולחשוב.

כאשר כך רואים וחווים התפכחות מתחושת העצמי, ואת הטבע הבלתי נפרד של כל "הדברים", באופן טבעי טוּב-לב וחמלה מתעוררים וממלאים את הלב – לעצמנו ולאחרים, כולל את כל היצורים החיים ואת עולם הצומח. תחושה של קשר עמוק, של אהבה וקלוּת ממלאת את הלב. תחושת החופש שמתעוררת מאפשרת ליהנות ולהעריך את היופי והמופלאוּת של עולם מדומיין זה, מבלי לחשוש מהופעת היאחזות.

  1. מדוע ארעיות היא אמת יחסית, לא האמת המוחלטת?

התרגול של ארעיות הוא כלי נהדר ובעל ערך להביא אותנו קרוב יותר למציאות – אבל הוא לא המציאות עצמה. הוא עדיין מותנה, לא בלתי-מותנה. הבלתי-מותנה הוא "מחוץ למרחב", מחוץ לספֵירה, של שינוי. שינוי לא חל עליו.  הבלתי-מותנה נשאר יציב כמו שהאוקיינוס ​​נשאר יציב למרות הגלים.

 *  *  *  

 

שולחן פיקניק על הדשא

 

שולחן פיקניק על הדשא
בשמש
התרחשות כל כך חד
פעמית,
ייחודית, חסרת זמן
ונשגבת.
שלושה פסים של אור
נתמכים על ידי קורות שהיו פעם
עץ חי נטוע באדמה
(ועכשיו הן עץ חי באופן אחר
נטועות באדמה באופן אחר),
ברגיי ברזל גדולים
כמו לגו,
אדמה
ושמים.
חלום המוות של הזמן
לא נוגע בשולחן הפיקניק
שעל הדשא.

עכשיו משב הרוח פיזר את העננים
והאור על השולחן משתנה.
האומנם?
במה שידו של הזמן המתוסכל
קצרה מלגעת
גם שינוי לא קיים.

{2B64ACAB-FCD7-4556-ABF2-F781A23F3FF9}

'מעבדות לחירות' – שיחת דהרמה

220px-BodhidharmaYoshitoshi1887

 

(שיחת דהרמה מקורס פסח 2014 )

השיחה הערב מתחילה עם סיפור זן, על מאסטר זן יפני בשם האקואין אקאקו, שחי במאות ה-17-18. בכפר שהוא חי בו, נערה אחת ילדה ילד מחוץ לנישואין. וכששאלו אותה מי האבא היא הצביעה על האקואין ואמרה "זה הוא!". ההורים הזועמים באו אליו בדרישות להבהרה, נתנו לו את התינוק, ואמרו "הוא שלך, קח!". הוא ענה: "באמת? אוקיי." הוא לקח את התינוק, אימץ אותו וגידל אותו. אנשים לא כיבדו אותו יותר בכפר והוא איבד את המוניטין שלו כמורה דגול. הוא המשיך לגדל את התינוק. לימים התחרטה הנערה והודתה שהיא בעצם "תפרה לו תיק" וטפלה עליו האשמות שווא. ההורים באו להתנצל וביקשו את התינוק, שכבר הפך ילד. האקואין ענה "באמת? אוקיי." ומסר אותו.

איך הסיפור הזה קשור ליציאת מצרים?

אפשר לקחת כמה רגעים ולחשוב על האדם הזה, המאסטר הזה, שהפך ממורה מכובד להורה נקלה. ויתר על כבוד, על דימוי ציבורי, ואפילו על פרנסה. ואחרי שנים של השקעה, מסירות ומאמצים ואולי היקשרות אל הילד – היה לו גם החופש להיפרד.

אולי יש ביניכם כאלה שמדמיינים לעזוב הכול, מפנטזים על נסיעה להודו, לעזוב את כל הבלי העולם ולהצטרף למנזר ולתרגל, וממש לא רואים באופק שלכם תינוק או זוגיות או עבודה, ופתאום בא מישהו ואומר לכם: "הנה תינוק!" הרבה פעמים החיים מזמנים לנו "תינוקות" כאלה. כמה חופש פנימי צריך בשביל להגיד: "באמת? אוקיי".
וההורים שביניכם – תארו לכם שאתם מגדלים ילד או ילדה, עם כל מה שכרוך בזה, ואז יום אחד, כמו שקורה בחיים, הם פורשים כנפיים ויוצאים לחיים עצמאיים. כמה אנחנו יכולים לאפשר את זה, לעומת עם כמה סבל או קושי אנחנו פוגשים את הפרידה הזאת.

החיים מלאים ב"תינוקות" לא צפויים כאלה. כמה אנחנו מסוגלים להגיד ל"תינוקות" הלא צפויים שהחיים מוסרים לידינו – "באמת? אוקיי".

ביירון קייטי אומרת שאם אנחנו חושבים שאנחנו מוארים, נאהב לגלות שגררו לנו את המכונית; היא שואלת איך נגיב כשהילדה שלנו חולה או כשהבן בן-העשרה משקר לנו, לא מודה בכך ועוד מאשים אותנו בכך שהוא אומלל.

כשאנחנו אומרים "מעבדות לחירות" למה אנחנו מתכוונים?
מהו חופש? מהי עבדות? גם פסח וגם ריטריט – שילוב מצוין להגות ולחקור לתוך טבען של שתי התופעות האלה: לתוך טבעו של השחרור ולתוך טבעה של העבדות.

נתחיל בחקירה של מהי עבדות: בימינו אנו, באיזה פרעה אנחנו נתקלים היום? איזו עריצוּת מנהלת אותנו כיום? מאיזו עבדות אנחנו רוצים להשתחרר?

מהם הפרעונים הפנימיים שלנו, החלקים שמנהלים ושולטים בנו, שכובלים אותנו? אולי אלה הרגלים מזיקים (כי יש גם הרגלים טובים, כמו למשל לבוא לריטריט…) אולי הרגלי החשיבה, אולי הפנמנו קולות שיפוטיים מעברנו המוקדם, אולי הפחדים שלנו מנהלים אותנו, כולאים אותנו, משתקים אותנו, אולי אלה אמונות מגבילות לגבי היכולות והערך שלנו, אולי התשוקות, אולי ההיאחזויות שלנו. אולי המחויבות העמוקה שיש לנו לדימוי העצמי שלנו מנהלת אותנו.

למה אלוהים השאיר את עם ישראל במדבר במשך ארבעים שנה? כולנו יודעים שלחצות את מדבר סיני לוקח – כמה? שבוע? מקסימום חודש?… למה ארבעים שנה? אני מניחה שכולנו מכירים את התשובה: אלוהים אמר לעברים שיצאו ממצרים שיש להם מנטליות של עבדים ולכן הם אינם ראויים להיות בני חורין ולבוא אל הארץ המובטחת, ושעליהם להיות תקועים במדבר ולהסתובב בו סחור סחור עד שיקום דור חדש, דור שנולד לתוך החירות, עם מנטליות של בני חורין, והדור הזה יהיה ראוי לחופש.

כך שאנחנו רואים שעבדות היא לא רק מצב חיצוני, של עבודה קשה כשמישהו אחר אומר לנו מה לעשות או של עבודה קשה בטיט ובלבנים, יש גם מנטליות של עבדות.

כריסטופר טיטמוס אומר: "לשרת את התשוקות שלנו זו העבדות הגדולה ביותר".

אז כמו שעבדות היא לא רק מצב חיצוני אלא בעיקר מצב פנימי, ככה גם חירות או חופש.
מהו חופש?
freedomמה זה חופש בשבילכם? מהי עבורכם המשמעות של חירות? על מה אתם חושבים כשאתם מדמיינים לעצמכם שחרור? לא באופן כללי או תיאורטי אלא באופן הכי אישי שיש.
מה באמת כובל אותנו? מה מונע מאיתנו את החירות?
מה צריך לקרות כדי שאהיה חופשי או חופשיה?
האם חופש פירושו לפעול על פי כל דחף שיש לי? לממש כל רצון וגחמה? אולי משמעות חופש היא שאף אחד לא שולט בי? אולי האפשרות לממש את הפוטנציאל שלי? או החופש להיות מה שאני רוצה להיות, לעשות מה שאני רוצה לעשות, ובעיקר – לרכוש מה שאני רוצה לרכוש?

אולי חירות פנימית זו היכולת לחיות על פי צו לבנו, לחקור מה באמת נכון עבורנו, לא עבור ההורים שלנו, החברה, הנורמות, המוסכמות. להסכים להיות חריג. היכולת לסטות מהמוסכמות ומהמיינסטרים, לחיות, כדבריו של הבודהא, "כנגד הזרם". כמו לבוא למשל לבוא בחג הפסח לריטריט במקום להיות עם המשפחה…

"חירות פרושה לקיחת אחריות. משום כך יראים מפניה מרבית בני האדם", אומר ג'ורג' ברנרד שו.

בשבילי, חירות פנימית מתבטאת בראש ובראשונה ביכולת לשים את עצמנו במקומו של האחר, לראות דרך עיניו של האחר, להיות במקום שבו מתפוגגת התפיסה הדואלית של "אני" מול "זולתי", "אנחנו" מול "הם".

למשל כאן בריטריט: כולנו אותו הדבר: יושבים על הרצפה ונושמים, לאף אחד/ת אין מושג מי אנחנו, אף אחד לא מכיר אותנו, הזהויות השונות הן רק בראש שלנו, אף אחד/ת לא יודע/ת מי אנחנו בחיים בחוץ: מה מצבנו המשפחתי, האם יש לנו עמדה בכירה בעבודה, מה מצב חשבון הבנק, איזה בית יש לנו, אם אנחנו תפרנים או עשירים, אפילו לא מצב הבריאות שלנו, מקסימום אפשר לשים לב עם איזו מכונית הגענו… כאן אנחנו nobody. כמה חופש זה להיות nobody, נכון?

חייתי הרבה שנים באשרם, שם תרגלנו יוגה ומדיטציה ושירות וחיי צניעות ופרישות מינית. היה לנו גורו שהיינו מאוד מסורים לו, היינו 'חסידים', וזו הייתה זהות מאוד מרכזית ומשמעותית עבורנו. אני זוכרת שיחת דהרמה שמישהי מהוותיקות אמרה בה: "יכול להיות שהשלתם כבר את כל הזהויות שבאתם איתן לאשרם וכאן אתם רק 'חסידים', אבל בסוף גם הזהות הזאת צריכה לנשור…"

אני רוצה לקרוא ציטוט של אתי הילסום שחלקכם ודאי מכירים, יהודייה שחייתה בהולנד לפני כ-100 שנה, ונרצחה באושוויץ כשהייתה בת 29. בשנתיים האחרונות לחייה היא ניהלה יומנים והיומנים האלה אוגדו ופורסמו בספר שנקרא "השמיים שבתוכי".

ואלה הם דברים שכתבה מתוך אושוויץ:

"עלגדר וציפורים ידי פתיחת ליבי לסבל אני לומדת, אני לומדת לחלוק את אהבתי עם כל הבריאה. הסבל באמת גדול. אבל למרות זאת, לעיתים קרובות אני הולכת בשעת הערב המאוחרת כאשר היום שוקע מאחורי לתוך עומקיו. אני הולכת בצעדים נחושים לאורך גדר התיל, ואז זה פורץ ועולה מתוך ליבי שוב ושוב, אני לא יכולה לעצור את זה, זה עולה כפי שהוא – כורח בסיסי הטוען: "החיים הם משהו נפלא וגדול". מאוחר יותר יהיה עלינו לבנות את העולם חדש לגמרי, וכל עבירה נוספת וכל אכזריות נוספת המתרחשת כעת, נצטרך לעמת עם חתיכה נוספת של אהבה וטוב לב, שעלינו למצוא בתוך עצמנו".

אם כן, אנחנו רואים שחירות פנימית אינה מותנית או תלויה בתנאים חיצוניים, אפילו קשים בצורה שאין להעלות על הדעת.

הנזיר אג'אן סוקֵייטו אומר: "המטרה של הדרך הרוחנית היא להבין באופן מלא שהבעיה העיקרית של החיים היא לא הנסיבות, יהיו אשר יהיו, אלא התחושה בתודעה הרפלקסיבית של היות כבול/ה על ידי הנסיבות האלה."

כל מחשבה שהחופש שלי תלוי במשהו – שאין מספיק כסף, שאין זוגיות, שיש זוגיות, שההורים שלי לא אהבו אותי, אם רק לא הייתה לי המחלה הכרונית הזאת, אם לא היה לי ילד פגוע, אם לא הייתי עוברת פרידה, אם הייתי יכולה לעזוב הכל ולנסוע להודו למנזר – היא מחשבה שגויה. אג'אן סוקייטו אומר לנו שלא הנסיבות הן שקובעות אלא התחושה שלנו שהנסיבות האלה כובלות אותנו.

התירגול מפתח בנו חירות פנימית של תודעה שיכולה להיות לא-ריאקטיבית, שיכולה לפגוש כל רגע ורגע, כל אירוע וחוויה שהחיים מזמנים לנו – בפתיחות, בנינוחות, ללא השתוקקות וללא דחייה, ואם אלה עולות – להכיל גם אותן ולפגוש גם אותן עם תודעה לא-ריאקטיבית.

חופש הוא היכולת או האיכות בתודעה לא להיות כבולה לתנאים או למצבים משתנים שמופיעים – יהיו אשר יהיו.  לא להילחם במה שמופיע, אלא להגיד כמו האקונין: "באמת? אוקיי" לכל מה שמופיע, לא רק לחלק מהדברים, לא רק למה שאנחנו רוצים ומעדיפים שיופיעו, לא רק למופעים של הבודהא שבתוכנו: לנדיבות, לבהירות, לשלווה, לחמלה, אלא גם למופעים שאנחנו קוראים להם מארה: לפחדים, לקנאה, לתוקפנות, לאשמה…

סיפור מהמקורות, שאמנם אינו מופיע בתנ"ך אבל ודאי כולנו מכירים: אחרי שים סוף נחצה לשניים ועם ישראל עבר בו בשלום, הגיע הצבא המצרי על חילותיו ופרשיו וניסה גם הוא לחצות. ואז אותו הים שנחצה עבור עם ישראל סגר את מלתעותיו הרטובות על הצבא המצרי, והוא וכל חילותיו ופרשיו טבעו בים.
עם ישראל שמח מאוד על הנס שקרה להם ועל כך שניצלו, והם יצאו במחולות ובשירה, מהללים את אלוהים על שהציל אותם. רצו גם מלאכי השמים לשיר ולשמוח, אך אמרה להם אלוהים: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?"

בחיי היומיום שלנו אנחנו נתקלים לא אחת בפרעונים פנימיים, חלקים בנו שאנחנו לא אוהבים או לא מקבלים, מה שנקרא בשפה הפסיכולוגית 'הצל'. ייתכן שבזמנים שהחלקים הללו עולים יהיה מועיל לזכור את מילותיו מלאות החמלה של אלוהים, שלמרות שהוא או היא גרמו למצרים לטבוע, למרות שהם היו הבאד גאייז בסיפור – עדיין, אלוהים לא מתכחשת להם אלא חשה חמלה כלפיהם; גם הם מעשה ידיה.

אפשר אולי להציע את אותה החמלה כלפי החלקים שבנו שאנחנו רואים ואולי לא אוהבים במיוחד, ואפשר לזכור – גם הם מעשה ידיהם של אלוהים/החיים. גם החלקים האלה – השיפוט, הפחדים, הכעסים, הקטנוניות, הבושה – הם תופעות חולפות בעולם התופעות. לראות לתוך הטבע שלהן – שהן ריקות ולא אישיות. קצת פחות לחלק את החיים ואת העולם ואת החוויות שלנו לטוב ורע.

אומרים שבכל רגע שאדם נאחז – מארה עומד מאחור וצוחק, אבל אני אוהבת יותר את מה שכותבת ד"ר רחל נעמי רמן: "בכל פעם שמישהו נע לעבר החירות, אלוהים עצמו נמצא שם".

מארה היה ידיד של הבודהא. הטקסטים הבודהיסטיים מלאים בסיפורים על מארה שבא לבקר את הבודהא והבודהא אומר לו "בוא ידידי, שב, מה שלומך?", וקורא לנזיר אנאנדה שיכין להם תה. האם אנחנו יכולים לקחת דוגמה מהבודהא וככה לפגוש את מארה? כשאנחנו פוגשים את השיפוט, את הכעס, את הפחד, במקום לומר: "אני רואה אותך מארה, לך מפה יא מניאק!" לומר: "אהלן שיפוט, מה שלומך?", "הי היאחזות, מזמן לא התראינו", "טוב לראות אתכם, ברוכים הבאים…"

פמה צ'ודרון, מורת הדהרמה במסורת הטיבטית, אומרת:

"הדברים שאנחנו רגילים לראות כמכשולים אינם באמת אויבים, אלא ידידים שלנו. מה שאנחנו מכנים מכשולים הוא, למעשה, הדרך שבה העולם והתנסותנו כולה מלמדים איפה אנחנו תקועים. הבחירה, אם לחוות את מה שקורה לנו כמכשול ואויב או כמורה וידיד תלויה לחלוטין בתפיסת המציאות שלנו. היא תלויה במערכת היחסים שלנו עם עצמנו."

כשם שיש לנו "פרעונים" פנימיים – יש לנו גם "בית מקדש" פנימי.

מהי בית המקדש שלכם/ן? מהו המקום הפנימי שאליו אתן/ם עולים לרגל במסע הפנימי? מקום שבו אתם מוצאים מנוחה; שבו החופש קיים ברגע זה, כאן ועכשיו, לא תלוי במה שאתם עושים או חושבים. שבו הנפש חווה שַלווה, ריפוי ושמחה. שבו הניצוץ של החיים זוהר במלוא יופיו, עצום וכביר. שהוא מחוץ לזמן ולמרחב, שבו אין למוות דריסת רגל.

אסיים בציטוט מדבריו של הבודהא שאני מאוד אוהבת, שמסביר מהי המטרה של הדרך הרוחנית ואילו דברים אנחנו יכולים לצפות שיקרו לנו תוך כדי, כצ'ופר על הדרך, אבל מזהיר אותנו שלא להיתקע שם כי זה לא הסוף:

הגמול של החיים הרוחניים אינו כבוד ותהילה,
או השגת מעלות טובות,
או השגת הריכוז,
או פיתוח ידע וראייה,
אלא השחרור הבלתי מעורער והנצחי של התודעה,
זוהי מטרתם של החיים הרוחניים,
הליבה שלהם וסופם.

(MN29)

{2B64ACAB-FCD7-4556-ABF2-F781A23F3FF9}

למה לעזאזל זה טוב לשבת ולהתבונן בנשימה

יש הרבה דברים יותר סקסיים מאשר לתרגל מדיטציית תובנה (ויפאסנה). למעשה כמעט כל דבר אחר. אין כאן את חיזוק השרירים שביוגה, אין את הקתרזיסים הרגשיים שבמדיטציית אום, אין התחברות לבורא שבתטא הילינג, אין התעלות הנפש שבסחרורים הסופיים, אין תענוגות טנטריים, אין להאשים את ההורים, אין להחזיק ידיים ולהביא שלום עולמי.

מה כן יש? סתם יושבים. שעמום המחץ. מה שמזכיר לי את  הספר Zoo  ארץ Zoo, שהיה להיט לפני משהו כמו שלושים שנה ובטח מוכר רק  לחובבי פרטי אספנים, למרות שהיה מגיע לספר הזה להיכנס לפנתיאון ספרי ההברקות של כל הזמנים. בפרק לכבוד פסח נשאלת השאלה האלמותית:

– "מה נשתנה?"

– "כלום", עונה באדישות הצפרדע המתבוננת בעצמה בראי.

אנחנו מתבוננים בעצמנו והרבה פעמים לא רואים כל שינוי. לא מיידי. לא אינסטנט כמו שאנחנו רגילים ואוהבים. לא סדנת סופשבוע  אחת שתשנה אותנו באופן יסודי ומהותי, שתעקור מן השורש את האישיות השרוטה, המבולבלת, המתמכרת והלא מושלמת שלנו.

לא נותנים לנו אפילו הבטחה לטראנסנדנציה, להתעלות מעל האגו הקטן והמכאיב שלנו, ששומר אותנו בנבדלוּת, שהוא-הוא מקור הכאבים והסבל שלנו, שנשאיר מאחור בענן אבק של סדנה אחת מאומצת (ומה שיותר קשה ככה יותר משחרר), במחי קתרזיס אחד מתוזמן ומתוזמר היטב בידי אשפי הנחיה כריזמטיים שיחשפו אחת ולתמיד ויעקרו מן השורש את הפחד, הקנאה, הכאב, הבדידות, הניתוק והעצב, וישאירו אותנו רק עם שמחת חיים, עם לב פתוח כל הזמן וללא הפוגה, ועם הידיעה הבטוחה והמרגיעה שלעולם לעולם לא נסבול יותר.

כל אלה לא מבטיחה המדיטציה השקטה. נהפוך הוא. היא מבטיחה (ומקיימת) מפגש נטול מסכים והגנות עם עצמנו, מפגש ללא כחל ושרק שמציב מראה מול הפנים שלנו ולא עושה לנו הנחות, לא מציע פיצויים והתאמות; מפגש עם מה שיש: אהוב ושנוא, יפה ומכוער, נדיב וקטנוני, חומל ואכזרי, פתוח וכוחני.

חשבנו שהמפגש עם עצמנו יהיה כייפי. היו לנו ציפיות. ציפינו לשלווה, לשקט, לרוגע. כי בשביל כל הכעסים והטינות הישנות שעולות פתאום ומציפות –  יכולנו להישאר בבית ולראות את הגמר של "הישרדות". רצינו שקט – וגילינו את הפטפוט הפנימי האינסופי; רצינו הרפיה – וכל הגוף כואב; רצינו רוגע – והכול מטריד ומציק. או משעמם. או מתסכל. או "אול אוב דה אבאב". ובכלל בשביל מה זה טוב לשבת ולהתבונן בנשימה, מה זה ייתן לי?

יחסים אינטימיים עם המציאות

 עניינה של הגישה הבודהיסטית הוא חיים של ערות ושחרור מסבל. הבודהא טען שתורתו עוסקת בדבר אחד בלבד: קיומו של הסבל והאפשרות לשים לו קץ. זה לא שהמדיטציה תפתור לנו את כל הבעיות, זה כן שהיא תלמד אותנו להתייחס אליהן אחרת. היא תעזור לנו להשתחרר מהכבלים של דפוסי החשיבה שלנו, שהם הגורמים לסבל שלנו. היא תיפתח לנו צוהר לתיקון האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות, ובכך תשחרר אותנו מהסבל הנובע מהתפיסה השגויה הזאת.

 השורש של התפיסה המוטעית נעוץ בתודעה. על כן אומר אלן גולט (Alan Gullette) במאמר לאוניברסיטת טנסי, שהפוקוס של המדיטציה הוא התודעה: להבין אותה, לפתח אותה ולשחרר אותה. הוא מסביר שעל ידי כך שאנחנו מאיטים את התהליכים המנטאליים שלנו בתרגול המדיטציה ומפרידים בין תפיסה לקוגניציה – אנחנו יכולים להתחיל להבין איך התודעה שלנו מתנהלת. הוא ממליץ לנו להיות מודעים לעד כמה התהליך הקוגניטיבי שלנו משפיע על התפיסות שלנו ועל ההבנה שלנו את הדברים.

בתרגול של תשומת לב, (mindfulness), אנחנו לומדים להבדיל ולהפריד בין המידע שמגיע אלינו דרך החושים לבין המושגים, האסוציאציות, הרגשות, הזיכרונות והתגובות האוטומטיות שלנו אליהם, כדי לקבל תמונה יותר מהימנה ומדויקת על איך שהדברים באמת. כדי לראות את המציאות ניכוחה. הנזירה הטיבטית טאנזין פאלמו אומרת בספרה "מערה בשלג" שלהיות במדיטציה זה להיות נוכחים ללא הפרשנות המנטאלית.

מה זה להיות בנוכחות? איך אפשר להיות ללא הפרשנות המנטאלית? הרי זו התרחשות שקורת כל כך מהר, באופן כל כך אוטומאטי, לפני שאנחנו מספיקים בכלל לקלוט שהיא מתרחשת! גם בניסיונות הכי כנים שלנו להיות עם המציאות נטו, כשאנחנו עומדים מול שקיעה מדהימה או נותנים ביס ראשון בפרי הכי אהוב של העונה, אנחנו קולטים שעוד לא הספקנו לחוש את החוויה במלואה – וכבר הפטפוט הפנימי מספר לנו סיפורים על החוויה עצמה, משווה אותה עם חוויה דומה אבל אחרת, מדמיין למי אפשר לספר על החוויה המדהימה הזאת או מי היינו רוצים שיהיה כאן על ידנו לחלוק איתו/ה את החוויה.

להיות ללא הפרשנות המנטאלית זה לראות משהו כמו בפעם הראשונה. זה אומר לראות את הפרשנויות כמו שהן: פרשנויות ותו לא. פרשנויות ולא מציאות. ולא להאמין להן כל כך. זה אומר להבין שמתקיימים אצלנו שני סרטים במקביל: סרט אחד זאת המציאות, מה שבאמת קורה בפועל – וסרט שני זו הפרשנות שלנו, הדעות, הרעיונות על מה צריך לקרות, האמונות, הציפיות, הדמיונות, ההעדפות, השיפוטים. כמו הזוג מהחבובות שמשקיף מלמעלה על כל ההתרחשויות, מפרשן ומריץ קטעים. רק שכשזה החיים שלנו זה לא כל כך מצחיק אותנו. דון חואן, המורה השאמאני, קורא לזה לבלום את הדו-שיח הפנימי.

ככל שאנחנו מכירים את עצמנו יותר, אנחנו יותר מבינים מה מפעיל אותנו. ככל שאנחנו מבינים מה מפעיל אותנו – ככה אנחנו פחות תחת הכוח שלו, ויכולים לבחור את התגובה שלנו ביתר שיקול דעת ותבונה, לבחור תגובה מיטיבה ולא תגובה מזיקה שאחר כך נצטער עליה. עם תרגול המדיטציה אנחנו יותר ויותר פוגשים את העולם דרך החושים, באים במגע ישיר, בלתי אמצעי, עם המציאות; לומדים להיות באינטימיות עם המציאות ולהיות ביחסים אינטימיים עם הרגע הנוכחי.

בספרו "האמת ישנה" אומר מאסטר האדוויטה פונג'ה-ג'י:

"מדיטציה מועילה תמיד, אפילו אחרי ההארה. מה חוץ מזה אתה כבר יכול לעשות? שב בשקט במדיטציה תמיד, כמה שאתה יכול. למה להתרוצץ בזמן שהשלווה נמצאת רק כשאתה מודט?  …הקדש חמש דקות מתוך 24 שעות. אין שום בעיה, זה יעניק לך גמול נדיב. רק למשך חמש דקות הֶיה שקט, ואל תביט לכאן,לשם ולשום מקום. רק חמש דקות! אם אינך יכול גם שתי דקות וחצי יספיקו."

בסרט הילדים המצויר "המצפן המוזהב" (סרט של הרפתקאות מבטיחות אבל בסופו של דבר אפשר לוותר עליו) יש מצפן שהוא, כך נאמר בסרט, "מאפשר לראות את הדברים כפי שהם". אז אם יש לכם אחד כזה, אתם פטורים מהצורך לתרגל. אבל אם אין לכם – אז להקדיש שתי דקות וחצי ביום כדי לשבת ולהתבונן ביצור הכי קרוב ויקר לנו עלי אדמות, ויחד עם זה הכי זר ומסתורי – זה לא הרבה לבקש, לא? וכמו שפונג'ה-ג'י מבטיח, הגמול יהיה נדיב.

החשיבות שיש לאוסף הרעיונות הבודהיסטיים – מרתקים וקוסמים ככל שיהיו – תלויה ביכולת שלנו להפוך אותם להתנסות אישית טרנספורמטיבית. אחרת הם סתם עוד אוסף של רעיונות פילוסופיים שההתמצאות בהם יכולה מקסימום להרשים בשיחות סלון בארוחת שישי. המפתח להעברתם מן הספֵירה האינטלקטואלית אל החוויה האישית האותנטית ואל השינוי המיוחל בחיי היומיום – טמון בתרגול.

או כמו שאומר הבודהא, (מתוך האודאנה):

מי שהתודעה שלה/ו ניצבת כמו הר, לא נצמדת לדברים שמעוררים היצמדות ולא מתכעסת מדברים שמעוררים כעס – איך יכול לבוא אליו/ה סבל?

עוף-החול של התבונה העולה מן האפר של הדוקהא

שיחה מריטריט סוכות עם כריסטופר טיטמוס

להקשבה לשיחה המוקלטת אפשר ללחוץ כאן

Phoenix

לפני שאתחיל בשיחה עצמה, כמה מילים לגבי שמה: מהו עוף-החול, הפניקס? עוף-החול הוא יצור מיתולוגי שעל-פי האגדה חי בַמדבריות הלוהטים, בכל אלף שנה הוא נשרף ומהאפר של עצמו הוא קם מחדש. הוא בן אלמוות, ומסמל התחדשות.

עוף-החול מופיע גם ביהדות, בדרשה על תיבת נוח, ויש אליו התייחסות מאוד מיוחדת ואוהבת. מאחר שהוא לא רצה להטריח את נוח בזמן חלוקת המזון, בירך אותו נוח שלא ימות לעולם. וכך לשון המדרש: עוף ושמו חול, ולא נקנסה עליו מיתה, שלא טעם מעץ הדעת ולבסוף אלף שנה מתחדש וחוזר לנערותו.

כשעשיתי עליו חיפוש באינטרנט מצאתי ש: "הוא סמלם של המתעקשים, שעל אף כל הקשיים מסרבים להתייאש".

חשבתי שזה תיאור הולם למה שאנחנו עושים כאן: שעל אף כל הקשיים שעולים פה בריטריט, קשיים חיצוניים-כביכול וקשיים פנימיים-כביכול, אנחנו – לפחות רוב הזמן –  מסרבים להתייאש.

עוף-החול של התבונה: פירוש המילה ויפאסנה זה אינסייט, תובנה. אז הפניקס כחיית המחמד של הוויפאסנה…

הדימוי של עוף-החול עלה לי למעשה לאחרונה בעקבות החתולה שלי, איווט, שיש סיפור שלם סביב השם שלה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. איווט היא חתולה מאוד מאוד זקנה, ולפני כשנה היא הייתה חולה אנושות, ובמשך כמה שבועות טובים הבת-זוג שלי ואני לקחנו אותה ערב ערב לווטרינר לקבל עירויי נוזלים, והווטרינר היקר, שראה כמה אני אוהבת אותה וכמה אני קשורה אליה וכנראה לא רצה שאפתח ציפיות – אמר לי: "את יודעת, היא הולכת רק לכיוון אחד". עניתי לו: "כולנו הולכים לכיוון הזה…".

באופן מאוד מפתיע ואפילו ניסי, הזקנה הזאת התאוששה וחזרה הביתה, ועכשיו היא שמחה ומאושרת, משחקת, רובצת בבית, מטיילת בחוץ, מפחידה את הכלבה, בקיצור חזרה לעצמה לגמרי. וזה כבר שנה אחרי. אז הווטרינר אמר עליה: "איווט היא עוף-החול…"

אם כן, עוף-החול של התבונה שצומח מהאפר של הדוקהא. מה זה דוקהא? מהשפה הפאלית היא הרבה פעמים מתורגמת כסבל או סטרס, אבל למעשה המילה הזאת מתייחסת לכל קשת החוויות האנושיות שאנחנו קוראים להן 'לא נעימות', 'שליליות'. מהקצה האחד של הסקלה עם חוסר-סיפוק, אי-שביעות רצון, חוסר-נחת, עד הקצה השני עם אובדן, אבל, יגון ושכול. הבודהא לא משאיר לנו הרבה מקום לתהות, הוא מסביר בדיוק למה הוא מתכוון כשהוא אומר דוקהא: יש הדוקהא של להיות מופרד ממה שאהוב, ממה שרצוי, ממה שנוח, כשאין לנו מה שאנחנו רוצים שיהיה לנו, אין לנו את התנאים, אין לנו את החוויות, אין לנו את ההישגים, אין את האנשים סביבנו שאולי היינו רוצים שיהיו, אין לנו את הרגשות או המחשבות שהיינו רוצים שיהיו לנו. ויש דוקהא כשאנחנו תקועים עם מה שאנחנו לא רוצים, עם תנאים שאנחנו לא אוהבים, עם סיטואציות שאנחנו לא בוחרים, עם אנשים שמעצבנים אותנו, בארץ שאולי אנחנו לא אוהבים, בעבודה שאולי אנחנו לא מרוצים ממנה, בזוגיות שאנחנו כבר מתוסכלים ממנה, וגם כאן, בריטריט, עם רגשות שעולים בנו שאנחנו לא רוצים אותם. רגשות כמו כעס או בדידות או תסכול או שעמום או חוסר שקט. לא רוצים את זה.

אז יש דוקהא של הגוף: הגוף סובל מרעב, מכאבי ראש, מכאבי בטן, מכאבי שיניים, ממחלות כרוניות, מהזדקנות, ממוות. ויש את הדוקהא של הנפש, סנקרה דוקהא: כעס, קנאה, אשמה, בדידות, שנאה, חרדה, דיכאון, נפרדוּת, בלבול.

דוקהא היא האמת הנאצלת הראשונה מתוך הארבע שהבודהא דיבר עליהן. הבודהא אמר שהאמת של הדוקהא צריכה להיות מובנת, understood. שאנחנו צריכים להבין אותה. אבל הרבה פעמים נדמה שרובנו חיים כאילו האמת של הדוקהא צריכה להיות avoided  בכל מחיר. שאיכשהו, על-ידי איזשהן מניפולציות, איזשהן אסטרטגיות, נצליח להימנע מלהרגיש דוקהא.

כריסטופר דיבר על זה בשיחת הפתיחה, על הניסיון הבלתי-פוסק של מקסימייזינג פלז'ר ואווידינג פּיין – של מיקסום תענוג והנאה והימנעות מכאב – התנועה הזאת של המטוטלת בתוכנו שאנחנו כל הזמן נעים עליה. לפעמים נדמה שאנחנו מקדישים את החיים שלנו לניסיון לעצור את המטוטלת הזאת, ושהיא תנוע רק לכיוון של הנעים, המענג, המהנה, ולא תתקרב בכלל לחלק של הדוקהא.

עלתה היום בקבוצה השאלה: אם עולה רגש, האם אפשר שהוא יהיה אובייקט למדיטציה, ולְמה בעצם אנחנו אמורים לשים לב? הבודהא דיבר על ארבעה תחומים מרכזיים שאליהם אפשר ורצוי וחשוב להפנות את תשומת הלב החוקרת שלנו, ארבעה בסיסים שחשוב להכיר, לחקור, להבין, להתקרב, להיות עם. אני רוצה להפנות את הפוקוס אל התחום השלישי שהוא ציין, צ'יטה-נופאסנה, אל עולמנו הפנימי, אל ממלכת התחושות והרגשות.

ייתכן שזה מרגיש מוזר שבקורס ויפאסנה, שאולי הדימוי שלנו לגביו הוא פשוט לשבת ולשתוק ולהתבונן בנשימה,  מדברים על רגשות ותחושות.

אז קודם כל, התייחסות קצרה לביטוי הזה: 'להתבונן בנשימה', או 'להתבונן' בכל דבר-שהוא לצורך העניין. אני לא אוהבת להשתמש במילה 'להתבונן'. בעיני, הקונוטציה שהיא מייצרת היא ריחוק. איזשהו ריחוק מהחוויה. למרות שמדובר במילים, ומילים הן מטפורות, בכל זאת, אני אוהבת יותר להשתמש בביטויים כמו: להתקרב אל, לחוות את, לשהות עם. כמו האימרה המיוחסת לדוֹ­גֶן, מורה הזן המפורסם מהמאה ה-13: 'הארה זה להיות באינטימיות עם כל הדברים'. אז להיות באינטימיות עם: עם הנשימה, עם התחושות הגופניות, עם הראייה, עם השמיעה… ועכשיו אני רוצה להתפקס על להיות באינטימיות עם עולם הרגש.

אז אם עולה תחושה של: מה לנו פה ולדיבור על רגש, כדאי אולי להרהר באפשרות שלרובנו יש חלקים מסוימים שמפותחים יותר, שעם השנים או עם החיווט הפנימי המיוחד שלנו התפתחנו בהם יותר, חלקים יותר מעובדים, שבהם אנחנו יותר "חזקים" אם תרצו. אלא שמצויים בנו גם חלקים אחרים, כאלה שאולי ברמת התפתחות נמוכה יותר, שפחות נוח לנו להביא אליהם תשומת-לב, שאנחנו בקושי איתם, ולכן נוטים להדוף אותם ומעדיפים להזדהות עם הצדדים שאיתם אנחנו חשים יותר בנוח. אם יש בתוכנו חלוקה והפרדה פנימית אנחנו נחייה בקונפליקט פנימי מתמיד, במתח, בחרדה ובבלבול. כך שיש חשיבות להביא את אלומת האור של המודעות לכל החלקים השונים שבנו. לא רק 'להתבונן' על הרגש מבעד למסך הזכוכית, אלא לעשות איתו דיאלוג, להתיידד איתו, להבין מה יש לו לספר לי וכך ללמוד יותר על עצמי.

עולם הרגש, שלרוב הוא העולם שמנהל אותנו ומכתיב ושולט בהתנהגות וברווחה הפנימית שלנו, הוא תחום חשוב מאין כמוהו לחקור, להבין, להתיידד עם, לפרום ולשחרר. עולם הרגש קרוב יותר אל ה-Being שלנו, אל מה שכריסטופר קורא לו: the Deep, הרבה יותר מאשר הקופסה הזאת פה למעלה שמנהלת אותנו.

יש משהו קצת טריקי בלדבר על רגשות בריטריט, מפני שאני לא חושבת שיצא לי להיות באיזשהו ריטריט שלא היה מישהו אחד שבא ואמר: "עולים בי המון רגשות – מה לא בסדר?" ומישהו אחר שבא ואמר: "לא עולים בי בכלל רגשות – מה לא בסדר?" אז אם עולים בכם רגשות – נהדר, אם לא עולים בכם בכלל רגשות – נהדר. בריטריט אנחנו עובדים עם מה שיש ועם מה שעולה, אני פשוט בוחרת לשים עכשיו פוקוס על תחום אחד מסוים, כי אם רגשות לא עולים כאן בריטריט, רוב הסיכויים, 99.9%, שהם יעלו בחיים "בחוץ", אז זה טוב לאוורר את השיח לגביהם, גם אם עבור חלקכם זה לא יהיה רלוונטי לכאן ועכשיו.

רגשות, ואפילו רגשות קשים, עשויים להיות שער מאוד עוצמתי לשחרור. לשחרור פנימי. הם יכולים להיות הזדמנות פז להתעוררות. בין אם אנשים מהעבר הרחוק שלנו גרמו לנו לכעס או כאב, בין אם אנשים מהעבר הקרוב, בין אם אנחנו כועסים או פגועים ממישהו מהעבר או ממישהו מהווה, אימא או אבא, שפגעו, שאולי ממשיכים לפגוע עד היום, שאולי ביקורתיים, אולי מזלזלים ביכולות, אולי לא תומכים ולא מבינים, בין אם זה בני/בנות זוג, שוב: מהעבר, מהווה, אחרי פרידה, שיש מולם אולי קושי ותסכול, אולי כאב, אולי כעס וטינה או תחושות עלבון ופגיעה.

הרגשות האלה עצמם יכולים להיות שער להתעוררות, להשתחררות. אם אפשר קצת פחות להזדהות איתם, ולראות כמקור לצמיחה, להבנה חדשה של עוד פינה חשוכה וכואבת בעולמנו הפנימי, לקבל מהם תובנה או לפרום אמונה ישנה או לתקן מקום פנימי פצוע. האנשים האחרים, בעבר או בהווה, והאירועים עצמם, רק משמשים טריגרים לפגישה מחודשת עם עמדות פנימיות שלנו, עתיקות, ותיקות, כמו משקפיים שדרכם אנחנו רואים את העולם באופן מוטה, שצובעים את החוויה שלנו ומשפיעים על התגובה הפנימית שלנו יותר מהאירוע החיצוני עצמו. מה שנקרא: הבאנו את זה מהבית.

זה לא אומר שהאירועים לא קרו באמת, בעבר הרחוק או בעבר הקרוב או ממשיכים לקרות בהווה. ייתכן שאכן נעשה לנו עוול, שהייתה אלימות, שהייתה התעללות, שהייתה התנהגות לא הולמת, פוגעת. אבל מה שאני מציעה זה לקחת את הפוקוס מכלפי חוץ, מההרגל שלנו להפנות את הפוקוס שלנו כלפי האנשים, כלפי האירוע, כלפי הסיטואציה, כלפי מה עשו לנו ומה אמרו לנו, ומה אני אעשה ואיך אני אענה להם בפעם הבאה… ולהפנות אותו כלפי פנים. שמעתי פעם את כריסטופר אומר: "מה שאנחנו חושבים על אנשים אחרים אומר הרבה יותר עלינו מאשר עליהם".

הפניית הפוקוס כלפי עצמנו, חזרה מהאירועים, מהאנשים, ממה אמרו לנו, ממה עשו לנו, חזרה אל עצמנו, זו הצהרה שאנחנו מסכימים לפגוש: לפגוש את הדפוס שהתעורר, את התגובה האוטומטית שהיא כל כך עמוקה שלפעמים היא נדמית לנו כאמת, עד-כדי-כך שהיא בעצם שקופה לנו, וייתכן ששוב ושוב המיינד יחזור אל הסיפור, אל התוכניות נקם, המיינד יעבור שוב ושוב על אירועי העבר הכואבים, אבל אנחנו שוב ושוב נחזיר את הפוקוס אל המקומות העמוקים שבנו, נחזור אל ההַסכּמה לפגוש חזיתית את האמונות החזקות שמנהלות אותנו, את הסנקרות, את הסְכֵמות.

המסורת מדברת על שלושה סוגים של סנקרות (סנקרה: מילה בסנסקריט שפירושה תבניות מנטליות, דפוסים רגשיים, נטיות או התניות). הסוג הראשון הוא כמו קו שמציירים על פני המים, והגל הבא מוחק ומעלים. הסוג השני הוא כמו קו שחופרים בחול, מתישהו תבוא רוח חזקה ותערבל את החולות ותכסה. והסוג השלישי הוא סנקרות שהן כמו חרוצות בסלע. אלה התבניות היותר עמוקות שאנחנו נושאים איתנו, יכול להיות שנעבוד איתן כל החיים האלה, ואולי מי יודע, אם יש חיים נוספים –  נמשיך איתן גם הלאה.

הפסיכולוגיה המודרנית מדברת גם היא על שלושה סוגים מרכזיים של סְכֵמות, של אמונות ליבה שליליות, שאנחנו מביאים אל המפגש עם העולם ועם האירועים ועם האנשים. סכמה אחת שסובבת סביב התֵמה של חוסר נאהבות, תחושות של דחייה, של נטישה, אף-אחד לא אוהב אותי, אני דוחה אנשים. סכמה אחרת של חוסר-אונים, חוסר מסוגלות, חוסר יכולת, של אי-אמונה ביכולות ובמסוגלוּת שלי. וסכמה שעוסקת בנושא של תחושת ערך עצמי, כישלון, הצלחה, אני בסדר, אני לא בסדר, אני לא שווה, אני אפס.

אז עם המטען הפנימי הזה, עם הסנקרות העמוקות האלה, עם הסְכֵמות, עם אמונות הליבה האוניברסאליות והפרטיות שלנו, אנחנו פוגשים את העולם. כמה מעט אנחנו באמת רואים את האנשים והסיטואציות שאנחנו באינטראקציות איתם, וכמה הרבה אנחנו רואים, שוב ושוב, השתקפויות והשלכות של עצמנו. כמה הרבה אנחנו פוגשים את אירועי ההווה דרך הפילטרים של העבר. כמה מעט אנחנו יכולים באמת לראות את הדברים כפי שהם באמת, כמו שאומרת אחת ההגדרות של ויפאסנה: לראות את הדברים כפי שהם באמת.

לרוב אנחנו רואים את ההשלכות, הפרשנויות, הפחדים, השיפוטים, האמונות, הזיכרונות, המיתוסים וההרגלים שלנו. כמו שכריסטופר אמר לפני כמה ימים: "החיים שלנו הם קודם כל אירוע פסיכולוגי".

… אני רואה שעברה כבר כמעט חצי שעה ולא סיפרתי אף סיפור, ומה שזוכרים משיחות דהרמה זה את הסיפורים, אז אני אספר סיפור – שהוא רלוונטי.

חייתי הרבה שנים באשרם שבו תרגלנו – קצת בדומה וקצת בשונה למה שאנחנו עושים כאן בריטריט – מדיטציות, יוגה, שירות, פרישות מינית, אוכל בריא, חיים פשוטים, ועשינו שם המון עבודה רגשית, זה היה פוקוס מאוד מרכזי. באתי לאשרם בגיל 27 בערך, ושם למדתי לראשונה בחיי לבכות בחברת אנשים אחרים. זה היה בשבילי וואחאד הישג. הייתה הרבה פתיחות לנושאים של עולם הרגש. אלא שהגישה הזאת לא חפה מבעיות. אחת מהן הייתה שהיו לנו כל הזמן כל מיני טרנדים, כל פעם היו מביאים לנו איזשהו טרנד חדש, והיה בנו קצת… אולי זו סכנה שיש בכל קבוצה או קהילה – היה בנו משהו קצת עדרי. אחד הדברים שהביאו לנו זה את הפורום, מה שהיה בשנות השישים האֶסט ושודרג בשנות השמונים לפורום של לנדמרק אדיוקיישן. הביאו לנו את הפורום וכל האשרם ביחד עברנו את הסדנאות של הפורום, ואת הסדנאות המתקדמות. וזה היה מאוד מוצלח ומועיל. אחד הדברים שעשו בסדנאות זה להזמין אנשים לשתף עם המיקרופון לפני כולם, מול 300 איש (שזאת הייתה הקהילה שהיינו), לשתף מהלב ולשתף ברגשות, וכמובן אנחנו היינו טובים בזה ושפכנו. ואז התגובה שלהם הייתה: אוקיי, עכשיו יש לך 30 שניות לרדת מזה. You have 30 seconds to get off it.

בסך הכול, זו הייתה הצעה יפה ומוצלחת, והם עשו אותה עם הרבה אמפתיה וחמלה, אבל כדרכם של טרנדים ועדריוּת, אנחנו התחלנו להפעיל את זה אחד על השני בכזאת אינטנסיביות, שכל פעם שמישהו פתח את הפה וניסה להגיד מה שלומו, מיד קפצו עליו שלושה אנשים שדרשו ממנו, ולא בדיוק באמפתיות: יש לך 30 שניות לרדת מזה!  אנשים התחילו לפחד לשתף ברגשות כואבים. זה רק מראה לנו שעבודה עם רגשות יכולים להיות לה כל מיני פנים. למעשה אני יכולה לחשוב על גרסה דהרמית של ה'30 שניות לרדת מזה': "שחרר!" "שחררי!" רגע, סליחה, עוד לא הספקתי להרגיש את זה, מה כבר לשחרר… מה עם קצת חמלה ואמפתיה?…

מצד אחד, אנחנו לא רוצים להדחיק או להכחיש, אנחנו רוצים להביא גישה רכה ומקבלת. מצד שני, אנחנו לא רוצים לגלוש להתבחבשות ולהתבולל ולהתבוסס ברגשות. מודעות לרגשות זה למצוא את דרך האמצע בין ביטוי לדיכוי.

אז כאן בריטריט אנחנו מפנים את הפוקוס פנימה בגישה של הסכמה לפגוש. עם סקרנות ועם רצון עז וכן ללמוד משהו על עצמי. כדי להשתחרר. הפניית תשומת הלב אל עצמי מאפשרת לי להניח קצת כל פעם קצת יותר לאדם, למאורעות, שהעלו בי את הרגשות האלה, למרות הנטייה המאוד טבעית שלנו לנסות לחזור ולעסוק בהם. עצם ההַסכּמה להפנות את תשומת הלב פנימה שולחת מסר עדין אל הנפש, והנפש מגיבה אל המסר ומסכימה להיות בקונטקט. לאט-לאט אנחנו יכולים להגדיל את החיבור ואת הקונטקט שלנו עם העולמות הפנימיים. עולמנו הפנימי אינו מהווה מכשול או בעיה; אין הפרדה אמיתית בין עולם פנימי רגשי כביכול, לבין עולם פנימי רוחני כביכול, לבין עולם חיצוני. אנחנו עובדים עם מה שיש ועם מה שהנפש, בתבונתה, בחרה להעלות עכשיו. אנחנו לומדים לבטוח בתנועה ובחוכמה של הנפש.

'עובדים עם מה שיש' זה אומר לא מתווכחים עם ולא מתנגדים לְמה שעולה, גם אם הוא לא תואם לאג'נדה שבאנו איתה מהבית. אולי באנו עם אג'נדה של 'אני רוצה קצת שקט ושלווה ואני רוצה להשאיר את הכול מאחור'. טעות לחשוב שרגשות לוקחים אותנו לעבר, הרחק מהכאן ועכשיו. ייתכן שהטריגר לרגשות הוא מחשבה שקשורה בזיכרונות מהעבר, אבל הרגש שעולה הוא בהווה. והבודהא דיבר על החשיבות העצומה שיש ברפלקציה נבונה לשלושת הזמנים: לעבר, להווה ולעתיד.

מהי 'רפלקציה נבונה'? איך אנחנו אמורים לפגוש רגש מסעיר, סוער, כואב, מטלטל, מציף? מה שאגיד עכשיו הוא אולי הכי חשוב: אני רוצה להציע שלוש איכויות, שלוש חברות שיכולות לתמוך בנו במפגש עם עולמנו הפנימי. שלוש חברות שהן כמו שלושת עמודי המקדש, או אני חושבת עליהן כעל שלוש הכוהנות הגדולות, שאותן אנחנו לוקחים איתנו לתמיכה במפגש הזה, שלפעמים הוא לא קל ולא פשוט, וצריך אומץ ורצון כן לפגוש. שלוש חברות ובונוס של חברה נוספת.

החברה הראשונה, הכוהנת הגדולה הראשונה, היא מיינדפולנס. אנחנו רוצים שתהיה לנו בהירות, שתהיה צלילות, לגבי מה שקורה. 'לדעת בבהירות מה קורה' זה לזהות ולתת שם לתחושות, לרגשות ולמחשבות. המסורת ממשילה את המיינד לחיית פרא משתוללת, ובשביל להשקיט אותה אנחנו קושרים אותה לעמוד או ליתד וכך היא לאט לאט נרגעת, ולאט לאט היא נשכבת לה ליד העמוד ומגרגרת. העמוד הזה הוא המשל למיינדפולנס.

החברה השנייה זו יציבות. אנחנו רוצים לשבת ולהכיל את הרגשות כמו הר. יציב, שקט, מכיל. למצוא תנוחה ולשבת בה כמו תנוחת הלוחם. יציבות, איזון הנפש, אוּפֶּקה. הבודהא השתמש בדימוי: לשבת יציבים כמו האדמה, שאנשים וחיות – ואני מצטטת –  משתינים ומחרבנים עליה, והיא לא איכפת לה. כזאת יציבות.

החברה השלישית – תבונה. אנחנו רוצים לפגוש את עולמנו הפנימי ללא היאחזות, ללא הזדהות. כמה שניתן. לזכור: זה לא אני, זה לא שלי, זה לא עצמי. כשעולה קושי, כשעולה כאב, הקול של התבונה אומר לנו: זוהי דוקהא. זוהי האמת הנאצלת הראשונה. האמת שהבודהא אמר שאנחנו צריכים להבין אותה. לא לנסות להתחמק ממנה, לא לנסות להימנע ממנה, זוהי דוקהא.

והחברת בונוס: למתקדמים. בעצם לכולנו: מֶטָא. Loving kindness. אהבה ידידותית, לב רך וחומל. קודם כל כלפי עצמנו. לאהוב ולחבק את עצמנו גם כשאנחנו בקושי.

אני רוצה להקריא ציטוט מדבריו של המורה הטיבטי צ'וגיאם טרונגפה:

"הלב הער של הלוחם/מת

אם אתם מחפשים את הלב הער, אם תשלחו את ידכם מבעד לצלעות ותחושו אותו, אין שם דבר מלבד עדינות. אתם חש פצועים ורכים. ואם תפקחו את עיניכם לשאר העולם, תחושו עצבות עצומה. עצבות כזו אינה באה בשל העובדה שלא התייחסו אליכם יפה. זוהי עצבות בלתי מותנית. היא מתרחשת בגלל שהלב חשוף לחלוטין. הלב האמיתי של העצבות בא מתחושה שהלב הבלתי קיים שלכם הוא מלא. הייתם רוצה להקיז את דמו של הלב, לתת את לבכם לאחרים. עבור הלוחם, חוויה זו של לב עצוב ועדין מולידה חוסר-פחד. אנחנו לא מדברים על חוסר-הפחד של בריוני רחוב. חוסר-פחד אמיתי נולד מתוך עדינות. הוא בא מכך שאתם מאפשרים לעולם לגעת בליבכם, הלב החשוף והיפה. אתם מוכנים לפתוח אותו, ללא התנגדות או ביישנות, ולעמוד מול העולם. אתם מוכנים לחלוק את ליבכם עם האחרים."

כאשר אנחנו מתרגלים מטא בזמנים של קושי, אנחנו יכולים לבדוק מאוד מאוד בזהירות אם אפשר להתכווננן למטא גם כלפי האדם שאנחנו כועסים עליו. שוב, מאוד בזהירות, לא כאידיאל, לא כמקום לדחוף את עצמנו אליו, לא כקונספט. בחוויה שלי אפשר מאוד לכעוס ואפילו לשנוא ועדיין לא לאחל לאדם שפגע בנו שיהיה לו או לה רע. אפשר עדיין, בתוך הכעס והפגיעה והכאב, לקוות ולאחל לו או לה שיהיה להם טוב, שירגישו בטוחים ומוגנים. זה אולי נשמע רדיקלי אבל זה אפשרי. הלב הוא שריר גמיש, הלב המטפורי והאנרגטי. הוא יכול להכיל כמה רגשות שונים בעת ובעונה אחת, אפילו רגשות סותרים, אמביוולנטיים.

אתם יודעים מהי ההגדרה האמריקנית לאמביוולנטיות? זה לראות את החותנת שלך נוהגת בפורשה החדשה שלך מעל לצוק… זה מה שנקרא רגשות מעורבים. אני אומרת שזו הגדרה אמריקנית כי הם תמיד משתמשים או בדימויי ספורט או בדימויי מכוניות…

אבל מטא זה לא בדיוק רגש, מטא זו התכוונות. ואפשר לאמן את הלב להתכוון לטוב, גם כשאנחנו כועסים או פגועים. כמה מילים לגבי כעס: כעס הוא לא רגש ראשוני. מתחתיו יש תמיד רגש אחר; זה יכול להיות עלבון, זה יכול להיות חוסר-אונים, כאב, פגיעה, עצב. ככל שהכעס או הכאב חזקים יותר, זה מצביע על כך ששורשי הכאב עמוקים וקדומים יותר. הרבה יותר מועיל, הרבה יותר ישחרר אותנו, אם נפנה את תשומת הלב עמוק יותר מאשר רק על פני-השטח של התגובה הרגלית של להגיב בכעס ובתסכול.

הבשורות הטובות הן שהמפתח לשחרור לא נמצא בידיים של האחר/ת. לפעמים נדמה שהפקדנו את המפתח בידיים של מישהו אחר. ואם יש לנו ציפייה שנשתחרר מהסבל שלנו על-ידי כך שמישהו אחר ישתנה – אז המפתח של האושר ושל החופש שלנו נמצא בידיים שלהם. ואנחנו לא רוצים לחכות שהאחר או האחרת או האחרים או העולם או המדינה או ההורים שלנו ישתנו כדי שאנחנו נהייה חופשיים. אנחנו לא רוצים לחכות. אנחנו לא רוצים שהחופש שלנו יהיה תלוי באנשים אחרים. לאף אחד/ת אין את המפתח לפתוח את דלת הכלא של הלב שלנו, רק לנו. אפילו לא לבודהא.

פעם בא אל הבודהא תלמיד כפרי ואמר לו: "אתה כזה מוצלח ומוכשר וכל-יכול, אז יאללה, תשחרר אותי!" כאילו שיש איזה שרביט קסמים שהבודהא יכול להוריד לו על הראש ולהגיד לו: Bless you או אברא-קדברא והוא ישתחרר.

הבודהא ענה: "הייתי עושה את זה בשמחה, באמת, זה לא שאני מחזיק איזה משהו ואני מתקמצן עליו. אבל אני לא יכול."

ואז הוא שאל את האיש: "מאיפה אתה?" והאיש ענה שהוא מאיזה כפר במדינה אחרת. הבודהא שאל: "אתה מבקר לפעמים את המשפחה?"

–          בטח, בטח שאני מבקר.

–          ואתה יודע את הדרך לשם?

–          בטח שאני יודע.

–          ואתה יכול להסביר לי איך להגיע לשם?

–          בטח, הנה אתה יוצא מהכביש הראשי של הכפר, ואתה הולך כך וכך ואתה מגיע לעמק ואחר כך אתה מגיע להר אז תיזהר בהר הזה יש נמרים, ואחר כך אתה מגיע לנהר גדול אז תיזהר, זה נהר שוצף, ולידו יש אוהל, ויש שם צ'אי שופ ואתה יכול לנוח ולשתות ולאכול לך איזה מסאלה דוסה…

וככה האיש תיאר לבודהא את הדרך.

אז הבודהא שאל: "תיארת את הדרך כל כך יפה, כל כך מוצלח, אז איך זה שאני עדיין כאן?"

הכפרי התקומם: "אבל אדוני, אתה צריך ללכת! זה לא מספיק שאני מצייר לך מפה, אתה צריך לצעוד במו רגליך את הדרך!"

ענה לו הבודהא: "אותו הדבר. Same same but no different.  אני מתווה לכם את הדרך, אתם צריכים לפסוע בה."

לפעמים הפסיעה הזאת היא לא פסיעה קלה. לפעמים היא מאתגרת. ובשביל זה יש לנו כאן אחד את השני/ה, את התמיכה, את הסנגהה. אנחנו לא צריכים לצעוד אותה לבד. להיפך, הבודהא אמר: זו לא דרך לצעוד אותה לבד, זו דרך לצעוד אותה ביחד.

לפני כמה זמן חוויתי קושי רגשי, כזה כמו שתיארתי כאן, ונסעתי באוטו והדלקתי את הרדיו, והמילים הראשונות שהאוזן שלי קלטה מהשיר, שיר של קורין אלאל, היו:

'מתוך עולמות שבורים היא  צומחת, היא צומחת… היא רוקדת…'.

אולי זה 'היא רוקמת', אבל אני אהבתי לשמוע שהיא רוקדת. אז אנחנו מוזמנים לרקוד עם זה. ולזכור שאנחנו צומחים. מתוך עולמות שבורים אנחנו צומחים.

אני רוצה לסיים עם ציטוט מתוך תפילת הנעילה, שמאוד רלוונטי לנו בימים האלה:

פְּתַח לָנוּ שַׁעַר בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר כִּי פָנָה יוֹם: הָיוֹם יִפְנֶה הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא וְיִפְנֶה נָבוֹאָה שְׁעָרֶיךָ:

"להזכירנו", אומר המדרש, "שדווקא בשעה שנדמה לנו ששערים נסגרים בפנינו, כשאנחנו מרגישים שפנה היום ואור השמש נעלם – דווקא אז נפתחים שערים חדשים".

נפתחים שערים לתובנות טריות, להבנה וחיבור יותר עמוקים אל עצמנו, לתיקון וריפוי של מקומות פנימיים כואבים ופצועים, נפתחים שערים של פרימה של דפוסים ותבניות מנטליות ורגשיות, נפתחים שערי שמים בַדרך אל החופש ואל ההתעוררות.

Ivette Nirvana

עוף החול ששאג

הנתיב אל הארץ ללא נתיבים – שיחת דהרמה

שיחת דהרמה מקורס אי-דואליות בודהיסטית 

 

arunachala5

שֵם השיחה מתייחס כמובן למשפט המפורסם של המורה ההודי המפורסם ג'ידו קרישנמורטי: "האמת היא ארץ ללא נתיבים".

אבל אם האמת היא ארץ ללא נתיבים, האם תרגול המדיטציה אינו ניסיון ליצור נתיב אל מה שאין לו נתיב?
ואם אין נתיבים שמובילים אל האמת – מה אנחנו עושים פה? ולמה הבודהא דיבר על דרך, על נתיב?
אנסה לענות על שאלות אלה בשיחה זאת.

לפני שנים רבות השתתפתי בריטריט שהנחתה מורת הדהרמה שאילה קת'רין, שמיומו הראשון ועד סופו ההנחיות לתרגול היו אותן ההנחיות. למעשה, הייתה זו הנחיה אחת בלבד, וההנחיה אמרה: Just relax.
באותו ריטריט היינו רובנו ככולנו תלמידים ותלמידות ותיקים, עם ניסיון רב בתרגול ויפאסנה, ולהפתעתנו גילינו שזה כלל לא פשוט ג'אסט טו רילקס.

מה שהקורס ההוא עשה, או ניסה לעשות, היה לשבור את המבנה הכל-כך מוצק שיש לנו בראש של מה זה מדיטציה, ושל מי אני ומה אני כמתרגל/ת מדיטציה.

אחד התפקידים של תרגול רוחני באשר הוא, ואולי בשונה מעט מהגישה הפסיכולוגית, זה דווקא לא לחזק את המבנה של האישיות/העצמי אלא קצת לפרק אותו, למסמס אותו, לאוורר אותו, לאפשר לנו לראות דרכו, לראות אותו כפי שהוא באמת: מבנה מנטלי שאנחנו בונים.

ייתכן שבמהלך החיים הרוחניים כבר שחררנו הרבה היאחזויות והזדהויות עם תוויות וזהויות ותפקידים, אבל לפעמים אנחנו מגלים ש – אופס, בלי לשים לב הקמנו לעצמנו מבנה חדש. מבנה של זהות של מתרגל/ת רוחני/ת. מקום שנעים לגור בו. אעז להגיד: מקום אולי אפילו קצת מתנשא. זהות כ'מתרגלת מדיטציה', ועוד יותר גרוע – להוסיף חטא על פשע – זהות כ'מורה למדיטציה'!

אז למפגש עם ההנחיה ההיא של רק להרפות הייתה השפעה מאוד עמוקה על המשתתפות והמשתתפים בריטריט, ובאופן טבעי זה העלה אז את השאלה שעולה גם כאן: אז מה זה לעשות מדיטציה? מהו תרגול מדיטציה?

לפני שנתקלתי בגישה הלא-דואלית (האי-שניות) הבודהיסטית, הכרתי אותה מאוד לעומק במסורת האדוויטה ודאנטה (תורת האי-שניות, שעל פיה אין פיצול בין הסובייקט החווה לאובייקט הנחווה, בין האני ללא-אני), כשחייתי באשרם והיה לי גורו ולמדתי ותרגלתי יוגה ומדיטציה הודית. גם כיום אפשר למצוא בהודו מאסטרים במסורת האדוויטה, או הניאו-אדוויטה שיש כיום, שיגידו לכם שאתם כבר מוארים, שלא צריך לעשות שום דבר כי אין מה לעשות ואין לאן ללכת: הכול כבר כאן והמאמץ שלכם לא יקדם אתכם כהוא-זה אל מה שכבר ישנו, שרק צריך טו ריאלייז, להגשים, לממש, להפנים. ורבים נהו ועדיין נוהים בשמחה אחרי המסרים האלה.

המסר הזה באמת מאוד מפתה. הוא במיוחד נותן מענה להרגל הפנימי והכפייתי שלנו כל הזמן נורא להתאמץ והנה סוף-סוף אומרים לנו שאפשר לנוח, שלא צריך להתאמץ, סוף-סוף נותנים לנו רשות לא לעשות כלום.

רבים נשלחו הביתה על ידי המאסטרים ההודים בהצהרה שהם כבר מוארות ומוארים. אבל אחרי תקופה במערב, רבים חזרו להודו אל המורה, חזרו בצער ובכאב, כי אמרו: משהו פה לא עובד. חזרנו הביתה והסבל גדול מדי. לא קיבלנו כלים לתרגל ולקיים את התובנות והחוויות שהיו לנו במזרח.

כאן בקורס הנוכחי אנחנו נחרצים להוכיח שלא רק שהאי-שניות קיימת בבודהיזם, אלא גם שהיא קיימת בבודהיזם התרוואדי; שהנון-דואל הוא תרוואדי למהדרין.

ספר 'האי' (The Island, by Ajahn Pasanno & Ajahn Amaro), שהוא ספר ייחודי בנוף התרוואדי, מנסה לשים מילים לְמה שקשה לתת לו שֵם. במבוא לספר כותב אג'אן סומיידו:

"קיים קושי במילה 'ניבאנה', הנובע מכך שמשמעותה היא מעבר למה שבכוחן של מילים לבטא. היא במהותה בלתי ניתנת להגדרה. קושי נוסף הוא שבודהיסטים רבים רואים בניבאנה משהו שאינו ניתן להשגה – כה גבוה וכה מרוחק עד שאיננו ראויים דיינו כדי לנסות להשיגו. אנו רוצים להשיג משהו או להגיע לדבר שאיננו בידינו כעת. ניבאנה נתפסת כמשהו, שאם תעבדו קשה, תשמרו על כללי המוסר, תמדטו בשקידה, תהפכו לנזירים ולנזירות, תקדישו את חייכם לתרגול, אז הגמול שאולי תזכו בו הוא שבסופו של דבר תשיגו את הניבאנה – למרות שאיננו בטוחים מהו הדבר.."

כריסטופר טיטמוס, מורה דהרמה ונון-דואל, סיפר שהוא סַפָר בטקסט התרוואדי, 'הקנון הפּאלי', ומצא 108 מילים נרדפות להתעוררות, להארה, לניבאנה/נירוואנה (חלקכם ודאי יודעים שזהו מספר מקודש במסורת ההודית): חופש, ריקות, האמת, הנצחי, האבסולוטי, האולטימטיבי, האלמוות, האנקונדישנד… אל תדאגו, אני לא הולכת לקרוא את כל 108 השמות… מסתבר ששמות רבים ניתנו לְמה שנאמר עליו שאי אפשר לקרוא לו בשם… לְדבר שאי אפשר לקרוא לו 'חוויה' כי הוא מחוץ למחוזות הדואליות, וחוויה היא תמיד דואלית.

אני רוצה להתעכב על המושג 'האנקונדישנד' the unconditioned, זה שאינו תלוי בתנאים, בנסיבות, בסיבות ובסיבתיוּת. נדמה שאנחנו מתרגלים ומתרגלים, ומתאמצים ומשתדלים, להסיר את המחסומים הפנימיים, את הכעסים, הרעלים, המכתמים, התשוקות, הבלבול, החוסר שקט, הנמנום, הספק, כל זה אנחנו עושים בשביל להגיע אל האנקונדישנד, אל מה שאינו תלוי בתנאים ונסיבות, אבל מסתבר שכדי להגיע אליו – אל המצב שאינו תלוי בתנאים ונסיבות – צריך המון תנאים! נראה שהוא תלוי בהמון תנאים ושאנחנו צריכים לייצר המון תנאים – להשיל דברים, לְפַתח דברים – אבל כיצד ייתכן שריבוי כזה של תנאים יכול להביא אותנו אל מה שמעבר לתנאים?

כיצד ריבוי כזה של תנאים יכול לייצר מה שאינו תלוי בתנאים? זה לא הגיוני. ואם אי אפשר לייצר אותו – כי הוא לא תלוי בתנאים – אז בשביל מה לתרגל? אז אולי עדיף כבר לא לתרגל? אולי צודקים כל מורי האדוואיטה כשהם שולחים אותנו הביתה ואומרים: אין מה לתרגל…

מצד אחד, אולי לא הגיוני לתרגל, אבל מצד שני, מיליוני אנשים בעולם לא מתרגלים ולא נראה שהם במצב יותר טוב מאיתנו… גם אצלם רב הבלבול והכאב.

והרי לפנינו פרדוקס: מה שהדהרמה מכוונת אליו הוא באופן אינהרנטי לא תלוי-תנאים. מה שאנחנו יודעים על הקונדישנד, על מה שהוא כן תלוי-תנאים, זה שהוא מופיע בהתאם לנסיבות ותנאים, ומשתנה וחולף בהתאם לנסיבות ותנאים. לא משנה כמה ננסה לעצב ולמנפל ולנהל את התנאים והנסיבות – הם לעולם לא יוכלו להוביל אל מעבר לעצמם!

אז מה עושים?

פעם שאלתי את אג'יי סינג, המורה ההודי שהיה לי, איך אפשר דרך התרגול – שהוא צורה – להגיע אל מעבר לצורה? הרי על פניו זאת סתירה. איך צורה יכולה להוביל אל מעבר לעצמה, אל משהו שהוא חסר צורה? אג'יי ענה שהתרגול עוזר "להפחית את המטען" שלנו, כדי שנוכל לקפוץ אל מעבר לצורה.

"דרך נתיב אנחנו מגיעים אל האמת חסרת-הנתיב. דרך צורה אנחנו מגיעים אל חסר-הצורה. לפני שנוכל לקפוץ עלינו להפחית את המטען שלנו. הנתיב הוא כדי להפחית את המטען כדי לעשות את הקפיצה אפשרית."

אז אולי אפשר להסתכל אחרת על הדברים, וככה נוכל לפתור את הפרדוקס שנקלענו אליו. הנחת היסוד שלנו היא שיש משהו בנו ובעולם שדורש תיקון, הסרה, השלה. אולי משהו שגוי בהנחת היסוד שלנו?

אם הנצחי, הקבוע, זה שאינו מת ואינו תלוי-תנאים כבר קיים (כי הוא אינו תלוי בתנאים כדי להיות קיים), אזי אין סתירה בין המצב הנוכחי שלנו, לבין השאיפה למצב אחר.

זה מה שמורה הדהרמה צ'ארלס ז'נו כיוון אליו כשאמר על התרגול: זהו תרגול של חופש ולא תרגול אל חופש. This is practice OF freedom, not practice FOR freedom.
ה"for", הופך אותו למשהו עתידי, נכסף, לא משהו שקיים עכשיו.

אולי, וזאת אפשרות שאני רוצה להזמין אתכם לשקול, או כמו שז'אן קליין נהג לומר: Please consider… האפשרות שאולי ברגע הזה, ברגע הנוכחי, על כל מה שיש בו, כולל הכול, יש את כל האלמנטים הדרושים כדי להיות בחופש.

אנחנו רגילים להתייחס לדברים מתוך נקודת ההתייחסות של האמת הנאצלת הראשונה, של הדוקהא. ובמידה רבה של צדק. במיוחד כמענה וכקונטרה לתרבות שבה אנחנו חיים, שמנסה למצוא אלף ואחת דרכים יצירתיות כדי שלא נחוש כאב, כדי שלא נפתח אינטימיות עם קושי. תעשיות שלמות בעולם המערבי שופכות מיליארדי דולרים – הוליווד, טלוויזיה, אינטרנט, פייסוש, יו ניים איט – רק כדי שלא נרגיש את התחושות שאנחנו קוראים להן דוקהא, כמו בדידות, ריקנות, שיעמום או דיכאון.

בזמנו של הבודהא, אגב, המצב לא היה הרבה שונה, והתפיסה ההודית הרווחת בזמנו (ועד היום) אומרת שהכול זה מאיה, אשליה. הגוף והכאב הם אשליה והם נחותים, ויש להתעלות מעליהם ולהתאחד עם המוחלט, האבסולוטי, הנשגב, הטרנסצנדנטי. הבודהא יצא נגד התפיסה הזאת, נגד ההפרדה הזאת, הפיצול הזה, אם תרצו – נגד הדואליות הזאת.

כאן בקורס אנחנו באים פחות מהפרספקטיבה של האמת הנאצלת הראשונה, ויותר מהאמת הנאצלת השלישית, של האין-דוקהא. של החופש מדוקהא.

הרבה פעמים נוטים לתרגם וללמד את ארבע האמיתות הנאצלות כך: האמת הראשונה שיש דוקהא/סבל, האמת השנייה שיש סיבה לסבל, והאמת השלישית שיש אפשרות לשים לסבל קץ. אבל אם זו הייתה רק אפשרות – היא לא הייתה אמת נאצלת. ובנוסף, היא הייתה באה אחרי האמת הרביעית – שהיא הדרך.

חשבתם פעם איך זה שהאמת השלישית מופיעה לפני האמת הרביעית? האמת הרביעית מתארת את הדרך. אם האמת השלישית – האין-דוקהא – הייתה תלויה בתנאים, אז היא הייתה צריכה לבוא אחרי האמת הרביעית. וכך, האמת השלישית הייתה האמת של הדרך: זה מה שצריך לעשות, זה איך שצריך לתרגל, זה איך שצריך לחיות: הנה סילה, הנה סמאדהי, הנה פאניה – אתיקה, תרגול וחוכמה. ורק אחרי – כמו הציטוט מ'האי' – רק אחרי ש"תמדטו בשקידה, תשמרו על כללי המוסר, תעבדו קשה, תקדישו את חייכם לתרגול" – או-אז הגמול שאולי תזכו בו יהיה האמת הנאצלת הרביעית – האין-דוקהא. אז תוכלו, אחרי כל הדרך הזאת, לקטוף את הפירות של הדרך ויהיה קץ לסבל.

אבל האמת הנאצלת הראשונה של הדוקהא והאמת הנאצלת השלישית של האין-דוקהא חיות זו לצד זו, במקביל, בהווה. הן אינן מתארות תהליך לינארי. הן שתי נקודות התייחסות קומפלימנטריות, לא סותרות זו את זו אלא משלימות זו את זו.

כלומר, באותה הסיטואציה עצמה, בלי לשנות כלום, אנחנו יכולים אולי קצת להסיט את נקודת ההתייחסות שלנו, ובנקודת התייחסות אחרת – אין בסיטואציה הזאת דוקהא.

זה לא שהדוקהא היא לא אמת, זה לא שהדואליות היא לא אמת, וזה לא שהפרספקטיבה של הלא-דואליות, האי-שניות, היא האמת. החיים הם לא דואליים, והם לא לא-דואליים – החיים הם החיים. החיים הם לא דוקהא, והם לא לא-דוקהא – החיים הם החיים.

שלושת מאפייני הקיום המותנה אניצ'ה, דוקהא ואנאטה – הם מאפיינים, הם לא המציאות. והם המאפיינים של הקיום המותנה, לא של הקיום הלא-מותנה.
מה שהבודהא הציע זו פרספקטיבה. אי-דואליות זו פרספקטיבה, זה מודל, זו עמדה פנימית, זו נקודת התייחסות, זוהי הסטה או הסחה של נקודת המבט.

המורה הטיבטי צ'וגיאם טרונגפה רינפוצ'ה אומר:

"בכמה מסורות בודהיסטיות, התפיסות החושיות [הראייה, השמיעה, הטעימה, המגע, ההרחה וכו'] נתפסות כבעייתיות בגלל שהן מעלות תשוקות ארציות. [לכן תמצאו בטקסט כתוב: guard your sense-doors. תשמרו על דלתות או שערי החושים שלכם.]
לעומת זאת, במסורת השמבאלה מתייחסים אל התפיסות החושיות כאל מקודשות. מתייחסים אליהן כאל טובות מטבען. הן מתנה טבעית, יכולת טבעית שיש לבני אנוש. הן מקור של תבונה. כל מה שקיים בעולמנו – שווה לחוות אותו."

כך שהדואליות עצמה היא לא בעיה ולא בעייתית.
הבודהא ציין שלוש סיבות להשתמש במילה אני: מתוך בלבול, מתוך גאווה, ומתוך קונוונציה, מוסכמה מקובלת, כאמצעי עזר מיומן, כמוסכמה תקשורתית.

לְמה הכוונה שבאותה הסיטואציה עצמה אפשר לחוות דוקהא ואפשר לחוות אי-דוקהא?

לדוגמה, כשיושבים במדיטציה ומתחילים לחוש כאב ברגל, ועולה התהייה: האם לשנות תנוחה? ואולי אחרי כמה תהיות כאלה משנים תנוחה. מנקודת מבט אחת הייתה חוויה של דוקהא. מנקודת מבט אחרת, התקיימה התרחשות. יש התרחשות של ישיבה, התרחשות של כאב ברגל, התרחשות מנטלית של תהיות והתרחשות של שינוי תנוחה.
אם מוציאים מהתמונה את זו שחווָה ויש רק חוויה או רק התרחשות – איפה פה הדוקהא?

הבודהא מעיד על עצמו (בקאלאקה סוטרה) שכאשר הוא רואה דבר-מה, הוא אינו מייצר אובייקט נראֶה, והוא אינו מייצר רואֶה. בשמיעה הוא אינו מייצר אובייקט שמיעה ואינו מייצר שומע, וכולי. לדבריו, מאחר שהוא אינו משתנה עם כל התופעות שאפשר לראות, לשמוע, לחוש, לתפוס וכולי – הוא such. הוא "ככה". הוא ככוּת. ככוּת נטולת-דוקהא.

היום ישבנו באחת הקבוצות על הדשא בצל, תחת העץ, והשמש כל הזמן קצת זזה. אז כל פעם זזנו קצת עם הכיסאות. הייתה שם התרחשות של שמש, של צל, של תחושות ושל תנועה. איפה פה הדוקהא?

יש זרימה של החיים. החיים זורמים דרכנו. ומבטאים את עצמם בכל מיני דרכים. לדרכים האלה אנחנו קוראים 'התרחשות'.

אולי תגידו: טוב, אבל מה עם העצב, והכעס, והדיכאון? והתשוקות המיניות?
באמת מה איתם? האם הם מחוץ לזרימה של החיים? האם הם אינם גם הם ביטוי של החיים? ואם נזוז קצת הצידה, בתוכנו, האם הם לא יחלפו ויעברו אפילו קצת יותר מהר?

במילים של המורה ההודי הנודע ניסרגדטה מהאראג':

כמו המולת הגלים ודממת המצולות של האוקיאנוס, שמתקיימות זו לצד זו באוקיאנוס.

התנועה של החיים שאני מדברת עליה היא מה שהביא אותנו לכאן, לריטריט. אז אולי אפשר קצת יותר לתת בה אמון, להתרווח לתוך התנועה הזאת של החיים, כי אם היה לה מספיק שכל להביא אותנו לכאן, אז אולי היא גם יודעת מה שהיא עושה כשאנחנו כאן.

התנועה של החיים אולי גם שמה לנו בלב את הרצון להתעורר. האם אלה היינו אנחנו ששמנו את זה בלב שלנו? אנחנו יודעים איך? אנחנו יודעים איך להיפטר מזה?

באחת הדרשות שאני מאוד אוהבת, הבודהא אומר לנזיר שבא אליו עם קושי וכאב: 'שא את כאבך, נזיר'. הוא לא אומר לו: עזוב אותך משטויות, זה הכול מאיה, אשליה… גם לא: אניצ'ה, זה תיכף יעבור… אפילו לא: תנשום, תתבונן בזה…

תישא את כאבך, נזיר. יש כאב בחיים. הגישה שאנחנו מציעים כאן, הגישה הלא-דואלית, לא מציעה להתכחש או לשלול כאב וקושי, פיזי או רגשי. אלא אולי, כמו המולת הגלים ודממת האוקיאנוס, הדברים יכולים להתקיים בנו זה לצד זה.

ההנחיות הלא-דואליות הכי טובות ששמעתי (כי הרי חשוב שגם יהיו לנו הנחיות לתרגול) הן מכריסטופר טיטמוס, המורה והמנטור שלי, וההנחיה הייתה פשוטה: Take the problem out of life. תוציאו את הבעייתיות מהחיים. החיים, אומר כריסטופר, הם בלתי-פרובלמטיים מטבעם.

זו הנחיה טובה במיוחד לאור הפתלוגיזציה שאנחנו עושים לעצמנו ולחוויות שלנו. השיפוט, הביקורת העצמית על מה שמופיע: עייפות, חוסר שקט, השתוקקויות, כעס וכדומה, כולנו מכירים. איך זה היה עשוי להיות לחיות את החיים כאילו שום דבר הוא לא בעיה? כאילו אין לחיים שום אספקט פרובלמטי. לשום חוויה, לשום דבר שמופיע ועולה, גם הדיכאון, הפחד, הכאב, הספק…

הבודהא השתמש בדימוי נורא נחמד ואפקטיבי: אם נשים כפית מלח בכוס מים – המים יהיו מאוד מלוחים. אבל אם נשים כפית מלח במימי נהר הגאנגה – לא נרגיש כלל את המליחות כי המלח ייבלע במרחבים.

התרגול מזמין אותנו להגדיל את המרחבים, וכשהמרחב הפנימי רחב יותר, ספיישס יותר, אז כפית המלח של הפחד, הדיכאון, הכעס, העצב, נבלעים ומוכלים בתוך המרחב הפנימי.

נקודת ההשקפה הלא-דואלית מציעה שניבאנה היא כאן ועכשיו. השחרור אינו הישג עתידי. ש"'האי שמעבר לו לא תוכלו ללכת' הוא מטאפורה למצב של היות ער ומודע, בניגוד לרעיון של להפוך למואר וער בעתיד", כדבריו של אג'אן סומדהו.

במסורת יש דימוי של אצבע המצביעה אל הירח, אל האור, אל היעד הנכסף. במסורת מזהירים אותנו לא לבלבל בין האצבע – שהיא רק הסמן – לבין המהות שאליה היא מצביעה.

זוהי השקפה דואלית. מנקודת השקפה לא-דואלית האצבע המצביעה ומה שהיא מצביעה עליו – הם אותו הדבר. נירוואנה וסמסארה הם אחד. ואולי נגלה דרך נקודת ההשקפה הזאת, שכל דבר מצביע ושכל דבר "מוצבע", כל דבר מצביע אל עצמו. כל דבר: התחושות, הרגשות, המראות, הצלילים, המחשבות, כל התופעות כולן הן החומר שממנו עשויה ההתעוררות. כאן ועכשיו.

המורה ההודה פונג'ה-ג'י אומר:

"אל תשתוקקו אל החופש בעתיד, ואל תתאמצו להשיג אותו עכשיו. בין שני אלה – מה אתם רואים?"

פשטות מובילה להתעוררות

שיחת דהרמה מריטריט ראה"ש תשע"ד

simplicity

כדי להקשיב לשיחה המוקלטת אפשר ללחוץ כאן.

נושא השיחה היום הוא מונח שמופיע הרבה במסורת הדהרמית, שבאנגלית נקרא סימפליסיטי, והתלבטתי איך בדיוק לתרגם אותו לעברית. אני אשתמש במונח 'פשטות', אם-כי אני לא בטוחה שהוא מדייק את מה שאני מתכוונת אליו כשאני אומרת סימפליסיטי, אבל אני מקווה שהשיחה תזרה אור על הנושא וזה יתבהר.

האיכות הזאת של פשטות, והחשיבות בלפשט את חיינו, מופיעה בהרבה רשימות של הבודהה, שהוא מנה כאיכויות שהוא ממליץ לפתח ולטפח. ולמרות שהיא מככבת בהרבה רשימות – לא מספיק נותנים לה תשומת לב, לא מספיק מדברים עליה. אולי כי היא לא נושא כל כך סקסי…

אז אני רוצה להקדיש לה את השיחה הערב: מוקדש בהערכה לפשטות.
אחרי יום שלם של תרגול כאן בריטריט, נדמה לי שתסכימו איתי שכמעט כל הזמן אנחנו מחפשים איזושהי חוויה. אנחנו מתיישבים למדיטציה או עושים מדיטציה בהליכה, ואנחנו כל הזמן באיזשהו חיפוש אחרי חוויה מיוחדת, מעניינת, מרתקת. במיוחד לקראת סוף הריטריט אנחנו מחפשים חוויה שיהיה אפשר לסכם איתה את הריטריט. בסופו של ריטריט קודם שלימדתי, מישהי שיתפה והשתמשה בביטוי: 'מֶגָה-חוויה', שהייתה לה 'מגה-תובנה', ואז כל האחרים התחילו לבדוק את עצמם: "רגע, האם הייתה לי מגה-תובנה או שאולי התובנה שלי לא הייתה כל-כך מגה…"
ריטריט הוא מעין מעבדה שבה אנחנו חוקרים את ההוויה הזאת שאנחנו קוראים לה 'אני', או 'גוף-נפש', ואת החיים, ואנחנו מגלים דברים שמחוץ לריטריט החיים שלנו אולי מהירים מדי וסוערים מדי ולא סימפליפיי מספיק כדי שנשים לב אליהם, וזה אחד הדברים שריטריט מספק; התנאים המאוד פשוטים מאפשרים לנו להוריד הילוך, להוריד תדר, ולחקור מה קורה. והרבה פעמים, החוויה של מה שקורה עכשיו היא לא כל-כך מסעירה, היא לא כל-כך מעניינת, וחלקכם דיברתם על המפגש עם שעמום.
אבל גם כשנדמה לנו שאנחנו לא חווים כלום – אנחנו כל הזמן חווים משהו. למעשה, אין רגע ללא חוויה. כמעט כל רגע יש איזשהו צליל, אם לא צליל שנקרא 'חיצוני', אז צליל שנקרא 'פנימי', אולי אנחנו שומעים את הנשימה שלנו, או אולי את הנשימה של זה שיושב על ידנו, יש את צליל המזגן, את הרחשים של האנשים שסביבנו. כשאנחנו בחוץ אז בכלל יש חיים שלמים של צלילים וקולות, של ציפורים ושל אנשים ושל תנועה, רוח, בישולים, אנשים מדברים. אם אנחנו עם עיניים פקוחות יש חוויה של ראייה, יש מפגש עם מראות. כל רגע יש תחושות גופניות: חם לי, קר לי, נוח לי, לא נוח לי, מגרד… הברך כואבת, הרגל נרדמה…
בכל רגע ורגע כמעט כל חמשת החושים נוכחים. לפעמים לא נחוש איזשהו ריח או טעם, אם אנחנו עם עיניים עצומות לא יהיו מראות, אבל הגוף והתחושות הגופניות תמיד ישנם.

אבל יכול להיות שתגידו: "לא לחוויה הזאת פיללנו. זה לא החוויה שאנחנו מחפשים, זו לא חוויה מספקת מספיק, זו לא חוויה מעניינת מספיק". יש מסורות של מדיטציות ששמות במרכז התרגול חוויות מדיטטיביות מסוימות, שנחשבות אולי ליותר משמעותיות ככל שהן יותר אינטנסיביות. אבל בתרגול שלנו אנחנו לא מחפשים שום חוויה מיוחדת, גם אם זו חוויה שנקראת מיסטית, או מדיטטיבית או מאוד עוצמתית. אם היא קורית היא קורית, אבל אנחנו לא מחפשים אחרי חוויות כאלה.
אז מה אנחנו כן מחפשים? למעשה, יהיה נכון לומר שאנחנו לא מחפשים דבר. אנחנו רוצים לפגוש את החוויה שקורית לנו ברגע זה גם אם היא האורדינארית ביותר, הרגילה ביותר, גם אם אין בה כביכול שום ייחוד.
גם אם היא כמו שאומרים Nothing to write home about

כשאני משתתפת בריטריטים כמתרגלת, לעיתים אני מוצאת את עצמי אוספת לי בראש חוויות לספר בבית, כאילו להצדיק את הריטריט שהיה משמעותי, להצדיק אותו אולי לעצמי: "את זה אני חייבת לזכור, אולי אני אתגנב ליומן ואכתוב איזו תזכורת קטנה, זאת הייתה חוויה כל-כך חשובה, כל-כך משמעותית, כל-כך עוצמתית… ואולי היא תקרה עוד פעם, אולי אם אני אנסה לזכור איך זה בדיוק קרה ואיפה בדיוק ישבתי ועל מה בדיוק חשבתי…"
אלא שכאמור, אם החוויות האלה קורות הן קורות, אבל אנחנו לא מחפשים אחריהן, אנחנו לא מחפשים אחרי חוויה מיוחדת, מעניינת, כי אנחנו רוצים בריטריט לאט-לאט לפתח ולטפח עניין וסקרנות בחוויות שאנחנו קוראים להן לא מעניינות, שהן לא מרגשות אותנו, שהן "רגילות".
מחוץ לריטריט, בחיים "הרגילים", אין לנו זמן או יכולת לשהות ולחקור את החוויות "הרגילות" האלה, כי התודעה מהירה מדי, עמוסה מדי, טרודה מדי מכדי להיות מסוגלת לעצור, להאט במידה מספקת כדי ממש להיות בנוכחות עם התחושות האלה, עם החוויות האלה. אנחנו מורגלים בחוויות מאוד אינטנסיביות ומה שבתדר מופחת לפעמים פשוט לא נרשם בתודעה.
כך שבריטריט אנחנו באופן מכוון מורידים הילוך, מאטים את התדר, ושמים לב יותר ויותר לתחושות פחות ופחות אינטנסיביות, יותר ויותר מעודנות. אנחנו מכיילים את התודעה לתדר יותר מעודן.
לפני כמה זמן ראיתי סרט שנעשה בשנות ה-80, סיפור אמיתי של אדם אחד ועיתונאי אחד שסיכנו הכול ויצאו נגד חברות הטבק בארצות הברית, וזכו במשפט. סרט מעורר השראה. אלא שהוא היה כל כך איטי! זה היה ממש מוזר, איך המצלמה שוהה על הפנים של הגיבור כשהוא חווה קושי, והיא שוהה, ושוהה ושוהה… זה פשוט לא ייאמן שבעשרים שנה כמה המדיה השתנתה, כמה היא נהייתה מהירה, תובענית, קופצנית, אינטנסיבית, וכמה זה לא מפתיע שכולנו פחות או יותר עם איזושהי רמה של הפרעת קשב וריכוז.
הרבה פעמים אנחנו חווים את החיפוש הזה אחרי חוויה, אחרי התחושה הנעימה או החזקה הבאה, כדי שנרגיש חיוּת, כדי שנרגיש בחיים, כדי שנרגיש משהו. כדי שלא נשתעמם, לפעמים עד כדי כפייתיות והתמכרות. אנחנו כל הזמן מקצינים. יש היום ספורט-אקסטרים – קשה לדמיין בזמנו של הבודהא, האיכרים שכל חייהם סבבו סביב הכפר שבו הם נולדו, גדלו, הזקינו, הקימו משפחה, עיבדו את האדמות מסביב ובכפר הזה הם גם ימותו, קשה לדמיין בכלל את הקונספט של ספורט-אקסטרים: באנג'י, סרטי אימה, צניחה חופשית, הצורך הבלתי-פוסק בהגברת הסיכון, המהירות, האינטנסיביות. אנחנו צריכים היט, צריכים לצרוך מנות חזקות בשביל להרגיש בחיים.
החיפוש הזה עלול לעוור אותנו לחוויה של הרגע הנוכחי, שאם הוא לא טעון ברגשות מאוד חזקים – הוא מרגיש לנו דל, משעמם. הצורך הזה כל הזמן להשתוקק מעוור אותנו וחוסם אותנו ממה שקורה ברגע הזה. והרגע הזה הוא עולם ומלואו. לא תמיד נעים, לא תמיד קל, אבל עולם ומלואו. כל החושים חיים, כאן ועכשיו. הראייה, השמיעה, התחושות הגופניות – זה כואב וזה לא נוח וזה מציק… ועייפות… ונמנום.. ורגשות…
כל כך הרבה קורה כאן, רק צריך להסכים לכייל את תשומת הלב, לכייל את העין למשהו יותר מעודן, את האוזן למשהו יותר מעודן, לכייל את התודעה כדי לפגוש את החוויות של הרגע הזה.
וצריך להסכים להפסיק את החיפוש.
גם אם החיפוש הוא אחר חווית המדיטציה הנפלאה שהייתה לי הבוקר. אולי באמת הייתה מדיטציה נפלאה בבוקר ואילו עכשיו לא-נוח, והגוף כואב, ויש המון מחשבות וזה מציק וזה קשה – אבל זה מה שיש עכשיו. מה שהיה במדיטציה בבוקר – long gone!
לא קיים.

הרבה פעמים המפגש החושי הראשון משאיר יותר רושם. ברגע הראשון שיש קונטאקט זו חוויה יותר חזקה ולכן יש יותר נוכחות. למשל, כניסה למקלחת אחרי יום ארוך וחם, הרגע הראשון של המים על הגוף: "אהה!"… או ביס ראשון בארוחה, הביס הראשון שנותנים על העגבנייה עם הטחינה… וכשמגיעים אל המיטה אחרי יום ארוך שישבנו הרבה והגוף כואב והצטברה עייפות וצונחים על המיטה: "אהה…". איזה כיף.
אבל ודאי שמתם לב כמה מהר התחושה הנעימה הזאת מתעמעמת, מתפיידת. מהר מאוד יש תהליך של האביטואציה, של התרגלות במוח, של הסתגלות לחוויה. שימו לב פעם הבאה שאתם מתקלחים – הרגע הזה של ה"אהה!" – והופ! כמה מהר המחשבות כבר נודדות למקומות אחרים.
ארוחה זה זמן נהדר לשים לב, כי אכילה זו פעולה כל-כך מורגלת, וככל שפעולה יותר מורגלת, ככה יותר קשה לנו להישאר בנוכחות, במודעות, בתשומת לב, במיינדפולנס. אנחנו אוכלים כבר כך וכך שנים, ואיך שאנחנו מתיישבים ליד הקערה – הופ! אנחנו עושים צ'ק אאוט, אנחנו במקום אחר. אולי שמחנו עם הביס הראשון ואז נדדנו לנו למחוזות אחרים.
יש כמה טיפים בשביל להחזיר אותנו לנוכחות: אם אתם מתענגים על מקלחת חמה טובה, ברגע מסוים תפתחו בבת-אחת את המים הקרים. מתוך ניסיון אישי של טבילות במוצא של נהר הגאנגה בהודו, (ככל שהגאנגה יורדת דרומה היא נהיית יותר חמימה, אבל במקור שלה היא יוצאת מתוך לוע של הר קרח מושלג), אני לא מאמינה שיש אדם אחד בעולם שיכול לטבול שם ולחשוב על משהו אחר תוך כדי.
טיפ נוסף לגבי ארוחות: כשאתם שמים כל מיני דברים על הצלחת, קודם כל תיקחו ביס אחד מכל דבר. ביס מהאורז, אחר כך ביס מהטחינה, אחר כך מהדאל… כי הביס הראשון יש בו יותר נוכחות.
אלא שאלה הם כל מיני טיפים להחזיר את הנוכחות הבורחת, את תשומת הלב הנודדת, את המודעות, אבל אלה הם רק טיפים. בתרגול המדיטציה אנחנו מנסים לפתח את היכולת להישאר בנוכחות גם כשהחוויה החזקה מתעמעמת ומתקהה, אנחנו מאמנים את התודעה להישאר נוכחת גם לטונים או לגוונים שהולכים ופוחתים באינטנסיביות שלהם. שהולכים ונהיים יותר ויותר מעודנים.

לפני כמה שנים נסעתי לתקופת תרגול במזרח, למנזר בדרום תאילנד, והשתתפתי בריטריט מדיטציה. הגעתי בדיוק כשחגגו את החג של סוף המונסון, אלא שתאילנד היא ארץ גדולה וכשבצפון, בבנגקוק, נגמר המונסון, אלה הם פחות או יותר החודשים שבהם מתחיל המונסון בדרום.
אז תוך כדי חגיגות, השמים התקדרו והשחירו ובכל 12 ימי הריטריט לא הפסיק לרדת גשם לרגע אחד, ואני מתכוונת מבול, והשמים היו כל כך שחורים במשך כל היום, שלא היה לי מושג מאיזה צד השמש עולה ואיפה היא שוקעת, הכול היה שחור. בוססנו במים עד השוקיים כל הזמן, הלוך ושוב מחדר האוכל לאולם המדיטציה ולמעונות, זה היה מונסון מאוד כבד, כפרים התנתקו, כבישים הוצפו ונסגרו, את האולם המדיטציה נאלצו לפנות למקום אחר כי הוא הוצף. זה לא היה בדיוק אולם אלא סככה עם רצפת חול ולפחות לא היו צריכים לדאוג שכריות-המדיטציה יתרטבו כי לא היו כריות כאלה. היה לנו מקסימום עבור רכי הלב, הלוזרים, שהיו ממש חייבים איזושהי תמיכה, היו מאחור ספסלי עץ מזעריים שאחרי שעה אחת של ישיבה עליהם הישבן היה מתחיל לצעוק ולהתמרד. אלה היו התנאים, ורק בסוף הריטריט אמרו לנו שלא רצו להגיד לנו בהתחלה על כל היצורים שמסתובבים במים, שגם הם יצאו לחפש אדמה יבשה, כל הנדלים והעקרבים, אז אנחנו דשדשנו במים בבורוּת שהיא לפעמים יתרון. את הבגדים כמובן שאי-אפשר היה לכבס, כי הכול היה נרטב שוב או מתמלא עובש.
אבל הייתה שם נקודת אור אחת, חוץ כמובן מהדהרמה והתרגול: היו שם מעיינות חמים. מעיינות טבעיים חמים, ממש חום עם בועות, כמו ג'קוזי בתוך החורש. וואו! כשבחוץ יורד גשם ורטוב ולח ולא נעים, לשבת בתוך המעיין הזה היה אקסטאטי!
מחוץ למעיין הייתה מקלחת של מים קרים, ויום אחד גיליתי את הנפלאות של לשבת במים החמים שעה ארוכה עד שמרגישים שהולכים להתעלף, ואז לצאת ולקחת מקלחת קרה מאוד שמעירה את כל החושים בבת אחת. ואז להיכנס שוב למים החמים, וחוזר חלילה.
מה שנקרא Maximizing pleasure.
מזל שאין מעיינות חמים פה בעין דור כי אז אולם המדיטציה היה ריק…

אבל החוויה העוצמתית הזאת, של: "וואו, כמה נעים וכמה טוב, ועוד במסגרת דהרמית!" בסופו של דבר נגמרת: חם – קר, חם – קר, – נגמר. כמה צמחתי בתבונה מהחוויה הזאת? איזה אינסייט הפקתי ממנה? מה החוויה הזאת באמת נתנה לי, הועילה לי? מה למדתי ממנה?
כי גם אחרי החוויה העוצמתית ביותר, אנחנו חוזרים ל… לְמה? לַכלום הזה, לַשעמום הזה של לשבת וללכת, לשבת וללכת, לחוויה של הרגע הזה, שכל מה שיש בה זה ראייה, ושמיעה, ותחושות גופניות, שהן מאוד מינוריות יחסית לחום של המעיינות החמים והמקלחת הקרה. ואם לא ממש למדנו משהו מהחוויה הזאת – אז מה היא מועילה לנו? היא רק עונג קצר מועד.
מורה הדהרמה צ'ארלס ז'נו אומר: "לפעמים אנשים חווים חוויה מיוחדת, וחוויה זו לא בהכרח מגיעה עם תבונה, כאשר אין בסיס, תשתית, שעליהם החוויה יכולה "לנחות" שתיצור סדק באמונה שלנו במציאות. היא אינה יוצרת פקפוק או הטלת ספק בתפיסת העולם שלנו. לפעמים יש לאנשים חוויה והיא רק "טריפ", אין לה אימפקט, היא לא משנה אותנו, בגלל שהחוויה הזאת לא איתגרה אמונות יסוד."
לכן הבודהה דיבר על פשטות כעל מידה טובה שמובילה להתעוררות. לפשט לא רק את התנאים החיצוניים, כמו שאנחנו עושים כאן בריטריט. כמובן שהכול יחסי – התנאים בתאילנד היו עוד יותר בסיסיים מאשר כאן – אבל עדיין התנאים כאן מאוד בסיסיים יחסית למה שאנחנו רגילים מהבית, וזה מכוון. גם הארוחות – כמה שהן נפלאות, הן לא ארוחות גורמה, וזה מכוון. כי הנטייה שלנו, ההתניה שלנו, היא כל הזמן לחפש חוויה חזקה, חוויה חזקה בטעם, חוויה חזקה בראייה, חוויה חזקה של טעם וריח, של תחושות גופניות.
לימדתי פעם ריטריט בירושלים והקבוצה אמרה: למה שלא נקום בבוקר ונראה את הזריחה? אם אנחנו כבר קמים כל-כך מוקדם, שזה בכלל הזוי, למה שלא נשב ונראה את הזריחה? למה נכנסים לחדר ועוצמים עיניים כשבחוץ יש חוויות כל כך מרגשות כמו זריחה?
זריחה זה באמת דבר מרגש. אני ממליצה לכם לקום לפני שש, לפני הפעמון, ולצאת לראות את הזריחה.
אבל המטרה שלנו כאן היא לא לספק לכם חוויות מרגשות, או מענגות, או חוויות קָצֵה. ואנחנו כל הזמן בחיפוש אחר חוויות קצה. נעימות כמובן. במקום זה, אנחנו כאן רוצים להתאמן בלפגוש את החיים. כי על מה בעצם אנחנו מדברים כשאנחנו אומרים לפגוש את חמשת החושים? אנחנו פוגשים את החיים. ואם אנחנו כבר מדברים על החיים, אני רוצה קצת לגעת ולעשות רפלקציה על החיים שלנו "בחוץ", מחוץ לריטריט. כמה החיים שלנו עמוסים, כמה מתוך הפעילויות שבהן אנחנו מעורבים הן למטרות עונג והנאה בלבד, וכמה מתוכן הן לטובת התעוררות.
כיצד אנחנו מזינים בחיים את הרצון להתעורר? ובאילו דרכים אנחנו מזינים או תומכים ברצון לא להתעורר, להמשיך עם ההרגלים וההתמכרויות הקטנות או הגדולות? כי יש בנו גם חלק שלא רוצה להתעורר. כמה זמן מהיום או השבוע או החודש מוקדש לפעילות-תומכת-התעוררות, או מוקדש לתמוך במה שחשוב לנו, כל אחד/ת במה שחשוב לה או לו, אם זה להיות בחיבור, להיות באהבה, להתפתחות רוחנית, צמיחה אישית? כמה מהפעולות שלנו ביומיום, בשבוע, בחודש, מוקדשות למה שאנחנו אומרים שבאמת חשוב לנו, וכמה מהן הן בשירות ההרגלים וההתמכרויות והנוחוּת. כמה דברים בחיים שלנו אנחנו יודעים שמייצרים סטרס, שתורמים לבלבול, לקושי, לעומס, ואנחנו לא מסוגלים להפסיק או לשנות אותם.

מה צריך לקרות כדי שנשנה או נשתנה: מחלה? התקף לב? אובדן של אדם קרוב? איזה סוג פטיש של חמישה טון צריך לרדת לנו על הראש כדי שנתעורר, והאם לא כדאי להמיר אותו בלי לחכות לו, ולהסתפק בפטיש של 5 קילו. מהם סדרי העדיפויות שלנו בחיים ובמה הם תומכים? מה אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו חייבים ושאנחנו לא יכולים בלי, והאם אפשר לבדוק אם זה באמת נכון. האם אנחנו חייבים פייסבוק? וואי-וואי, נגעתי בפרה קדושה… חייבים וואטסאפ? חייבים באמת כל הזמן להיות מחוברים ומקושרים? תחשבו כמה היה קשה להיפרד מהטלפונים הניידים כאן בריטריט. אולי זה המקום והזמן היחידים שאנחנו עושים את זה! חוץ מאנשים דתיים שיש להם את המתנה של שבת והם מכבים אז הכול.

אני רוצה לקרוא קטע ממאמר שהופיע ב"הארץ" בשבוע שעבר. רוית הכט כותבת על האדם בעידן הסמארטפון:
"…האדם חווה בימי הסמארטפון הראשונים שלו התעלות רוחנית, כזו המאפיינת ילדים בכניסתם לחנות ממתקים חדשה. הקולות, הצבעים והצלילים החדשים שהולכים איתו לכל מקום דורסים ללא קושי את נכסיו הרוחניים הקודמים, שכרגע נראים לו כמו ארגזים עלובים של מציאות אפרפרה ומשעממת. האדם מוותר, די בחדווה, על זמנו הפנוי, שנהפך למישמש של שאריות עבודה ופלז'ר אינסטנט שהוא שואב מהתעדכנות בזק ברשתות השונות; הוא מוותר, די ברצון, על הזכות והחובה להסתכל בפני אשתו כשהיא מדברת אליו, על העול המתיש והמענג הכרוך בצפייה בילדיו הגדלים, על הצורך להקשיב לחבריו בתשומת לב מלאה. כל אלו, בעידן הסמארטפון והרשתות החברתיות הדולקות בו, הופכים לנושים קטנים ודי מעצבנים שרוצים לגזול ממנו משהו, שעה שכל מעיינות התשוקה, החרדה והכוונה שלו מופנים למקום אחר, שגורם לו להתהלך בעולם כפוף ורכון למכשירו. "שנייה" הוא הודף אותם בפנים חמורי סבר, כי הוא חייב לענות למייל חשוב או להודעה בקבוצת הווטסאפ או להתעדכן בדבר־מה מסעיר שקורה כרגע במסעדת "טאיזו" שבה חוגג יומולדת קיבל את המנה הראשונה והעלה אותה לאינסטגרם.
"בשבת, כשהוא מבלה עם משפחתו הוא לא שם לב לכך שקיומם הגשמי, שאינו מתווך בפילטרים ובכותרות שנונות, כבר לא מעניין אותו כל כך (אלא אם הם מונחים לפניו בפריים מגניב).
"האדם דווקא כן שם לב לדברים אחרים: לדריכות הקופצנית הלא ברורה ולשעמום המרגיז שמתרוצץ לו מתחת לעור וגורם לו לרפרש שוב ושוב את הפיד, ולחייך קצת כשיש לייק או הודעה חדשה, רק כדי לחזור תוך שניות אחדות לאותה ריקנות זוחלת וחוסר סיפוק שמתקתק לו בגוף."

למה אנחנו כל הזמן רוצים להיות מחוברים, להיות בתקשורת? מה זה נותן לנו? אולי תחושת חיבור, תחושת שייכות, להרגיש שאנחנו לא לבד בעולם, שיש מי שמתרגש איתנו, שמזדעזע איתנו, אולי כך אנחנו לא חווים בדידות. הכול בשביל לא לחוות בדידות.
בריטריט הזה אני רוצה להזמין אתכם להסכים לפגוש בדידות.
להסכים לפגוש כל מה שעולה. בדידות זה חלק מזה. חלק מהחיים.
זה לא רק פייסבוק ווואטסאפ: חלקנו למשל עובדים הרבה יותר מדי שעות – אולי מה שמניע אותנו זו חרדה, חרדה כלכלית, חרדה הישרדותית. אנחנו יכולים לשאול את עצמנו האם אנחנו באמת חייבים לעבוד כל-כך הרבה. האם אנחנו באמת חייבים לראות כל-כך הרבה טלוויזיה? את כל הסדרות, את כל הריאליטיז? באמת חייבים?
לי אין טלוויזיה בבית ואני לא במיוחד אוהבת סדרות, אני מעדיפה סרטים, ובכל זאת יצא לי לאחרונה לראות סדרה שעוסקת באנשים צעירים בשנות ה-30 שלהם בסקוטלנד, והייתי די בשוק מכמות האלכוהול והסמים והבדידות והניכור והשקרים, עד שפתאום, באיזו תובנה מטלטלת, נזכרתי שבדיוק ככה גם אני הייתי בשנות העשרים שלי בניו יורק. ואני מודה לדהרמה ולתרגול שהראו לי שיש גם דרכים אחרות. שאפשר לפתח מודעות ורגישות וחיבור שלא תלוי במחשב, או בדברים אחרים. שיש אפשרות להתעורר התעוררויות קטנות שמאפשרות גם קיום אחר.
אז כאן בריטריט יש לנו אפשרות לחוות איך נחווים החיים בלי להיות מחוברים, בלי וואטסאפ, בלי סמסים, בלי פייסבוק, בלי עיתונים, בלי ספרים, בלי טלוויזיה, בלי להיות מעודכנים כל הזמן, אינסטנט, מה קורה עכשיו, מה קורה בעולם, מה קורה עם החברים שלי. אגב, סגרתי את חשבון הפייסבוק שלי ואני לא יודעת מה קורה כל רגע ורגע עם החברים שלי – ואני עדיין בחיים! Believe it or not…
זה לא שאתם צריכים לסגור את חשבון הפייסבוק שלכם, זה רק להיות במודעות שהבחוץ משפיע על הבפנים. וכמו שמישהי סיפרה היום בקבוצה שהיא יושבת במדיטציה ועולים לה סרטים מפחידים – סרטים אמיתיים שהיא ראתה בעבר, סרטי אימה. כשאנחנו מתחילים לחוות איך כל מיני סרטים שראינו מתחילים להופיע לנו במדיטציה, זה תמריץ מצוין לשים לב ולהקפיד טוב-טוב מה אנחנו מאפשרים להכניס למוח ולתודעה הזאת.
באותה המידה כמו שבימינו, לפחות בחוגים שאני מסתובבת בהם, יש המון מודעות למה שאנחנו מכניסים לגוף. יש עכשיו טרנדים של צמחונות ושל טבעונות ושל רו פוד ושל שייקים ירוקים ושל מזון-על – ושל גוג'י בריז, והאמת היא שזה חשוב. לפני שבוע גם אני נכנעתי – אני לא אוהבת טרנדים, אבל יש טרנדים טובים ואולי זה טרנד טוב – והפסקתי סוכר, קפה, מוצרים מן החי ומוצרי חלב. והתחלתי לא רק לעשות שייקים ירוקים אלא גם לדבר על זה כל-כך הרבה עם כל החברים שלי, להתייעץ איזו אצה מוסיפים ואיזה עלים יש יותר אנרגיה וכולי, עד כדי כך שהבת-זוג שלי אמרה שלי שהיא לא מוכנה שצמד המילים "מזון-על" יופיע יותר בבית. עכשיו כל פעם שאני רוצה להקניט אותה אני הולכת אחריה ואומרת לה: מזון-על, מזון-על…
אז כמו שאנחנו במודעות הולכת וגוברת לגבי מה שאנחנו מכניסים לגוף, אנחנו רוצים את אותה המודעות למה שאנחנו מכניסים למיינד. לתודעה.
שתי שורות משיר של טי. אס. אליוט, המשורר האנגלי, שאני מאוד אוהבת עולות לי בראש:
A condition of complete simplicity
Costing not less than everything.
מצב של פשטות כל כך מלאה, כל כך מוחלטת, שהיא עולה במחיר של לא פחות מהכול.

כשבחיי היומיום אנחנו שבויים בעשייה בלתי פוסקת, ייתכן שזה מפני שאנחנו מפחדים לעצור, כי אז אולי נפגוש את החרדות, את הדיכאון, את הבדידות. העומס החיצוני משפיע על העומס הפנימי. בשנה האחרונה למשל, דוגמה אחת, הייתה מגיפה ממש של הורים ששכחו את התינוקות שלהם באוטו, וכתבו בעיתון שבגלל העומס של איך שרובנו חיים זה עלול לקרות לכל אחד מאיתנו. ועוד דבר מעניין שקראתי זה שכבר יש את הטכנולוגיה לייצר מכוניות אוטונומיות. מכונית אוטונומית זו מכונית ללא נהג, מזמינים אותה בטלפון, היא בא בבוקר לבד (אומרים שכל אורח החיים עם מכוניות פרטיות הולך להשתנות כי לא יהיה בהן צורך), אוספת אותנו מהכניסה לבית, נכנסים למושב האחורי, אומרים לה את כתובת היעד, והיא נוסעת.
ומה שתפס את תשומת לבי בידיעה הזאת היה הסיבות למדוע משקיעים כל כך הרבה משאבים בפיתוח של מכונית אוטונומית. אז הסיבה הראשונה זה באמת בשביל להפחית באופן מאוד משמעותי את תאונות הדרכים. הסיבה השנייה שהייתי מצפה שזה יאפשר לבנאדם להתרווח במושב האחורי, לנשום, לעשות מדיטציה, לקרוא ספר טוב, אתם יודעים מה – אפילו לגלוש בפייסבוק. אבל לא – זה יאפשר לאדם להיות יותר יצרני! הוא יוכל להתחיל לעבוד כבר במכונית, לפני שהוא מגיע למשרד. אנחנו הופכים מבני אנוש למכונות יצרניות.
אז כאן בריטריט אנחנו ממליצים שהחיים שלנו יכללו גם פרקי זמן של פסקי זמן. בין אם פסק זמן יומי, שבועי או חודשי. כמו שלבוא לכאן לריטריט זה לקחת פסק זמן. כי כמו שהבחוץ משפיע על הבפנים, הבפנים משפיע על הבחוץ, ודברים לאט-לאט נושרים, ואז הדברים שנושרים הם כבר לא ויתור במובן של מאבק, אלא אנחנו לאט-לאט מאבדים בהם עניין.

במאמרו 'מהו ויתור' (Renunciation), אומר לאמה טובטן ישה: "וויתור על הנאות חושים אינו אומר לזרוק דברים יפים לפח. ויתור הוא לחלוטין חוויה פנימית. ויתור משמעו להשתוקק פחות."

בשנות העשרים שלי התגוררתי בעיר ניו יורק, ואהבתי מאוד את העיר, את כל מה שהיה לה להציע. היו כמה שנים שזאת הייתה חגיגה מתמשכת. וכשעזבתי את העיר ועברתי לגור באשרם ובקהילה רוחנית, זה לא היה מאבק בכלל, הייתה תחושה שמיציתי את מה שיש לעיר להציע לי, ומשהו אחר מעניין אותי הרבה יותר. שהעיר כבר לא יכלה "לספק את הסחורה" וכל תענוגות החושים, החגיגות, הסקס-סמים-ורוקנרול כבר לא יכלו לתת תשובות לשאלות הבאמת חשובות ועמוקות של החיים. השאלות הנוקבות של מי אני, מה המשמעות של החיים שלי, למה אני פה, ומה אני אמורה לעשות עם החיים האלה שניתנו לי במתנה ושאני לא רוצה לבזבז אותם.
אז פשטות זה גם סוג של הנחה, 'הנחה' במובן של לשמוט, לוותר, לאבד עניין. כמו עם צעצועי הילדות. כשהייתי קטנה היה לי מוט-עץ שאבא שלי הרכיב עליו מין ראש של סוס וזה היה סוס, ודהרתי עליו, וזה היה לגמרי סוס. בגיל 14 אף אחד לא היה צריך לקחת אותי ביד ולהסביר לי: "תקשיבי, זה לא סוס. זה מקל של מטאטא". לא. זה פשוט נשר. זה נושר ככה לכולנו. לפעמים עם קצת יותר מאבק, לפעמים אנחנו פשוט מאבדים עניין. כשזה מפסיק לספק לנו את ההיט הזה, כשאנחנו יותר ויותר מסופקים מפחות ופחות. רמת הסיפוק שלנו הולכת וגדלה בעקבות התרגול.
שרי ניסרגדטה מהאראג', המורה הדגול ממסורת האדוויטה, אומר:
"זניחת דבר אחד רק כדי לרכוש דבר אחר טוב יותר – אינה ויתור אמיתי. ותרו על דבר משום שאתם רואים את חוסר הערך שלו. ככל שתמשיכו לוותר – תיווכחו שאתם גדלים באופן ספונטני בתבונה, בעוצמה, באהבה בלתי-נדלית ובשמחה."

הריטריט מאפשר לנו לפגוש את החלקים ואת החוויות שאנחנו נמנעים מלפגוש בחיי היומיום המהירים והתובעניים שלנו. תובעניים וטובעניים.
זוהי הזמנה אליכם להסכים לפגוש. להסכים לפגוש את הקושי, את הכאב, את הצער, הבדידות, הפחד, העצב, כמו גם השמחה והשלווה. ככל שהחיים הפנימיים שלנו ממלאים אותנו יותר – כך הנסיבות החיצוניות משפיעות עלינו פחות. כך אנחנו יכולים יותר ויותר לפגוש את הנסיבות החיצוניות – גם הקשות והכואבות ביותר – עם יותר יציבות, שלווה, פתיחות, קבלה.
כשעולמנו הפנימי מאוד עשיר, ואנחנו מאוד בקשר איתו, או בקשב איתו, אנחנו פחות תלויים או תלותיים בדברים שמחוצה לנו. אנחנו גם צריכים וצורכים פחות, כי יש לנו יותר את עצמנו, ואנחנו מרגישים יותר בבית בתוכנו.

 

אם אתם נלחמים עם עצמכם – מי מנצח? על התהוות הגומלין של העצמי

בבודהיזם לא מדברים על השמדת העצמי. קודם כל, כי איך אפשר להשמיד משהו שמלכתחילה לא קיים. וחוץ מזה, כשאנחנו שומעים השמדה האגו מיד מתגייס להשיב מלחמה. בכל זאת, שנים של שירות צבאי עושות את שלהן

ישובה תחת עץ חרוב, כמו הנזירים והנזירות בימיו של הבודהא, בסלף ריטריט של שבוע בהרי הגליל, אני פוקחת עין אחת לבדוק מה השעה. עוד עשרים דקות לשעה שהקצבתי לעצמי. "יאללה, נמשיך," אני אומרת לעצמי, "קצת סלף דיסיפלין."

"סלף דיסיפלין! סלף דיסיפלין! הידד!" אני שומעת את עצמי עונֶה לי.

"מה אתה צוהל?" אני רוטנת, "הולכים להשמיד אותךָ".

הוא מגחך בביטול, לא מושפע בעליל: "מותק, אין לך מושג עם מי יש לך עסק. אותי לא משמידים כל כך מהר".

הוא צודק. יש לנו עסק עם משהו חמקמק, שלפעמים נדמה שהמדיטציה רק מעצימה אותו. לא בקלות אנחנו משמידים או מוותרים על הרעיון הזה של תחושת העצמי הייחודי, הקבוע והמתמשך שלנו. התחושה האהובה ביותר, היקרה ביותר ללבנו.

 "זה כמו לנסות לתפוס דג", אומר מורה האדוויטה אג'יי סינג, "הוא חמקמק ומתחלק בין הידיים".

אכן חמקמק, האגו היקר שלנו. גם אם נפרוש לו רשת ונסגור אותה עליו היטב, אנחנו עלולים לגלות שהוא-הוא שתפר את הרשת והוא שהרכיב אותה, ועכשיו הוא משכשך בה בהנאה, מרוצה מפאר היצירה שלו ומההישגים הרוחניים שלו, ולוקח בעלות (בצדק!) על הניסיונות הנאצלים שלנו לתפוס אותו.

בעיצומו של תהליך

למעשה, הדהרמה לא מדברת על השמדת העצמי. קודם כל, כי איך אפשר להשמיד משהו שמלכתחילה לא קיים. בנוסף, כשאנחנו שומעים השמדה עולה לנו לראש משהו כמו רצח-עם והאגו  מיד מתגייס להשיב מלחמה שערה – שנים של שירות צבאי עושות את שלהן. כמו שקורה כשמדינה אחת מכריזה מלחמה על מדינה שנייה – כך גם האגו מיד מתחמש. וכמו שהגורו שלי נהג לומר: אם אתם נלחמים עם עצמכם – מי מנצח? לכן הגישה היא לא של מלחמה והשמדה, אלא של לראות לתוך תחושת הנפרדות והנבדלות שלנו, המאפיינות והמרכיבות את 'העצמי', ולראות את הריקות מתוכן שלהן, ריקות ממקור מוצק, נפרד, מתמשך ובלתי משתנה. לראות את 'העצמי' כתהליך, שהוא מבנה שהתודעה שלנו מייצרת, והוא מתהווה ומתפרק, כמו שאר האובייקטים שנראים לנו קבועים, יציבים ומתמשכים.

 הרעיון שאנחנו תהליך, ועוד תהליך שתלוי בתלות הדדית בתהליכים אחרים – לא ממש אטרקטיבי לנו במבט ראשון. הוא נוגד את התחושה הכי בסיסית, הכי ראשונית ואינטואיטיבית שלנו, תחושת 'אני' יציב, קבוע ומתמשך, שכמו כל סרט טוב – עם התחלה, אמצע וסוף.

 מורה האדוויטה מבומביי ראמש בלסאקר מפורסם בטענתו שאין בנמצא 'האני העושה' (Ahamkara), והוא מרבה להשתמש במשפט: "מעשים נעשים, פעולות נעשות, אבל אין מי שעושה אותן." הבעיה ביחסו של ראמש היא בכך שהוא מגביל את דבריו לעשייה בלבד, ולא ממשיך אל המסקנה המתבקשת שאין גם 'אני' רואה, 'אני' חושב או 'אני' חווה. החוויות קורות לאף אחד.

 הגישה הבודהיסטית גורסת שאנחנו קונגלומרט של חושים ותודעה הבאים במגע עם אובייקטים, ומתוך כך התודעה בונה מבנים ננו-שנייה אחרי ננו-שנייה כדי לעשות לעצמה סדר וארגון בתוך עולם שאם לא כן היה נחווה ככאוטי לחלוטין, כדי לתפקד וכדי לשמר את תחושת האני הנפרד, המובדל, הקבוע היציב והמתמשך.

 באחת הנסיעות שלי לאחרונה שמעתי ברדיו שיר של סטינג, והמילים הדהדו:

. .Be yourselves no matter what they say.

 המילים האלה גרמו לי להרהר: מי זה האני הזה שאני אמורה להיות, "לא משנה מה אחרים אומרים"? איך אני מכירה את האני הזה? האם אני יכולה לא להיות אני? מיהו האדם שאני קוראת לו "אני", מה אני יודעת על האדם/האישה הזאת מלבד השם שלי, הביוגרפיה שלי ואוסף של תכונות, הרגלים, נטיות והתניות שאני קוראת להם "שלי"?

מהו העצמי הזה שאנחנו מדברים עליו ואיך הוא  נוצר?

איפה אז העצמי?

בקורסי מדיטציה ארוכים יש לנו הזדמנות לחקור ולהתבונן לתוך הטבע של העצמי. מתוך השקט של התרגול המצטבר, אנחנו יכולים להתבונן איפה וכיצד עולה התחושה של העצמי: אולי יש לנו רגע של שקט מושלם בחוץ – שמש נעימה על פנינו, שמים כחולים מעל, פרחים יפים על הדשא, התודעה שקטה ויציבה. ברגע זה – איפה אז העצמי?

 ואז משב רוח פתאומי ונהיה לנו קר, והתודעה חוזרת ומתחילה להגיד: "אוף, קר לי, אני לא אוהבת שקר לי, לא הבאתי מטריה או מעיל ותיכף יתחיל גשם…"

 ברגע זה בדיוק אנחנו יכולים לצפות בהופעתו של המבנה שאנחנו קוראים לו 'העצמי'.

או אולי יש לנו רגע שַקט באולם המדיטציה, רגע של חסד שבו נעלמו הכאבים וחוסר הנוחות, המחשבות שקטות, אולי יש אפילו תחושה של התעלות – איפה אז העצמי?

אבל רגע אחר-כך מישהו דורך לנו על הכרית ומפר את שלוותנו, ועולים בנו כעס על ההפרעה וגעגועים לשלווה שנעלמה כלא-הייתה.

ברגע זה בדיוק אנחנו יכולים לצפות בהופעתו של 'העצמי', לראות את העצמי עולה כתופעה בעולם התופעות.

 או אולי בזמן המדיטציה בהליכה: אנחנו פוסעים צעד אחר צעד בתשומת לב, בריכוז מושלם, מלאים בשקט ושלווה, ואז פתאום עובר מולנו מישהו/י שאנחנו נמשכים אליו/ה – וללא התראה קופצת לנו המחשבה לראש: "איך אני נראית? מה היא/הוא חשב/ה עלי? אני מקווה שנראיתי רוחנית…"

שוב, זהו הרגע שעולה בו ה'עצמי'.

 על פי התפיסה הבודהיסטית יש שני מצבים מנטאליים שיוצרים את תחושת העצמי: מצב אחד הוא תפיסת העצמי – הזדהות שהופכת את החוויה ל'שלי', 'אני', 'עצמי'. המצב השני הוא תפיסה השוואתית  שמשווה את תחושת העצמי שנוצרה – כיותר טובה, פחות טובה, או שווה ל-.

תחושת העצמי יכולה להפוך לאובייקט החקירה שלנו, נושא להתבוננות מדיטטיבית. כמו כל תופעה אחרת בעולם התופעות, גם תחושת העצמי מתהווה ונעלמת בהתהוות גומלין, כלומר: כשיש תנאים מסוימים שמאפשרים אותה – התחושה עולה, כשהתנאים משתנים – משתנה גם היא. דבריו של הבודהא: "כשזה מתהווה – ההוא מתהווה, כשזה חודל – ההוא חודל" – חלים גם על תופעת העצמי וההזדהות איתה. אנחנו יוצרים את תחושת העצמי כל פעם שאנחנו מזדהים עם הגוף שלנו, התודעה שלנו, האמונות שלנו, התפקידים שלנו, החוויות שלנו. הזדהות זאת מתרחשת באופן אוטומאטי, כל פעם שאנחנו תופסים את התחושות, המחשבות והתפיסות שלנו כ'שלנו' או 'אנחנו'.

סירה ללא נהג

אחת מההגדרות של הארה על פי מסורת הזן היא להיות באינטימיות עם כל הדברים. במדיטציה יש לנו הזדמנות להיות באינטימיות עם התהליך של הַבניית העצמי, של בניית הקונסטרוקציה של 'האני', שעולֶה, שוהה קצת בעולם התופעות, ואז מתפוגג.

 כאשר המוצקוּת של תחושת העצמי מתמוססת קמעה, כאשר התחושה קצת פחות מגובשת, קצת פחות מוגדרת, נפרדת, קבועה ומתמשכת – אנחנו יכולים להתחיל לראות שגם אחרים מסביבנו לא כל כך מוצקים וקבועים. אנחנו יכולים להתחיל לראות מתוך עיניים שהן לא של 'העצמי'. אנחנו מתחילים לראות את מה ומי שסביבנו כאינטראקציות של תהליכים, כדפוסים אינוסנטיים שלפעמים מתנגשים, ואנחנו יכולים לקחת את מה שמסביבנו קצת פחות באופן אישי, קצת פחות ברצינות. או במילותיה מלאות ההשראה של הסבתא של אמיל מ'אמיל והבלשים': "לעולם כמעט אין אני נוהגת ברצינות. גם לא כדאי הדבר אלא לעיתים רחוקות מאוד."

 במסורת משתמשים בדימוי של סירה ללא נהג: אם אנחנו שטים בסירה ומולנו מתקרבת סירה ללא נהג – לא יעלה בדעתנו לכעוס על הסירה על כך שהיא חוצה את דרכנו. כל שעלינו לזהות או להתעורר אליו היא העובדה שגם בסירה שלנו אין נהג.

בספרו 'אור על הארה', כותב מורה הדהרמה והמדיטציה כריסטופר טיטמוס: "מדיטציה תומכת בהתבוננות אובייקטיבית היכן 'האני' עולה. בלי הנטל של 'אני' ו'שלי' – כל הדברים נמצאים בהרמוניה ושַלווה".

 רגעי הרמוניה ושלווה כאלה, ללא ה"נטל של אני ושלי", משובצים כאבני חן בחיי היומיום שלנו. כמו הדוגמאות שנתתי לעיל, כל שעלינו לעשות הוא להיווכח בהם, לזהות אותם ככאלה, ולנוח בתוכם; בתוך השקט האינסופי, השלווה וההקלה שרגע נטול-עצמי מאפשר לנו כשי של חסד, עד הרגע הבא שבו נזדהה עם משהו.

"כל רגע יכול להיות בית-סוהר או בית-המקדש"

אני עומדת בחדר הכניסה של הכלא, דלת פלדה אפורה אחת כבר נטרקה מאחורי, דלת פלדה אפורה נוספת, נעולה עדיין, לפני. שורה ארוכה של דלתות פלדה אפורות עוד מחכות לי במסלול הכניסה. האסיר הגבוה שעומד על ידי בפנים קשוחות שולח יד לעבר חנות המכנסיים שלו, פותח לאט את האבזם ומתחיל לשלוף את החגורה מהמכנסיים, בתנועה שגורה ומיומנת כמו בסרטים על פנימיות אנגליות. האסיר שמאחוריו חולץ נעליים. האוויר בחדרון-הכּניסה סמיך וכבד מעשן סיגריות והריח מחלחל לי לשיער ולבגדים. מעלינו מתנוסס השלט: אסור לעשן. אנחנו מחכים שהסוהר הבודק יכניס אותנו.

כשהאסירים עוברים את מכונת גלאי המתכות הם משליכים ברישול שגרתי את החגורות והנעליים על המסלול הנע של מכונת השיקוף, מאחוריהם שט על המסלול התיק שלי, וכמו תמיד הסוהר חוקר אותי לטיבה של הקערה הטיבטית שמזדקרת על המסך במוזרות שלה. את הטלפון הנייד ואת קוצץ-הציפורניים זכרתי הפעם להשאיר במכונית.

בין חומות של תקווה מחכים לי 15 האסירים שלי של חוג המדיטציה השבועי.

לשבת ולהתבונן בנשימה אינו דבר קל עבורם. הם מעדיפים לדבר, לשתף, לשכב על המזרונים במקום לשבת עליהם, ולחלום על ימי החופש שהיו להם ואולי עוד ישובו. "שימי לנו קצת מוזיקה ותעשי לנו דמיון מודרך!" – הם מבקשים. כל דבר, רק לא מדיטציה בשתיקה. זה הכי קשה להם.

האמת, לא רק להם. לכולנו. התודעה שלנו מתקשה לעשות סטופ, להיפרד ממושאי הפאסינציה שלה, להתעורר מהחלום שבו היא אחוזה, שבויה בקסמי האובייקטים של החושים. לא לחינם הגדיר הבודהא את ההתעוררות כהתפכחות, פרידה מהיקסמות.

כולנו אסירי עולם

לכולנו לא קל לשבת ולהתבונן בנשימה. גם אנחנו מעדיפים לחלום על ימי החופש שהיו לנו, ואולי על החופש הגדול שיגיע יום אחד, הנירוונה שתופיע כמו מתנה גדולה משמים, ותגאל אותנו מצרותינו, כאבינו, דאגותינו, חרדותינו ומצוקותינו. ובייחוד מהצורך לשבת ולהתבונן בנשימה.

מה מבדיל בינינו לבין יושבי הכלא? בסִרטן "אגף הוויפאסנה", אומרות איילת מנחמי ואילונה אריאל שגבול דק מאוד מבדיל בינינו לביניהם: "כל אחד הוא אסיר, מרצה מאסר עולם, כלוא בתוך מוחו. כל אחד הוא בן ערובה של פחדים, כעסים ותשוקות. אותם דברים שלא עוברים את סף מחשבותינו, חצו אצל אנשים אלה את סף הפעולה. ויחד עם זאת, כולנו דומים. עמוק בנפש כל אדם שוכן פושע פוטנציאלי".

גם אנחנו, כמוהם, אסורים בכלא של התודעה שלנו, נשלטים על ידי כוחות פנימיים שאינם מוכרים לנו, שמאיימים עלינו. כמה מעט אנחנו יודעים על התודעה שלנו! אנחנו נשלטים על ידי הפחדים, הכעסים והתשוקות שלנו, ועומדים מולם חסרי ישע; מוצאים את עצמנו מגיבים ומתנהגים באופנים שלא מיטיבים איתנו או עם הסובבים אותנו, שמותירים אותנו עם אשמה וחרטה בדיעבד. נדמה שהשַלָט עבור ההתנהלות שלנו לא נמצא בידינו, אלא בידי איזו יד עלומה שמתעמרת ומהתלת בנו, כמו שכותבת רחל בשיר: "יד ענקים זדונה ובוטחת, יד מתבדחת שמה לאל". כוחות פנימיים חזקים מאיתנו מנהלים את ההצגה. את הצגת חיינו. אנחנו עבדים של ההרגלים, ההתניות וההתמכרויות שלנו.

האסיר שלא רוצה לברוח

מחמיד, זיאד, מאזן, שלמה, דוד ורחמים (שמות בדויים) נמצאים בתוכנית גמילה. "אנחנו עכשיו בצעד ארבע," הם משתפים אותי, "איך מדיטציה יכולה לעזור לנו עם צעד ארבע?"

"מדיטציה מצוינת לכל הצעדים. הרי בצעד 11 כתוב במפורש להיעזר במדיטציה." – אני נהנית להפגין את ההתמצאות שלי ב'תוכנית 12 הצעדים', ושהתמכרויות אינן זרות לי. אולי לא רצחתי אף אחד, אבל אם להיות כנה (וב'תוכנית' דורשים "כנות נוקבת"), מערכת היחסים שלי עם שוקולד וגלידה בהחלט עומדת בקריטריונים של התמכרות.

תרגול מודעוּת קורא לנו לבחון את מערכת היחסים שיש לנו עם אובייקטים של עונג והנאה. מדיטציה מזמינה אותנו לחקור את המקומות שבהם אנחנו נאחזים בהבטחה לעונג, נחמה, ביטחון או הקלה,ולראות את הריקות שבהם, את החוסר-ממשות ואת התעתוע. היא מזמינה אותנו גם לחקור את הדחפים שלנו להגן על עצמנו, להתכווץ, לתקוף, לשים מחסומים וחומות; גדרות תיל וזקיפים חמושים שמפטרלים לנו סביב הלב. עד כמה באמת אנחנו רוצים לצאת לחופשי?

משל ישן שמיוחס לאפלטון מספר על מערה שבה חי אסיר. שנים עברו ויום אחד הוסרו האזיקים והשלשלאות והאסיר הוזמן לצאת לחופשי. אבל האור בחוץ היה בוהק מדי, והאסיר העדיף את הנוחיות המוכרת של הצללים שעל קירות המערה. לפעמים למרות שדלתות התא נפתחות לרווחה – האסיר שבתוכנו בוחר לא לברוח.

למרות זאת, אני מאמינה שבכולנו מפעמת הכמיהה לחופש. בוב דילן כתב על הכמיהה הזאת בשנות ה-60 בשירו:

"אני רואה את אורי זורח
מהמערב אל המזרח,
בכל יום, בכל יום
אני אצא לחופשי."

ד"ר סטיבן פולדר, המורה הבכיר והאב הרוחני והמעשי של עמותת 'תובנה', אומר: "כל רגע יכול להיות בית-סוהר או בית-המקדש." כל רגע יכול להיות רגע של כיווץ או של התרחבות; של שליטה או של הרפיה ושחרור; של שיעבוד פנימי או רגע מקודש של התעוררות. האם אנחנו יכולים להתעורר אל הרגע? ואם נתעורר אל הרגע – מה נבחר: בית-סוהר או בית-המקדש?

והאם יש לנו הכלים המתאימים לזהות, לראות ניכוחה, לדעת להבחין ולהפריד, לבחור בתבונה, לצאת "נגד הזרם" של ההתניות וההרגלים, של המוכר והבטוח, להעיז ולקפוץ אל הלא-ידוע והלא-נודע? האם רובנו לא בוחרים, שוב ושוב, יום אחרי יום, להישאר בין קירות המערה המוצללים והבטוחים?

האם אין אנחנו "מאולפים להיות אובססיביים ממש בכל הנוגע לרעיון הביטחון", כדברי המורה הרוחנית והפעילה החברתית וימאלה טקר? "אנו מסתפקים במציאת  מקומות מסתור בהם אנו חשים בטוחים מבחינה רעיונית ומוגנים מבחינה רגשית."

אם השלום  מתחיל בתוכי, כמאמר הביטוי, גם האלימות מתחילה בתוכי. עלינו לחפש בתוכנו את המקור, הגורם והפתרון לאלימות, לרכושנות ולפחדים שלנו, עלינו "להעמיק חקר אל תוך נפש האדם ולגלות היכן מסתתרים שורשי האלימות." טוענת וימאלה טאקר. "עד שלא יעלה בידינו למצוא אותם – כמו גם את שורשי השאפתנות והקנאה – לא נוכל למצוא את דרכנו אל מחוץ למהומה. חשיפת השורשים עצמם הכרחית."

בפגישה שלנו השבוע אמר לנו מחמיד: "אם אתה כועס – אתה אוכל לעצמך את הלב. אם אתה שמח – בסוף תבכה. הכי טוב תהיה רגוע." בתוך נפש האדם המסוכסכת, המתגוננת והכוחנית נמצאות התשובות לקונפליקטים האנושיים ברמה האישית, הבינאישית והמדינית-גלובלית. זהו אותו מנגנון עצמו. הגבולות המפרידים בין האישי לפוליטי מטשטשים, כאותה אמרה פמיניסטית ידועה ("האישי הוא הפוליטי"), והופכים את חקירת המנגנון הזה לציווי אישי וחברתי, פרטי וקולקטיבי.

"שורש הבעיה נעוץ בנפשו של כל אדם ואדם, משום שהחברה מורכבת מיחידים." אומר המורה הרוחני קרישנמורטי, " אם כל אדם יתחיל להשתנות – תשתנה גם החברה."

כשאני יושבת על הרצפה מכוסת המזרונים עם האסירים "שלי" כשעיני כולנו עצומות ואנחנו מתבוננים בנשימה – מה מפריד ביני לבינם? במה אני שונה מהם? גם אותי פוקדות מחשבות של כעס, תוקפנות או נקמנות – מה גרם להם לחצות את הקו הדק אבל הנחרץ והמשמעותי שמפריד בין מחשבה אלימה לפעולה אלימה? האם בנסיבות אחרות ועם התניות אחרות הייתי פועלת כמוהם?

התשובה נמצאת בנפש האדם, בתודעה. בתודעה שלנו טמון זרע הגדלוּת, זרע הבודהאיוּת, זרעי היופי והמסתורין והפוטנציאל העצום והכביר לעשות שינוי, לבחור, להתעורר. לבחור להתעורר. להיות מי שהולכים "נגד הזרם", כדבריו של הבודהא, מי ש"רק אבק דק מכסה את עיניהם." לבחור בחופש, כנגד כל הסיכויים, להעז לעזוב את קירות המערה הבטוחים והמוכרים, ולהאמין שיש באפשרותנו לחיות חיים ערים, חיים של חופש פנימי. למעננו ולמען הסובבים אותנו.

"חופש פנימי הוא אחריות חברתית," אומרת וימלה טאקר, "עלינו לחקור את המחשבה ואת נפש האדם לא למען עצמנו בלבד, אלא כאקט של חמלה למען הגזע האנושי כולו."

אבא שלי שרד את השואה כנער בן עשרים, כשכל בני משפחתו נרצחו. הוא איבד את אמונתו באל, אבל לא באדם. הוא הנחיל לי את האמון והאמונה בטוב האנושי, גם אם לעיתים הוא קיים כפוטנציאל בלבד. מימי ילדותי מלוות אותי מילות השיר האלמותי של טשרניחובסקי:

שחקי שחקי על החלומות,
זו אני החולם שח.
שחקי כי באדם אאמין,
כי עודני מאמין בך.

כי עוד נפשי דרור שואפת,
לא מכרתיה לעגל פז,
כי עוד אאמין באדם,
גם ברוחו, רוח עז.

עם האמונה הזאת אני נכנסת לכלא כל שבוע, יושבת עם האסירים "שלי" על הרצפה ומנחה את כולנו לעצום עיניים, להרפות את הגוף ואת הנפש, ולהתבונן בנשימה.

את יום הולדת 50 שלי חגגתי לפני שבוע בכלא. האסירים שלי ואני בירכנו זה את זה שנשתחרר בקרוב. "מה כתוב בקעקוע שיש לך על היד?" הם מתעניינים.  "שחרור, ליבריישן," אני עונה. "הגעת למקום הנכון!" הם צוחקים. כולנו הגענו למקום הנכון.

מי ייתן וכולנו "בכל יום, בכל יום" נצא לחופשי.

 

למצוא את הבודהה בעזה – על דהרמה ואקטיביזם

נכתב יחד עם אביב טטרסקי

כל מה שנדרש כדי שהרשע יצליח הוא שבני אדם הגונים לא יעשו דבר.
הפילוסוף האירי אדמונד בורק

לכאורה, מה עניינה של הדהרמה, שפירושה אוסף התרגולים והתורות הבודהיסטיות, לנושאים כמו מעורבות חברתית, אקולוגית-סביבתית ופוליטית? מקובל לתפוס תרגול מדיטציה כחוויה מאוד פרטית שנעשית ביחידות, בדלת אמותיו של אדם. פעולה בעולם, לעומת זאת, נתפסת כנוגדת את רוח המדיטציה: הרי עשייה חברתית מקורה ברצון לשנות את העולם, ותרגול מדיטציה מקורו ברצון לשנות את עצמנו. ואין השניים דרים בכפיפה אחת.

 אלא שהבודהה לא לימד את הדוקהא כהתרחשות אישית ופסיכולוגית בלבד (במיוחד לאור כך שאין דבר כזה "אישי" בבודהיזם). יש דוקהא בעולם – רעב, דיכוי, מלחמות, אי צדק, ניצול – והדהרמה "לא מציעה השקפה נוחה רוחנית או גלובלית, אלא מתייחסת לסבל היכן שהוא מופיע, ונותנת לו מענה", כדבריו של מורה הדהרמה והאקטיביסט כריסטופר טיטמוס.

הדהרמה מלמדת אותנו שהסבל שלי משולב בסבלו של האחר/ת, ושפירות התרגול שלנו חייבים לקבל ביטוי לא רק ברגישות גבוהה יותר שמתפתחת כלפי עצמנו וכלפי הקרובים לנו, אלא גם ברגישות גבוהה יותר, באכפתיות ובמעורבות במה שקורה סביבנו בקהילה הרחבה יותר – קהילת העולם. התפיסה הבודהיסטית, לפיה כל ההתרחשויות והאירועים מושפעים זה מזה ומשפיעים זה על זה דרך התהוות גומלין – מעודדת אותנו לפעולה. אלו יכולות להיות פעולות של הבאת ריפוי ליחידים, פעילות של העלאת מודעות אקולוגית, עבודה התנדבותית בהוספיס או בבתי סוהר, הבאת הדהרמה לאוכלוסיות מגוונות, וגם נקיטת עמדה ופעולות לגבי הכיבוש הישראלי המתמשך או הדיכוי והאלימות בעזה.

 גם הגישה היהודית-קבלית תומכת בקריאה לפעולה. בספר 'בקשו פני, קראו בשמי' כותב הרב גרין: "התיקון שלנו לא יושג על ידי תפילה בלבד. … צריכים להשלים את המחשבות והמילים הקדושות שלנו במעשה. … רק על ידי עשייתנו – אנו מתקנים את העולם."

שלושת הרעלים החברתיים

וימאלה ת'אקר, מורה רוחנית ופעילה חברתית, מתארת את שתי הגישות – זו השמה דגש על עבודה חברתית וזו השמה דגש על עבודה פנימית – וטוענת:

"רוב האנשים בוחרים באחת משתי הגישות הללו. קבוצות דתיות קוראות לצמיחה פנימית ולמהפכה פנימית, ואילו קבוצות של אקטיביזם חברתי קוראות לשירות חברתי. עלינו להתבגר; להשאיר מאחור את הצדקנות-העצמית של הגישות המקובלות ולהיפתח לחיים שלמים, למהפכה כוללת. זהו אינו הזמן להפוך לחוקר-רוח חסר תודעה חברתית. איננו יכולים עוד להרשות לעצמנו מותרות שכאלה. אין להפריד בין הדברים. חוקרי-הרוח חייבים להתאמץ להיות מודעים חברתית, החיים אינם מפוצלים; אינם מחולקים. לא ניתן לחלקם לרוחני וחומרי, לאישי וקולקטיבי."

לדבריה, "חופש פנימי הוא אחריות חברתית" ו"חיינו יהיו מלאים ומבורכים באמת רק כאשר נחוש את סבלו של האחד כסבלו של הכלל".

הדהארמה מדברת על שלושה רעלים שמערפלים את התודעה שלנו: זדון, חמדנות ובורות. כדי להתעורר או להשתחרר יש לנקות את התודעה מהרעלים האלו ולכך בעצם מכוון התרגול הבודהיסטי. דייויד לוֹי, מורה זן ופרופסור לפילוסופיה מזרחית, תרגם את שלושת הרעלים הללו מהמישור של התודעה האישית אל המישור החברתי: מיליטריזם וטרור הם הביטוי החברתי של זדון, והסוכנים שלהם הם שלל הארגונים הצבאיים-ביטחוניים ותעשיות הנשק. קפיטליזם וחומרנות הם הביטוי החברתי של חמדנות, והסוכנים שלהם הם תאגידים, מוסדות פיננסים שונים ותעשיית השיווק. הסוכנים של הבורות החברתית הם תעשיית התקשורת, הפרסום והבידור. לפי המודל הזה, חברה חופשייה וערה היא חברה שמשתחררת מהדומיננטיות של הכוחות הללו.

ההבנה שדוקהא, אי נחת, סבל, חוסר ביטחון, פגיעות ומוות הינם מאפיינים מהותיים של הקיום יוצרת שינוי דרמטי בניסיון להתמודד איתם. המחשבה שאם רק נסלק מדרכנו את מה שמפריע לנו מצבנו יהיה טוב יותר, היא בורות, כי המציאות תמיד טופחת על פנינו בדמות אתגרים והתנגדויות. לפעמים יהיה זה הטבע שלא נענה לרצונות שלנו, לפעמים יהיו אלה אנשים אחרים ולפעמים אומות אחרות. ההתעקשות על מה שאני רוצה, בלי לקחת בחשבון את הצרכים האנושיים הבסיסיים של אדם אחר, היא חמדנות. ועל מנת להצדיק את החמדנות ואת הבורות שלי אני עושה דמוניזציה לאחר: הוא אינו כמוני, הוא שטוף שנאה ומה שהוא באמת רוצה זה להשמיד אותי. אין לי ברירה אלא להילחם בו. זה הזדון.

 בהקדמה לתרגום החדש של הספר שהפך לקלאסיקה 'לב האפלה' של ג'וזף קונרד, שעוסק במעשי הגזל של האדם הלבן  באפריקה, אומרים המתרגמים שולמית ויאיר לפיד:

"כדי שתוכל להכאיב לאדם אחר, אומר לנו קונרד, אתה מוכרח לשכנע את עצמך שהוא שונה. אתה מוכרח להאמין שמה שמכאיב לך אינו מכאיב לו. הוא אינו רעב כמוך, אינו אוהב את ילדיו כמוך, אינו חולם כמוך ואינו פוחד כמוך. לא השנאה היא שמשחיתה אותנו, אלא האדישות. אם היא משתלטת עליך הרי שאתה נמצא, באמת, בלב האפלה".

החיבור (המתבקש) בין דהרמה לפעולה חברתית ולאקטיביזם אינו המצאה מודרנית או מערבית. בספרו Awakening the Buddha Within, מספר לאמה סוריה דאס שהבודהא היה בעל מודעות חברתית ואקולוגית עמוקה, ושבין השאר הוא עודד את הנזירות והנזירים לשמור על איכות המים באגמים מפני זיהום, ולנטוע עץ חדש מדי חודש, כדי להחזיר אנרגיה וחיוּת לאימא טבע. מה שהיה נכון לבודהא לפני 2,500 שנה ודאי נכון עבורנו כיום, כמו שנאמר: "להיות בודהא זה להתנהג כמו בודהא"  (Buddha is as Buddha does).

זֵן עושי השלום

אחד מראשוני מורי הזן באמריקה, ברני גלאסמן,  פשט את גלימת הנזיר שלו וייסד את ארגון Zen Peacemakers . הוא ותלמידיו עושים עבודה רבה עם חסרי דיור, חולי איידס ואנשים מכורים לסמים. עוד פרוייקט שלהם הוא רטריט זן שמתקיים כל שנה באושוויץ ובו משתתפים יהודים, פלסטינים וגרמנים.

טיך נהאת האן הוא מורה זן וייטנאמי שבעת מלחמת וייטנאם הקים ארגון שסייע לשקם כפרים מופצצים, הקים בתי ספר וארגן סיוע רפואי. תוך כדי כך הוא גם נסע לאמריקה בניסיון להביא לסיום המלחמה. ב-1966 הוא נאלץ לגלות מארצו בשל פעילות השלום שלו שגם זיכתה אותו במועמדות לפרס נובל לשלום. גם אחרי המלחמה הוא עשה ועושה רבות למען שיקום ארצו, שיקומם של פליטים וייטנאמיים ופיוס וייטנאמי-אמריקני. מדי שנה הקהילה שלו בכפר שיזף  בדרום צרפת, מארחת קבוצות של יהודים ופלסטינים שמקיימים דיאלוג תוך כדי שהם נעזרים בתרגול מדיטציה ותרגילי מודעות אחרים של הקהילה.

ג'ואנה מייסי היא אקטיביסטית אמריקאית בתחומי האקולוגיה והנשק הגרעיני. היא פיתחה שיטה הנקראת The work that reconnects  שבה היא תרגמה את הגישה הבודהיסטית לסדנה בת 10 ימים של עבודה רגשית עמוקה סביב נושאים אקטיביסטים. היא מלמדת ברחבי העולם והסדנאות שלה משמשות הן על מנת להניע מתרגלי דהארמה לאקטיביזם והן ככלי לתמיכה והעצמה עבור אקטיביסטים שמתמודדים עם דברים מאוד לא קלים.

המורה התאילנדי אג'האן בודהדסה היה כל כך פעיל בנושאים חברתיים עד שהואשם בקומוניזם. באחד המאבקים שניהל נגד כריתה של יערות בתאילנד הוא קיים טקס בו קיבל עצים להיות נזירים. הפועלים התאילנדים שהיו אמורים לכרות את העצים היו בודהיסטים אדוקים ובעקבות הטקס הזה סרבו לכרות את אחיהם הנזירים.

הדוגמא הבולטת ביותר בארץ לדהארמה מעורבת חברתית היא עמותת שביל זהב  שנוסדה בשיאה של האינתיפאדה השנייה. זו הייתה יוזמה של עמותת תובנה (שמקיימת קורסי ויפאסנה) לקרב בין יהודים לפלסטינים ולהשמיע קול ברור של אי אלימות. 'שביל זהב' קיימה עשרות הליכות שלום בישראל ובשומרון. היא גם קיימה פרויקטים שונים של סיוע לפלסטינים בברטעה המזרחית ובנפת ג'נין. פעילים מרכזיים של 'שביל זהב' ממשיכים היום בפעילות, בעלת אופי אחר, תחת השם "הפסקת האש שבלב" (לקבלת פרטים על הפעילות הזו אפשר לכתוב אל אביב avivsky@gmail.com).

חמלה חייבת להוביל לפעולה

כשאנחנו מסתכלים לתוכנו אנחנו יכולים לראות שלא רק שאיננו משוחררים מבורות, חמדנות וזדון אלא שמדובר בכוחות פנימיים חזקים שצריך מעט מאוד כדי שהם יפעילו אותנו. מה אנחנו יכולים לעשות על מנת לטפח בתוכנו איכויות מסוג אחר?

בשקט של המדיטציה, כשהתודעה מרוכזת, מתרחשת הרפיה גדולה. הבורות שבהתקבעות על חד-צדדיות מפנה את מקומה לראיה רחבה יותר, רב-צדדית של המציאות. הדחפים החמדניים שלנו מאבדים קצת מכוחם, וביתר קלות אנחנו יכולים לראות גם את האחר/ת.

הדהארמה מבהירה שאיננו קיימים בפני עצמנו. כל אדם מושפע וקשור לאין ספור האנשים שחיים סביבו. לכן איננו יכולים להסתפק בטיפוח התודעה שלנו בלבד, ומוטלת עלינו מחויבות לשחרר את החברה שלנו מכוחם של בורות, חמדנות וזדון.

בבסיס של כל הגישות הבודהיסטיות עומדים שני עקרונות מרכזיים: מחויבות להפחתת הסבל בעולם וחמלה. כיצד יכולים ההולכים בדרך הדהרמה והמחויבים עמוקות לדרך זו לתרגם את המחויבות הזאת מהלכה אל המעשה, למעשים ולפעולות ש"יתייחסו לסבל היכן שהוא מופיע ויתנו לו מענה?" עבורנו, דהרמה אחראית היא דהרמה המשלבת בין התובנות והחוכמה המתפתחות בתרגול, לבין מחויבות עמוקה להפחתת הסבל בעולם, הבאה לידי ביטוי במילותיו של הנזיר ומורה הדהרמה או פנדיטה סיאדו : "חמלה חייבת להוביל לפעולה", ובמילותיו של מרטין בובר :

"הבא לתקן יתחיל בו בעצמו; הווה אומר, יתחיל, אבל לא יסיים:

חייב אדם לצאת לדרכו מעצמו, ולא לכוון את דרכו אל עצמו;

מוטל עליו לתפוס את עצמו, אבל חלילה לו שיהא נתפס לעצמו ויטפל בעצמו".

"לעצב את חיינו כהמחשה של האלוהות" – על זכות וחובת הבחירה

אולי זה לא קוּלי להגיד, אבל מעולם לא מצאתי עניין רב בהארי פוטר הצדקן והמתחסד (פיהוק), בפרופסור דמבלדור שהוא הטוּב המוחלט אך חד-ממדי או בוולדמורט, הרוע המוחלט, האלים והמגלומני.  דווקא סוורוס סנייפ מעורר בי תחושת הזדהות וסקרנות. דמותו מתעתעת: הַלַּנּוּ הוּא אוֹ לצַרֵנוּ? באישיותו המסוכסכת משקף את אישיותנו שלנו על כל מורכבותה והאמביוולנטיות שבה. מִשחק כוחות האור והחושך שבנפשו משקפים נאמנה את נפשנו אנו, על חלקיה המוארים ועל חלקיה האפלים. מִשחק האור והצל משטה בנו, אלא שהתעתוע נמצא עמוק בנפשותינו שלנו.

ידו של מי תהיה על העליונה – של יצר הטוב או של יצר הרע? האם יבחר סנייפ להסתפח אל כוחות האופל, על כל הפיתויים והקסמים שבהם, או יחזור בתשובה אל חיקו החמים והמשמים של הטוב? ידו של מי תהיה על העליונה בסופו של הסיפור האישי הייחודי שלנו – של המואר או של החשוך? של השואף למעלה או של הנגרר למטה? ומתי מגיע הסוף – האם עם הנפת חרמשו של קוצר-החיים, או עם לידתו ומיתתו של כל רגע ורגע?

אומרים שהבודהיסטים מתרגלים כדי לזכות בלידה יותר טובה בחיים הבאים, ואילו אנשי הדהרמה מתרגלים כדי לזכות בלידה יותר טובה ברגע הבא.

גם הבודהא, אפילו אחרי אירוע ההתעוררות הגדול שלו, המשיך לפגוש את מארה, אדון האופל – הפנימי או החיצוני – ולעמוד שוב ושוב בניסיון. אנקדוטות רבות מספרות שמארה, "The Evil One", היה לובש צורות והסוואות שונות, מופיע לפני הבודהא ומנסה לפתות אותו לסור מדרך הישר.

ייסוריו של סנייפ, הפיתוי של כוחות הרשע מול הכמיהה להיטיב ולחבור אל כוחות האור, הם ייסוריה של הנפש האנושית. למה לנו לנסות להיטיב, להביא מזור לעולם, לתמוך ולרפא? מדוע לטרוח לטפח נדיבות וחמלה, למה לרצות להתפתח, להשתפר, לצמוח? למה שיהיה לנו איכפת מאחרים? מה יוצא לנו מזה?

אני מאמינה שזוהי כמיהתה העמוקה ביותר של הנפש האנושית: לצמוח, לגדול, להיטיב ולעזור. אני מאמינה שטבוע בנו כחותם הרצון "להגביר את הפוטנציאל של כל אדם לממש את צלם אלוהים שבו", כדבריו של הרב והסופר אברהם יצחק גרין, בספרו המופתי "בקשו פני, קראו בשמי "; שקיימת בתוכנו הכמיהה לממש את טבע הבודהא שבנו, ושטבעה החשוף של התודעה – כשנשמטת מעליה כסוּת הפחדים, המאבקים הפנימיים והאמונות המגבילות – הוא נדיב, בהיר, פתוח, שקט וחומל.

סבתא טווילה ניטש, המורה האינדיאנית משבט הסנקה, אומרת שהטבע של אימא אדמה הוא צמיחה, ושהחותמת שלה נמצאת בכל אחד מאיתנו.

כמיהתה של הנפש האנושית, והאתגר הגדול ביותר שלה, הוא לעמוד במקום שבו עומד סנייפ ולהכריע. זכות הבחירה וחובת הבחירה נתונות לנו כל רגע. האם וכיצד להביע – במחשבה, בדיבור או במעשה – את הערכים הנעלים ביותר שאנו שואפים אליהם ורוצים לחיות לאורם.

סיפור אינדיאני מספר על סב המתאר לנכדיו את המאבק הפנימי האנושי כמאבקם של שני זאבים החיים בתוך האדם, זאב טוב וזאב רע. שואלים הנכדים: ומי מנצח? עונה הסב: הזאב שאותו אנחנו מאכילים. שני הזאבים הם שתי איכויות פנימיות שמשחקות ונאבקות בתוכנו – את מי מהם נבחר לגלם בכל רגע? למי מהאיכויות ניתן ביטוי?

גם בוב דילן מצטרף למקהלה, בשירו האלמותי:

you're gonna have to serve somebody, yes indeed
You're gonna have to serve somebody,
Well, it may be the devil or it may be the Lord
But you're gonna have to serve somebody.


אתה צריך לשרת מישהו 
את צריכה לשרת מישהו  
זה אולי יהיה השטן או אולי יהיה אלוהים
אבל אתם צריכים לשרת מישהו.

ברדתו אל הגיהינום ב'קומדיה האלוהית', דנטה פוגש בכניסה את הנשמות המתייסרות של אלה "ששירתו לא את האל ולא את השטן, אלא רק את עצמם". את מי אנחנו בוחרים לשרת: את ההשתוקקויות וההתמכרויות שלנו, את "ההרגלים השחוקים שהעלו אבק", כמו ששרה קרן פלס? או את השאיפות הכי גבוהות, את טבע הבודהא שלנו? האם נְשַרת את השכחה או את ההיזכרות?

הבחירות וההכרעות שלנו מעצבות את חיינו.  "הקול האלוהי שבעומק כל אחד מאיתנו קורא לנו לעצב את חיינו כעין המחשה של האלוהות. הדחף הפנימי הזה לחקות את מקור הווייתנו, מעלה בנו זרימה בלתי פוסקת של אהבה, נדיבות ורוחניות," אומר גרין בספרו.

אם המילים 'קול אלוהי' לא מדברות אליכם/ן, אפשר להמיר אותן ב-'קול פנימי', 'טבע הבודהא', 'העצמי הגבוה', או 'הדהרמה – האמת'. הכמיהה העמוקה של הנפש היא שחיינו יהיו המחשה וגילום של החיבור האותנטי והעמוק ביותר אל דבר-מה גדול מאיתנו. מֵעֵבֶר לחיי היומיום. מֵעֵבֶר לחיים ולמוות.

מילותיו של מהאטמה גנדי: "חיי הם המסר שלי" מאתגרות אותנו לחיות כך שחיינו יבטאו באורח קונקרטי ביותר את המסר שלנו. האם אנחנו יודעים איזה מסר היינו רוצים שחיינו יבטאו?

"כל יצור אנוש, אם הוא מודע לזה ואם לא, מבטא בחייו את דעתו איך יצור אנוש אמור לחיות." (ג'יימס רדפילד בספרו 'הנבואה השמימית'). האם החיים שלנו אכן מבטאים את דעתנו איך יצור אנוש אמור לחיות?

כל שעלינו לעשות הוא להסתכל על החיים שלנו ולהקיש מתוכם מהי התפיסה הלא מודעת שלנו לגבי איך חיים אמורים להיות. החיים שלנו. הפיכת התהליך למודע עוזרת לנו להביא בחירה לנסיבות חיינו, יהיו אשר יהיו, ולעמוד מאחורי הבחירות שלנו. אם התמונה של חיינו העכשוויים לא תואמת את איך שהיינו רוצים שהחיים שלנו ייראו – המודעות לכך עוזרת לנו לשנות אותם.

"אבא, אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי שלמסע הזה יהיה סוף טוב", שר אביתר בנאי בסינגל החדש שלו. אלא שלהַוותנו אין לנו ערובות ובטחונות כאלה. מי יכול להבטיח? ההכרעות שלנו כל רגע ורגע הן שקובעות אם הרגע הבא יהיה רגע טוב, ואולי גם ההגדרות שלנו של מה זה "טוב" משתנות לעיתים קרובות. ובסופם של כל הרגעים, כשהמסע האישי, הייחודי שלנו, עם הגוף הזה והתודעה הזאת – יבוא אל סופו, הכרעות רגעיות אלו גם יטו את הכף אל "סוף טוב"; כשנרקוד את הריקוד האחרון שלנו ונשיר בפעם האחרונה את השיר שלנו, הדרך בה בחרנו לחיות את חיינו תכריע אם נחוש שיש סוף טוב למסענו.

אנחנו עולי הרגל במסע של החיים הרוחניים. מֶכָּה שלנו היא רגע ההווה; תרמילנו מלא במיומנויות שפיתחנו, במורים שפגשנו, בתובנות שצמחו בנו, באיכויות שהתפתחו בנו; המצפֶן שלנו הוא הלב; המודעוּת היא החרב שאיתה אנחנו מפלסים את דרכנו בסבך החיים; המפה שמנחה אותנו היא התכוונות העמוקה לחיות חיים ערים.

סיפור זן שאני מאוד אוהבת מספר על סמוראי שבא אל מאסטר וביקש ממנו ללמד אותו על גן עדן וגיהינום. המאסטר הישיש הביט בו בזלזול ואמר: "איך מעז רוצח כמוך לבוא אלי ולבקש ללמוד אצלי?" הסמוראי התמלא חימה, שלף את חרבו מנדנה ועמד להוריד אותה על ראש המורה. בעוד החרב באוויר, נשמעו מילותיו השלוות של המאסטר: "זהו, אדוני, הגיהינום". בבת אחת נפלה הבנה גדולה על הסמוראי. חרבו נשמטה מידו, ותחושת הכרת תודה עצומה מלאה את לבו. הוא צנח על ברכיו לפני המאסטר. "וזהו", המשיך המאסטר בשלווה, "גן העדן".

סקירה על הספר בודהיזם לאמהוֹת

מאת שרה נפּתלי

מאנגלית: יותם בן-יואב,  הוצאת אסיה


בשורות טובות לאלו מבינינו המתלבטות בין לעזוב הכול ולהצטרף למנזר בודהיסטי במזרח לבין להתחתן ולהקים משפחה: כבר לא צריך להתלבט – אפשר גם וגם. השילוב המנצח של חיי מנזר וחיי אימהוּת מקבל ביטוי בספר בודהיזם לאימהוֹת של שרה נפתלי בהוצאת אסיה.

 לפני הכל – גילוי נאות: אינני אֵם. בעיות כמו דפיציט כרוני בשעות שינה או בלבול וג'נאנה הורמונליים אינן מנת חלקי, וזרות לי חוויות של השפלה פומבית עם התפרצות זעם של ילד בסוּפר, או ריצה חרֵדה לחדר מיון. לא פעם תהיתי למה אומרים לאימהות שעכשיו הילד שלהן הוא התירגול הרוחני שלהן, אבל לא אומרים לא/נשי עסקים שזה בסדר שאין להם זמן לתרגל מדיטציה כי עכשיו הביזנס הוא התירגול שלהם והבוס הוא עכשיו המורה הרוחני. אבל ייתכן שבורותי בעניין הזה נובעת גם היא מן העובדה שאינני אֵם.

 דבר נוסף שתמיד לא הבנתי זה איך זה שהתורות והתירגולים הבודהיסטיים, שבמהותם מכוונים לחיים של ערות ושחרור, הפכו במערב לאוסף של עצות אינסטנט איך לחיות חיים יותר רגועים ועם פחות סטרֶס, והמדיטציה הפכה למערך של כלים לשיפור עצמי. בנדודיו מן המזרח אל המערב, עבר הבודהיזם – כמו בת-דודתו ההודית היוגה – תהפוכות שונות שנועדו להתאים אותו לצריכה קלה ומהירה, יחד עם האספרסו והקרואסון בדרך לעבודה, או במקרה שלפנינו: תוך כדי החלפת חיתול, חימום בקבוק או ניסיונות נואשים לפענח איך לקשור מנשא. תרבות האינסטנט הפוסט-מודרנית אמנם מחפשת מזור למכאוביה ובדידותה, אבל לא רוצה להתאמץ יותר מדי, גם לא שיעיקו עליה עם "שיעורי בית".

גם ספר זה חוטא בהתייחסות לבודהיזם כטכניקה של "סטרֶס רידאקשן", ותעיד כותרת המשנה: "גישה רגועה לטיפול בעצמך ובילדייך". אלא שלזכותה של שרה נפתלי יש לומר שהיא לא עושה לאימהוֹת את החיים קלים: היא מתעקשת שזה לא מספיק לקרוא את הספר, צריך גם לתרגל. כבר בהקדמה היא מנחיתה עלינו את הבשורות הרעות, ש"תורה זו מעולם לא נועדה להיות פילוסופיה. בודהיזם אמיתי איננו רק היבט נוסף של חיינו – הוא משהו שעלינו ליישם בכל רגע שאנו זוכרים לעשות כן." (עמ' 11). אולי הדבר האחרון שאת יכולה לתאר לעצמך בתור אימא טרייה זה לקחת פסק זמן בשביל לתרגל מדיטציה; את בטח מרגישה שלו הייתה לך דקה מיותרת היית בוחרת להשלים שעות שינה. נפתלי מבינה אותך, אבל מעודדת בכל זאת לעשות מאמץ ולתרגל, ומבטיחה שפירות המאמץ שווים את זה. פרק שלם, הנפתח בשאלה המתבקשת: "מה עשוי לגרום לאם כלשהי, שתביעות כה רבות מתחרות על זמנה, לייחד זמן למדיטציה?" היא מייחדת להנחיות מפורטות לתירגולים של מדיטציות שונות, מאיצה באימהות לפַנות זמן בכל יום לתירגול – "גם אם מדובר בדקה אחת בלבד", ומבטיחה יותר שמחה, סיפוק, שלוות נפש, אנרגיה להתמודדות עם מצבים מאתגרים, ואת הדובדבן האולטימטיבי: הסיכוי להיות הורים קשובים וטובים יותר.

הספר מוגש לקוראת במנות גרבר קלות לעיכול: מספר בקצרה (שלוש פסקאות) על חייו של הבודהא, מעביר בתמציתיות – קצת פשטנית אבל מדויקת – את עיקרי התורה המעשיים (ארבע האמיתות הנאצלות, דרך-שמונת-ההיבטים), מתמודד יפה עם שאלת האין-אני המאתגרת, ועוסק בסוגיות של יחסים עם בן הזוג והתמודדות עם כעס, חרדה, מחשבות שליליות, רגשות אשמה ופרפקציוניזם; והכול בשפה קולחת, לא אקדמית ולא מטיפה, זרועה בשפע של דוגמאות מחיי היומיום של האֵם המצויה ובציטוטים מדבריהן של אימהות שהן מתרגלות או מורות בודהיסטיות.

נפתלי מציעה דרכים מעשיות לפיתוח מודעוּת בחיי היומיום, כגון לומר לעצמכם בהליכה: "אני הולך" תוך כדי שימת לב לתחושת הקרקע שמתחת לרגליכם, לחוש את המים על הידיים בזמן שטיפת הכלים, לשים לב לכל התחושות הגופניות כשאתם ממתינים בתור בבנק או בסוּפר. בספר תמצאו הצעות קונקרטיות איך לפתור דילמות כמו האִם לשלוח את הילד למעון-יום, איך לאמץ גישה של הכנסת אורחים כלפי הרגשות השונים שלנו, איך למצוא דרכי תגובה טובות מאלו הטבועות בנו כתלם חרוץ עמוק ואיך לפתח ולטפח שלוות נפש וחשיבה רחבת אופקים.

כמעט כל פרק מסתיים ברשימת הצעות לפעולה, תחת הכותרת: "מה באפשרותנו לעשות", שכוללות הנחיות כמו:  גלו חמלה כלפי עצמכם, אל תשליכו על ילדיכם את הצרכים שלכם, תייגו את מחשבותיכם, זכרו שהכעס ארעי בלבד, התנצלו בפני ילדיכם כשאתם טועים, זַהו אמונות מזיקות כמו: "אסור שהילד שלי יסבול", חייכו בכל הזדמנות – גם כאשר המפתחות של האוטו נפלו לתוך הקקי של הילד (עמ' 109). בהקשר הזה נפתלי מציעה את חוש ההומור כאמצעי יעיל להתמודדות עם הפורענויות הלפעמים אבסורדיות שהחיים מזמנים – להורים ולאחרים כאחד: "בידך הבחירה אם להביא את עצמך לידי מתח מטורף או לצחוק," (עמ' 109) היא אומרת, וממליצה לפתח את היכולת לראות את הגיחוך שבחיי היומיום.

 

הבשורה הטובה בבודהיזם היא שהאפשרות לחיות חיים ערים יותר – ומכאן שמחים, מלאים ושלווים יותר – פתוחה לפנינו וזמינה לנו ללא קשר לנסיבות חיינו החיצוניות – גם אם הנסיבות הן אימהוּת טרייה, חרדות טריות או חוסר שעות שינה. בעידן הניו-אייג' הופכים הקשיים שלנו ל"שיעורים", ובשילוב עם הגישה הבודהיסטית של "התבוננות מודעת ולא שיפוטית" יכולים גם רגעים של מצוקה, חוסר אונים, תסכול וזעם – שלפי נפתלי הם מנת חלקה הכמעט-יומי של האֵם – להפוך לשערים של שחרור והתעוררות. ייתכן שהתירגול לא יחסל כליל את רכבת השֵדים ההורמונאלית, אבל במצבנו ניקח מה שיש, גם אם אלה כמה דקות של שקט ביום, או להיות באמת בנוכחות עם התינוק שלך. אֵם צעירה, שהשתתפה באחד מקורסי המדיטציה שלימדתי, סיפרה לי שכשהיא חזרה הביתה היא הרימה את בִתה בת השנתיים וחשה שלראשונה בחייה היא באמת נוכחת איתה. חדוות התגלית הייתה מהולה בזעזוע ובצער על אובדן השנים, החודשים והימים שבהם לא הייתה נוכחת עם בִתה. תירגול המדיטציה מגדיל את היכולת שלנו להיות בנוכחות עם מה שלפנינו, עם רגע ההווה, ללא הפרשנות המנטאלית, ללא תכנונים וציפיות לרגע הבא או נוסטלגיה לרגעים קודמים. "עיקר ההשפעה של הבודהיזם על חיינו הוא ביכולתנו להיות נוכחים". (עמ' 34) .

התירגול יכול לפתח בך אֶת היכולת להיות האֵם הכי טובה שאת יכולה בכל רגע נתון, ויחד עם זאת לזכור שֶמה שהנך זה לא רק אֵם; אֶת היכולת להשקיע את כל כולך ומאודך ואהבתך – ועם זאת לא להיאחז, לא ליצור לעצמך זהות מקובעת ויציבה. או במילותיו הפואטיות של חליל ג'יבראן בספרו 'הנביא': "ילדיכם אינם ילדיכם… הם באים דרככם אבל לא מכם, ועל אף שהם איתכם הם לא שייכים לכם".

נפתלי מבטיחה ש"תירגול המודעות יחכים אותנו כהורים," (עמ' 49); הלאמה הטיבטי צ'ודָק טוען שמדיטציה והורות צריכים להתמזג, ושאל לנו להפריד ביניהם (עמ' 73). אלא שתירגול המודעות יחכים לא רק הורים, אלא גם את כל מי שמנסים להתמודד עם החוויה המוזרה ורבת המסתורין שנקראת חיים; אל לנו להפריד בין המדיטציה לחוויית החיים ככלל, והיכולת ליישם את פירות המדיטציה בחיי היומיום חשובה ומשמעותית לכל אחת ואחד, ללא הבדל דת, גזע, נטייה מינית ומצב משפחתי. הבודהא לא נתן הנחיות ספציפיות לאימהות, כמו גם לא למקצועות פוּל-טיים אחרים. הבודהיזם הוא תורה אוניברסאלית, ובתור שכזאת פונה אל כל יצורי האנוש באשר הם בגישה בסיסית שווה לכל נפש: כל היצורים רוצים להיות מאושרים וכל היצורים לא רוצים לסבול. לכולנו יועיל להיות יותר נוכחים כל רגע בחיים שלנו; כולנו יכולים להיעזר בהנחיות ובתרגילים שהספר מציע; כולנו יכולים להשתמש בקצת יותר מודעות ותשומת לב, ורובנו שואפים לחיות חיים ערים.

אבל ייתכן שלאימהוֹת יש תמריץ נוסף, מיידי ואקוּטי: בפרפראזה על: "פני הדור כפני הכלב" – פני הדור כפני הוריו, ואם אנחנו לא מצליחים להניע את עצמנו לפעולה תובענית כמו תרגול מדיטציה כדי להביא לעצמנו מעט הקלה מהסבל שבחיים, אולי האפשרות שנוכל להביא הקלה כזו לחיי ילדינו היא זו שתניע אותנו לתרגל. ועל הדרך – גם אנחנו נצא נשכרים.

 בסופו של דבר, החשיבות שיש לאוסף הרעיונות הבודהיסטיים – מרתקים וקוסמים ככל שיהיו ומפתים בהבטחה לחיי שלווה ורוגע – תלויה ביכולת שלנו להפוך אותם מעוד אוסף של רעיונות פילוסופיים, שההתמצאות בהם יכולה אולי להרשים בשיחות סלון בארוחת שישי, להתנסות אישית טרנספורמטיבית; המפתח להעברתם מן הספֵירה האינטלקטואלית אל החוויה האישית האותנטית ואל השינוי המיוחל בחיי היומיום – טמון בתירגול.

חסרונו של הספר הוא יתרונו: לא תיאורטי או עמוק מדי, קליל מספיק כדי שאפשר יהיה להציץ בו בין הנקה להנקה, ומעשי מספיק כדי שאפשר יהיה לנסות להשמיש ולבחון אותו אמפירית. והנימה הניו-אייג'ית, שוודאי תשים אותו על מדף "ספרי ההדרכה עצמית" בחנויות הספרים, המבטיחה שיפור, הקלה ותוצאות – היא אולי ערובה לכך שהקוראות אכן ייעזרו בו ויישמו אותו הלכה למעשה, ובזאת כוחו.

מתרגלות ותיקות ודאי ימצאו את הספר בסיסי מדי, ראשוני מדי, אבל אימהות צעירות ומתרגלות צעירות, שמבקשות קצת תמיכה רוחנית-מעשית לחוויית האימהוּת – ישאבו השראה ועידוד מגישתה הפשוטה של נפתלי, מהסבריה הבהירים והתמציתיים, ומהתרגילים הפשוטים והמדויקים שהיא מציעה. במחשבה שנייה, אולי גם אימהות שהן מתרגלות ותיקות, שבמבט ראשון אולי יאמרו שהספר לא מחדש להן כלום, ימצאו בו תזכורת טובה וחשובה: "תשומת לב, תשומת לב, תשומת לב" (מורה הזן איקיו, עמ' 321). ובמחשבה שלישית: גם אבות, סבתות, דודות, בייביסיטריות, גננות ועוברות אורח אקראיות יוכלו למצוא בספר עצות מועילות לחיים שלווים, חומלים ורגועים יותר, איך להשתחרר מדפוסים הרסניים, איך למצוא אושר ברגעים קטנים ולא צפויים ואיך להיפגש מפגש משמעותי ופורה עם עולמנו הפנימי.

 המהדורה הבאה –  שאני מקווה בכל לב שתצא – עדיף אולי שתהיה עם דפים מנוילנים כדי שאפשר יהיה לנגב מהם את הרוק/חלב/מיץ.

ותזכורת למי שעדיין איננה אֵם: הזדמנות אחרונה להשתתף בקורס מדיטציה של שבוע! אחר כך התירגול הוא רק בינך לבין תינוקך.

על חמלה ואהבה עצמית

"גם אם תסרקו את העולם לאורכו ולרוחבו –
לא תמצאו מישהו/י ראויים יותר לאהבה ולחמלה שלכן/ם
מאשר אתן עצמכם".
הבודהה

 

בזמן האחרון יצא שאני הרבה קוראת, לומדת ומלמדת על חמלה עצמית ואהבה עצמית.
איכשהו, בחברה המערבית וההישגית שלנו, הנושא הזה מאתגר, מבלבל, מלא מיתוסים שגויים ואפילו מעורר לפעמים התנגדות!

אז אני רוצה להביא לכן/ם כאן את הטקסט הבא:
"אהבה עצמית אינה מסתכמת בהרעפת מחמאות על עצמך או בכך שאדם מספר לעצמו עד כמה הוא נפלא. אהבה עצמית פירושה לאהוב את האני האמיתי שלך, את בן האנוש שבך – את האדם כבד הרגליים, זה שקורס כשמעבירים עליו ביקורת, שלעיתים נכשל ומאכזב אחרים.
אהבה עצמית היא התחייבות – להתחייב לעצמך שכל הזמן תישארי לצד עצמך – גם כשכל האחרים נוטשים אותך!" (מתוך הספר 'גן עדן כאן ועכשיו' מאת אניטה מורג'ני בהוצאת אופוס).

בעיני זאת תזכורת חשובה מאין כמותה, שמזכירה לנו שכשאנחנו שופטים ומבקרים את עצמנו – אנחנו נוטשים את עצמנו. זאת הזמנה לתרגל לאהוב את עצמנו ולחמול על עצמנו בכל המופעים שלנו – לא רק כאשר אנחנו נדיבים, אוהבים, אומרים משהו חכם או עושים משהו מוצלח; אלא גם כשלא מצליח לנו, כשיוצא לנו משהו טיפשי מהפה, כשהתפרצנו על הילד, כשהגבנו בתוקפנות או כשאנחנו חשים קנאה או כעס.

אלה הם בדיוק הזמנים בהם אנחנו הכי צריכים להישאר עם עצמנו, לתמוך ולעודד את עצמנו, להזכיר לעצמנו שמותר לנו לא להיות מושלמים, ולהציע לעצמנו אהבה ללא תנאי.

ביירון קייטי, המורה שהתעוררה, אומרת: "אתם יכולים להתפעל מהחמלה של ישו או של בודהה כאוות נפשכם, אבל מה תועלנה לכם התכונות שלהם, כל עוד לא תמצאו אותן בתוככם?"

לא רק אחרים הם שכואבים; כל אחד מאתנו גם הוא זקוק לחמלה. חמלה-עצמית היא בסיס הכרחי לכל התפתחות אישית אמיתית.

לאהבה וחמלה עצמית יש כוח מרפא. נסו להחליף שיפוט-עצמי במחשבות של חמלה עצמית. בכל פעם שתשמעו דיאלוג פנימי שהוא משפיל, מקטין, מחליש, ביקורתי, החליפו אותו במלים נדיבות, טובות, מחזקות, מעודדות. איך ייראו חיינו אם נביא יותר חמלה כלפי עצמנו?

אפשר לתרגל כלפי עצמנו עם המשפטים הבאים:

הלוואי שאהיה חופשי/יה מכאב וסבל.

– הלוואי שאדע שלווה.

– אכפת לי מהכאב שלי.

– הלוואי שאקבל את עצמי כפי שאני ברגע זה.

חמלה עצמית מתפשטת ובהדרגה הופכת לחמלה כלפי כולם/ן.
כמו שאומרת פמה צ'ודרון: "הכל מתחיל בטוּב-לב אוהב כלפי עצמנו, שהופך עם הזמן לטוּב-לב אוהב כלפי אחרים".

חמלה אמיתית מתפשטת מעבר לחמלה-עצמית או לחמלה רק כלפי "הצד שלנו": המשפחה שלי, העם שלי, המגדר שלי, מי שבצד שלי של המתרס הפוליטי, העדה שלי וכולי.

חמלה היא השאיפה שכל היצורים יהיו חופשיים מסבל.

אפשר לטפח תגובה אמפתית לסבל שאנחנו עדים לו על ידי איחול טוב לכל יצור סובל שאנחנו רואים: הלוואי שתהיה חופשי מסבל ומכאב; הלוואי שתדע שלווה.

אז שיהיו לנו ימים של רכוּת ועדינות כלפי עצמנו, שנתרגל להביט בעצמנו בעיניים טובות, שנתאמן בלהיות החבר/ה הכי טוב/ה שלנו – וכך נוכל להיות גם החבר/ה הכי טוב/ה של כל מי שבא/ה איתנו במגע, וגם של כל מי שסובל בעולם, כל היצורים החיים כולל אנחנו.

"שמחה היא טבענו האמיתי" – סדנת שלוש שעות ב-31.7

איך מיינדפולנס ומדיטציה יכולים לעזור לנו להיות יותר שמחים/ות בחיינו
בהנחיית סָנְדיה בר-קמה

ביום שלישי ה-31 ביולי, בין 17:00 ל-20:00

ב'מקום לדעת', במוזיאון וילפריד, בקיבוץ הזורע

מחיר הסדנה – 120 ש״ח
להרשמה ופרטים – 04-9899566

מהרו להירשם-מספר המשתתפים מוגבל.

האתר של 'מקום לדעת'

"חשוב שלא נהפוך את הדרך הרוחנית למשהו כבד.
יש לנו מספיק בעיות בחיים, ולא צריך להפוך את התרגול הרוחני לעוד בעיה.
התרגול אמור להיות משהו שמקל על החיים, לא מכביד עליהם.
אל תדאגו כל כך, היו שמחים."
הנזירה טנזין פלמו

האם אנחנו יודעים/ות להיות שמחים/ות? ואם לא – מדוע לא? במה השמחה שלנו תלויה? מה ההבדל בין אושר גשמי לאושר רוחני? ומה אנחנו יכולים לעשות כדי להעלות את רמת השמחה והאושר בחיינו?

בודהיזם זה לא רק סבל! בניגוד לאמונה הרווחת, תורת הבודהה מלאה מראשיתה ועד סופה באיכויות של חדווה ושמחה. שמחה מופיעה כאחד משבעת גורמי ההתעוררות, כאחת מארבע איכויות הלב השמימיות, ועוד. הבודהה אמר: שמחה היא טבענו האמיתי, והיכן שיש תבונה – יש שמחה.

בסדנה זו נחקור ביחד:
מהם הדברים שגורמים לנו שמחה ואיך להפוך אותם לחלק יומיומי מחיינו;
מאיפה נובעת השמחה – האם היא בגורם החיצוני? האם היא בתוכי? האם היא במפגש בין שניהם?
עד כמה השמחה שלנו תלויה בתגובה ל-8 התנאים הארציים;
במה האושר או השמחה שלי תלויים;
מה חוסם את השמחה שלי ומה מאפשר לה לשגשג ולפרוח.

הסדנה היא חוויתית-תרגולית ותכלול גם לימוד ושיחה, שאלות ותשובות ושיתוף. נלמד תרגול מדיטציית ויפאסנה (תובנה) ומיינדפולנס, ונחקור את המקומות הפנימיים החוסמים אותנו מלחוות שמחה, כמו גם את אלה המאפשרים לנו להיפתח אל רגע ההווה, שרק בו ניתן לחוות שמחה ואושר אמיתיים.

מתאים גם לבעלי ניסיון וגם למי שאין לו/לה ניסיון בכלל.

על המנחה:
סַנדיה בר-קמה, מורה ללימוד ותרגול מיינדפולנס, בודהיזם ומדיטציית ויפאסנה, מתרגלת ומלמדת מעל 25 שנים. מורה בעמותת 'תובנה', מלמדת ב'מרכז הישראלי ללימודי גוף-נפש', במרכז 'שילוב' ובמסגרות נוספות, בריטריטים, בסדנאות ובקבוצות. חיתה 7 שנים חיי פרישות ותרגול באשרם ליוגה ומדיטציה בארצות הברית. מלמדת בגישה פרקטית וישירה, המקשרת בין התרגול לחיי היומיום. מאמינה שבכולנו טמונה היכולת לאהוב, לחמול, להיות נדיבים ולהתעורר.

"אם איננו יכולים להיות שמחים למרות קשיינו, איזה טעם יש לעבודתנו הרוחנית?"
הנזיר מהא גהוסאנאנדה

סדנת סופשבוע בנושא: שמחה היא טבענו האמיתי

איך מיינדפולנס ומדיטציה יכולים לעזור לנו להיות יותר שמחים/ות

בהנחיית סָנְדיה בר-קמה

שישי-שבת 15-16 ביוני, 2018, במלון בקיבוץ יחיעם

בתנאים מפנקים וכייפים, באזור מוקף עצים וטבע.

 

"חשוב שלא נהפוך את הדרך הרוחנית למשהו כבד. יש לנו מספיק בעיות בחיים, ולא צריך להפוך את התרגול הרוחני לעוד בעיה. התרגול אמור להיות משהו שמקל על החיים, לא מכביד עליהם. אל תדאגו כל כך, היו שמחים."

הנזירה טנזין פלמו

האם אנחנו יודעים/ות להיות שמחים/ות? ואם לא – מדוע לא? במה השמחה שלנו תלויה? מה ההבדל בין אושר גשמי לאושר רוחני? ומה אנחנו יכולים לעשות כדי להעלות את רמת השמחה והאושר בחיינו?

בודהיזם זה לא רק סבל! בניגוד לאמונה הרווחת, תורת הבודהה מלאה מראשיתה ועד סופה באיכויות של חדווה ושמחה. שמחה מופיעה כאחד משבעת גורמי ההתעוררות, כאחת מארבע איכויות הלב השמימיות, ועוד. הבודהה אמר: שמחה היא טבענו האמיתי, והיכן שיש תבונה – יש שמחה.

בסדנה זו נחקור ביחד:

  • מהם הדברים שגורמים לנו שמחה ואיך להפוך אותם לחלק יומיומי מחיינו;
  • מאיפה נובעת השמחה – האם היא בגורם החיצוני? האם היא בתוכי? האם היא במפגש בין שניהם?
  • עד כמה השמחה שלנו תלויה בתגובה ל-8 התנאים הארציים ומהי שמחה שאינה תלויה בדבר;
  • מהו השוני ומהו הדמיון בין הנאה לבין שמחה;
  • האם מותר לנו לשמוח, או ששמחה מעוררת בנו רגשות אשמה או פחד;
  • מה אנחנו עושים/ות מתוך הרגל, ומה מתוך שמחה, ומה ההבדלים בין השניים;
  • איך אפשר להיות שמחים/ות כשאין לנו את מה שאנחנו רוצות/ים, או כשיש את מה שאנחנו לא רוצים/ות.
  • במה האושר או השמחה שלי תלויים;
  • מה חוסם את השמחה שלי ומה מאפשר לה לשגשג ולפרוח.

מה יהיה בסדנה:

  • הרבה מדיטציות: בישיבה, בהליכה, בעמידה ובשכיבה.
  • תרגילים שונים, אישיים ובקבוצות קטנות, של רפלקציה וחקירה לתוך עולמנו הפנימי.
  • קבלת כלים מעשיים שיתרמו להעלאת רמת השמחה, המשחקיות והקלילות בחיינו.

הסדנה היא חוויתית-תרגולית ותכלול גם לימוד ושיחה, שאלות ותשובות ושיתוף. נלמד ונעמיק בתרגול מדיטציית ויפאסנה (תובנה) ומיינדפולנס, ונחקור את המקומות הפנימיים החוסמים אותנו מלחוות שמחה, כמו גם את אלה המאפשרים לנו להיפתח אל רגע ההווה, שרק בו ניתן לחוות שמחה ואושר אמיתיים.

מומלץ להביא כריות מדיטציה ומזרוני יוגה למי שיש, ומחברת.

זאת תהיה סדנה אינטימית של מקסימום 20 משתתפות/ים, ולכן כל הקודם/מת זוכה…

מתאים גם לבעלי ניסיון וגם למי שאין לו/לה ניסיון בכלל.

 

לפרטים נוספים, עלויות והרשמה:

מיה כהן, בטלפון: 052-8515290   במייל: kizicohen@gmail.com

 

"אם איננו יכולים להיות שמחים למרות קשיינו, איזה טעם יש לעבודתנו הרוחנית?"

הנזיר מהא גהוסאנאנדה

 

התשוקה לשחרור

הביטוי "תשוקה לשחרור" נשמע על פניו כסתירה: מה לתשוקה – שנחשבת במסורת הבודהיסטית לשורש כל הסבל והשיעבוד, ולשחרור – שמתואר כ"מיגורם המוחלט של החמדנות, השנאה והתעתוע". איך 'תשוקה' ו'שחרור' יכולים לדור בכפיפה אחת?

נדמה שבחוגי הדהרמה יש לתשוקה מוניטין מפוקפק, ואילו השחרור נתפס כמטרה ראויה. בשפה הפאלית יש שתי מילים שונות לתאר שני סוגי תשוקה. התשוקה לשחרור נמצאת בקטגוריה של תשוקה "מיטיבה" (צ'אנדה – (Chanda, לעומת אחותה הנחותה ממנה: התשוקה (הצמא) למילוי צרכים ותאוות חושים (טאנהא Tanha )

ברצוני לבחון האם תשוקה ושחרור הם אכן הפכים קוטביים כפי שנדמה על פניו.

"הלכתי אל היער כי רציתי לחיות מתוך כוונה תחילה"

לפני כמה שנים הייתי עדה לחילופי דברים שהותירו בי רושם עמוק. שירתתי בקורס מדיטציה עם המורה האמריקנית לוויפאסנה שאילה קת'רין. יום אחד, בזמן השאלות והתשובות, שאל אחד המשתתפים על שעמום; הוא אמר שהוא משועמם. שאילה היתה יכולה לענות על השאלה הזאת בכמה דרכים: היא היתה יכולה לדבר על חמשת המכשולים, שהשעמום הוא אחד מהם; היא היתה יכולה לעודד אותו לטפח עניין בפרטים הקטנים של הנשימה או בפרטים הקטנים של הרגע; או שהיא היתה יכולה לשלוח אותו לעשות מדיטציה בהליכה, להזרים קצת את האנרגיה שלו.

במקום זאת, שאילה שאלה אותו כמה עניין יש לו ברגע הנוכחי, בכאן ועכשיו. על כך ענה המתרגל שאין לו עניין מיוחד. ואז עשתה שאילה דבר מפתיע למדי: היא אמרה שהיא לא מאמינה לו, ושאלה אותו למה הוא שם, בקורס. הבחור עצר וחשב לרגע, ואז אמר: "כי אני לא רוצה לבזבז את החיים שלי".
המילים האלה פרטו על מיתר עמוק בתוכי.

מה זאת אומרת "לא לבזבז את החיים שלי"?

ואיך נוכל לחיות את החיים כך שלא נרגיש שהם מבוזבזים?

בשנות העשרים לחיי גרתי במנהטן, ובהתאם לגיל ולמקום היה רוב זמני מוקדש לחקירת התנסויות של סקס, סמים ורוקנ'רול. ואז, יום אחד, נתקלתי במילותיו של המשורר האמריקני המפורסם, הנרי דיוויד ת'ורו:

"I went to the woods because I wished to live deliberately"
)הלכתי אל היער כי רציתי לחיות מתוך כוונה תחילה).

המילים האלה טלטלו אותי עד שורש נשמתי: מה זאת אומרת לחיות מתוך כוונה תחילה? משהו בכל תא מתאי גופי זיהה את הרעיון הזה והדהד עמו, על אף שלא היה לי מושג ברור למה הכוונה.

בשבילי, כיום, לא לבזבז את חיי פירושו לחיות מתוך כוונה תחילה. ולחיות מתוך כוונה תחילה פירושו להיות ערה. התשוקה להיות ערה הביאה אותי לתרגול.

אתם על הרפסודה

לעתים קרובות אנחנו שומעים שעלינו לעמוד על המשמר ולהיזהר מן התשוקה להיות משוחררים מפני שמקורה באגו; האגו רוצה לענוד את השחרור כמדליה, לראות בו הישג אישי. בדרך כלל אני לא אוהבת את השימוש במילה "אגו", שלרוב נאמרת בקונוטציה שלילית ומקטינה, כאילו משהו לא בסדר או לא רוחני עם האגו. לטעמי, אגו הוא הופעתה של תחושת העצמי, וככזה, האגו אינו מכשול בדרך לשחרור, במיוחד אם אנחנו לא מזדהים איתו, אם אנחנו רואים דרכו, רואים אותו כפי שהוא: מופיע וחולף מרגע לרגע, והופכים אותו לאובייקט להתבוננות בדומה לארבעת מוקדי תשומת הלב המתוארים בסאטיפטאנה סוטרה.

בואו לא נדאג כל כך בעניין האגו כשאנחנו מרגישים את הכמיהה להיות ערים. טיל שנשלח לירח אינו עסוק בשאלה מי שלח אותו – האמריקנים או הרוסים; הטיל רק חושב: "וואו, אני הולך לראות את הירח!" באופן דומה, כשאנחנו מרגישים כמיהה עמוקה להיות חופשיים, בואו לא נייגע את מוחנו בשאלה מניין באה המשאלה הזאת; הדבר היחיד שחשוב הוא הרצון להיות ערים.

התעוררותה של תשוקה היא בלתי נמנעת, היא טבועה בעצם היותנו בתוך גוף. לפי הבודהא, כשמתרחשת תפיסה – מתרחשים הכרה, מתן שם והמשגה, ומשם קצרה הדרך להתעוררותן של התשוקה והסלידה.

מתשוקות אנו יוצרים היאחזויות. בשונה אולי מן התפיסה הבודהיסטית, אני מאמינה שכל התשוקות נובעות מן התשוקה ה'מקורית' לאחדות, לאיחוד, כשם שכל כאב נובע מן הכאב ה'מקורי', כאב ההיפרדות, שהיא תחושת ה'עצמי', הופעת האגו.

באופן דומה, אני מאמינה שבבסיס כל התשוקות עומדת התשוקה להיות משוחררים, משוחררים מסבל, משוחררים מכאב, אלא שתשוקות אלה מוסטות ומופנות בטעות לאובייקטים חיצוניים שונים, לעושר, כוח, תהילה ותענוגות חושים, נוחות וביטחון. סיפוק התשוקות הללו הוא עקר, אבל לא לגמרי חסר תועלת כי הוא נותן לנו הצצה לחוויית החופש, טעם קצר-מועד אבל מוחשי של השחרור. זהו ניסיונה של התודעה לרפא את ההפרדה, לשוב לאיחוד.

פונג'אג'י, מורה האדוואיטה-ודאנטה (האי-שניות), הידוע בכינויו פאפאג'י, אומר: "מרגע שעולה התשוקה לשחרור, מרגע זה ואילך אתם על הרפסודה. אם אתם משתוקקים לחופש יותר מאשר לכל דבר אחר, תשוקה זו כבר דואגת לכל השאר. מטפלת בכל התשוקות האחרות".

בתור בודהיסטים קטנים וטובים (כולל אותי), לא פעם אנחנו חושבים שהתשוקות שלנו מפריעות, שהן מכשול בדרך לשחרור. אנחנו מפחדים מהתשוקות שלנו ומהכוח שלהן. אנחנו חושבים שעלינו לבחור בין תשוקות לבין שחרור. אבל תשוקות הן בגדר בעיה רק בתודעה שמפצלת את הדברים לדואליות: "זאת תשוקה טובה, זאת רעה; זאת קדושה, זאת לא". הבעיה טמונה במה שהתודעה עושה עם התשוקה מתוך תקווה להימלט מהכוח של התשוקה.

אנחנו לא צריכים להילחם בתשוקות שלנו – קונפליקטים מזינים את האגו/ה'עצמי'. המאבק לחיסולן של התשוקות הוא כשלעצמו ביטויו של העצמי; העצמי משגשג ממאבקים וקונפליקטים. כשאנחנו מתנגדים לתשוקה כלשהי באומרנו: "אני לא רוצה להיות משועבד/ת לה", אנחנו מפעילם כוחניות; מה שאומר שאנחנו עדיין משועבדים לאותה התשוקה. הגורו שלי, היוגי אמריט דסאי נהג לומר: “What you resist – persists”. מה שמתנגדים לו – נמשך.

טעות בידינו כשאנחנו חושבים שמטרת הדרך הרוחנית היא לכבוש ולמגר חמדנות והיאחזויות. אין צורך להיפטר מכל ההיאחזויות והתשוקות, אלא – בעזרת מאמץ נחוש ועקבי – לראות בבהירות אל תוך טבען הריק; להבין שהבעיה לא טמונה בתשוקות אלא בדרך שהתודעה נאחזת בהן ומרגישה כבולה בעטיין. אז אנחנו יכולים להתבונן בתשוקות נושרות בזו אחר זו, וליהנות מהחופש, שגדל עם כל יום. עם כל יום, פחות ופחות תשוקות – לא בכוח, אלא מתוך ההבנה והחוכמה שמוליד התרגול, או מתוך איזה חסד ספונטאני של החיים.

אנחנו שקועים בבוץ של הדואליות וזו לא בעיה!

כשאנחנו זוכרים שגם התשוקות הן חלק מתנועת החיים, אנחנו שמים לב שלא למעוך אותן. הוצבנו בעולם הדואלי כדי להיות שרויים כל כולנו בדואליות, שקועים בבוץ הדואלי עד צוואר, עד שאנחנו מואסים בזה מספיק כדי לחפש מוצא. או אז אנחנו מגלים את ה'לא-דואלי', האי-שניות, ואנחנו נוטים להתלהב ולדחות את הדואלי. בסופו של דבר ייתכן שנגלה שאלה לא שני דברים נפרדים; אין 'דואלי' ו'לא-דואלי' – אנחנו שקועים בבוץ של הדואליות וזו לא בעיה! בשלב הראשון אנחנו חוקרים את הבוץ, בוחנים אותו, מהרהרים בו, קוראים וכותבים עליו, ומנסים להתעלות מעליו. לבסוף אנחנו מבינים: אין מעל מה להתעלות! כן, אנחנו תקועים בבוץ, ועם זאת – אין בוץ, ואין שום דבר תקוע.

תשוקות הן מורות-דרך. הן מורות על הכיוון שאליו אנחנו רוצים ללכת, כמו האצבע שמצביעה אל השמש. נהוג לומר: "אל תסתכלו על האצבע, היא רק מצביעה, תסתכלו על השמש". ייתכן שבתחילה תשוקות מצביעות, ואנחנו צריכים להביט מעבר להן, אל מה שהן מצביעות עליו. אבל גיליתי: כל דבר הוא מורה-דרך. הכול בחיים מצביע אל מה שמעבר. ואז אנחנו עשויים לגלות משהו ממש מוזר: הכול מצביע בחזרה אל עצמו. אין הבדל בין מה שמצביע, לבין מה שמצביעים עליו. הכול הוא החומר שממנו עשוי השחרור.

מה שהתודעה החופשייה יודעת – שיחת דהרמה

מתוך שיחת דהרמה בקורס ויפאסנה אפריל 2007

נולדתי וגדלתי בקיבוץ, ובאותה תקופה לא גרנו עם ההורים אלא בלינה משותפת. ההורים היו באים בערב, משכיבים אותנו לישון, מקריאים לנו סיפור, נושקים נשיקת ליל מנוחה והולכים הביתה (ל"חדר של ההורים"). אנחנו נשארנו לישון בבית הילדים, ועל שלומנו הייתה מופקדת "שומרת הלילה", לרוב בחורה צעירה אחרי או לפני צבא, שזה היה תורה לשמור. בלילות הקיץ היא הייתה יושבת על המרפסת, וכשהיא הייתה שומעת קול בכי היא הייתה מסתובבת בין גני הילדים למצוא מי הבוכה.

בגיל שש או שבע הייתי ילדה שובבה למדי, ואהבתי לעולל תעלולים. חלקתי אז חדר עם חבר טוב, אביתר, ובלילות נהגנו לעשות תעלולים שונים ובלגאנים. היה בגן שלנו מטבח קטן עם חלון הפונה אל המרפסת היכן שישבה שומרת הלילה. לילה אחד, חברי הקטן ואני התגנבנו החוצה ממיטותינו והחלנו לזרוק דרך החלון פרוסות לחם שנשארו מארוחת הערב על השומרת. אחרי כמה פעמים כאלו היא יצאה אלינו בריצה זועמת, ואנחנו רצנו לחדרנו צווחים מצחוק, אבל באופן מאוד מתוחכם (ומאז אני יודעת כיום שילדים בני שש יכולים להיות מאוד מתוחכמים) – רצנו כל אחד לא למיטתו הוא אלא למיטת חברו: אני רצתי למיטה של אביתר והוא רץ למיטה שלי.

שומרת הלילה נכנסה בכעס לחדר שלנו ואמרה לנו להיות בשקט, לסובב את הראש לקיר ולישון! צחקתי כל כך שעשיתי פיפי בפיג'מה. כשזה קרה התביישתי ופחדתי להרטיב את המיטה של אביתר, כך שמרגע זה ואילך כל מה שרציתי היה לחזור למיטה שלי ו'לסגור את הלילה'.

אבל השומרת לא נתנה לנו להתחלף בחזרה במיטות. למה? כי היא לא האמינה לנו שהתחלפנו במיטות, שלא רצנו באופן אינסטינקטיבי למיטות שלנו. היא חשבה שאנחנו עובדים עליה, וציוותה עלינו להישאר במיטות היכן שאנחנו, מה שגרם לי לחשוב כבר בגיל שש שהמבוגרים הם יצורים מוזרים ולא הגיוניים.
אבל מה שהיה מעניין לגבי האירוע ההוא היה העובדה שהשומרת לא יכלה להאמין לַאמת שהייתה מונחת ממש לפניה, האמת שלא נמצאנו במיטות שלנו, ושעשיתי פיפי במיטה של החבר שלי, לא בשלי! האמת הייתה ממש לפניה, ועדיין היא לא יכלה לקבל אותה כי היא לא תאמה את התפיסה שלה לגבי האמת, היא לא תאמה את ההבנה שהייתה לה לגבי מה ילדים בני שש מסוגלים לעשות.

רוב הזמן כולנו בדיוק אותו הדבר. האמת מונחת ממש מתחת לאפינו אבל היא לא תואמת את המושגים שלנו לגבי המציאות, את הרעיונות, הדעות וההעדפות שלנו, לא מתאימה לציפיות ולאידיאולוגיות שלנו. המורה לוויפאסנה כריסטופר טיטמוס מזכיר תכופות את ה"איזמים" שבחיינו – כמעט כל דבר שמסתיים ב-"איזם" הוא מסך, מסווה; האידיאולוגיות שלנו מעוורות אותנו לַאמת, למציאות. בצעירותי הייתי מאוד אידיאליסטית, במידה מסוימת אני עדיין נאבקת עם זה… מה שאנחנו חושבים שנכון או לא נכון מעוור אותנו פעמים רבות למה שיש, למציאות.
אני מעדיפה לומר "מציאות" על פני "אמת" כי האמת היא דבר מורכב וטעון לרבים מאיתנו: "זו האמת שלי, זאת האמת שלך, ואם אתה חושב אחרת נתחיל להתווכח עליה…". אז אני מעדיפה להשתמש במילה "מציאות" כי אפשר להתווכח לגבי האמת אבל לגבי המציאות? זוהי המציאות, זה מה שיש, אף אחד לא יכול להתווכח לגבי המציאות, נכון?

לא נכון. אנחנו מתווכחים עם המציאות כל הזמן.

מה פירוש "להתווכח עם המציאות"?

כאשר יורד גשם ואנחנו אומרים: "לא צריך לרדת גשם, זה הורס לי את התוכניות לסופשבוע" – אנחנו מתווכחים עם המציאות; כאשר לא יורד גשם ואנחנו אומרים: " הארץ הזאת צריכה מים – צריך לרדת גשם!" אנחנו מתווכחים עם המציאות. כאשר תוקפת אותנו מחלה, ואנחנו מתקוממים: "למה אני?", כאשר מישהו שאהב אותנו לא אוהב אותנו יותר ואנחנו מנסים להחזיר את הגלגל אחורה; אם פיטרו אותנו מהעבודה ואנחנו מרגישים: "זה לא צודק!", כאשר אנחנו חווים משבר ואנחנו מתרעמים: "זה לא אמור לקרות לי!" – אנחנו בוויכוח עם המציאות. כאשר אנחנו חווים אובדן, צער, כאב, ואנחנו מרגישים ש"זה לא צריך להיות ככה!" אבל זו המציאות.

גם כשאנחנו מתרגלים מדיטציה, נדמה שיש משהו אחד משותף לרובנו: לא משנה מה החוויה שלנו, בין אם זאת עייפות גדולה, חוסר מנוחה, שעמום, חוסר ריכוז או נוכחות של רגש חזק – אנחנו חושבים שזה לא צריך להיות. לא משנה מה קורה ומה אנחנו חווים – נראה שאנחנו מעדיפים את החוויה של השכן שלנו! אבל אז אנחנו שומעים מהשכן/נה שלנו שגם הם לא שבעי רצון מהחוויה שלהם: "כל כך הרבה מחשבות – לא אמורות להיות לי כל המחשבות האלה!", או: " לא אמור לעלות בי הרגש הזה – כולם סביבי יושבים כמו הבודהה ברוגע ושלווה, רק לי יש את הרגשות האלה!"

כשעולה כעס אנחנו חושבים: "התיישבתי למדוט כדי לחוש רוגע ושלווה, לא בשביל להרגיש כעס!" כשעולה עצב אנחנו מנסים לדחוק פנימה את הדמעות, כשעולה עייפות אנחנו כועסים על עצמנו שאנחנו לא מספיק נחושים ולא מצליחים להתרכז.

כל פעם שאנחנו חושבים: "זה לא אמור להיות ככה" – אנחנו מתווכחים עם המציאות.

הבודהה אמר: 'הדברים הם לא כפי שהם נראים. הם גם לא אחרת מכך'. איפה זה משאיר אותנו? איך אנחנו יכולים לדעת את המציאות, להתיידד עם מה שיש?

כדי להתחיל לחקור ולהתבונן לתוך טבעה של המציאות, להתחיל לבוא במגע ולבנות יחסים עם המציאות, אנחנו צריכים בתור התחלה להפסיק להתווכח איתה.

לפני כמה שנים חייתי עם הגורו שלי, יוגי אמריט דסאי, בארצות הברית, בקהילה רוחנית שמנתה כ-300 דבקים/חסידים, שבה תרגלנו סאדהנה (יוגה ומדיטציה), סֵווה (שירות לא אנוכי), בראהמהצ'אריה (פרישות מינית) ובהאקטי (התמסרות רוחנית).

הנה כמה מהדברים שאמר אז הגורו לגבי המציאות:
• החיים הם הסתגלות תמידית לְמה שיש. למציאות אין שום מחויבות לציית להנחיות מכם.
• אלוהים זאת חוויה ישירה של המציאות.
• חיוביוּת זה עיוות של המציאות בדיוק כמו שליליוּת.
• כל חוויות העונג והכאב אינן בהתאמה עם המציאות, אלא עמדות שאנחנו מאמצים.
• האמת היא היעדרם של חלומות, של ציפיות ושל בעד ונגד.
• במודעות ללא-בחירה אנחנו בסינכרוניות מוחלטת עם המציאות. וזוהי מדיטציה.

המציאות, כפי שאומר יוגי אמריט דסאי, אינה מקבלת מאיתנו הנחיות איך להיות, היא לא הולכת בעקבות ההעדפות שלנו או מה שאנחנו אוהבים ולא אוהבים, רוצים שיהיה או לא רוצים שיהיה. המציאות היא לא רעה ולא טובה, היא נטולת תכונות אינהרנטיות, משוללת כל אטריביוט טבעי כביכול – היא פשוט מה שהיא. לנו יש הבחירה למצֵב את עצמנו מולה.

זה נשמע קל, אבל זה הולך כנגד כל ההרגלים שלנו, הנטיות שלנו, הדפוסים המחשבתיים שלנו. באחד מהדיאלוגים של ארג'ונה וקרישנה, בספר הבהגוודגיטה (מיצירות המופת של הספרות ההודית), הלוחם ארג'ונה מבקש מקרישנה, המהות האלוהית וידידו הטוב,להראות לו את דמותו האמיתית. קרישנה מסרב, באומרו שארג'ונה לא יוכל לשאת את המראה אבל ארג'ונה מפציר בו וקרישנה נעתר. קרישנה פותח את פיו וארג'ונה מביט פנימה לתוך לועו של קרישנה ורואה בפנים את כל היקום, והמראה כל כך מלא הוד וייראַה, שארג'ונה נמלא חיל ופחד והוא זועק: "די! די!" ומתחנן שקרישנה יחזור למצבו הרגיל.
המציאות יכולה להיות מאוד מבהילה לפעמים, ואז אנחנו אומרים: "די, די, אני רוצה בחזרה את החלומות שלי! אני רוצה בחזרה את המושגים והרעיונות שלי לגבי המציאות, אני מרגיש/ה כל כך הרבה יותר נוח שם".

אם כן, מה יודעת התודעה המשוחררת, החופשייה?
התודעה המשוחררת יודעת: אין דבר שראוי להיאחז בו כ'אני' או כ'שלי'.

כאשר אנחנו אומרים "אני", "עצמי" – למה בדיוק אנחנו מתכוונים? מהו העצמי הזה? מיהו האני הזה? קורה לכולנו לפעמים שאנחנו לא נרדמים בלילה, ואנחנו שוכבים במיטה ערים ומהרהרים: "מהם בעצם החיים? מי או מה אני?" אולי אנחנו במיטה של מיליון דולר ואולי אנחנו בחושה בסיני, אולי אנחנו בנאדם/אישה ששווה מיליון דולר ואולי אנחנו תפרנים מרודים, לא משנה איזו עמדה יש לנו בחיים, איזה תפקיד, השאלה נשארת אותה השאלה: מהם בעצם החיים? מהו הדבר הזה שאני קורא/ת לו "אני"?

להכיר את המציאות זה להכיר את עצמנו ולהכיר את עצמנו זה להכיר את המציאות. במדיטציה אנחנו מתחילים ללמוד ולתרגל להכיר את עצמנו. כדי להכיר את עצמנו אנחנו נדרשים לחקירה: מה זה להיות אני? מה אני יודעת עלי חוץ מהשם שלי, ההיסטוריה שלי ואוסף התכונות והנטיות שאני קוראת להן "שלי"?

בספרו "ספר החיים והמתים הטיבטי" אומר סוגיאל רינפוצ'ה: "…זהותנו תלויה לחלוטין באוסף אינסופי של קביים: שמנו, הביוגרפיה שלנו, השותפים, המשפחה, הבית, המשרה, הידידים, כרטיסי האשראי שלנו… על תמיכות שבריריות וארעיות אלה אנו נשענים למען ביטחוננו. ואז אם יילקחו מאיתנו, האם נדע מי אנו באמת?"

הזהות הראשונה שאנחנו מקבלים עם כניסתנו לעולם, היא הזהות של השתייכות מינית. התווית זכר/נקבה היא תווית מאוד בסיסית וראשונית עבורנו, אבל בהמשך החיים אנחנו אוספים זהויות ותוויות נוספות.

בשבוע שעבר נפלה לידי זכות גדולה להיות נוכחת בכנס של נשים לסביות פלסטיניות, ונשים אמיצות אלו החליטו לא רק לצאת מהארון אלא גם לצאת כנגד חברה מאוד שמרנית וקיצונית, להשמיע את קולן ולשתף בחוויות שלהן, כשהן למעשה מסכנות בכך את חייהן. רק בכנס הזה בלבד היה מספר לא מבוטל של זהויות: נשים, פלסטיניות, פמיניסטיות, לסביות, וכמה מהן גם מה שמכנים: עם מוגבלויות פיזיות.

לעיתים חשוב להיאחז ולתבוע את הזהות שלנו; קבוצות מופלות או מדוכאות בחברה נוטות להיאחז בזהות הייחודית שלהם ביתר שאת.
אבל האם לא כולנו עושים את זה בעצם?

במשך השנים אנחנו אוגרים וצוברים תוויות שונות. כאן למשל, נוכחים בעלי מקצוע שונים: אופה, ארכיטקטית, מורים ומורות, מתכנתי מחשבים, עובדת סוציאלית, א/נשי עסקים וכולי. אבל איפה הם ברגע זה? איפה האופה ברגע זה? איפה המורה ליוגה ברגע זה? איפה נהג האוטובוס או במאי הקולנוע או ההילרית ברגע זה? במחשבות? בזיכרונות?

כולנו בן או בת של מישהי (היינו צריכים להגיע לעולם דרך מישהי) – אבל איפה הבת או הבן ברגע זה? חלקנו הורים – איפה האימא ברגע זה? איפה האבא ברגע זה?
יש לנו גם זהויות יותר מעודנות: אני בנאדם שתמיד קר לו, אני אדם כעסן, אני נשמה חופשייה, אני רגישה, וכולי. איפה כל התוויות האלה עכשיו? איפה ההיסטוריה שלי ברגע זה?
ברגע זה אני יושבת כאן כמורה לדהרמה, אבל רק לפני עשרים דקות עשיתי עם כולכם מדיטציה בהליכה: הורדתי את הגרביים וצעדתי על הדשא ברגליים יחפות, וכמו כולכם: "צעד, צעד, מחשבה, מחשבה… איפה אני? אה, כן, צעד, צעד…". איפה הייתה אז המורה לדהרמה?

וברגע זה, הבה נתבונן מה בדיוק קורה ברגע זה: באולם גדול יושבים כמאה איש ואישה, חלקם יושבים על הרצפה, חלקם על כיסאות, אישה אחת יושבת על מיטה מוגבהת (אני), רובם דוממים, אישה אחת מוציאה צלילים: אַה, אֶה, אִי, או, אּו – צלילים אלה נקלטים על ידי חיישני השמיעה – האוזניים – ומתהווים לכדי מילים בעלות משמעות. כך שבעצם כל מה שמתרחש כרגע זה דיבור ושמיעה. איפה המורה לדרהמה ברגע זה ואיפה הסטודנטים ברגע זה? מה נמצא שם ברווחים שבין המחשבות? מה קיים מאחורי הזיכרונות?
אם אני לא כל הדברים שאני חושבת שאני, עם מה זה משאיר אותי? מה או מי אני? אם אני לא כל התוויות וכל הזהויות שעד לפני רגע חשבתי שיוצרות אותי, מהוות אותי, ומבחינות ביני לבין אחרים, אז מי אני בלעדיהן?

בואו נהיה רגע עם השאלה הזאת, מבלי לנסות לענות עליה מיד. ואם קופצת לראש תשובה ישנה, ידועה ומוכרת – אפשר לשחרר אותה לרגע, במיוחד אם זו תשובה "בודהיסטית" כמו: אני תהליך של מצרפים וסמקארות שמופיעים וחולפים בהתאם לתנאים ונסיבות. לרגע אחד הבה נשחרר כל רעיון ידוע-מראש ומרגיע של מי אנחנו. כי מה שאנחנו חושבים שאנחנו – אנחנו לא, ומי שאנחנו חושבים שאנחנו – אנחנו לא.
ואם התודעה מנסה עכשיו בתזזיתיות להבין או למצוא תשובה לשאלה, אפשר אולי להפנות את תשומת הלב, את המודעות, מהתודעה – אל הלב, ורק להיות עם השאלה: מה או מי אני? וכשאני אומרת 'להיות עם השאלה' אני לא מתכוונת לחשוב עליה, אני מתכוונת להיות פתוחים אליה, לנשום לתוכה, להתרגע לתוכה.
בואו נעצום עיניים, וניתן לשאלה הזאת לנוח בתוך הלב, מבלי לנסות לענות עליה, רק להיות איתה מאוד בעדינות.

"מקום לחיות בו" – מכיתה י"ב

מאמר שמצאתי בעלון הכיתה, עם סיום בית הספר:

קיבוץ כברי, תשל"ז (1977?).

עמוס עוז: "…יש לי התחושה והאמונה שקיבוץ זה המקום הפחות רע לחיות בו, והפחות רע מכל המקומות שאני מכיר אותם – והייתי בכל מיני מקומות… אני לא אומר שה מקום אידיאלי, אבל זה המקום הפחות רע שאני מכיר…".

לא ברור לי כיצד הגיע עמוס עוז להגדרה זו של המקום בו הוא חי, וכיצד הוא עדיין יכול להמשיך לחיות בו. אני מכל מקום אינני יכולה לקבל פשרה זו.
האם כל שאיפותינו בחיים ומהחיים מצטמצמות בהשגת הרע במיעוטו? האם ההשלמה עם המצב הנתון, שלא הוגדר כ"טוב ביותר", לא גודרת בהכרח את החיפושים אחר מצב טוב יותר, מקום טוב יותר?
כשם שלוקחים את החיים כאפשרות אחת ויחידה, שלמה, שאין לה כל אלטרנטיבה שפויה, ממשית, מוחשית, כך גם המקום בו אתה חי, עובד ויוצר צריך להיות המקום האחד והיחידי בשבילך. מבחינת האמת המוחלטת שלך, לא כ"פחות רע", אלא כטוב ביותר עלי אדמות. אי אפשר לחיות בהרגשה תמידית ש"אולי אולי יש בכל זאת מקום אחר יותר טוב". כשבשעות משבר תמיד יצוץ הדשא הירוק של השכן.

אני לא מוכנה להתפשר. וגם אם זו נאיביות של נעורים, תמיד אחפש לי את האפשרות הטובה ביותר, המספקת ביותר, לחיות את חיי, ככל שנתון בידי להכריע.

מדיטציה, התאהבות, והתירגול הקשה ביותר

בעשרים השנים האחרונות עברתי תקופות חיים שונות שנעו מקצה האחד של המטוטלת אל השני: משנות הוללות בניו יורק, אל מסע רוחני רב עוצמה בן חודשים רבים בפרו ואקוודור, דרך שבע שנים של לימוד וחיים של פרישות מינית באשראם הינדואיסטי ליוגה ומדיטציה במסצ'וסטס, חזור ל"עולם האמיתי" בתל אביב של עבודה וזוגיות, דרך מפגש עוצמתי עם הבודהיזם, ושוב הלוך להודו, תירגול ולימוד עם מורים שונים וחזור לישראל. הרבה שאלות צצו, הרבה תשובות עלו ונשרו, אבל מכנה משותף היה ונשאר בכל הגלגולים השונים האלה: האהבה שלי למדיטציה כחוויה וככלי מרכזי לחיים של ערות.
במאמר זה אנסה לספר בשבחה, ולתאר חלק מהסיבות לאהבה הזאת.

מדיטציה – לראות את הדברים כמות שהם
לפני כמה ימים שמעתי ברדיו שיר ששר אריק איינשטין, המילים היו משהו כזה: "אל תסתכלו בעיניים קודרות או שמחות, תסתכלו בעיניים פקוחות". השיר הזה עורר אצלי מחשבות ותהיות: האם יש לנו את היכולת הבסיסית להתבונן בעולם ב"עיניים פקוחות"? האם מי שמביט מתוך עינינו הן לא התפיסות, מערכת האמונות, ההתניות שלנו? מייחסים לבודהה את המילים הבאות: "הדברים אינם כפי שהם נראים; כל מה שאתם תופסים בתודעתכם – העובדות הן אחרות".

מורי דהרמה מסבירים שהעולם שסביבנו נתון כל רגע ורגע לפרשנות שלנו, להערכות שלנו(evaluations) . אנחנו קולטים את התופעות שמסביבנו על ידי חמשת החושים שלנו, שללא הרף מעבירים אלינו זרם בלתי פוסק של אינפורמציה. האינפורמציה שנקלטת מעובדת ומקוטלגת מיד על פי קריטריון יחידי: האם היא גורמת לנו עונג או כאב. לכך אנחנו מגיבים בהתאם: לתחושות עונג אנחנו מגיבים בהשתוקקות, בניסיון לשמר ולהאריך אותן, ולכאב אנחנו מגיבים בדחייה, בניסיון להימנע ממנו ולהרחיק אותו. התגובתיות הבלתי פוסקת הזאת לא מאפשרת לנו לראות את הדברים כמו שהם: לראות שכאב ועונג לא נמצאים אינהרנטית באובייקט. במדיטציה אנחנו נעשים ערים למתרחש בתוכנו, חוסר התנועה הזמני שכפינו על עצמנו מאפשר לנו להתבונן בתגובתיות שעולה בתודעה שלנו – אבל בלי לפעול על פיה. ההתבוננות חושפת את טבעה של התגובתיות, ומפתחת בנו את היכולת להפריד בין טבעם האמיתי, המהותי, של הדברים כמות שהם, לבין התגובתיות שלנו כלפיהם. כך אנחנו יוצרים מרווח, ולו גם הקטן ביותר בתחילה, בין האובייקט לבין התגובה הראשונית, הרפלקסית, שהוא מעורר בנו. על ידי תירגול מדיטציה, על ידי התבוננות, חקירה ואי-פעולה אנחנו נהיים מודעים לדברים כמות שהם, ולאיך הדברים פועלים – בתוכנו ובעולם התופעות שמסביבנו.

התירגול הקשה ביותר – מודעות עצמית ללא ביקורת
אני מאמינה שאחד הדחפים הכי בסיסיים של כולנו זה הדחף להתפתחות, להעלאת המודעות, להרחבת התודעה. אבל לעיתים קרובות מדי הדחף הזה מלווה בנטייה שכל כך מושרשת בנו עד שהיא נדמית לפעמים כטבע שני – לבקר ולשפוט את עצמנו בעקבות תובנה חדשה, גילוי חדש או ראייה חדשה על עצמנו. השיח הפנימי שלנו נוטה להיות ביקורתי ושיפוטי, הפנמה של השיח התרבותי שרווח בחברה שגדלנו בה. רובנו מורגלים לראות חלקים מסוימים בתוכנו כשליליים, מבישים, אפילו בזויים. אנחנו מעבירים זמן ניכר מהחיים שלנו בניסיונות להסתיר ולהתכחש לחלקים האלה, וכשלהפתעתנו הם עולים בזמן המדיטציה – אנחנו מגיבים לעיתים בחלחלה, בבהלה או בכאב עמוק נוכח המפגש הלא-צפוי והלא-רצוי הזה. המורה שלי מהאשראם, יוגי אמריט דסאי (גורודב) אמר שהתירגול הקשה ביותר הוא מודעות עצמית ללא ביקורת.
אני זוכרת שבאחת השנים שחייתי באשראם התאהבתי – דבר שנראה לי אז עומד בסתירה למטרת החיים שלי שם, שנועדו להיות מוקדשים לפרישות מינית, לעבודה על עצמי, להתמרת האנרגיה המינית לאנרגיה רוחנית, ולתיעול הרגשות "הנמוכים" לרגשות "גבוהים" של אהבה לא-אנוכית וללא-תנאים לאלוהים ולבריאה כולה. אז לא רק שלא נהניתי מתחושות האהבה שמילאו אותי, אלא גם ירדתי על עצמי בחומרה וניסיתי להיפטר מהן.

אחד הדברים שקורים בתהליך של תירגול מדיטציה הוא הגדלת המיכל הפנימי, הרחבת היכולת "להיות עם" כל אותם דברים שצפים ועולים בתוכנו ומחוצה לנו, היכולת להתבונן בהם בעיניים נדיבות וחומלות במקום בעיניים שיפוטיות, להתיידד עם כל מיני צדדים שנדמים לנו כלא-ראויים, לא-רוחניים, לראות בכל ביטוי בתוכנו – ביטוי של "מה שיש", של השלם, ומתוך כך ראוי לאהבה. פמה צ'ודרון, מורה מערבית נודעת ונזירה במסורת הטיבטית, כותבת: … "הנזק הבסיסי ביותר שנוכל לגרום לעצמנו הוא להישאר בורים משום שחסר לנו האומץ והכבוד להסתכל על עצמנו ביושר ובעדינות. היסוד לאי-גרימת נזק הוא קשב, שימת לב, תחושה של ראייה צלולה עם כבוד וחמלה למהות הדבר שאנחנו רואים, יהיה אשר יהיה".

הפרדוקס שבמדיטציה
כשחייתי באשראם הגיע יום אחד אורח מכובד, רישי (חכם) הודי מזוקן בכותונת כתומה ועם עיניים זורחות שאמר שאנחנו שבויים בקארמה בנדאנה: בשבי של עשייה. לדבריו אין אפשרות להשתחרר משבי של עשייה על ידי עשייה נוספת, לכן "אין מה לעשות". הוא טען שהדבר הכי בעייתי אצל מבוגרים הוא שהם לא משחקים, ולכן הוציא אותנו לימי כיף והשתוללות בטבע, שהיו הדבר הכי משחרר בעולם אחרי שנים של עצירות נפשית מרוב "עשיית הדבר הנכון" בכל רגע ורגע, מרוב נוקשות ורצינות "רוחנית", ואפשר לנו לא "לעשות" כלום, רק ליהנות.

העשייה, האקטיביות, מאוד מושרשת בנו, במיוחד בחברה המערבית. יש ביטוי באנגלית שאומר שהפכנו ל- Human doings, not human beings. מצב שלbeing בלבד הוא זר לנו, אפילו מפחיד. המחשב הפנימי שלנו כל כך מתוכנת על עשייה, שאין לו כמעט אפשרות לתפוס מצב של אי-עשייה, מצב של מנוחה מוחלטת אבל אקטיבית, של מודעות ספונטנית, עמוקה, בהירה וחובקת כל.
בעקבות הגישה הזאת, עולה השאלה: אם אנחנו אמורים לא לעשות דבר, אז מה זה "לעשות מדיטציה"? ואיך עושים את זה? ואם אנחנו אמורים לא לעשות דבר, למה לטרוח ולבוא לקורס מדיטציה, למה לא לארוז אבטיח וללכת לים?

התשובות לשאלות האלה, ולשאלות חשובות נוספות, נמצאות בפנים, בחוויה שלנו, בהבנה שלנו. עזרה יכולה כמובן לבוא מבחוץ, כלימוד והכוונה, אבל ישנה חשיבות רבה לפיתוח היכולת להיות עם השאלות, להשאיר אותן פתוחות, חיות, פועמות, וכך יש לתשובות משנה תוקף ועוצמה כשהן עולות מעצמן, מבפנים, בזמן ישיבה ממושכת בקורס למדיטציה.

אחד הפרדוקסים במדיטציה הוא שחוויה של מצב מדיטטיבי היא חוויה של אי-עשייה. אבל בשונה מכל עשייה אחרת, תירגול מדיטציה הוא גשר שיכול לשאת אותנו על האי-עשייה. אל אי-עשייה אי אפשר להגיע על ידי מאמץ. עוד ועוד עשייה, יותר ויותר מאמץ, לא יקרבו אותנו אליה. כמו אוגר שרץ על הקרוסלה שלו – אם הוא יגביר את מהירות הריצה שלו הוא לא יגיע לשומקום יותר מהר, ובוודאי שלא אל מנוחה ורוגע. מצב של אי-עשייה הוא מצב שקורה מאליו, כל השתדלות רק מרחיקה אותו. לכן ההמלצה היא להניח לציפיות, לשאיפות ולכמיהות ש"יקרה משהו" בזמן המדיטציה. עלינו ליצור את התנאים, להביא את עצמנו, להיות בנוכחות מלאה – ואז להרפות מכל השאר; להרפות מהטכניקה, להרפות מהציפיות, להרפות מהמאמץ, להרפות מעשיית מדיטציה. שוב, פרדוקס: להרפות זו פעולה. לכן, תיאור מדויק יותר ידבר על התכוונות, על הרפיה שמתרחשת מאליה, על נשירה ספונטנית נטולת מאמץ. יש המכנים אותה "חסד" (grace), יש הממשילים את התהליך לציפור בעלת שתי כנפיים: כנף אחת של מאמץ, של תירגול, של עשייה, וכנף אחרת של הרפיה, של אי-עשייה, של התמסרות.

למה קורס מדיטציה לנשים בלבד?
מורים רבים מדברים על כך שהעולם הוא בעצם התיאור שלנו, הפרשנות שלנו והסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו – כאינדיווידואלים וכחברה. אחד הדברים שקורים במדיטציה הוא שמתחילה לצמוח מבפנים בהירות לגבי מה אותנטי שלי, ומה הפנמתי מגורמים חיצוניים: ההורים שלי, המורים שלי, החברה, החברים, דברים שקראתי וכדומה. מתפתחת ראייה צלולה של ההשפעות החיצוניות על מערכת האמונות שלי, על התפיסות והדעות שלי, על הזהויות השונות שלי, ומתנהלת חקירה פנימית: מה שלי אותנטי ומה אימצתי כשלי באופן לא מודע, לפעמים באופן עיוור ולא ביקורתי. האם הדעות שלי, המחשבות שלי, העמדות שלי – הן באמת שלי? ומיהי זו שחושבת? האם יש מישהי שחושבת או שהמחשבות קורות מאליהן?

התהליך הזה הוא אוניברסלי ואינדיווידואלי כאחד. גברים כנשים מתבוננים פנימה, חוקרים ולומדים להטיל ספק באמיתות, בקונבנציות ובאמונות שנלקחו כמובנות מאליהן, כ"אמת לאמיתה", כאקסיומות. עבור נשים יש בתהליך הזה רובד נוסף, של השתחררות מראייה ופרשנות היסטורית/תרבותית שהיא לרוב גברית, ומתן לגיטימציה לראייה ולפרשנות אישית, של חיזוק איכויות נשיות ועוצמה נשית. בין אם באשראם שבו הייתה הפרדה מוחלטת בין נשים לגברים, בין אם בשיחות בתי קפה תל אביביות ובין אם בקבוצת מדיטציה לנשים – החוויה שלי היא שכשנשים נמצאות רק בחברת נשים ולא בחברה מעורבת, מתאפשרת אינטימיות, נוצר שיח אחר, אנחנו מרשות לעצמנו להשיל את המסכות, לחשוף ולהיחשף. יש עוצמה במפגש של נשים, בין אם הוא מתנהל בשתיקה או בשיחה. לכן הקורס למדיטציה ויוגה שאני מנחה עם אודליה וינברג בשבוע הבא הוא לנשים בלבד. יש כיום שפע עצום של אירועים, סדנאות ומעגלים לנשים, אבל שילוב של תירגול של שתיקה והתבוננות פנימית שקטה לנשים בלבד – למיטב ידיעתי לא קיים, ובזה הייחוד של הקורס שלנו.

לקחת פסק זמן מהחיים
פעמים רבות נתקלתי בשאלה מהו בעצם תהליך רוחני, ובמה הוא שונה מתהליכים אחרים להעלאת מודעות. מניסיוני האישי נראה לי שאחד המרכיבים המהותיים של התהליך הרוחני זה שהוא תהליך שמביא לפירוק, לא לבנייה. אנחנו משילים התניות, מערכות אמונה, דעות, השקפות ותפיסות עולם. בשונה למשל מהתהליך הפסיכולוגי, התהליך הרוחני מביא לפירוק זהויות, לפירוק מה שאנחנו יודעים על עצמנו, מי שאנחנו חושבים שאנחנו, והוא מאתגר אותנו לחיות עם הריק הזה, עם הלא ידוע הזה, מבלי להיאחז ולבנות זהויות חדשות ומבנים אישיותיים חדשים. המטרה של התהליך הרוחני היא לא לבנות אישיות בריאה יותר, מוצקה יותר, קוהרנטית יותר, אלא לעזור לנו לרופף את ההיאחזות שלנו באישיות הזאת, באגו. גורודב נהג לומר: "המורה שלי אמר פעם צריך אגו בריא כדי שיהיה אפשר להשיל אותו, אבל בסופו של דבר – "הכל יצטרך לנשור, אפילו הזהות הרוחנית"".

באחת משיחות הדהרמה שלה, מורת הוויפסנה שאילה קתרין מספרת שיש סוטרה נפלאה שבה הבודהה מדבר על התרת המעורבות שלנו עם ההשקפות שלנו, אבל מבלי לאמץ השקפה חדשה. אין זו שאלה של אימוץ השקפה טובה יותר או תשובה נכונה – אלא שהייה נינוחה בתוך הריק, מבלי להיאחז בהשקפה הבאה.
בקורסי מדיטציה אנחנו מתנתקים במכוון מכל הסחות הדעת המוכרות לנו – טלוויזיה, עיתונים, משפחה, חברים וכולי – ומפנים את "המשושים" שלנו, את האנטנות הקליטה שבאופן רגיל מכווננות החוצה – כלפי פנימה. אנחנו פוגשים, אולי לראשונה, את עצמנו נטו, ללא הסחות, ללא הנחות, ללא תירוצים.

ואז מתאפשר המפגש הזה, עם משהו עמוק בפנים שהוא למעשה הדבר הכי קרוב, הכי אותנטי, מפגש עם קול שהוא מאוד רפה אבל תמיד נוכח, ושבדרך כלל אין סביבנו או בתוכנו מספיק שקט כדי לשמוע אותו.

אבל הקורס עצמו הוא לא העיקר; מה שחשוב לי זה שאת הדברים שייווצרו ויתפתחו בקורס כמו השקט הפנימי, הרחבת המיכל האישי ופיתוח היכולת להיות עם כל מה שעולה – יוכלו המשתתפות לקחת הביתה, אל החיים האישיים, אל המשפחה, העבודה, החברים. שהחוויה עצמה של הישיבה בקורס והתובנות שעלו בו ילוו ויהדהדו בליבן ובחייהן של המשתתפות עוד זמן ארוך אחרי שהן ישכחו שהן ישבו בו.

סנדיה רקפת בר-קמה ואודליה וינברג ינחו בספטמבר סדנת מדיטציה ויוגה לנשים (6-10 לספטמבר, 2005, בקיבוץ תובל).

אימון מיינדפולנס בחיי היומיום: מה זה, איך עושים זאת ולמה זה טוב?

 קורס שבועי עם סנדיה בר-קמה 

במרכז מי-יוגה בכפר סבא

9 מפגשים, בימי חמישי בשעות 10:30-13:00
החל מה-11.5 עד ה-20.7

כולם מדברים על מיינדפולנס – אבל מה זה ואיך עושים את זה?

בקורס ניחשף למיינדפולנס בצורה חווייתית ע"י תרגולים ויישומים בחיי היומיום,
נילמד איך מתרגלים ולמה, ונקיים שיח פתוח לשאלות וללמידה.

הרבה אנשים מחפשים להביא שינוי, מודעות ונינוחות לחייהם אך אינם יודעים כיצד לעשות זאת;
בואו ללמוד איך:

  • לעבור שינוי משמעותי מבלי להצטרך לעבור ניתוח לכריתת אונה,
  • להפסיק עם הביקורת העצמית ההרסנית ולהפוך להיות החבר/ה הכי טוב/ה שלך,
  • לרדת מטייס אוטומטי שהופך את החיים לשגרתיים וחסרי סיפוק ומשמעות,
  • להפסיק לכעוס ללא שליטה ולהתחיל לתקשר בצורה אפקטיבית שתייצר קירבה במקום ריחוק,
  • ללמוד להתמודד יותר טוב עם חרדה, דיכאון, לחץ וסטרס.

בין נושאי הקורס:
· מיינדפולנס ומדיטציה
· מיינדפולנס במפגש עם הגוף, התחושות והכאבים
· מיינדפולנס בתקשורת – עם האחרים ועם עצמנו
· מיינדפולנס בזוגיות – כשבן/בת הזוג מתסכלים אותנו
· מיינדפולנס עם הילדים – כשהם מוציאים אותנו מדעתנו
· מיינדפולנס בעבודה – מול בוס או קולגות תובעניים ותחרותיים
· מיינדפולנס עם החשבון בנק, עם הבריאות, עם המשכנתא, עם המכונית, עם המחשב, עם הלחץ והדאגות והסטרס של החיים.
· מהם העקרונות המרכזיים של התפיסה הבודהיסטית.

הקורס מתאים לא/נשים עם ניסיון ובלי ניסיון.
מספר המקומות מוגבל.

להרשמה נא להתקשר למרכז ללימודי גוף נפש: 03-5495149

או לחצו כאן.

לקריאת "היוגה של הרוח" מאת סנדיה נא ללחוץ כאן

על המנחה:

סנדיה בר-קמה מורה לדהרמה, ללימוד ותרגול בודהיזם, מיינדפולנס ומדיטציית ויפאסנה, מתרגלת ומלמדת מזה 25 שנים. מורה בעמותת 'תובנה', ב'מרכז ללימודי גוף-נפש' ובמסגרות נוספות, בארץ ובעולם. חייתה 7 שנים חיי פרישות ותרגול באשרם ליוגה ומדיטציה. משתמשת בכלים מהמסורת והתרגול הבודהיסטי ומהמסורת של האי-שניות (נון-דואל). מאמינה שבכולנו טמונה היכולת לאהוב, לחמול, להיות נדיבים ולהתעורר.

 

The Path To The Pathless Land

The Path To The Pathless Land

Dharma talk from 'Tovana' non-dual course – 2013

 

arunachala5

The name of the talk relates of course to the well-known line of the renowned Indian teacher Jiddu Krishnamurti “The truth is a pathless land.”

Yet if truth is a pathless land, then is the meditation practice an attempt to create a path to that which has no path?

And if there are no paths that lead towards truth – what are we doing here? And why did the Buddha teach a way, a path?

These are the questions I will be addressing in this talk.

Many years ago I participated in a retreat led by the Dharma teacher Shaila Catherine, where from the very first day until the very last session, the meditation instructions remained the same. In fact, there was only one instruction, and it was as follows: Just relax.

We were mostly long-time practitioners in that retreat, with much experience in vipassana meditation, and to our surprise we discovered it was not that easy to “just relax.”

What that retreat did, or attempted to do, was to break the so very solid construct we have in our minds of what meditation is, and who or what I am as a meditation practitioner.

One of the roles of spiritual practice, and is perhaps how it differs from the psychological approach, is the intention to not strengthen the construct of the personality/self but rather to deconstruct it, dissolve it, enable us to see through it, to see it as it really is: not solid, not constant, a mental construct of our own creation.

During our lives as practitioners, we may have already relinquished many attachments and identifications with labels, identities and roles, but we may sometimes suddenly discover that – oops, without noticing, we have created yet another construct: the identity of a spiritual practitioner. A place that feel nice to inhabit. I dare say: a slightly arrogant place. An identity as a 'mediation practitioner' and even worse – an identity as a 'meditation teacher'!

Thus, the encounter with that seemingly simple instruction to simply let go had a deep impact on the participants in the retreat, and naturally evoked the question that arises here as well: What then does meditation entail? What does it mean to meditate?

Before I encountered the Buddhist non-dual approach, I was quite familiar with it in the Advaita Vedanta tradition (the non-dual approach posits no separation between the experiencing subject and the object being experienced, between self and not-self), in the years I lived in an ashram and had a guru and practiced yoga and Indian meditation. To this day one can find living masters in India in the Advaita tradition, or the current Neo-Advaita tradition, who will tell you you are already enlightened, that you need not do anything for there is nothing to do and nowhere to go: everything is already here, and your effort will not bring you one iota closer to what is already present, you simply need to realize it. Many have followed and continue to follow such messages.

It is an enticing message indeed. It particularly answers our obsessive habit to constantly exert great effort, and here we are finally being told we can rest, we need not exert ourselves; we are finally being given permission to do nothing.

Many were sent home by these Indian masters with the declaration that they are already enlightened. Yet after some time back in the West, many returned to their teachers in India, heartbroken, saying, Something is not working. We came home and our suffering is too intense. We did not receive any tools or practice in order to maintain the insights and experiences we had in the East.

Here in this course we are intent on demonstrating that not only that non-dual teachings exist in Buddhism, but in Theravada Buddhism: non-dual is completely Theravadic, and I have a few suttas to prove it…

The book The Island (By Ajahn Pasanno & Ajahn Amaro), is unique in the Theravadic landscape. It attempts to put in words that which is hard to articulate. In the introduction, Ajahn Sumedho writes:

A difficulty with the word 'Nibbana' is that its meaning is beyond the power of words to describe. It is, essentially, undefinable. Another difficulty is that many Buddhists see Nibbana as something unobtainable – as so high and so remote that we’re not worthy enough to try for it. Or we see Nibbana as a goal, as an unknown, undefined something that we should somehow try to attain. So Nibbana is looked at as something that, if you work hard, keep the sila, meditate diligently, become a monastic, devote your life to practice, then your reward might be that eventually you attain Nibbana – even though we’re not sure what it is.

Christopher Titmuss, a non-dual dharma teacher, said that he went through the entire Theravadic text (called The Pali Canon) and counted 108 words for awakening, enlightenment, Nibbana/Nirvana (some of you may know this is a sacred number in the Indian tradition): liberation, emptiness, truth, the eternal, the absolute, the ultimate, the deathless, the unconditioned… don’t worry, I will not read out all 108 names… apparently, many names have been given to that which has been considered unnamable…that which cannot be called an “experience” for it is beyond the realm of duality, and an experience is always dual in nature.

I want to pause for a moment and consider the concept of “the unconditioned,” that which is not dependent on conditions, causes and causality. It seems we are continuously practicing and practicing,  striving with great effort to remove inner obstacles, the poisons, kilesas and hindrances, anger, desires confusion, restlessness, lethargy, doubt, all this to reach the unconditioned, that which is independent of conditions! That which apparently is worthy of attaining – the condition that is not dependent on conditions – requires many conditions! How strange that the unconditioned seems to rely on many conditions, and we seem to need to create many conditions – to relinquish certain things, develop others – to get to it! How can so many conditions bring us to what is beyond conditions? How come so many conditions are needed to get to that which is beyond them? How can so many conditions create something that is not dependent on conditions? This makes no sense. And if it cannot be created, put together, fabricated – because it does not rely on any conditions – then why practice? Maybe it’s better not to practice at all? Perhaps all of the Advaita teachers are right when they send us home saying there is nothing to practice…

On the one hand, perhaps it makes no sense to practice, yet on the other hand, millions of people across the globe don't practice and they don’t seem to be in a state much better than ours… There is also much confusion and pain.

Hence we are faced with a paradox: The Dharma points towards something that is inherently not dependent on conditions. What we know about the conditioned, about that which is dependent on conditions, is that it appears according to certain circumstances, causes and conditions, and changes and passes away according to certain causes and conditions. It doesn’t matter how much we try to shape and manipulate and manage the conditions and circumstances – they can never lead beyond themselves!

What then do we do?

I once asked my Indian teacher Ajay Singh, how can we use our practice – which is form – to go beyond form? This seems to be a contradiction. How can form lead beyond itself, to the formless? Ajay answered that the practice helps us “reduce the load” we carry, so we can jump beyond form.

"Through path we are reaching the pathless. Through form we are reaching the formless. It is a jump. Before jumping we have to reduce our baggage – the path is for reducing our baggage so jumping is possible."

So perhaps we can view this matter a bit differently, and solve this paradox.

Our fundamental assumption is that there is something in us and in the world that requires fixing, that needs to be relinquished, let go of. Perhaps this is a false assumption?

If the Eternal, the Permanent, the Deathless and Unconditioned already exists (because it does not depend on conditions to exist), then there is no contradiction between our current state and our aspiration to attain a different state.

This is what the Dharma teacher Charles Genoud meant when he said of the practice: This is practice OF freedom, not practice FOR freedom. The “for” pushes it into the future, something to long for, not something that exists right now.

Here's a possibility I'd like to invite you to consider, that maybe in this moment, this very moment, with everything in it, there are all of the necessary elements for liberation.

We are accustomed to relate to things through the First Noble Truth, the truth of dukkha. And understandably so. Especially in response to the culture we live in which engages in a thousand and one creative ways to avoid pain, to prevent us from developing intimacy with suffering and difficulty. Entire industries in the Western world spend billions of dollars – Hollywood, television, the internet, Facebook, you name it – anything to avoid the feelings we call dukkha, such as loneliness, emptiness, boredom, anxiety or depression.

In the Buddha’s time, incidentally, the situation was not so different, and the prevalent Indian outlook at the time (and to this day) said that everything is Maya, illusion. The body and pain are an illusion and inferior, and must be overcome and transcend so as to unite with the absolute, the transcendent. The Buddha opposed this perception, this separation, this split, if you like – this duality.

Here in this course we are not so much coming from the perspective of the First Noble Truth, but rather from the Third Noble Truth, the truth of no-dukkha. Freedom from dukkha.

The Four Noble Truths are often translated and taught in the following way: The first truth is that there is dukkha/suffering, the Second Truth is that there is a cause for suffering; and the Third Truth is of the possibility to end suffering. Yet if this was only a possibility – it would not be a noble truth. In addition, it would come after the Fourth Noble Truth – the path.

Have you ever thought about the fact that the third truth appears before the fourth truth? The fourth truth describes the path. If the third truth – the truth of no-dukkha – depended on conditions, it should appear after the fourth truth. The third truth would have been the truth of the path: Here is what to do, this is how to practice, this is how to live – here is sila, samadhi, panna – ethics, practice and wisdom. And only afterwards – like the quote from The Island – only after you “work hard, keep the sila, meditate diligently ….” – only then will the possible reward be the fourth noble truth – no dukkha. Only then, after the long path, you may reap the fruits of the path and there will be an end to suffering.

Yet the first noble truth of dukkha and the third noble truth of no-dukkha coexist, at the same time, in the present. They do not depict a linear process. They are two complementary points of reference that do not contradict each other but rather complete each other.

In other words, in the very same situation, without changing anything, we can perhaps shift our perspective a bit, and from this new vantage point – experience no dukkha in the situation.

It’s not that dukkha is not the truth, it’s not that the dual does not exist, and it’s not that the non-dual perspective is the truth. Life is neither dualistic nor non-dualistic – life is life. Life is not dukkha, and it is not not-dukkha – life is life.

The three characteristics of conditioned existence – anicca, dukkha and anatta – are characteristics, they are not reality. And they are characteristics of conditioned existence, not of unconditioned existence.

What the Buddha offered is a perspective. Non-dual is a perspective, it’s a model, an inner attitude, a point of reference, a shift or altering of one’s viewpoint.

In the words of the beloved Tibetan teacher Chogyam Trungpa Rinpoche:

In some religious traditions, sense perceptions are regarded as problematic because they arouse worldly desires . [Which is why the text says: "guard your sense-doors"].

However, in the Shambala tradition sense perceptions are regarded as sacred. They are regarded as basically good. They are a natural gift, a natural ability that human beings have. They are a source of wisdom. Whatever exists in our world is worth experiencing.

Thus, duality itself is not a problem or problematic.

The Buddha noted three reasons to use the word 'I': from confusion, from pride and from convention, a helpful tool, a conventional means of communication.

What does it mean that in the very same situation one may experience dukkha or not-dukkha?

For example, when sitting in meditation and pain arises in the leg, and a thought occurs: Should I change position? And perhaps after a few such thoughts, one straightens the leg. From one perspective there was an experience of dukkha. Yet from a different perspective, there was an event. An event of sitting, an event of pain in the leg, a mental event of thinking and an event of changing position.

If we remove from the picture the person experiencing and there is only the experience or the event – where is the dukkha?

The Buddha said of himself (in the Kalaka sutta) that when he sees something, he does not create a seen object, and he does not create a seer. When listening he does not create an object being heard nor does he create a hearer, and so forth. He said that, since he does not change with all the various phenomena that can be seen, heard, sensed, perceived, etc. – he is Such. He is  dukkha-less Suchness. "And I tell you: There's no other 'Such' higher or more sublime."

Today I sat with one of the groups on the lawn in the shade, beneath a tree. The sun kept moving. So we kept moving with our chairs. There was the event of the sun, the shade, sensations and movement. Where is the dukkha here?

There is the movement of life, life flows through us, expressing itself in so many ways. These various ways we call “events.”

You may say: Alright, but what about sadness, and anger, and depression? And sexual desires?

What of them indeed? Are they outside the movement of life? Are they not also an expression of life? And if we move aside a bit inside, will they not pass by even a tiny bit faster?

From the book "I Am That" (the teachings of Nisargadatta Maharaj):

The tumult of the waves and the quiet of the deep co-exist in the ocean.

The movement of life I am referring to is what brought us here, to this retreat. So perhaps we can trust it a bit more, and relax into this movement of life, for if it had enough sense to bring us here, then just maybe it also knows what to do now that we’re here.

The movement of life perhaps has also places in our hearts the desire to awaken. Did we place it there? Do we even know how? Do we know how to rid ourselves of it?

In one of my favorite discourses, the Buddha tells a monk that came to him with difficulty and pain: “Bear with it, bhikkhu”. He did not tell him: Forget about it, it’s all maya, illusion…nor did he say: anicca, it will soon pass… he did not even say: just breathe and observe it…

Bear with it, monk. There is pain in life. The approach we are offering here, the non-dual approach, does not suggest denying or rejecting pain and difficulty, physical or emotional. But perhaps, like the tumultuous waves and the deep silent ocean, things can coexist.

The best non-dual instructions I ever heard (for it is also important to have instructions for practice) were from Christopher Titmuss, my teacher and mentor, and the instruction was simple: Take the problem out of life. Life, says Christopher, is by its very nature non-problematic; inherently unproblematic.

This is a particularly good instruction in light of how much we pathologize ourselves and our experiences. The judgment and self-criticism of what arises: tiredness, restlessness, desires, anger and so forth, we all know this. What would it be like to live life as if nothing was a problem? As if life does not have any problematic aspects? Neither does any experience, anything that arises, even depression, fear, pain, doubt….

The Buddha used a very effective image: If we put a teaspoon of salt in a cup of water – the water will be very salty. But if we but a teaspoon of salt in the Ganges River – we won’t feel the saltiness at all because it will dissolve in the vastness of the water.

The practice invites us to expand,  so when our inner spaciousness increases, then the teaspoon of fear, depression, anger, sadness, gets absorbed and is contained within the inner vastness.

The non-dual perspective suggests that Nibbana is here and now. Liberation is not a future event. "‘The Island that you cannot go beyond’ is the metaphor for this state of being awake and aware, as opposed to the concept of becoming awake and aware", in the words of Ajahn Sumedho.

In the tradition there is an image of a finger pointing at the moon, the light, the longed-for goal. We are warned not to confuse between the finger – which is merely a pointer – and the essence to which it is pointing.

This is a dualistic perspective. From a non-dual perspective the finger pointing and what it is pointing at – are one and the same. Nirvana and samsara are one and the same. And perhaps we will discover through this perspective that everything points, and everything is pointed at. All things are pointing at themselves. Every thing: sensations, feelings, sights, sounds, thoughts, every phenomenon is the stuff of which awakening is made of. Here and now.

In the words of the Indian Advaita teacher HWL Poonjaji:

“Do not desire to have Freedom in the future,
and do not make effort to have in Now.
Between these two – what do you see?”

שירים מגאיה האוס

שירים מחודש ריטריט בגאיה האוס, אנגליה, בקיץ

 

ביצי חופש

לו כל השעות שישבתי
היו מניבות ביצים
היה אפשר למגר את הרעב בעולם
או לפחות בכפר אחד מאוד גדול.
על האריזה לא היו כותבים
ביצי חופש, אלא
ביצי בדרך-אל-החופש
והן היו מופרות בהרבה
כמיהות וחמלוֹת, צלילוּת וקוצר רוח.

הקן שלי מרופד היטב בכריות
ופעם ביום אני יוצאת אל השמש
לבטוש באדמה הלחה
ולנקר מתחת לעלים
בחיפוש אחר תובנה שמנמנה.

מדי פעם אני פורשת
כנפיים דוויות, כמעט מנוונות מאי-שימוש
אבל עשויות מאותו החומר שעשויים הנשרים,
מנפנפת ומתאמנת
לעוף כל פעם
קצת יותר רחוק.

* * *

 

אליה וקוץ בה

הכבשים הלבנות, גלוחות הגוף
על הגבעות הירוקות מאופק עד אופק
מנשנשות בחדווה
את העשב שגשמי הקיץ הנדיבים הצמיחו.

פעם בשבוע מגיע החוואי,
מביא מיכל של תערובת
והן רצות אליו בהכרת תודה.

בחורף הן נדחקות זו אל זו מתחממות
במכלאה המוגנת מצריבת הכפור.

אבל באביב
כשהטלאים הצמריים,
פרי בטנן,
נלקחים הרחק –
השמים מתמלאים בקינתן.

 

* * *

 

רב הנסתר

עשב ירוק מאופק עד אופק
לוחך את רגליי בהמיה.
עוגני לווייתניות חומות בתווך
מלחכות את שהותיר קציר אתמול.
עורבים שחורים כצל שחפים נוסקים בזעקה
כבחיפוש אחר אי למצוא בו מנוח לרגליהם.

כל המרחב הסוער הזה –
ואין מציל.
הגלים שמאיימים להטביעני
בראשי בלבד.
מי יבנה לי רפסודה לחצות, כאפרסק בשל,
את ים העשב הזה, גל אחרי גל,
לחתור ביד בוטחת ובזרוע נטויה לעבר האל-מוות
ובאותות ובמופתים, כבעירת הסנה,
להתגלות לי,
אי כזה,
שבו אוכל, סוף סוף,
למצוא מנוח
לליבי.

 

* * *

 

הנחיות למדיטציה

ארגני את הכריות
זקפי את הגו
כופפי את רגל ימין בזווית מדויקת
השעיני את ברך שמאל על צעיף מגולגל
הביאי את הכתפיים קרוב יותר לאדמה.
עצמי עיניים
נשמי רגיל
ושבי כאילו ראשך עולה באש.*


* ציטוט מתוך סוטרה SN 4:9

 

* * *

כמו פרח אוריגמי

אפילו לא לעשות מדיטציה.
פשוט לפגוש את עצמךְ.
כמו נחש מבריק החוצה
את השביל לפניך לפנות ערב.

האינסטינקט הקדום
להירתע
להחמיץ את יופי
תנועת הטבעות הסיבובית.

העור המבריק
שבלי מגע תחושתו לחה,
חוסר האונים
של הגודל והמרחק.
העיניים.
אין לךְ בלעדיות על פחד.

מה כבר יכול לקרות?
אז תשתגעי.
או תיעלמי לעצמך כמו פרח אוריגמי
שמתירים ומחזירים
להיות דף נייר חלק.

הצורך להיות משהו בעולם.
הפחד להיות אֵין. כמו הכוכבנים בשדה.
חופשיים כל כך מהדחף להוכיח משהו,
נובלים ומתים בלי שמישהו שם לב.
הספיק להם שהם שמו לב, שהם

ראו את עצמם ונראו
על ידי השמש. איזו הסתפקות
במועט.
בהרבה.
אפשר להעביר ככה יום שלם?
ימים שלמים?
חיים?

 

* * *

 

IMG_20150406_063418

I think of you
and how we sat
in an ecstatic daze
to watch the rising of the sun
in a half-inflated boat,
feet in the cold salty water,
before we realized
it was 2 am
and it's a long dark haul
before it does.

No longer a teenager,
I'm still waiting,
yearning – aeons, life times –
for that rise.

I have known long dark hauls
and ecstatic dazes, and I'm still waiting
under the same cover of stars
for that one magnificent rise.

Did we know then, innocent
and so much in love, everything
there was to know
of friendship and of waiting?

I'm gentler now,
and I wait more patiently:
heedless of time,
not eager to pack and walk away
just for the sweetness of a few kisses,
in the safety of dry shelter,
while the sun lingers.

I'm certain it will rise.
For when my eyes get used to the dark,
they will behold
the turning of the wheel.

 *  *  *

Therefor rejoice

Therefor rejoice
not that your nights will be without
grief clenching your heart,
nor your days without longing and regret.

But your ancient foremothers and sisters,
the witches on the posts,
are calling your name
and the rays of your ever-present dawn
break through your cracked dark.

Look! The mudslides of your winter
have turned into a puddle
newly hatched ducklings call home.

And the tectonic plates of your being,
slow movers, are constantly
reaching for shore.

Isn't it exciting to be alive?

 *  *  *

Love Itself

I have come here not to teach you,
said my old Guru, but to love you.
Love itself will teach you.
I thought, my eyes veiled, drunk
on the potion of the purest of all loves,
that I understood his words.

But now – not so vain: youth gone –
I still search for their meaning.
Long have been the nights of my searching.

O, I've loved plenty,
and more generously been loved,
more than my fair share –
by sudden rain, and white moonlight
and birds that whispered to me
beyond my dreams.
Even by a rock or two
alongside my path.
Still the question remains –
What it means to love
in this world.

I seek not understanding –
for to understand is to limit –
but to soar and dive and plunge,
the way the sun does, every day –
complete surrender
to the vastness, not in humbleness
but in shared greatness – to be resurrected
a thousand times brighter
in tomorrow's dawn.

 *  *  *

 

A moment seen, forever known.
Wendell Berry

A pickup truck drives along the edges of a field
in huge circles and a dog chasing it,

racing and racing, scattering the frightened sheep.
From where I stand I can't see the dog panting

but its immeasurable joy fills my heart.
When I was little, I played like that, really hard,

in the field or on a tree, ignoring the grown-ups
calling. And life was good. I was invincible.

As I watch the dog running as if it could,
and would, run forever, inexplicable kinship –

The dog and I celebrating life.

 *  *  *

 

The Brown Little Beetle

I'd shaken him off my sleeve out the window
but later he was still there – tiny front legs
clasping the ledge of the sill, two stories up,
a tiny speck on gray mossy stone.

He could have been enjoying the scenery
before taking flight – as one would from a balcony
at the top of the world – the way I'd felt on a pick
of the Himalaya mountains, above a perfect sunrise.

But in that moment, brief and wide, I shrank to beetle-size,
up on a high ledge, door slammed shut behind me,
facing the vastness of the world, not sure if my wings
could land me safely on the distant, stony gravel.

Such immense loneliness. The kind of loneliness
you might feel on a clear night in Sinai desert.
Or on an airplane, miles of nothing between you
and the tiny green squares far bellow. Even an atheist

might start praying. If I had bat ears
could I hear him screaming?
The beetle gripped my offered finger,
climbing on it, a helicopter rope after a shipwreck. Down

the two flights, I released him onto the earth
near a poppy in full bloom, grateful for his reminder
of how frightening life can be and it's good
when we, small creatures, stick up for one another.

קורס שבועי "אימון בודהיסטי לחיי היומיום"

boul

תורת הנפש הבודהיסטית והתרומה שלה לחיינו האישיים והמקצועיים ולמערכות היחסים

במרכז ללימודי גוף נפש ברמת השרון

עם סנדיה בר-קמה

 

18 מפגשים בימי שלישי, 17:00-20:00 החל ב 10/11/15

 

כולנו רוצים להיות מאושרים, רגועים, שלווים, חיוניים, וליצור יחסים הרמוניים עם הסביבה ועם עצמנו.  כולנו מבקשים לחיות ללא סטרס וללא דאגות, כולנו שואפים למצוא משמעות וחיבור.

הגישה והתרגול הבודהיסטי מציעים לנו דרך וכלים להגשים את השאיפות הראויות והאפשריות האלה.  ההתרחשויות בנפש האדם ניתנות להבנה ולשחרור
באמצעות המדיטציה והרעיונות הבודהיסטים.

 

למי הקורס מיועד: לכל מי שלא חי/ה על אי בודד ורוצה לשפר את איכות חייו/ה ואת מערכות היחסים שבחייו/יה, למי שרוצה ללמוד ולתרגל את הדרך הבודהיסטית כדי לחוות יותר קלוּת ושמחה בחיים האישיים (עם בני/בנות זוג, הילדים, חברים) ובחיים המקצועיים (בחדר הטיפולים, בגישור, באימון, בקשרי עבודה, בעסקים ובלימודים).

הקורס מתאים למתרגלים/ות חדשים/ות וותיקים/ות כאחד.

ייחודו של קורס זה שהוא חוויתי-תרגולי. הוא אינו עוד קורס בפילוסופיה בודהיסטית שאפשר לקחת באוניברסיטה וגם לא משהו שאפשר פשוט לפתוח ספר מבוא לבודהיזם ולרכוש ידע. המטרה של הקורס היא להפוך ידע פנימי עמוק שנמצא בתוכנו לחוויה זמינה ואותנטית שתועיל לנו בחיי היומיום ובמפגשים עם ילדים, בני זוג, חברים ומטופלים.

בקורס נלמד את העקרונות המרכזיים של התורה והפסיכולוגיה הבודהיסטית, איך ליישם אותם בחיי היומיום, וכן מיומנויות מקצועיות ואישיות. בחלק מן המפגשים ניתן יהיה להביא מקרים מהחיים האישיים לחקירה והבנה משותפת.

הנושאים שנלמד בקורס:

מדיטציה – מהי מדיטציה, כיצד היא משפיעה ועוזרת. מה בין תרגול פורמלי לתרגול לא-פורמלי. מהן הסחות דעת, ומהי תודעה צלולה ולא מוסחת. יתרונות המדיטציה בחיי היומיום, ובמפגש עם מטופלים ובמערכות יחסים. הבודהא לימד מדיטציה בארבע תנוחות עיקריות. נתרגל טכניקות מדיטציית ויפאסנה (תובנה) שונות.

מיינדפולנס – להיות בכאן ועכשיו: תשומת לב מודעת – איך עושים את זה ואיך מיישמים את זה באופן מועיל בחיי היומיום. רגע ההווה הוא הזמן היחידי שבו מתרחשים החיים. כדי להיות באינטימיות עם החיים ועם עצמנו – עלינו לפתח את היכולת להיות ברגע ההווה. מיינדפולנס ככלי טיפולי – בעצמנו ובמטופלים.

תקשורת, דיבור נכון והקשבה נכונה – אבני הבניין במערכות יחסים. מהי תקשורת מיטיבה, מהם ארבעת הפרמטרים ל"דיבור נכון" על פי הבודהא, מהי הקשבה מדיטטיבית, איך לשנות דיבור פנימי שיפוטי והרסני. נלמד ונתרגל.

דיבור פנימי שלילי – המגיפה המודרנית: אנחנו רגילים לדרבן את עצמנו על ידי ביקורת ושיפוט. מה עוד עשוי לדרבן אותנו לצמוח ולהשתנות חוץ מביקורת עצמית ושיפוט? האם הדיבור הפנימי שלי כלפי עצמי מלא גינוי, הענשה עצמית וכעס, או שהוא רך, חומל, סולח, מקבל? איך עובדים עם הדיבור הפנימי; איך להיות החבר/ה הכי טוב/ה של עצמי.

כעס ותסכול – האויבים הגדולים: עבודה עם כעס ותסכול – איך לפגוש אותם עם מודעות. רגשות "שליליים" הם לא אויבים בדרך הרוחנית, אין צורך להימנע מהם, להתנגד להם או להתכחש להם – אלא ללמוד להכיל אותם, לעשות להם מקום מבלי 'ללכת לאיבוד' בתוכם, להכיר אותם כשהם מנותקים מהסיפור, מהאשמות ומהצדקות. מהי המתנה שמביא לנו הכעס.

היאחזות – שורש הסבל והכאב: על פי התפיסה הבודהיסטית, כל צורות הסבל מתפתחות על בסיס היאחזות. מה זו היאחזות, ארבעת סוגי היאחזות שמנה הבודהא, איך אפשר לאהוב בלי להיאחז, מה רע בהיאחזות ואיך משתחררים מעוּלה.

שמחה, אושר וקלות – בודהיזם זה לא רק סבל: אנחנו נוטים לעגן את האושר שלנו על גורמים חיצוניים וארעיים; הבודהיזם מלמד שלהישען על מקורות שבריריים וארעיים כדי להיות מאושרים דן אותנו לסבל. איך לפתח יכולת להישען על כושרנו הפנימי, ולפתח תחושת רווחה פנימית שאינה תלויה בנסיבות חיצוניות.  מה מונע ממני להיות מאושר/ת ברגע זה.

אינטימיות – מצרך מבוקש – מה לבודהיזם ולאינטימיות? למה אינטימיות כל כך מפחידה אותנו עד שלרובנו יש יחסי אהבה-שנאה איתה? מה חוסם אותנו מלהיות באינטימיות אמיתית, ואיך לשחרר את החסמים. שלובהיוּת (Inter-being), ויחסי גומלין בין האני לעולם, ביני לזולת.

חמלה – להיות בנעלי האחר/ת – אמפתיה וחמלה ככלי להבנה, לקרבה ולאהבה. בבסיס הגישה הבודהיסטית עומדים שני עקרונות מרכזיים: מחויבות להפחתת הסבל בעולם וחמלה – קארונה. מהי חמלה? במה שונה חמלה מרחמים? למה יותר קל לנו להיות בחמלה כלפי א/נשים זרים וכל כך קשה לנו להיות בחמלה כלפי המשפחה, ההורים, בני/בנות הזוג שלנו? תרגולים ספציפיים לטיפוח חמלה וכדי לחיות עם לב פתוח לרווחה, ולהיות בתקשורת הממוססת את הגבולות המוכרים של "אני" ו "את/ה".

איך להתמודד עם פחדים ומחשבות הרסניות – למחשבות שמתרוצצות בתודעה שלנו ללא שליטה יש כוח עצום והשפעה עצומה על חיינו. הן יכולות לגרום לפחדים, להאשמות, לדיכאון, לכעסים, לדרמות ולסבל. על פי הדהרמה, ישנם חמישה גורמים למחשבות הרסניות, חמש דרכים להתמודד איתן ושני סוגים של פחד. נלמד מיינדפולנס למחשבות, מטה-קוגניציה, ואיך להשתחרר מפחדים ומחשבות מזיקות.

ארעיות, השתנות, בר-חלופיות – אחד משלושת מאפייני הקיום המותנה. החיים שלנו נתונים במצב תמידי של השתנות ושינוי. ההשתנות המתמדת היא טבען של כל התופעות המותנות. עבור רובנו שינוי זה דבר מפחיד ולא רצוי. נלמד איך אפשר לפגוש את השינויים הבלתי נמנעים של החיים, ואיך אנחנו יכולים לפתח יציבות מול שינויים מתמידים. נחקור מה אינו משתנה, ועל מה אפשר להישען ולמצוא ביטחון יציב.

יש אני? אין אני? ואם אין אני – מי יפרנס? – ריקות והתהוות מותנית – החיים הם זרם של תהליכים בלתי פוסקים ולא אישיים – מה קיים מעבר לרגשות ולמחשבות? מה מעבר לדפוסים של האישיות? הריקות של כל התופעות, כולל התופעה הנקראת "אני". לראות את התופעות באופן משחרר.

טבע הבודהא – "עצם טבענו הוא שַלו, שמח ומחובר, אך איננו יכולים לראות זאת כיוון שעל טבענו האמיתי מעיבים אמונות, סיפורים, זיכרונות, מיתוסים והרגלים אשר מכסים את תודעתנו בעננים" – ד"ר סטיבן פולדר.   טיפוח איכויות הלב: אהבה, אמפתיה, חמלה, סליחה, שלווה, שמחה ויציבות. תרגולים ספציפיים לטיפוח ופיתוח טבע הבודהא שבתוכנו.

נון-דואל – המסתורין של החיים: שתי האמיתות בבודהיזם: המישור האולטימטיבי והמישור היחסי. איך נחווים החיים כשלא מזדהים עם התפקידים השונים והתוויות השונות, כשמעשים נעשים ואין מי שעושה. הים יוצר גל והגל חוזר אל הים, ולא מזהה את עצמנו כנפרד מהים. יציבות פנימית בעין הסערה: זיהוי ללא הזדהות.

מתודות הוראה:

כל מפגש מורכב מארבעה חלקים: חלק עיוני, חלק חוויתי, תרגול ושיתוף.
בקורס יהיו הרצאות, שיחות, תרגילים בזוגות או בשלישיות, קבוצות דיון, שאלות ותשובות.
הלימוד בקורס משלב חומרי קריאה ותרגול מעמיק של טכניקות מדיטציית ויפאסנה ומיינדפולנס שונות (אשר יילמדו במהלך הקורס).

אנא הביאו כלי כתיבה.

פרטים: 18 מפגשים בימי שלישי, 17:00-20:00 החל ב 10/11/15

עלות: 3,400 ש"ח.

להרשמה: 03-5495149

Beauty-of-nature

שיפור מערכות יחסים על-פי העקרונות הבודהיסטיים

מדיטציה ומיינדפולנס במערכות יחסים

unnamed

קורס של המרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש

בהנחיית סנדיה בר-קמה

4 מפגשים שבועיים בבנימינה בימי שני, החל מה-12.10 בשעות 17:00-20:00

"מערכות יחסים אנושיות יכולות להוות כלא או גן-עדן,
מרחב של סבל או של טרנספורמציה רדיקלית."
ד"ר סטיבן פולדר

מערכות יחסים… אי-אפשר איתן ואי-אפשר בלעדיהן… מערכות יחסים (עם עצמנו, בזוגיוּת, בהורוּת, בעבודה וכו') הן מרכיב יקר-ערך בחיינו, הן מקור לאושר, סיפוק ומשמעות. אז למה הן כל-כך מעצבנות ומתסכלות?
למה הן מלאות באי-הבנות, קונפליקטים וקשיים?

הקורס מיועד לכל מי שלא חי/ה על אי בודד ורוצה לשפר את איכות מערכות היחסים שבחייו/יה, לרכוש כלים לתקשורת מיטיבה, לביטוי צרכים בדרכים אפקטיביות, לניהול כעסים, לטיפוח הבנה וחמלה, ולצמיחה והעצמה אישית, זוגית ומשפחתית.

חלק מהנושאים שהקורס יעסוק בהם:

· למה התקשורת עולה על שרטון כל-כך בקלות ואיך ניתן לשפר אותה (שיפור מיומנויות תקשורת).
· הבנת הטריגרים, "הכפתורים", המפעילים אותנו ואיך לשחרר אותם.
· איך לתקשר את הצרכים שלנו בצורה מיטיבה ומועילה, שתיצור הרמוניה ואינטימיות.
· מהן היאחזויות, מדוע טען הבודהא שהן גורמות לסבל ואיך אפשר לשחרר אותן?
· מיינדפולנס בתקשורת – דיבור נכון והקשבה אמיתית. להיות בכאן ועכשיו.

כל מפגש מורכב מארבעה חלקים: חלק עיוני, חלק חוויתי, שיתוף ותרגול.

שני הכלים המרכזיים שאיתם נעבוד ונתרגל:
· מדיטציות מיינדפולנס וויפאסנה, מלוות בעקרונות מהפסיכולוגיה הבודהיסטית.
· תרגילים וכלים פרקטיים מתחום האינטליגנציה הרגשית והתקשורת-המקרבת לפתירת קונפליקטים ולשיחות טעונות.

אנא הביאו כלי כתיבה.
הקורס מתאים למתרגלים/ות חדשים/ות וותיקים/ות כאחד.

להרשמה: המרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש 03-5415941

פרידה מאימא

  "היא הלכה בדרך של אמת" – "Ta si imithe ar sli na bhFirinne"

(ביטוי בגֶלית – שפה קלטית)

אימא וסנדיה הקטנה אימא שלי, אסתר בר-קמה, עזבה את גופה לפני שבוע בשיבה טובה בגיל 90. היא הייתה בריאה, צלולה וחיונית, והייתה עסוקה בקריאה נון-סטופ, במשחקי פריסל במחשב, בסידור המגירות בארונות, וכמובן – בהנאה מהנכד והנכדה. ערב אחד בשבוע שעבר היא הרגישה לא טוב, בילתה לילה בבית החולים, ולמחרת בבוקר, בהכרה מלאה, פשוט הפסיקה לנשום.

לאורך השנים היא נתנה לי מתנות רבות, מלבד מתנת החיים עצמם. היא גילמה בחייה ובאישיותה את הערכים שעליהם היא גידלה את אחי ואותי. היא הייתה אדם ערכי ולא שיפוטי באופן יוצא דופן. היא נתנה לנו חופש מוחלט לחיות את חיינו כראות עינינו ועודדה אותנו לחקור ולמצוא את דרכנו האישית, ולא ללכת בדרכים שאחרים סללו. היא מעולם לא התלוננה, לא הכבידה, לא נטעה רגשות אשמה. היה לה חוש הומור נהדר. המתנה האחרונה שהיא נתנה לי הייתה הישיבה הארוכה לצידה כשכבר לא נשמה. הישיבה לצד הגוף שהיה פעם שלה, בדמעות ובשמחה. ההזדמנות לעטוף אותה בהרבה אהבה והוקרת תודה, ולשחרר אותה לדרכה.

לפני כמה שנים פרסמתי טור קבוע באתר NRG של מעריב, והפוסט הזה התפרסם שם. אני מעלה אותו שוב ומקדישה אותו – שוב – לאישה היקרה, החכמה, האוהבת והאהובה שהייתה בחיים האלה אימא שלי.

IMG_20131122_194918

 

לחיות בשלום עם החיים

אימא שלי היא לא בנאדם שמתלונן. בניגוד לדימוי הרווח של האם הפולנייה ובניגוד גמור לבעלה, היא פוגשת את אירועי החיים בשלווה סטואית, מלווה בגיבוי פילוסופי של כמעט-משנה-סדורה: " בחיים צריך לקבל את הטוב ואת הרע". המשפט הזה מתויק אצלי בתיקייה של המשפטים-תומכי-חיים שלה, לצד ה"הכול צריך במידה", שאותו היא נהגה לשלוף כל פעם שאחי ואני לקחנו על עצמנו תרגול רוחני חדש וקיצוני (בעיניה), כמו התנזרות ממוצרי חלב, התנזרות מקפה או התנזרות מסקס.

אימא שלי התאשפזה לאחרונה בגיל 84 לכמה ימים בבית חולים, ועברה שם סדרת בדיקות מאוד לא נעימות, חלקן ממש איומות. "מה לעשות", היא אמרה לי באנחת השלמה אחרי בדיקה אחת גועלית במיוחד, ואולי גם בניסיון לנחם אותי כי היה לי קשה לראות אותה סובלת, "מה לעשות, החיים קשים לפעמים".

הרוחניות של אימא שלי לא מתבטאת בפנייה לשיטות ריפוי אלטרנטיביות: לא דיקור ולא תטא הילינג, לא קריאה בקלפי טארוט ולא צמחים סיניים. אימא שלי לא מחשיבה את עצמה כאדם רוחני, אבל בעינַי היא אחד האנשים הכי רוחניים שאני מכירה כי היא חיה בשלום עם החיים באופן הכי  עמוק, גם בזמן המבחן שאולי הוא הקשה ביותר: כשהגוף סובל.

ההזדהות שלנו עם הגוף גורמת לנו רוב הזמן להתייחס אליו כאל מובן מאליו (או יותר נכון – לא להתייחס אליו בכלל), כל עוד הוא משרת אותנו נאמנה. אבל כשהגוף נתקף במחלה או כשאנחנו מרגישים רע או כשאנחנו חווים חוסר שליטה על הגוף "שלנו" – אז אנחנו נזכרים פתאום שהחיים לא מתנהלים רק מהכתפיים ומעלה.

לרבים מאיתנו הרעיון שאנחנו לא הגוף שלנו הוא לא רק רעיון פילוסופי, אלא חוויה אינטואיטיבית עמוקה ואותנטית. אחדים מאיתנו אפילו חווינו את הנבדלות הזאת בפועל, כמו שקרה לי פעם בזמן ריטריט מדיטציית ויפאסנה אינטנסיבי, כשאחרי שעה ארוכה של כאבים כמעט בלתי נסבלים בברכיים – מצאתי את עצמי פתאום על התקרה מסתכלת למטה על הגוף היושב, חופשייה לגמרי מכל הכאבים הפיזיים והמנטליים. ועדיין, למרות ההבנות והחוויות האומרות ההיפך – אנחנו בהזדהות חזקה ועמוקה עם הגוף, ופגיעה בו נדמית לנו כפגיעה בנו.

סטיבן לוין אומר בספרו "מי מת?" שמי שחי בחברה חומרנית המציעה שפע של מותרות ומצמצמת באופן ניכר את מאמץ ההישרדות, חברה המודדת הערכה עצמית על פי מידת העושר, נוטֶה אולי במיוחד להזדהות עם גופו. התרבות שלנו מעודדת אותנו להוציא אלפי שקלים על מוצרי קוסמטיקה, הורדת משקל, צביעת שיער, מתיחת פנים והשתלות קוסמטיות, ואנחנו גדלים מילדות עם מסרים נחרצים שלדימוי הגוף שלנו יש משקל מכריע באופן שבו אנשים אחרים תופסים אותנו וכתוצאה מכך – לאופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו.

ההזדהות הזאת מושלכת הלאה גם אל החפצים והרכוש שלנו, ואנחנו עשויים למצוא את עצמנו אומרים: "מישהו נכנס בי" כשבעצם מישהו נכנס במכונית שלי. בהשאלה, אנחנו יכולים לתת ביטוי להבנה שאנחנו איננו הגוף שלנו על ידי כך שנאמר "הגוף שלי חולֶה" – במקום "אני חולַה". כשהלכתי לתומי ברחוב לפני כמה ימים נקעתי את הקרסול על מדרכה אלכסונית. מכרים וחברים שראו אותי עם רגל חבושה הביעו השתתפות בצער ואמרו: איזה באסה. התקשיתי להסביר שבכלל לא באסה לי, שאני מרגישה טוב ובמצב רוח מצוין, זאת רק הרגל שכואבת.

בשבוע שעבר חגגנו לאהרון, ידיד יקר וברנש שמח מיוחד, יומולדת חמישים. לכבוד האירוע כתב ושר לו אחד מחבריו שיר שמילות הפזמון החוזר היו: "אימא, אני בן חמישים – אני רך והחיים קשים…"  ישבתי שם ותהיתי אם הוא מתכוון שיש לו לב רך, שהחיים לימדו אותו להתרכך בקצוות ולהיות רגיש יותר, או שהוא מתכוון לגוף, במיוחד לחלקים מסוימים בו. האם באמת החיים קשים? האם הקושי הוא במצבים ובאירועיםאו באיך שאנחנו מתייחסים אליהם?

הגורו שלי, יוגי אמריט דסאי, נהג לומר שהמציאות היא לא קשה ולא קלה, והכול תלוי רק באיך אנחנו ממצבים את עצמנו לעומתה. אין לנו שליטה על האירועים שהחיים מזמנים לנו; לפי דברי הבודהא, כל מי וכל מה שנולד נתון באופן בלתי נמנע להזדקנות, חולי, כאב ומוות, וכזה הוא כנראה גם גורלנו. אלא שכן יש לנו יכולת להשפיע על איך אנחנו פוגשים ומגיבים לאותם אירועים, מה ההתייחסות שלנו אליהם. האם אנחנו פוגשים את אירועי החיים עם תודעה שקטה, נינוחה, מאוזנת, פתוחה, מקבלת? או שאנחנו בהתנגדות, עם תודעה תזזיתית, מכווצת, תגובתית? מקור הסבל שלנו הוא בהתנגדות שלנו לחיים, לאיך שהחיים מציגים את עצמם לפנינו, נפרשים ונגלים לפנינו רגע אחרי רגע. אין לנו יכולת לצפות מה יביא הרגע הבא, אנחנו יכולים רק לאמן את התודעה שלנו לפגוש את הרגע הזה בנינוחות, פתיחות וקבלה.

לחיות בשלום עם החיים פירושו להבין שאין באירועי החיים, גם הקשים והכואבים ביותר, בעיה אינהרנטית. כלומר, הבעייתיות אינה מרכיב פנימי שטבוע באירוע כלשהו, והסבל שלנו לא שוכן בתוך נסיבות ואירועים חיצוניים. הסבל שלנו נובע מאיך שאנחנותופסים את הנסיבות והאירועים ומאיך שאנחנו מגיבים להם. שוב ושוב שמעתי את מורה הדהרמה כריסטופר טיטמוס חוזר ואומר: "הוציאו את הבעייתיות מהחיים". החיים כשלעצמם אין בהם ובאירועים שלהם שמץ בעייתיות. בהסתכלות אונתולוגית יש רק עובדות: דבר כזה או אחר התרחש – נקעתי את הרגל, חגגתי חמישים, איבדתי אהבה גדולה, חשבון הבנק שלי במינוס – אבל כשאנחנו משחררים את הפחדים שלנו, את  הסרטים והנרטיבים הקטסטרופליים שרצים לנו בראש – אז העובדות האלה הן עובדות בלבד, נטולות משקע שלילי או חיובי; הן חלק מ"מה שיש" ואנחנו יכולים לחיות איתן בשלום.

הנזיר אג'אן סוקיטו טוען שהמטרה של הדרך הרוחנית היא להבין באופן מלא שהבעיה העיקרית של החיים היא לא הנסיבות – יהיו קשות ככל שיהיו (שאין מספיק כסף, שאין זוגיות, שהזוגיות שיש לא בסדר, שיש רעב ואלימות בעולם, שיש כיבוש כבר 40 שנה…) אלא התחושה בתודעה הרפלקטיבית של היות כבולה על ידי הנסיבות האלה.

תוצאות הבדיקות של אימא שלי הראו שהכול תקין. היא חזרה במרץ אל הפעילויות הרגילות שלה: עבודה בגינה, קריאת ספרים, פתירת תשבצים, משחקי מחשב ונסיעות ברכבת לבקר את הנכדים. גם כשהרכבת מלאה עד אפס מקום והיא נאלצת לשבת על המדרגות דחוקה בין תיקים, מזוודות וחיילים, היא לא מוותרת על הנסיעה לראות את הנכד. כשאמרתי לה שכל הכבוד לה, היא ענתה: "מה כל הכבוד? פשוט התגעגעתי".

בכדור פורח עם הנכדים ביומולדת 90

סנדיה ואימא

ביומולדת 90

איך להתמודד עם כעס ותסכול במערכות היחסים שבחיינו

סדנה בהנחיית סָנְדיה בר-קמה

שישי-שבת 14-15 בדצמבר, 2018, במלון בקיבוץ יחיעם

בתנאים מפנקים וכייפים, באזור מוקף עצים וטבע.

"כדאי לנו להתיידד עם כל היבט של תחושותינו ומחשבותינו,
כי כולם אנרגיית הבודהה".
הנזירה פמה צ'ודרון

 

מכירים את זה שאנחנו כבר בדלת לאיזה אירוע משפחתי, ובן או בת הזוג שלנו מתמהמהים כרגיל וגורמים לנו שוב לאחר?

מכירים את זה שהטינאייג'רית הבטיחה לקפל את ערימות הכביסה מהמכונה, ואנחנו חוזרים הביתה בערב מותשים רק כדי לגלות ששוב-פעם זה לא קרה?

או שבן/בת הזוג גיהצו את כרטיס האשראי על עוד קנייה מטורפת באינטרנט על משהו ממש לא נחוץ וגם ככה אנחנו כבר בחריגה מהמסגרת?

נכון ש"הם" לפעמים מרתיחים?

ומה עם הבוסית במשרד שלא מפסיקה להפיל עלינו עוד ועוד משימות "דחופות ממש להיום"?

או בן/בת הזוג שהבטיחו להשתנות ולהתנהג אחרת – ושום דבר לא השתנה??

נכון שזה מתסכל נורא?

מהם הרגשות שהכי משפיעים לרעה על מערכות יחסים? כעס ותסכול.

בתוך המשפחה יש הרבה מצבים שמעוררים כעס. כעס יכול לקבל ביטויים של הזעפת פנים, הערות עוקצניות, ציניות, התנתקות, הסתגרות, הורדת מסך, טריקת דלתות והתפרצויות.

וגם בעבודה לא חסר…

כעס, אחד משלושת הרעלים בתפיסה הבודהיסטית, הוא רגש חזק ולעיתים נדמה לנו שהוא משתלט עלינו ללא שליטה. האם  אנחנו מתמודדים איתו בתבונה או האם הוא גורם לנו וליקרים לנו סבל? מהי הדרך הנכונה והמיטיבה לבטא את התסכול שלי בלי לפגוע באחר/ת?

מה מסתתר מאחורי הכעס שלי ואיזו מתנה הכעס בא לתת לי?

בין הנושאים שנדון בהם בסדנה:

  • מה הגישה הבודהיסטית לכעס?

  • מערכת היחסים האישית שלי עם כעס,

  • מהן ארבע התגובות האוטומטיות הלא-מועילות שלנו לכעס?

  • ומיהן שלוש החברות הטובות שכן כדאי להביא למפגש איתו?

  • מהו המסר החשוב שהוא מביא? ומתי טוב שהוא מגיע לבקר?

  • "החמולה" – מיהם בני המשפחה שמלווים אותו?

  • 4 סיבות מצוינות להשהות את התגובה לכעס,

  • איך הבודהה הציע להתמודד עם כעס של מישהו/י אחר/ת?

  • "מאויב לאוהב" – איך להפוך אותו לבן ברית?

מה יהיה בסדנה:

  • הרבה מדיטציות: בישיבה, בהליכה, בעמידה ובשכיבה.

  • תרגילים שונים, אישיים ובקבוצות קטנות, של רפלקציה וחקירה לתוך עולמנו הפנימי.

  • קבלת כלים מעשיים לאיך להכיל ואיך לתקשר כעס.

הסדנה היא חוויתית-תרגולית ותכלול גם לימוד ושיחה, שאלות ותשובות ושיתוף. נלמד ונעמיק בתרגול מדיטציית ויפאסנה (תובנה) ומיינדפולנס.

מומלץ להביא כריות מדיטציה ומזרוני יוגה למי שיש, ומחברת.

זאת תהיה סדנה אינטימית של מקסימום 20 משתתפות/ים, ולכן כל הקודם/מת זוכה…

מתאים גם לבעלי ניסיון וגם למי שאין לו/לה ניסיון בכלל.

לפרטים נוספים, עלויות והרשמה:

מיה כהן, בטלפון: 052-8515290   במייל: kizicohen@gmail.com 

"אנו מוכנים תמיד לאפשר לתודעה שלנו להיות נשלטת על ידי מצבים רגשיים;
אך כשצריך להתנסות בסבל הלכה למעשה, אנו נלהבים פחות."
לאמה גנדון רינפוצ'ה