"מוות", תצלום: קרייג ווייטהד

באפוס ההודי העתיק המהאבהאראטה (Mahabharata) נשאל הגיבור על ידי יצור מסתורי – שבהמשך יתגלה כאל המוות בכיר האלים – מהו הפלא הגדול בתבל.

הגיבור עונה שהפלא הגדול מכל פלאי העולם הוא שמכל עבר אנחנו מוקפים בעדויות לנוכחותו של המוות, ועדיין חיים כאילו נחייה לנצח.

הסיפור הזה ממחיש שלא רק בתרבות המודרנית, המקדשת את הדחקת המוות, אלא כבר בתרבויות מוקדמות, כמו זו של הודו, הייתה נוכחת סוגיית הכחשת המוות מול הישרת מבט אליה.

להישיר מבט אל המוות – אל עובדת מותנו אנו או מותם של היקרים לנו – הוא לא דבר קל. שני הנעלמים בסיפור הזה הם הזמן והאופן (מתי ואיך) – אבל ישנה ודאות אחת ברורה וחותכת שאין לחמוק ממנה: ודאות מותנו. אנחנו יכולים להעביר חיים שלמים בהתכחשות לו – והוא עדיין יגיע, אכזרי או רחום, קוצר או גואל, תלוי בנקודת מבטנו.

במסורת הבודהיסטית יש גישות הרואות בהרהור על המוות כתרגול החשוב ביותר שנעשה במהלך חיינו. לקראת מותו אמר הבודהא:

"מכל העקבות
טביעת רגלו של הפיל היא הגדולה ביותר;
מכל המחשבות
ההגות במוות היא הנעלה ביותר."

לא רק המסורת הבודהיסטית מאיצה בנו להסכים להרהר במוות. המורה השמאני דון חואן, שקרלוס קסטניידה הנציח את משנתו בספרים רבים, מלמד שהמוות יכול להיות יועץ כביר: הוא יושב על כתפנו השמאלית ומזכיר לנו את עובדת זמננו הקצוב והמוגבל. בכך הוא מעניק פרספקטיבה מיטיבה ודחיפות לאירועי חיינו. דון חואן ממליץ לנו לפנות אל המוות, אל מותנו שלנו, ולהיוועץ בו כל אימת שאנו מתלבטים, מפחדים או שופטים אדם אחר. המוות שלנו יזכיר לנו שאנחנו יצורים הנוטים למות, שכבר ברגע זה גופנו נמצא בתהליך של התפרקות ושכל יום שחולף מקרב אותנו אל קיצנו. המוות שלנו יזכיר לנו שאין לנו עודף זמן לבזבז על התלבטויות וספקות עצמיים, או לייסר את עצמנו על זוטות. אלו הן פריווילגיות השמורות אך ורק למי שהוא בן אלמוות, ולצערנו, עוד לא נתקלנו באחד כזה וספק אם ניתקל.

גם הפילוסוף הצרפתי מישל דה מונטן מצטרף להזמנה לְפַתח מודעות גוברת למוות: "כדי ליטול מן המוות את יתרונו הבולט עלינו, הבה נאמץ לנו דרך שונה בתכלית מן הדרך הרגילה; הבה נמלא בו את תודעתנו יותר מכל דבר אחר", הוא אומר.

באופן אישי התוודעתי למוות בגיל צעיר יותר ממה שהייתי מאחלת לעצמי. כשהייתי בת 21 אבי נפטר, וחווית האובדן הייתה מטלטלת ומפרקת. העולם כפי שהכרתי אותו ובטחתי בו – נשמט מתחת לרגליי כמו שטיח פרסי מעופף. נהרות של דמעות ותהומות של כאב יצרו בי כמיהה עזה להבין, ולדעת את פשר החיים והמוות. כך הגעתי, בתום ימים רבים, בתום הרבה לילות, לבודהיזם.

 

העולם הבא או העולם המִתהָווֶה

הבודהיזם – במיוחד זה שערק למערב ובמעבר-הגבול החתים דרכון חילוני – חלוק בדעותיו לגבי ההתרחשויות שלאחר מותו של הגוף. הבודהיזם הטיבטי מתאר מערכת מורכבת של שלבים, הנקראים בארדו, אשר "טבענו האמיתי והזוהר" עובר דרכם. הבודהיזם התרוואדי (Theravada) מעדיף גישה פרקטית יותר, המחוברת יותר לכאן ועכשיו: הוא מפנה את מבטו ואת מבטנו אל "מותו" של כל רגע חולף ו"לידתו מחדש" של הרגע הבא.

כלומר, התייחסות אל המוות לא כאל אירוע עתידי, אלא אל העובדה שמוות קטן מתחולל מדי רגע כאשר אנחנו נפרדים מהרגע שעבר ופוגשים את רגע ההווה – חדש, טרי ורענן. שאנחנו מתים ונולדים מחדש מרגע לרגע.

כך, כל רגע הוא התחלה חדשה. כל רגע נדון לבראשיתיות נצחית. כל רגע הוא התרחשות בראשיתית חדשה, לא צפויה. מה יוליד הרגע הבא? מי אני אהיה ברגע הבא? כמה מפתיעים, מרתקים ומסעירים הם החיים כשהם נחווים ככה!  ללא אכזבות, ללא ציפיות שלא התממשו: רק עכשיו. עכשיו. עכשיו.
כל רגע חדש, מסקרן, מפתיע. כל רגע הוא מפגש עם הלא-ידוע, הבלתי צפוי.

בהקשר זה מעניין לראות שגם בקבלה היהודית פירוש המושג 'העולם הבא' הוא 'העולם המִתהָווֶה' – עלמא דֶאַתֵי – כלומר, העולם הבא שבא כל רגע. לא מערכת של גמול ועונש המצפה לנו עם כיליונו של הגוף, אלא השפעה מיידית של הרגע שחלף על רגע ההווה, ש"בעוד רגע" יהפוך גם הוא לעבר. גם השם המפורש יהווה מעיד על העולם המתהווה כל רגע מחדש.

בכתבים העתיקים נאמר שהבודהא הנחה את הנזירים והנזירות לתרגל כך שעליהם להביא את המודעות לא לאפשרות מותם בעתיד – אלא למותם לרגע הנוכחי. הוא המליץ על שתי דרכים לתרגל מודעות למוות: המודעות לכך שייתכן וזוהי נשימתך האחרונה, והמודעות לכך שכל נגיסה באוכל עשויה להיות הנגיסה האחרונה.

בראיון לכתב העת 'תובנה' Insight Journal)) אומר הנזיר בהיקהו אנאלאיו (Bhikkhu Analayo):

"התרגול מִתקשר לממצא בפסיכולוגיה הקוגניטיבית אשר מראה כיצד אנו נמנעים מהתמודדות עם התמותה שלנו, על ידי הדחקתה לעתיד: 'כן, אני הולך למות, אך זה יקרה מתישהו בעתיד, ואז אחשוב על כך ואתמודד עם המוות, אך כרגע איני צריך לעשות זאת'. על המוות להיות מובא ממש אל הרגע הנוכחי. משום שאני הולך למות, אך איני יודע מתי. ייתכן שאפילו ממש ברגע זה."

 

לְגַלות את החיים

כאמור, המסורות הבודהיסטיות השונות חלוקות לגבי השאלה מה קורה אחרי מותו של הגוף. אבל לגבי נקודה אחת מהותית יש הסכמה גורפת בין הזרמים השונים: השאלה החשובה והמשמעותית באמת היא לא שאלת מותנו אלא שאלת חיינו – כיצד אנחנו חיים? וכיצד משפיעה על חיינו ידיעת מותנו הממשמש? מה היה מייעץ לנו המוות היושב על כתפנו?

המוות כשאלה פילוסופית ראוי להסתופף בין הפילוסופים. המוות כדרך חיים – זוהי הזמנה רלוונטית לכולנו.

מספרים על מורה טיבטי ואשתו שביקרו במערב, ובאחת הנסיעות עברו על פני בית קברות מטופח ומקושט. אשתו של המורה התפעלה עד כמה הכול נקי ומסודר במערב – אפילו בית קברות. המורה ענה לה: "כן, יש להם בתים נפלאים לגוויות המתות. אבל שמת לב? יש להם בתים נפלאים גם לגוויות החיות."

במרכז למדיטציה באנגליה, שאליו אני נוסעת לעיתים לתקופות של תרגול בהתבודדות ובשתיקה, יש חדר מדיטציה שבחזיתו, מול כריות המתרגלות והמתרגלים, ניצב שלד אדם. אמיתי. זוהי הזמנה מוחשית להתבוננות מפוכחת בעובדות החיים והמתים. ישיבה ממושכת ונינוחה מול השלד הזה מנגישה מעט יותר את המסתורין ומפחיתה את המועקה הנלווית לעיתים למחשבות על המוות. זהו, בפשטות, תרגול של "להישיר מבט אל המוות".

"לפגוש את המוות משמעותו בעצם לגלות את החיים. החיים והמוות הם בלתי נפרדים", אומרת המורה האוסטרלית ראדהה ניקולסון (Radha Micholson). כשאנחנו מעיזים ומעיזות להישיר מבט על המוות, אל מותנו שלנו ואל מותם של היקרים לנו, אנחנו בעצם מישירים מבט אל החיים שלנו, ומפתחים מה שנקרא 'תודעת מוות'.

תודעת המוות מחברת אותנו להכרה עד כמה החיים הם יקרי ערך. ועד כמה הם שבריריים. יקרי ערך ושבריריים הם חיינו וחיי הסובבים אותנו, הקרובים והרחוקים, המוכרים והלא-מוכרים, האהובים והאהובים-פחות. כולנו ארעיים בעולם; כולנו בני חלוף. כולנו אורחים-לרגע במחזה הקסום שנקרא 'החיים שלנו'.

המודעות למותנו – לא פעם, מתישהו, בעוד הרבה שנים, אלא אולי עוד רגע, עכשיו – הופכת את החיים, רגע אחרי רגע, ליקרים מפז; היא מעוררת בנו רצון לחיות באופן מלא וער בכל רגע, בידיעה הברורה, הצלולה, המפוכחת, שהוא עשוי להיות הרגע האחרון. החיים לא יימשכו לנצח – הם עלולים להסתיים עם הנשיפה הבאה. היא מדרבנת אותנו לזכור שהכול ארעי, זמני ובר חלוף ומעניקה לחיינו מימד של דחיפות ומשמעות.

זהו אינו רעיון מקאברי או  מייאש המטיל צל של עגמומיות מלנכולית על חיינו; זוהי התעוררות המוציאה אותנו מהתרדמת שלעיתים אנו שוקעים לתוכה, מהשיכחה המקהה את חושינו ואת החיוּת שבנו. זוהי ידיעה מעירה. מעוררת ומשחררת.

אפשר להתאמן במודעות הזאת בכך שנזכיר לעצמנו מדי בוקר שזהו עשוי להיות יומנו האחרון, ועל כן ננסה להפוך אותו לבעל משמעות ככל שניתן.

אפשר לשאול את עצמנו: לשם מה אני כאן? אילו דברים אני דוחה למחר שאולי לא יגיע? מה עדיין לא הגשמתי? האם אני מרוצה מסדר העדיפויות שלי? האם חיי בעלי משמעות? האם אני חי/ה באופן שאוכל למות ללא חרטה?

באופן אישי, הדרך שבה אני מתרגלת את נושא המוות היא שבכל פעם שאני פוגשת אדם/אישה – אני נזכרת או מזכירה לעצמי שהוא או היא נוטים למות. אולי השיחה הזאת שאנחנו מנהלים תהיה השיחה האחרונה – שלי או שלהם. באיזה אופן אני רוצה שהשיחה הזאת תיזכר? מי אני רוצה להישאר בזיכרונם?

יש התפכחות מועילה במודעות המוות, היא מזכירה לנו שרב המשותף על השונה בינינו לבין הזולת, וכך עם כל היצורים החיים. "כל היצורים שנולדו נתונים להזדקנות, לחולי ולמוות", אומר הבודהה. ההכרה בכך עוזרת לנו לפתח חמלה, לצאת מכלא הנפרדוּת ולהתעורר אל טבענו האמיתי.

"להתאמן במוות פירושו להתאמן בחֵירות", אומר מישל דה מונטן, "מי שלמד כיצד למות, למד כיצד להשתחרר מעבדוּת".

תרגול מודעות המוות מאיץ בנו להתעורר. הוא מחדד את ההכרה בכך שהחיים שלנו הם חד-פעמיים, נדירים ויקרי ערך. המודעות לכך שזהו עשוי להיות יומנו האחרון עלי אדמות – מעלה בנו תחושות של זכות והכרת תודה.

בשבתו עם תלמידיו, נטל הבודהא קומץ עפר בקצה הציפורן ושאל שאלה רטורית: מה גדול יותר, כמות העפר שמתחת לציפורן או כל האדמה כולה? כך, הוא אומר, גם נדירה ההיוולדות בגוף אדם.

הכרת תודה על עצם היותנו בחיים, כמו גם על הדברים היומיומיים הלא-מובנים-מאליהם כמו היכולת לראות או ללכת, קורת הגג שמעל ראשנו, זריחת השמש, מוזיקה, אהבה, והאדמה המוצקה שמתחת לרגלינו. הכרת תודה על היופי והמסתורין של החיים – ושל המוות.

 

מה אני מבין כשאני מתחיל
להבין את החולף
את טבעו הפגיע של הרגע הפלאי
את הסיכון שלוקחות המילים
העומדות מול הדברים
עם ידיים ריקות?

(ישראל אלירז, בשבח הדברים החולפים)

 

המאמר התפרסם באתר 'אלכסון' – לקריאה אנא לחצו כאן.

 

רשימת מקורות:
סוטרות (דרשות) מתוך הקאנון הפאלי והמהאיאני
אתר 'בודהיזם בישראל'  http://www.buddhism-israel.org/library/933
ספר המתים והחיים הטיבטי /  סוגיאל רינפוצ'ה, תרגום: יפעת צור, הוצ' גל
מסע לאיכטלאן / קרלוס קסטניידה, תרגום: עמיהוד ארבל, הוצ' זמורה ביתן
הארעיות / מישל דה מונטן מתוך "המסות" הוצ' שוקן, 2007