בילדותי תמיד הכי אהבתי את ליל הסדר.

הסדר הקיבוצי אמנם לא נמשך ונמתח כאורך היאור, אלא לבש כמובן צביון סוציאליסטי עם דגש על אביב, חירות וקציר-העומר, אבל עדיין חווינו יחד עם כל בית-ישראל (היהודי) את תחושת הרעב המתגבר ככל שמתמשכת קריאת ההגדה, את חדוות השמחה לאיד עם קריאת עשר המכות, וגם אנחנו תהינו מה זה בדיוק כרפס.

את זמן ההמתנה לסעודת החג מילאנו אחי ואני בנשנוש מצות וחרוסת, כך שעד שהגיעה גולת הכותרת הגסטרונומית של הערב – מרק הקניידלעך-עם-שקדי-מרק החמץ בעליל – כבר היינו מפוצצים וכמהים להשתרע איפשהו על הגב, הרחק מהצפיפות, מהתורנים המתרוצצים, ומהמולת הילדים נושאי החרציות והשיבולים.

כבר בילדותי דיבר אלי מאוד נושא החירות. חשתי התקוממות פנימית נגד העוול שנעשה לעברים כשפרעה הכביד עליהם ידו. העבריים, כמו עבדים טובים בעלי מנטליות עבדית, אינם מתקוממים נגד המצב הקיומי שלהם כעבדים, אלא רק כנגד שלילת זכויות מסוימות, נגד "הרעת תנאי העבודה". כילדה לא יכולתי להבין את זה. הייתי 'תולעת ספרים' קטנה, ובראשי התמזגו והתערבבו סיפורים רבים: משה התערבב לי עם ספרטאקוס, משחרר העבדים הגדול שנכשל, והמצרים על אכזריותם והשחיתות שלהם עם ימי פומפיי האחרונים.

הזדהיתי אינסטינקטיבית עם החלשים, עם אלה שנגרם להם עוול: העברים של אז, אן שירלי האסופית, השחורים בארה"ב של 'אל תיגע בזמיר', הקבוצה שהפסידה בכדורגל, הדובי חסר העין שהושלך ושאימצתי, הערבים שהכפרים שלהם שהקיפו את הקיבוץ היו נעלמים עם חשיכה בעוד שהישובים היהודים שמסביב נצנצו באורות החשמל הממלכתי.

גם משה וגם הבודהא ביקשו לתת מענה לחלשים, לאלה שנגרם להם עוול. יש מקבילות רבות ומעניינות בין הסיפור של משה, לפני שהוא נהיה "רבנו", לבין הסיפור של סידהארתה גוטמה, לפני שהוא נהיה ה"בודהא". שניהם גדלו כנסיכים בְארמון, טובלים בחיי שפע, נוחות ותענוגות, הרחק מסבלות ההמונים. שניהם יצאו את הארמון להצצה חטופה בעולם "האמיתי", הצצה שבדיעבד תברר כהרת גורל, שהפכה את ליבותיהם ושינתה לנצח את חייהם ואת פני ההיסטוריה.

סידהארתה גוטמה יצא במרכבה לטיול בחוצות העיר וראה לראשונה בחייו את פניו המגוונות של הסבל: הוא נתקל בחולי, בזקנה ובמוות, אבל גם באפשרות לגאולה. משה יצא את הארמון וראה את סבלותיהם של אחיו העבדים העבריים הכורעים תחת נטל האכזריות וקשי הלב של המתעמרים בהם. גם הבודהא וגם משה נטשו מאחוריהם באחת את הארמון, את חיי הרווחה, התענוגות והנוחות, ויצאו לחפש תשובות.

עבור שניהם הייתה חווית ההתעוררות אירוע דרמטי, פתאומי, שכלל אלמנטים מיסטיים ופָרָפסיכולוגיים. שניהם תקשרו במעמד זה עם אלוהים או עם אלים שונים, שניהם ביטאו הסתייגות נחרצת מלחזור אל העם וללמד, ושניהם נכנעו לבסוף לציווי האלוהי החיצוני או הפנימי, לחמלה על הסבל האנושי ולתקווה שיהיה מי שיקשיב, יהיה מי שיבין. וכך קמו שתי התנועות הגדולות בהיסטוריה של יציאה מעבדות לחירות, האחת היא חירותו של עם משועבד, והשנייה היא חירותה של התודעה.

אספקט משמעותי של היות בני חורין הוא אספקט החירות הלאומית. החגיגה של היות בני חורין כְעַם היא חגיגה ראויה. כצאצאיהם של העברים הקדמונים, נראֶה שנצרבה לנו בסלילי הדנ"א רגישות מבורכת לנושא העבדות, החירות והיציאה לחופשי. רגישות שמתחדדת ומונצחת מדי שנה עם הציווי לזכור: מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם. וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ  וכולי.

עם זאת, נשגב מבינתי כיצד רגישות כלפי חירותו של עם אחד (שלנו), אינה מתרגמת עצמה לרגישות כלפי חירותו של עם שכן, עד כדי האבסורד של גילומנו את תפקיד הפרעונים לדורותיהם, בכך שאנחנו מחזיקים עם אחר תחת שלטון זר וכיבוש, ושוללים ממנו באורח סיסטמתי ומוסדי זכויות לגיטימיות בסיסיות של חירות, כמו שעשו לנו הבריטים והטורקים בזמנם.

הטענה הרווחת, שמשקיטה לנו את המצפוּן ואת רגשות האשמה ומאפשרת לנו להמשיך לישון, זאת הטענה שהנסיבות כאן שונות, מורכבות, מצדיקות; אנחנו לא כמו הסינים בטיבט, האנגלים באירלנד או הלבנים בדרום-אפריקה. אני תוהה אם המצרים הקדמונים לא חשו וטענו טענות דומות.

 "בני אדם תמיד ימצאו הצדקה למעשיהם ולהתנהגותם", אומר דייל קארנגי בספרו "כיצד תרכוש ידידים והשפעה". למעשה, מי שיפתח את ספר שמות יגלה שזה בדיוק מה שפרעה עושה: מוצא הצדקות לַצורך לשמר את מעמד העברים כעבדים במצרים. ההצדקות אינן מוסריות במהותן, אלא פרקטיות: "פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א'). גם ההצדקות הישראליות/יהודיות של היום אינן הצדקות מוסריות, אלא  נובעות מפחדים, חוסר-אמון, שנאה ורגשות נקם, שמסווים את עצמם כשיקולים ביטחוניים.

בני ישראל לא יצאו את מצרים לעבר הנחלה הלאומית/שבטית המובטחת בעקבות משא ומתן מדיני מעודן, אלא "בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה", בדם ואש ותמרות עשן, אחרי סדרה של פיגועים ברכוש ובנפש של אזרחים, נשים וטף מצריים. גם אנחנו, כמה אלפי שנים מאוחר יותר, משלמים ב'מכת בכורות' משלנו. האם עינינו עיוורות ואוזננו חרשת? האין גם אנחנו, כפרעה, מקשיחים את לבנו לסבלם של אחינו? האם לא יבוא היום שיקום מוסא פלסטיני ויתייצב מולנו עם הצו האלמותי: שלח את עמי!?

בהקדמה לתרגום החדש של הספר שהפך לקלאסיקה 'לב האפלה' של ג'וזף קונרד, שעוסק במעשי הגזל של האדם הלבן  באפריקה, אומרים המתרגמים שולמית ויאיר לפיד:

"כדי שתוכל להכאיב לאדם אחר, אומר לנו קונרד, אתה מוכרח לשכנע את עצמך שהוא שונה. אתה מוכרח להאמין שמה שמכאיב לך אינו מכאיב לו. הוא אינו רעב כמוך, אינו אוהב את ילדיו כמוך, אינו חולם כמוך ואינו פוחד כמוך. לא השנאה היא שמשחיתה אותנו, אלא האדישות. אם היא משתלטת עליך הרי שאתה נמצא, באמת, בלב האפלה".

מעורבוּת רוחנית-חברתית-פוליטית-אקולוגית, (מה שנקרא: Engaged Buddhism), היא בעיני צו השעה. בשיח הבודהיסטי בעולם המערבי מעורבות זו היא בבחינת נעדר-נוכח. לטעמי, הנעדרוּת הזאת זועקת. רבים מהמתרגלים חשים שעצם הישיבה על הכרית וה"תיקון" הפנימי – עושים את שלהם, ושאין צורך בפעילות חברתית/פוליטית מכל סוג שהוא. פעילות "החוצה" נתפסת כבאה על חשבון "התבוננות פנימה", ורווחת גישה דיכוטומית בין שתי הפעילויות, כאילו הן אינן יכולות להתקיים יחד.

לטעמי, שני התחומים יכולים וחייבים להיות שלובים זה בזה. פירות התרגול שלנו חייבים לקבל ביטוי לא רק ברגישות גבוהה יותר שמתפתחת כלפי עצמנו וכלפי הקרובים לנו, אלא גם ברגישות גבוהה יותר, באכפתיות ובמעורבות במה שקורה סביבנו בקהילה הרחבה יותר – קהילת העולם.

התפיסה הבודהיסטית, לפיה כל ההתרחשויות והאירועים מושפעים זה מזה ומשפיעים זה על זה דרך התהוות גומלין – מעודדת אותנו לפעולות כאלה. בעיני, החיבור בין העבודה הפנימית לעבודה החיצונית הוא רב חשיבות, ובימים אלה אפילו קריטי. וימאלה ת'אקר, מורה רוחנית ופעילה חברתית, טוענת ש"חופש פנימי הוא אחריות חברתית" ו"חיינו יהיו מלאים ומבורכים באמת רק כאשר נחוש את סבלו של האחד כסבלו של הכלל".

מורה הדהרמה והאקטיביסט כריסטופר טיטמוס מבהיר ש"הדהרמה לא מציעה השקפה נוחה, רוחנית או גלובלית, אלא מתייחסת לסבל היכן שהוא מופיע, ונותנת לו מענה."

כיצד אנחנו, ההולכים בדרך הדהרמה והמחויבים עמוקות לדרך זו, יכולים לתרגם את המחויבות הזאת מהלכה אל המעשה, למעשים ולפעולות ש"יתייחסו לסבל היכן שהוא מופיע ויתנו לו מענה?"