דהרמה של דמעות: ההיבט הבודהיסטי של הסבל

לקראת יום הזיכרון, 2011 

הימים הם ימי צער וזיכרון ושכול. כיצד עלינו לפגוש אותם, להתמודד איתם? האם עלינו להפנות עורף לתחושות הכאב והשכול כי הן מעוגנות באירועי העבר והדרך הרוחנית קוראת לנו להיות בכאן ועכשיו? מצד שני, התחושות האלה נוכחות בתוכנו כאן ועכשיו – האם זה פרדוקס? מה עושים עם רגשות של עצב, געגוע או ייאוש? האם יש להם מקום בתרגול שלנו, וכיצד מפנים להם את המקום הזה?

הבודהא אמר שכאב הוא חלק מהחיים. האמת הנאצלת הראשונה אכן מדברת על קיומו של סבל. אבל היא מדברת על סבל בתוך קונטקסט מסוים: בתוך קונטקסט שמדבר על האפשרות להשתחרר מסבל ועל המחויבות להשתחרר ולשחרר מסבל.

אנחנו חיים בתרבות שמספרת לנו שיש רגשות שיש להימנע מהם בכל מחיר: רגשות כמו בדידות, ריקנות, שעמום, חרדה, כאב. החברה שלנו מלמדת אותנו שיש רגשות שאסור להרגיש, שהם "מסוכנים", או שאם ניתן להם מקום הם ישתלטו עלינו ויסחפו אותנו ויאיימו על עצם קיומנו. כל החברה הצרכנית מתבססת על הגישה הזאת, שמתָחזקת את תעשיית הבידור העולמית: מיליארדי דולרים עוברים מיד ליד כדי לסייע לנו לא להרגיש רגשות שאנחנו אולי מפחדים שאם ניתן להם מקום הם ישתלטו עלינו, יציפו אותנו, ימחצו אותנו. הרבה פעמים אני שומעת את המשפט: "אם אתחיל לבכות לא אוכל להפסיק לעולם", "אני אתפרק", "אני אאבד שליטה".

החברה שלנו מעודדת אותנו להתרחק מכאב ולחפש הנאות חושים. לערפל את התודעה ולכסות על כאב וצער בעוד ועוד הנאות חושים. המסר הוא: אם רק נצליח להימנע מכאב – נהייה מאושרים. ויש לנו אסטרטגיות רבות ומגוונות כדי לא להרגיש: צפייה מופרזת בטלוויזיה, מילוי הזמן בעשייה בלתי פוסקת, שימוש כפייתי באינטרנט, שופינג, וורקוהוליזם, סמים ואלכוהול. אפילו בעולם הרוחני, רבים מאיתנו אימצנו אסטרטגיות "רוחניות" כביכול כדי לא לפגוש כאב: לפעמים אנחנו משתמשים בכרית המדיטציה כדי להימנע מרגשות כביכול שליליים, או כואבים.

אלא שכאב וצער הם חלק בלתי נפרד מהחיים. כאב הוא לא אויב. ג'ואנה מייסי, המורה והאקטיביסטית, אומרת שאנחנו צריכים כאב כדי שיתריע על מה שדורש מאיתנו תשומת לב. במקום להשקיע כל כך הרבה אנרגיה בלהדחיק ולהתכחש לכאב, אולי עדיף לנו ללמוד להיות איתו, לעשות לו מקום, להיפתח אליו, לא לפחד ממנו.

הכאב של אננדה

יש סיפור על נזיר זן המתאבל על קברו של מורו האהוב, שזה עתה נפטר. ניגש אליו מישהו ואומר: "אתה אמור להיות נזיר, למה אתה בוכה?" הנזיר המתאבל פונה אליו ואומר בצלילות ובאהבה: "אני בוכה כי אני עצוב".
גם הבודהא, בתשובה לנזיר שהתלונן על כאב וסבל, לא שלח אותו "להתבונן בזה", אלא אמר לו: "עליך לשאת את כאבך, ביקהו".
כשהבודהא שכב על ערש דווי ונתן לאננדה המסור הנחיות אחרונות מה יהיה עליו לעשות עם הגופה, כתוב שאננדה יצא את החדר, נשען על ידית הדלת – והתייפח. הצער על השכול הקרוב, על הפרידה מהמורה, החבר והאב – היה קשה מנשוא, ואננדה נתן דרור וביטוי לכאבו.

עובדת הנוכחות של רגשות של צער וכאב בתוכנו אינה עדות לכישלון שלנו כמתרגלים או לכישלון שלנו בהבנה ובהתפתחות רוחנית, אלא היא עדות לרגישות שלנו, לכך שהאוזניים שלנו פתוחות ושאנחנו מסוגלים, כפי שאומר הנזיר הוויטנאמי הגולה תיך נאת האן, "לשמוע את העולם בוכה בתוכנו". אומרים על הבודהא שהסיבה לאוזניו הארוכות היא כדי לשמוע את הסבל של העולם כולו.

אנחנו יכולים לברוח מכאב כל חיינו, רק כדי לסיים אותם בתחושה של פספוס, שחיינו היו שטוחים וחסרי עומק, שהפכנו אפאתיים וששום דבר לא נוגע בנו לעומק. בדיעבד, אנחנו מגלים שלא באמת חיינו, שהתנהלנו כמו מתים בזמן שהיינו בחיים. אי אפשר לעשות דיליט על חלק מהרגשות, אי אפשר לחוות בצורה סלקטיבית, אם מקצצים את הגל בתחתיתו – מקצצים גם את הגובה שלו. כך אנחנו מאבדים את החיות שלנו, את הכוח המניע, את התחושה שיש טעם לחיים.
שלא לדבר על כמות האנרגיה הדרושה כדי להמשיך את הבריחה הזאת עוד ועוד. בסופו של דבר, הבריחה הזאת היא חסרת תוחלת ולא מביאה את התוצאות המיוחלות. אם אנחנו מנסים למנפל ולשלוט בסיטואציה – איננו פוגשים את החיים, איננו בקונטקט עם מה שקורה.

דרוש אומץ להכיר ולהתמודד עם כאב וסבל. דרושים אומץ ואמון בעצמנו, בתחושה הפנימית שיש לנו היכולת להישיר מבט בכאב הפנימי ביותר שלנו, בכאב העמוק ביותר שלנו, ולגעת בחלקים האפלים ביותר, כי רק בצד השני של האפילה נמצא האור.

מועדון הלבבות הפתוחים

לפני שהפך לבודהא, יצא סידהאתא גוטמה מארמון התענוגות והשפע כדי לפגוש פנים אל פנים, עם מודעוּת ועם עֵרות, כאב וסבל. גם אנחנו נקראים לצאת מהארמון – ארמון הנוחות שלנו, ארמון ההתכחשות, ארמון ההימנעות, הרצון לעצום עיניים או להביט למקום אחר.

רק במידה שאנחנו מסכימים להרגיש את הכאב – במידה הזאת נוכל לרפא את הכאב. עלינו להתמודד עם הכאב על ידי פגישה שלו, היכרות איתו, התיידדות איתו, ולא לנסות לעקוף אותו או להימנע ממנו.
התרגול עוזר לנו ללמוד לבטוח ביכולת שלנו להרגיש את כל הרגשות שלנו במלואם, לא לפחד מהם, לדעת שיש לנו מיכל מכיל, תומך ובטוח. התרגול מאפשר לנו לתת אמון בתהליך, בכך שלהרגיש את הכאב והזעם והייאוש והדיכאון זהו הצעד הראשון בדרך לריפוי. ריפוי אינו יכול להתרחש כשיש הכחשה.

התרגול הופך את הלב שלנו לרגיש מכדי לא להרגיש. הדרך שבה אנחנו הולכים מפגישה אותנו פנים אל פנים ועם מודעות עם המציאות, ואנחנו מעיזים להביט למציאות בעיניים, מעיזים לשהות בנוכחות מלאה באמת הנאצלת הראשונה, האמת של הדוקהא, ללא כחל ושרק, ללא אסטרטגיות של הימנעות, ללא ניסיונות ליפות אותה. אנחנו מאפשרים לאמת הזאת להיות נוכחת בתוכנו, בגוף, ברגשות, בתודעה. אנחנו מעיזים לתת לאמת של הדוקהא לצרוב את הלב, ללפות את הגרון, מאפשרים לתחושות של חוסר אונים, עצב וייאוש להיות נוכחוֹת – לא מתחמקים מהן יותר, לא מנסים להימנע מהן, אלא פוגשים אותן עם מוּדעוּת ועם פתיחות, עם הסכמה ועם איפשור.

אי אפשר לרצות להיות עם הדברים כפי שהם באמת ('יאטה-בהאטה' בפאלית), שזוהי הוויפאסנה, בלי להסכים לשהות עמוקות עם האמת של הדברים כפי שהם באמת, שזוהי האמת של הדוקהא. עלינו לפגוש את החיים כפי שהם מציגים את עצמם רגע אחרי רגע.

אסטרטגיות של הימנעות מכאב גם מונעות מאיתנו לחוות חמלה. כדי לחוות חמלה עלינו להסכים לפגוש כאב. איך שאנחנו פוגשים כאב יקבע איך נגיב עם חמלה. לפעמים צריך ל הסכים שהלב שלנו יישבר, אולי רק ככה אנחנו יכולים שהלב שלנו ייפתח.

כאשר אנחנו מסוגלים לפגוש את הכאב של האחר/ת עם פתיחוּת, עם נינוחות, ללא פחד – אנחנו יכולים להרגיש חמלה. סטיבן לוין, מורה הוויפאסנה הידוע, אומר: "כאשר פחדך נוגע בסבלו של מישהו, הוא הופך לרחמים, כאשר אהבתך נוגעת בכאבו של מישהו היא הופכת לחמלה".

אם אעיז לגעת בכאב שלי ואוכל להכיל אותו, אוכל לגעת ולהכיל את הכאב שלך. אחרי המעשים נמשכים הלבבות, ואחרי הלבבות נמשכים המעשים. הדהרמה פותחת את ליבנו לראות סבל באשר הוא – ולרצות להביא לו מזור. החמלה היא לא רק יכולת ההזדהות עם הסובל אלא גם ההחלטה הנחושה לעשות את כל הנדרש כדי להקל על ייסוריו. חמלה קוראת לנו לפעולה.
הרצון להיטיב עם עצמנו דרך תרגול מדיטציה ודהרמה הופך באופן טבעי לרצון להיטיב עם הקהילה ועם החברה בה אנחנו חיים – מתוך ההבנה החוויתית שמה שאנחנו קוראים לו "עצמי" הוא חלק מתהליך של אינטראקציות מתמידות, שהחברה היא חלק מהן.

מי ייתן ונעז להרגיש ולאפשר לכאב שלנו להיות נוכח, להביא אותו לאור, כי, כמו שאומר פאולוס השישי: "כל הגלוי הוא באור, ומה שבאור – הופך לאור"; מי ייתן והחיבור האותנטי האמיץ לכאב שלנו ייפתח את ליבנו לכאב, לצער ולשכול של האחר/ת, ונדע להתעלות מעל ההפרדות והמחסומים, החומות והגבולות שאנחנו יוצרים בין "אני" ל"את/ה", בין "הסבל שלנו" ל"סבל שלהם".

GreenTaraImage

טארה – הבודהא של החמלה

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s