मोक्ष

הַנהֵג אותנו מאי-אמת אל האמת.
הַנהֵג אותנו מהחשכה אל האור.
הַנהֵג אותנו מהמוות אל האלמוות.

Asatoma sat gamaya
Tamasoma jyotir gamaya
Mrityorma amritam gamaya

(תפילה עתיקה לגורו בסנסקריט,  Brhadaranyaka Upanishad — I.iii.28)

* * *

Buddham Saranam Gacchami
אני לוקח/ת מפלט בבודהה

Dhammam Saranam Gacchami
אני לוקח/ת מפלט בדהרמה

Sangham Saranam Gacchami
אני לוקח/ת מפלט בסנגהה

המורה הראשון שלי היה אבא שלי. כשהוא נפטר מסרטן כשהייתי בת 21 נשמטה הקרקע מתחת לרגליים שלי, והחיים כמו שהכרתי אותם עד אז – הסתיימו. קֵץ עידן התמימות האישי שלי. עם מותו חוויתי באופן המוחשי ביותר את חוסר הקביעות, את הארעיות, את השתנות הדברים, גם הבטוחים והנצחיים ביותר כמו אבא שלי.

חודשים ושנים אחרי מותו, כשעדיין הייתי מתעוררת בלילות למשמע קול בכי ומבינה שזאת אני שבוכה וששוב חלמתי עליו, היו הגעגועים אליו מהולים בכמיהה עזה להבין, לדעת את פשר הדברים. להבין את פשר החיים ואת פשר המוות, ומה המשמעות של כל זה בכלל.

אבא שלי לימד אותי לשאול שאלות. להטיל ספק. לחקור ולא לקבל כמובן מאליו שום דבר. לא כי "ככה צריך", לא כי ככה "כולם עושים", לא כי זה מה שכתוב בספרים, גם לא כי מישהו חכם ויודע אמר את זה או כתב את זה בספר.

מבלי דעת, אבא שלי בעצם חזר על דבריו של הבודהה, המורה הגדול שהעיד על עצמו שהוא המורה האולטימטיבי, שאמר בדרשה המפורסמת לבני קלאמה: תחקרו בעצמכם מתוך ניסיונכם האישי: האם הרעיונות האלו טובים ומועילים, ראויים לשבח, שקבלה שלהם ופעולה על פיהם תוביל לנחת ואושר?

אני נזכרת בגיבור ילדותי  אטיקוס ('אל תיגע בזמיר'), שבַסבלנות ובַסלחנות האינסופית שלו לילדיו ובמערכת הערכים שניסה להנחיל להם הזכיר לי תמיד את אבא שלי. שניהם טענו ש: "לעולם לא תביני אדם עד שלא תראי את הדברים מנקודת הראות שלו… עד שלא תלבשי את עורו ותתהלכי לך בו". מבלי דעת, הושפעתי בימי ילדותי מאותו הדבר שלימים אחשיב כלב-לבה של הדהרמה, ושעד היום נחשב בעיני כמהותו העיקרית של אדם ער: היכולת לשים עצמו/ה בנעליו של האחר/ת.

אבא שלי היה בשבילי מורה גדול בחייו ומורה עצום במותו. בפרפראזה אפשר לומר שבמותו הוא ציווה לי את החיים הרוחניים. תשובות אמנם לא נמצאו לי, אבל לאט לאט התגבשה השלמה עם החוסר-ידיעה, עם המסתורין הגדול של החיים ושל המוות.

במורה השני שלי נתקלתי במקרה, כששהיתי על חופו של אי קטן באקוודור, כחלק ממסע רוחני של כמה חודשים בדרום אמריקה, שכלל מדיטציות אינטנסיביות מסוגים שונים, ואף ניסיונות לתקשר עם עב"מים ולחוות הקרנות חוץ-גופיות. אני לא זוכרת איך התגלגל לידי הספר של סת, אבל – למרות הקושי שלי לקרוא באנגלית – כל מילה בו הדהדה בתוך מקום עמוק בתוכי. קראתי אותו על החוף, מסמנת בטוש צהוב את המשפטים שדיברו אלי במיוחד – עמודים שלמים למעשה – ומרימה מדי פעם את הראש, מסתכלת סביב ומרגישה שאני חווה בַאופן הישיר ביותר את המילים שלו. הרגשתי שאני קוראת אותו לא עם העיניים והאינטלקט בלבד, אלא שכל תא ותא בגוף שלי קולט את המסרים שלו, והם מחלחלים לכל רמה ורמה של ההוויה. הדברים הדוממים שסביבי – החול, המים, האבן שנשענתי עליה, הספר והמילים עצמן – התמלאו חיים באופן הממשי והמוחשי ביותר, והעור שעל הגוף שלי או אגוז הקוקוס ששתיתי ממנו כל בוקר לא היוו מחיצות יותר מקליפת נייר אורז דקיקה.

סת' היה ישות שתוּקשרה על ידי ג'יין רוברטס שנות השישים בארצות הברית. עד אז לא ידעתי שקיימת תופעה כזאת – תִקשוּר. או ישות ללא גוף שמנהלת שיחות. זה לא מה שלימדו אותי בקיבוץ, לא מה שאבא שלי, שהיה רציונאליסט מושבע, לימד אותי להאמין בו.

כיום הרעיונות של סת' אולי נראים מובנים מאליהם והנחות יסוד מקובלות, אבל אז הם היו בשבילי תגלית והתגלות. זה היה ב- 86', וצריך לזכור שהניו-אייג' עדיין היה בחיתולים, יונק מַטרנה אורגנית. באיסט וויליג', בו התגוררתי, רק נפתחה ברחוב 4 חנות הקריסטלים הראשונה, ניו יורק לא שמעה עדיין על לואיז היי ודיפאק צ'ופרה, צמחונות נחשבה כסיבה להישלח להסתכלות, ורפואה אלטרנטיבית הקבילה לטקסי וודו אפלים של שבטים באפריקה. אני עצמי, כששמעתי מחברתי מינדי כהן שהיא מאמינה בגלגולי חיים, התפלאתי איך תלמידת קולנוע מבריקה מ-NYU יכולה להיות כל כך סהרורית. בשנות העשרים של חיי החיים שמעבר, במיוחד כל מה שמעבר לסקס, סמים ורוקנ'רול, נתפס בעיניי כקשקוש מוחלט הגובל באי-שפיות, והתייחסתי אליו ואל מי שהאמין בו בַהתנשאות הראויה להם.
המפגש עם החומרים של סת' וההשפעה שלהם עלי הייתה, אם כן, מטלטלת.

דבריו של סת' פתחו לי צוהר מוחשי, חווַיָיתי למודעות אחרת, למציאות אחרת. חוויות כאלה הכרתי רק מהתנסויות עם סמים פסיכדליים, אבל כעת הם קיבלו תוקף כמעט מדעי. באופן אינטואיטיבי התחברתי לרעיונות האלה, שהמציאות הזאת היא לא כל מה שיש, או שמה שאנחנו רואים וקולטים בחושים שלנו זאת מציאות מוגבלת בלבד, שלאטומים ולמולקולות "שלנו" יש תודעה משל עצמם והתודעה הזאת מלאה שמחה וחיוניות.

הייתי מרימה את הראש מעל דפי הספר על חופו של האי האקוודורי, וחווה את כל מה שעיני נחו עליו כחלקיקים הנמצאים בתנועה מתמדת, שאינם נפרדים ממני, אלא שונים ממני רק ברמת הצפיפות האנרגטית שלהם, ושכולם/כולנו רוטטים בתדר של שמחה והנאה. שהיקום כולו רוטט בתדר של שמחה והנאה. במבט לאחור, ובז'רגון הבודהיסטי, אני יכולה לומר שחוויתי שם לראשונה את 'טבע התודעה' – חוויה של חוסר-הנפרדות ואי-שניוּת.

כשחזרתי מדרום אמריקה לניו יורק, חשתי שהעיר צרה מלהכיל את העניין הרוחני הטרי שנבט בי. ואז נתקלתי במקרה במשפט הידוע של ההוגה האמריקני הנרי דיויד ת'ורו, שאמר: "רוב בני האדם מנהלים חיים של ייאוש שקט". חשתי שמשהו בי מתקומם והרגשתי שאינני רוצה להשלים עם חיים של ייאוש שקט.

עוד הוא אמר: "הלכתי אל היער כי רציתי לחיות עם התכוונות".   ("I went to the woods because I wished to live deliberately")

מיד החלטתי שגם אני רוצה לחיות ככה, על אף שלא היה לי מושג מה זה אומר. הייתה בתוכי כמיהה עצומה למשהו נסתר שהמילים האלה ייצגו.

עברתי להתגורר באשרם במסצ'וסטס, בקהילה רוחנית של "דבקים", חסידים של הגורו יוגי אמריט דסאי (שכונה בחיבה גורודב – הגורו האהוב), שתרגלו יוגה ומדיטציה, פרישות מינית, בהאקטי (התמסרות) ושירות.

לא מיד התמסרתי לגורו שלי. שנה שלמה עברה לפני שהייתי מוכנה "לכרוע ברך", מטאפורית ומילולית. נאמנה למשנתו של אבא שלי (נאמנות חלקית: עצם העיסוק בדברים "שמעבר" היווה בגידה מסוימת), בדקתי וחקרתי, הטלתי ספק, הסתייגתי, בחנתי בחשדנות, וידאתי שלא תשתלט עלי חלילה נטייה עדרית עיוורת. אבל אני, פעם אחת שאני מחליטה להתמסר – אני עושה את זה בטוטאליות. אחרי שבדקתי את הסוס והוא נמצא ראוי – הוסרו כל המחיצות הפסיכולוגיות/נפשיות. מי שלא חווה התאהבות רוחנית יתקשה להבין את עוצמת החוויה של אהבה לא-מינית ולא-אירוטית, אבל חזקה ועוצמתית יותר מכל אהבה אחרת שהכרתי מעודי. שערי שמים נפתחו, העולם והחיים קיבלו משמעות וטעם, וחוויתי אושר ששום אושר ארצי או חומרי לא ידמה או ישתווה לו.

המעבר מהחיים האורבניים הניו-יורקיים לחיי נזירות היה מעבר דראסטי: התכוונתי "לשים הכול מאחורי", ללבוש את הגלימה ולחיות חיי פרישות, תרגול וטוהרה לשארית חיי. רוחו של הגורו שרתה על כל הנעשה באשרם, ולמעשה נוצר אצלי חיבור הדוק (ומוטעה) בין הקשר הנפשי העמוק אליו לבין הליכה בנתיב רוחני. החוכמה שלו, האהבה שלו, חלחלו לכל תא ותא בגופי ובנשמתי, ומילותיו החכמות מלוות אותי עד היום. למרות מעמדו כגורו, הוא ראה את עצמו קודם כל כחניך בעצמו לגורו שלו, והמשפט המפורסם שלו היה: "באתי לא כדי ללמד אתכם אלא כדי לאהוב אתכם; האהבה עצמה תלמד אתכם".

דון חואן, מורה נוסף שלי, מתאר את תפקידו של המורה כך: "צעדו הראשון של המורה הוא הצגת הרעיון שהעולם שנדמה לנו שאנו רואים אינו אלא חזיון בלבד, או תיאור של העולם האמיתי". ואילו ניסרגדתה מהאראג' מדגיש כי אחת הדרכים בה המורה עושה זאת היא להעניק לתלמיד ביטחון ואמונה. מקום להישען עליו: "בטח בי וחיה לאור הביטחון בי".

את הדהרמה והבודהיזם פגשתי כאילו בצירוף מקרים קוסמי, אבל מיד הרגשתי שהגעתי הביתה. שמצאתי את עצמי, את דרכי ואת ליבי. החיים היו נדיבים וזכיתי לפגוש ולתרגל עם כריסטופר טיטמוס – המורה והמנטור, עם שאילה קת'רין ועם ג'איה אשמור, שהמחויבות העמוקה שלהם להתעוררות הדהדה בתוכי את הכמיהה העמוקה והמשמעותית ביותר של חיי. הדהרמה הפכה להיות בית. עם האפשרות לחיות חיים ערים ומשוחררים.

* * *
בירח המלא של חודש תמוז, הוא חודש יולי, חוגגים מיליארד הודים את חג הגורו פוּרנימה – חג של הכרת תודה למורים ולמורות, לגורואים ולמאסטרים, למתווי הדרך, למסמני המפות. לאורות המגדלור.

לכבוד גורו פורנימה, אני רוצה להביע את הכרת תודתי העמוקה והנצחית לכל המורים והמורות הרוחניים, אלה שפגשתי ואלה שלא זכיתי לפגוש, שלאורך חיי לקחתי – ועדיין לוקחת – מחסה בצילם או לרגליהם/ן. אלה ששוב ושוב פוקחות את עיניי, מראים לי את הדרך, חולקים איתי את הניסיון והחוכמה שלהן, מצביעים אל הירח ואומרים לי: זה אפשרי. לכל אלה המוזכרות/ים בכתבה הזאת, ולעוד רבים נוספים:  לדניאל קווין שספריו 'ישמעאל' ו'סיפורו של B' שינו ועיצבו את תפיסת עולמי, לסטיבן פולדר המורה והחבר, לצ'ונגיאם טרונגפה, המורה הטיבטי של "חוכמה משוגעת", ולראמאנה מהארשי, שהוא השראה מעל ומעבר, שאומר: "אלוהים, חסד וגורו – אלה הן כולן מילים נרדפות, וגם נצחיים ואימננטיים".

לכבוד החג הזה אני רוצה להביע את תודותַיי על כך שאנחנו לא לבד על הדרך הזאת, מה שהיא לא תהיה. תודה לאל (ואני אומרת את זה כאתיאיסטית), ולאלַה (וכלא-פגאנית), ולדהרמה (וכלא-בודהיסטית), ולכל המלאכים והפיות והמדריכים (וכלא ניו-אייג'ית) – ששומרים עלינו, שנותנים לנו השראה ועידוד וכוח, שמאפשרים לנו למצוא בהם מחסה רוחני ולנוח בתוך הידיעה שיש משהו גדול מאיתנו, מסתורי כמו החיים והמוות, גם אם זו הדרך עצמה, החכמה מן ההולכים בה.