שיחה מריטריט סוכות עם כריסטופר טיטמוס
להקשבה לשיחה המוקלטת אפשר ללחוץ כאן
לפני שאתחיל בשיחה עצמה, כמה מילים לגבי שמה: מהו עוף-החול, הפניקס? עוף-החול הוא יצור מיתולוגי שעל-פי האגדה חי בַמדבריות הלוהטים, בכל אלף שנה הוא נשרף ומהאפר של עצמו הוא קם מחדש. הוא בן אלמוות, ומסמל התחדשות.
עוף-החול מופיע גם ביהדות, בדרשה על תיבת נוח, ויש אליו התייחסות מאוד מיוחדת ואוהבת. מאחר שהוא לא רצה להטריח את נוח בזמן חלוקת המזון, בירך אותו נוח שלא ימות לעולם. וכך לשון המדרש: עוף ושמו חול, ולא נקנסה עליו מיתה, שלא טעם מעץ הדעת ולבסוף אלף שנה מתחדש וחוזר לנערותו.
כשעשיתי עליו חיפוש באינטרנט מצאתי ש: "הוא סמלם של המתעקשים, שעל אף כל הקשיים מסרבים להתייאש".
חשבתי שזה תיאור הולם למה שאנחנו עושים כאן: שעל אף כל הקשיים שעולים פה בריטריט, קשיים חיצוניים-כביכול וקשיים פנימיים-כביכול, אנחנו – לפחות רוב הזמן – מסרבים להתייאש.
עוף-החול של התבונה: פירוש המילה ויפאסנה זה אינסייט, תובנה. אז הפניקס כחיית המחמד של הוויפאסנה…
הדימוי של עוף-החול עלה לי למעשה לאחרונה בעקבות החתולה שלי, איווט, שיש סיפור שלם סביב השם שלה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. איווט היא חתולה מאוד מאוד זקנה, ולפני כשנה היא הייתה חולה אנושות, ובמשך כמה שבועות טובים הבת-זוג שלי ואני לקחנו אותה ערב ערב לווטרינר לקבל עירויי נוזלים, והווטרינר היקר, שראה כמה אני אוהבת אותה וכמה אני קשורה אליה וכנראה לא רצה שאפתח ציפיות – אמר לי: "את יודעת, היא הולכת רק לכיוון אחד". עניתי לו: "כולנו הולכים לכיוון הזה…".
באופן מאוד מפתיע ואפילו ניסי, הזקנה הזאת התאוששה וחזרה הביתה, ועכשיו היא שמחה ומאושרת, משחקת, רובצת בבית, מטיילת בחוץ, מפחידה את הכלבה, בקיצור חזרה לעצמה לגמרי. וזה כבר שנה אחרי. אז הווטרינר אמר עליה: "איווט היא עוף-החול…"
אם כן, עוף-החול של התבונה שצומח מהאפר של הדוקהא. מה זה דוקהא? מהשפה הפאלית היא הרבה פעמים מתורגמת כסבל או סטרס, אבל למעשה המילה הזאת מתייחסת לכל קשת החוויות האנושיות שאנחנו קוראים להן 'לא נעימות', 'שליליות'. מהקצה האחד של הסקלה עם חוסר-סיפוק, אי-שביעות רצון, חוסר-נחת, עד הקצה השני עם אובדן, אבל, יגון ושכול. הבודהא לא משאיר לנו הרבה מקום לתהות, הוא מסביר בדיוק למה הוא מתכוון כשהוא אומר דוקהא: יש הדוקהא של להיות מופרד ממה שאהוב, ממה שרצוי, ממה שנוח, כשאין לנו מה שאנחנו רוצים שיהיה לנו, אין לנו את התנאים, אין לנו את החוויות, אין לנו את ההישגים, אין את האנשים סביבנו שאולי היינו רוצים שיהיו, אין לנו את הרגשות או המחשבות שהיינו רוצים שיהיו לנו. ויש דוקהא כשאנחנו תקועים עם מה שאנחנו לא רוצים, עם תנאים שאנחנו לא אוהבים, עם סיטואציות שאנחנו לא בוחרים, עם אנשים שמעצבנים אותנו, בארץ שאולי אנחנו לא אוהבים, בעבודה שאולי אנחנו לא מרוצים ממנה, בזוגיות שאנחנו כבר מתוסכלים ממנה, וגם כאן, בריטריט, עם רגשות שעולים בנו שאנחנו לא רוצים אותם. רגשות כמו כעס או בדידות או תסכול או שעמום או חוסר שקט. לא רוצים את זה.
אז יש דוקהא של הגוף: הגוף סובל מרעב, מכאבי ראש, מכאבי בטן, מכאבי שיניים, ממחלות כרוניות, מהזדקנות, ממוות. ויש את הדוקהא של הנפש, סנקרה דוקהא: כעס, קנאה, אשמה, בדידות, שנאה, חרדה, דיכאון, נפרדוּת, בלבול.
דוקהא היא האמת הנאצלת הראשונה מתוך הארבע שהבודהא דיבר עליהן. הבודהא אמר שהאמת של הדוקהא צריכה להיות מובנת, understood. שאנחנו צריכים להבין אותה. אבל הרבה פעמים נדמה שרובנו חיים כאילו האמת של הדוקהא צריכה להיות avoided בכל מחיר. שאיכשהו, על-ידי איזשהן מניפולציות, איזשהן אסטרטגיות, נצליח להימנע מלהרגיש דוקהא.
כריסטופר דיבר על זה בשיחת הפתיחה, על הניסיון הבלתי-פוסק של מקסימייזינג פלז'ר ואווידינג פּיין – של מיקסום תענוג והנאה והימנעות מכאב – התנועה הזאת של המטוטלת בתוכנו שאנחנו כל הזמן נעים עליה. לפעמים נדמה שאנחנו מקדישים את החיים שלנו לניסיון לעצור את המטוטלת הזאת, ושהיא תנוע רק לכיוון של הנעים, המענג, המהנה, ולא תתקרב בכלל לחלק של הדוקהא.
עלתה היום בקבוצה השאלה: אם עולה רגש, האם אפשר שהוא יהיה אובייקט למדיטציה, ולְמה בעצם אנחנו אמורים לשים לב? הבודהא דיבר על ארבעה תחומים מרכזיים שאליהם אפשר ורצוי וחשוב להפנות את תשומת הלב החוקרת שלנו, ארבעה בסיסים שחשוב להכיר, לחקור, להבין, להתקרב, להיות עם. אני רוצה להפנות את הפוקוס אל התחום השלישי שהוא ציין, צ'יטה-נופאסנה, אל עולמנו הפנימי, אל ממלכת התחושות והרגשות.
ייתכן שזה מרגיש מוזר שבקורס ויפאסנה, שאולי הדימוי שלנו לגביו הוא פשוט לשבת ולשתוק ולהתבונן בנשימה, מדברים על רגשות ותחושות.
אז קודם כל, התייחסות קצרה לביטוי הזה: 'להתבונן בנשימה', או 'להתבונן' בכל דבר-שהוא לצורך העניין. אני לא אוהבת להשתמש במילה 'להתבונן'. בעיני, הקונוטציה שהיא מייצרת היא ריחוק. איזשהו ריחוק מהחוויה. למרות שמדובר במילים, ומילים הן מטפורות, בכל זאת, אני אוהבת יותר להשתמש בביטויים כמו: להתקרב אל, לחוות את, לשהות עם. כמו האימרה המיוחסת לדוֹגֶן, מורה הזן המפורסם מהמאה ה-13: 'הארה זה להיות באינטימיות עם כל הדברים'. אז להיות באינטימיות עם: עם הנשימה, עם התחושות הגופניות, עם הראייה, עם השמיעה… ועכשיו אני רוצה להתפקס על להיות באינטימיות עם עולם הרגש.
אז אם עולה תחושה של: מה לנו פה ולדיבור על רגש, כדאי אולי להרהר באפשרות שלרובנו יש חלקים מסוימים שמפותחים יותר, שעם השנים או עם החיווט הפנימי המיוחד שלנו התפתחנו בהם יותר, חלקים יותר מעובדים, שבהם אנחנו יותר "חזקים" אם תרצו. אלא שמצויים בנו גם חלקים אחרים, כאלה שאולי ברמת התפתחות נמוכה יותר, שפחות נוח לנו להביא אליהם תשומת-לב, שאנחנו בקושי איתם, ולכן נוטים להדוף אותם ומעדיפים להזדהות עם הצדדים שאיתם אנחנו חשים יותר בנוח. אם יש בתוכנו חלוקה והפרדה פנימית אנחנו נחייה בקונפליקט פנימי מתמיד, במתח, בחרדה ובבלבול. כך שיש חשיבות להביא את אלומת האור של המודעות לכל החלקים השונים שבנו. לא רק 'להתבונן' על הרגש מבעד למסך הזכוכית, אלא לעשות איתו דיאלוג, להתיידד איתו, להבין מה יש לו לספר לי וכך ללמוד יותר על עצמי.
עולם הרגש, שלרוב הוא העולם שמנהל אותנו ומכתיב ושולט בהתנהגות וברווחה הפנימית שלנו, הוא תחום חשוב מאין כמוהו לחקור, להבין, להתיידד עם, לפרום ולשחרר. עולם הרגש קרוב יותר אל ה-Being שלנו, אל מה שכריסטופר קורא לו: the Deep, הרבה יותר מאשר הקופסה הזאת פה למעלה שמנהלת אותנו.
יש משהו קצת טריקי בלדבר על רגשות בריטריט, מפני שאני לא חושבת שיצא לי להיות באיזשהו ריטריט שלא היה מישהו אחד שבא ואמר: "עולים בי המון רגשות – מה לא בסדר?" ומישהו אחר שבא ואמר: "לא עולים בי בכלל רגשות – מה לא בסדר?" אז אם עולים בכם רגשות – נהדר, אם לא עולים בכם בכלל רגשות – נהדר. בריטריט אנחנו עובדים עם מה שיש ועם מה שעולה, אני פשוט בוחרת לשים עכשיו פוקוס על תחום אחד מסוים, כי אם רגשות לא עולים כאן בריטריט, רוב הסיכויים, 99.9%, שהם יעלו בחיים "בחוץ", אז זה טוב לאוורר את השיח לגביהם, גם אם עבור חלקכם זה לא יהיה רלוונטי לכאן ועכשיו.
רגשות, ואפילו רגשות קשים, עשויים להיות שער מאוד עוצמתי לשחרור. לשחרור פנימי. הם יכולים להיות הזדמנות פז להתעוררות. בין אם אנשים מהעבר הרחוק שלנו גרמו לנו לכעס או כאב, בין אם אנשים מהעבר הקרוב, בין אם אנחנו כועסים או פגועים ממישהו מהעבר או ממישהו מהווה, אימא או אבא, שפגעו, שאולי ממשיכים לפגוע עד היום, שאולי ביקורתיים, אולי מזלזלים ביכולות, אולי לא תומכים ולא מבינים, בין אם זה בני/בנות זוג, שוב: מהעבר, מהווה, אחרי פרידה, שיש מולם אולי קושי ותסכול, אולי כאב, אולי כעס וטינה או תחושות עלבון ופגיעה.
הרגשות האלה עצמם יכולים להיות שער להתעוררות, להשתחררות. אם אפשר קצת פחות להזדהות איתם, ולראות כמקור לצמיחה, להבנה חדשה של עוד פינה חשוכה וכואבת בעולמנו הפנימי, לקבל מהם תובנה או לפרום אמונה ישנה או לתקן מקום פנימי פצוע. האנשים האחרים, בעבר או בהווה, והאירועים עצמם, רק משמשים טריגרים לפגישה מחודשת עם עמדות פנימיות שלנו, עתיקות, ותיקות, כמו משקפיים שדרכם אנחנו רואים את העולם באופן מוטה, שצובעים את החוויה שלנו ומשפיעים על התגובה הפנימית שלנו יותר מהאירוע החיצוני עצמו. מה שנקרא: הבאנו את זה מהבית.
זה לא אומר שהאירועים לא קרו באמת, בעבר הרחוק או בעבר הקרוב או ממשיכים לקרות בהווה. ייתכן שאכן נעשה לנו עוול, שהייתה אלימות, שהייתה התעללות, שהייתה התנהגות לא הולמת, פוגעת. אבל מה שאני מציעה זה לקחת את הפוקוס מכלפי חוץ, מההרגל שלנו להפנות את הפוקוס שלנו כלפי האנשים, כלפי האירוע, כלפי הסיטואציה, כלפי מה עשו לנו ומה אמרו לנו, ומה אני אעשה ואיך אני אענה להם בפעם הבאה… ולהפנות אותו כלפי פנים. שמעתי פעם את כריסטופר אומר: "מה שאנחנו חושבים על אנשים אחרים אומר הרבה יותר עלינו מאשר עליהם".
הפניית הפוקוס כלפי עצמנו, חזרה מהאירועים, מהאנשים, ממה אמרו לנו, ממה עשו לנו, חזרה אל עצמנו, זו הצהרה שאנחנו מסכימים לפגוש: לפגוש את הדפוס שהתעורר, את התגובה האוטומטית שהיא כל כך עמוקה שלפעמים היא נדמית לנו כאמת, עד-כדי-כך שהיא בעצם שקופה לנו, וייתכן ששוב ושוב המיינד יחזור אל הסיפור, אל התוכניות נקם, המיינד יעבור שוב ושוב על אירועי העבר הכואבים, אבל אנחנו שוב ושוב נחזיר את הפוקוס אל המקומות העמוקים שבנו, נחזור אל ההַסכּמה לפגוש חזיתית את האמונות החזקות שמנהלות אותנו, את הסנקרות, את הסְכֵמות.
המסורת מדברת על שלושה סוגים של סנקרות (סנקרה: מילה בסנסקריט שפירושה תבניות מנטליות, דפוסים רגשיים, נטיות או התניות). הסוג הראשון הוא כמו קו שמציירים על פני המים, והגל הבא מוחק ומעלים. הסוג השני הוא כמו קו שחופרים בחול, מתישהו תבוא רוח חזקה ותערבל את החולות ותכסה. והסוג השלישי הוא סנקרות שהן כמו חרוצות בסלע. אלה התבניות היותר עמוקות שאנחנו נושאים איתנו, יכול להיות שנעבוד איתן כל החיים האלה, ואולי מי יודע, אם יש חיים נוספים – נמשיך איתן גם הלאה.
הפסיכולוגיה המודרנית מדברת גם היא על שלושה סוגים מרכזיים של סְכֵמות, של אמונות ליבה שליליות, שאנחנו מביאים אל המפגש עם העולם ועם האירועים ועם האנשים. סכמה אחת שסובבת סביב התֵמה של חוסר נאהבות, תחושות של דחייה, של נטישה, אף-אחד לא אוהב אותי, אני דוחה אנשים. סכמה אחרת של חוסר-אונים, חוסר מסוגלות, חוסר יכולת, של אי-אמונה ביכולות ובמסוגלוּת שלי. וסכמה שעוסקת בנושא של תחושת ערך עצמי, כישלון, הצלחה, אני בסדר, אני לא בסדר, אני לא שווה, אני אפס.
אז עם המטען הפנימי הזה, עם הסנקרות העמוקות האלה, עם הסְכֵמות, עם אמונות הליבה האוניברסאליות והפרטיות שלנו, אנחנו פוגשים את העולם. כמה מעט אנחנו באמת רואים את האנשים והסיטואציות שאנחנו באינטראקציות איתם, וכמה הרבה אנחנו רואים, שוב ושוב, השתקפויות והשלכות של עצמנו. כמה הרבה אנחנו פוגשים את אירועי ההווה דרך הפילטרים של העבר. כמה מעט אנחנו יכולים באמת לראות את הדברים כפי שהם באמת, כמו שאומרת אחת ההגדרות של ויפאסנה: לראות את הדברים כפי שהם באמת.
לרוב אנחנו רואים את ההשלכות, הפרשנויות, הפחדים, השיפוטים, האמונות, הזיכרונות, המיתוסים וההרגלים שלנו. כמו שכריסטופר אמר לפני כמה ימים: "החיים שלנו הם קודם כל אירוע פסיכולוגי".
… אני רואה שעברה כבר כמעט חצי שעה ולא סיפרתי אף סיפור, ומה שזוכרים משיחות דהרמה זה את הסיפורים, אז אני אספר סיפור – שהוא רלוונטי.
חייתי הרבה שנים באשרם שבו תרגלנו – קצת בדומה וקצת בשונה למה שאנחנו עושים כאן בריטריט – מדיטציות, יוגה, שירות, פרישות מינית, אוכל בריא, חיים פשוטים, ועשינו שם המון עבודה רגשית, זה היה פוקוס מאוד מרכזי. באתי לאשרם בגיל 27 בערך, ושם למדתי לראשונה בחיי לבכות בחברת אנשים אחרים. זה היה בשבילי וואחאד הישג. הייתה הרבה פתיחות לנושאים של עולם הרגש. אלא שהגישה הזאת לא חפה מבעיות. אחת מהן הייתה שהיו לנו כל הזמן כל מיני טרנדים, כל פעם היו מביאים לנו איזשהו טרנד חדש, והיה בנו קצת… אולי זו סכנה שיש בכל קבוצה או קהילה – היה בנו משהו קצת עדרי. אחד הדברים שהביאו לנו זה את הפורום, מה שהיה בשנות השישים האֶסט ושודרג בשנות השמונים לפורום של לנדמרק אדיוקיישן. הביאו לנו את הפורום וכל האשרם ביחד עברנו את הסדנאות של הפורום, ואת הסדנאות המתקדמות. וזה היה מאוד מוצלח ומועיל. אחד הדברים שעשו בסדנאות זה להזמין אנשים לשתף עם המיקרופון לפני כולם, מול 300 איש (שזאת הייתה הקהילה שהיינו), לשתף מהלב ולשתף ברגשות, וכמובן אנחנו היינו טובים בזה ושפכנו. ואז התגובה שלהם הייתה: אוקיי, עכשיו יש לך 30 שניות לרדת מזה. You have 30 seconds to get off it.
בסך הכול, זו הייתה הצעה יפה ומוצלחת, והם עשו אותה עם הרבה אמפתיה וחמלה, אבל כדרכם של טרנדים ועדריוּת, אנחנו התחלנו להפעיל את זה אחד על השני בכזאת אינטנסיביות, שכל פעם שמישהו פתח את הפה וניסה להגיד מה שלומו, מיד קפצו עליו שלושה אנשים שדרשו ממנו, ולא בדיוק באמפתיות: יש לך 30 שניות לרדת מזה! אנשים התחילו לפחד לשתף ברגשות כואבים. זה רק מראה לנו שעבודה עם רגשות יכולים להיות לה כל מיני פנים. למעשה אני יכולה לחשוב על גרסה דהרמית של ה'30 שניות לרדת מזה': "שחרר!" "שחררי!" רגע, סליחה, עוד לא הספקתי להרגיש את זה, מה כבר לשחרר… מה עם קצת חמלה ואמפתיה?…
מצד אחד, אנחנו לא רוצים להדחיק או להכחיש, אנחנו רוצים להביא גישה רכה ומקבלת. מצד שני, אנחנו לא רוצים לגלוש להתבחבשות ולהתבולל ולהתבוסס ברגשות. מודעות לרגשות זה למצוא את דרך האמצע בין ביטוי לדיכוי.
אז כאן בריטריט אנחנו מפנים את הפוקוס פנימה בגישה של הסכמה לפגוש. עם סקרנות ועם רצון עז וכן ללמוד משהו על עצמי. כדי להשתחרר. הפניית תשומת הלב אל עצמי מאפשרת לי להניח קצת כל פעם קצת יותר לאדם, למאורעות, שהעלו בי את הרגשות האלה, למרות הנטייה המאוד טבעית שלנו לנסות לחזור ולעסוק בהם. עצם ההַסכּמה להפנות את תשומת הלב פנימה שולחת מסר עדין אל הנפש, והנפש מגיבה אל המסר ומסכימה להיות בקונטקט. לאט-לאט אנחנו יכולים להגדיל את החיבור ואת הקונטקט שלנו עם העולמות הפנימיים. עולמנו הפנימי אינו מהווה מכשול או בעיה; אין הפרדה אמיתית בין עולם פנימי רגשי כביכול, לבין עולם פנימי רוחני כביכול, לבין עולם חיצוני. אנחנו עובדים עם מה שיש ועם מה שהנפש, בתבונתה, בחרה להעלות עכשיו. אנחנו לומדים לבטוח בתנועה ובחוכמה של הנפש.
'עובדים עם מה שיש' זה אומר לא מתווכחים עם ולא מתנגדים לְמה שעולה, גם אם הוא לא תואם לאג'נדה שבאנו איתה מהבית. אולי באנו עם אג'נדה של 'אני רוצה קצת שקט ושלווה ואני רוצה להשאיר את הכול מאחור'. טעות לחשוב שרגשות לוקחים אותנו לעבר, הרחק מהכאן ועכשיו. ייתכן שהטריגר לרגשות הוא מחשבה שקשורה בזיכרונות מהעבר, אבל הרגש שעולה הוא בהווה. והבודהא דיבר על החשיבות העצומה שיש ברפלקציה נבונה לשלושת הזמנים: לעבר, להווה ולעתיד.
מהי 'רפלקציה נבונה'? איך אנחנו אמורים לפגוש רגש מסעיר, סוער, כואב, מטלטל, מציף? מה שאגיד עכשיו הוא אולי הכי חשוב: אני רוצה להציע שלוש איכויות, שלוש חברות שיכולות לתמוך בנו במפגש עם עולמנו הפנימי. שלוש חברות שהן כמו שלושת עמודי המקדש, או אני חושבת עליהן כעל שלוש הכוהנות הגדולות, שאותן אנחנו לוקחים איתנו לתמיכה במפגש הזה, שלפעמים הוא לא קל ולא פשוט, וצריך אומץ ורצון כן לפגוש. שלוש חברות ובונוס של חברה נוספת.
החברה הראשונה, הכוהנת הגדולה הראשונה, היא מיינדפולנס. אנחנו רוצים שתהיה לנו בהירות, שתהיה צלילות, לגבי מה שקורה. 'לדעת בבהירות מה קורה' זה לזהות ולתת שם לתחושות, לרגשות ולמחשבות. המסורת ממשילה את המיינד לחיית פרא משתוללת, ובשביל להשקיט אותה אנחנו קושרים אותה לעמוד או ליתד וכך היא לאט לאט נרגעת, ולאט לאט היא נשכבת לה ליד העמוד ומגרגרת. העמוד הזה הוא המשל למיינדפולנס.
החברה השנייה זו יציבות. אנחנו רוצים לשבת ולהכיל את הרגשות כמו הר. יציב, שקט, מכיל. למצוא תנוחה ולשבת בה כמו תנוחת הלוחם. יציבות, איזון הנפש, אוּפֶּקה. הבודהא השתמש בדימוי: לשבת יציבים כמו האדמה, שאנשים וחיות – ואני מצטטת – משתינים ומחרבנים עליה, והיא לא איכפת לה. כזאת יציבות.
החברה השלישית – תבונה. אנחנו רוצים לפגוש את עולמנו הפנימי ללא היאחזות, ללא הזדהות. כמה שניתן. לזכור: זה לא אני, זה לא שלי, זה לא עצמי. כשעולה קושי, כשעולה כאב, הקול של התבונה אומר לנו: זוהי דוקהא. זוהי האמת הנאצלת הראשונה. האמת שהבודהא אמר שאנחנו צריכים להבין אותה. לא לנסות להתחמק ממנה, לא לנסות להימנע ממנה, זוהי דוקהא.
והחברת בונוס: למתקדמים. בעצם לכולנו: מֶטָא. Loving kindness. אהבה ידידותית, לב רך וחומל. קודם כל כלפי עצמנו. לאהוב ולחבק את עצמנו גם כשאנחנו בקושי.
אני רוצה להקריא ציטוט מדבריו של המורה הטיבטי צ'וגיאם טרונגפה:
"הלב הער של הלוחם/מת
אם אתם מחפשים את הלב הער, אם תשלחו את ידכם מבעד לצלעות ותחושו אותו, אין שם דבר מלבד עדינות. אתם חש פצועים ורכים. ואם תפקחו את עיניכם לשאר העולם, תחושו עצבות עצומה. עצבות כזו אינה באה בשל העובדה שלא התייחסו אליכם יפה. זוהי עצבות בלתי מותנית. היא מתרחשת בגלל שהלב חשוף לחלוטין. הלב האמיתי של העצבות בא מתחושה שהלב הבלתי קיים שלכם הוא מלא. הייתם רוצה להקיז את דמו של הלב, לתת את לבכם לאחרים. עבור הלוחם, חוויה זו של לב עצוב ועדין מולידה חוסר-פחד. אנחנו לא מדברים על חוסר-הפחד של בריוני רחוב. חוסר-פחד אמיתי נולד מתוך עדינות. הוא בא מכך שאתם מאפשרים לעולם לגעת בליבכם, הלב החשוף והיפה. אתם מוכנים לפתוח אותו, ללא התנגדות או ביישנות, ולעמוד מול העולם. אתם מוכנים לחלוק את ליבכם עם האחרים."
כאשר אנחנו מתרגלים מטא בזמנים של קושי, אנחנו יכולים לבדוק מאוד מאוד בזהירות אם אפשר להתכווננן למטא גם כלפי האדם שאנחנו כועסים עליו. שוב, מאוד בזהירות, לא כאידיאל, לא כמקום לדחוף את עצמנו אליו, לא כקונספט. בחוויה שלי אפשר מאוד לכעוס ואפילו לשנוא ועדיין לא לאחל לאדם שפגע בנו שיהיה לו או לה רע. אפשר עדיין, בתוך הכעס והפגיעה והכאב, לקוות ולאחל לו או לה שיהיה להם טוב, שירגישו בטוחים ומוגנים. זה אולי נשמע רדיקלי אבל זה אפשרי. הלב הוא שריר גמיש, הלב המטפורי והאנרגטי. הוא יכול להכיל כמה רגשות שונים בעת ובעונה אחת, אפילו רגשות סותרים, אמביוולנטיים.
אתם יודעים מהי ההגדרה האמריקנית לאמביוולנטיות? זה לראות את החותנת שלך נוהגת בפורשה החדשה שלך מעל לצוק… זה מה שנקרא רגשות מעורבים. אני אומרת שזו הגדרה אמריקנית כי הם תמיד משתמשים או בדימויי ספורט או בדימויי מכוניות…
אבל מטא זה לא בדיוק רגש, מטא זו התכוונות. ואפשר לאמן את הלב להתכוון לטוב, גם כשאנחנו כועסים או פגועים. כמה מילים לגבי כעס: כעס הוא לא רגש ראשוני. מתחתיו יש תמיד רגש אחר; זה יכול להיות עלבון, זה יכול להיות חוסר-אונים, כאב, פגיעה, עצב. ככל שהכעס או הכאב חזקים יותר, זה מצביע על כך ששורשי הכאב עמוקים וקדומים יותר. הרבה יותר מועיל, הרבה יותר ישחרר אותנו, אם נפנה את תשומת הלב עמוק יותר מאשר רק על פני-השטח של התגובה הרגלית של להגיב בכעס ובתסכול.
הבשורות הטובות הן שהמפתח לשחרור לא נמצא בידיים של האחר/ת. לפעמים נדמה שהפקדנו את המפתח בידיים של מישהו אחר. ואם יש לנו ציפייה שנשתחרר מהסבל שלנו על-ידי כך שמישהו אחר ישתנה – אז המפתח של האושר ושל החופש שלנו נמצא בידיים שלהם. ואנחנו לא רוצים לחכות שהאחר או האחרת או האחרים או העולם או המדינה או ההורים שלנו ישתנו כדי שאנחנו נהייה חופשיים. אנחנו לא רוצים לחכות. אנחנו לא רוצים שהחופש שלנו יהיה תלוי באנשים אחרים. לאף אחד/ת אין את המפתח לפתוח את דלת הכלא של הלב שלנו, רק לנו. אפילו לא לבודהא.
פעם בא אל הבודהא תלמיד כפרי ואמר לו: "אתה כזה מוצלח ומוכשר וכל-יכול, אז יאללה, תשחרר אותי!" כאילו שיש איזה שרביט קסמים שהבודהא יכול להוריד לו על הראש ולהגיד לו: Bless you או אברא-קדברא והוא ישתחרר.
הבודהא ענה: "הייתי עושה את זה בשמחה, באמת, זה לא שאני מחזיק איזה משהו ואני מתקמצן עליו. אבל אני לא יכול."
ואז הוא שאל את האיש: "מאיפה אתה?" והאיש ענה שהוא מאיזה כפר במדינה אחרת. הבודהא שאל: "אתה מבקר לפעמים את המשפחה?"
– בטח, בטח שאני מבקר.
– ואתה יודע את הדרך לשם?
– בטח שאני יודע.
– ואתה יכול להסביר לי איך להגיע לשם?
– בטח, הנה אתה יוצא מהכביש הראשי של הכפר, ואתה הולך כך וכך ואתה מגיע לעמק ואחר כך אתה מגיע להר אז תיזהר בהר הזה יש נמרים, ואחר כך אתה מגיע לנהר גדול אז תיזהר, זה נהר שוצף, ולידו יש אוהל, ויש שם צ'אי שופ ואתה יכול לנוח ולשתות ולאכול לך איזה מסאלה דוסה…
וככה האיש תיאר לבודהא את הדרך.
אז הבודהא שאל: "תיארת את הדרך כל כך יפה, כל כך מוצלח, אז איך זה שאני עדיין כאן?"
הכפרי התקומם: "אבל אדוני, אתה צריך ללכת! זה לא מספיק שאני מצייר לך מפה, אתה צריך לצעוד במו רגליך את הדרך!"
ענה לו הבודהא: "אותו הדבר. Same same but no different. אני מתווה לכם את הדרך, אתם צריכים לפסוע בה."
לפעמים הפסיעה הזאת היא לא פסיעה קלה. לפעמים היא מאתגרת. ובשביל זה יש לנו כאן אחד את השני/ה, את התמיכה, את הסנגהה. אנחנו לא צריכים לצעוד אותה לבד. להיפך, הבודהא אמר: זו לא דרך לצעוד אותה לבד, זו דרך לצעוד אותה ביחד.
לפני כמה זמן חוויתי קושי רגשי, כזה כמו שתיארתי כאן, ונסעתי באוטו והדלקתי את הרדיו, והמילים הראשונות שהאוזן שלי קלטה מהשיר, שיר של קורין אלאל, היו:
'מתוך עולמות שבורים היא צומחת, היא צומחת… היא רוקדת…'.
אולי זה 'היא רוקמת', אבל אני אהבתי לשמוע שהיא רוקדת. אז אנחנו מוזמנים לרקוד עם זה. ולזכור שאנחנו צומחים. מתוך עולמות שבורים אנחנו צומחים.
אני רוצה לסיים עם ציטוט מתוך תפילת הנעילה, שמאוד רלוונטי לנו בימים האלה:
פְּתַח לָנוּ שַׁעַר בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר כִּי פָנָה יוֹם: הָיוֹם יִפְנֶה הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא וְיִפְנֶה נָבוֹאָה שְׁעָרֶיךָ:
"להזכירנו", אומר המדרש, "שדווקא בשעה שנדמה לנו ששערים נסגרים בפנינו, כשאנחנו מרגישים שפנה היום ואור השמש נעלם – דווקא אז נפתחים שערים חדשים".
נפתחים שערים לתובנות טריות, להבנה וחיבור יותר עמוקים אל עצמנו, לתיקון וריפוי של מקומות פנימיים כואבים ופצועים, נפתחים שערים של פרימה של דפוסים ותבניות מנטליות ורגשיות, נפתחים שערי שמים בַדרך אל החופש ואל ההתעוררות.
עוף החול ששאג
בני ישראל לא יצאו את מצרים לעבר הנחלה הלאומית/שבטית המובטחת בעקבות משא ומתן מדיני מעודן, אלא "בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה", בדם ואש ותמרות עשן, אחרי סדרה של פיגועים ברכוש ובנפש של אזרחים, נשים וטף מצריים. גם אנחנו, כמה אלפי שנים מאוחר יותר, משלמים ב'מכת בכורות' משלנו. האם עינינו עיוורות ואוזננו חרשת? האין גם אנחנו, כפרעה, מקשיחים את לבנו לסבלם של אחינו? האם לא יבוא היום שיקום מוסא פלסטיני ויתייצב מולנו עם הצו האלמותי: שלח את עמי!?
אימא שלי, אסתר בר-קמה, עזבה את גופה לפני שבוע בשיבה טובה בגיל 90. היא הייתה בריאה, צלולה וחיונית, והייתה עסוקה בקריאה נון-סטופ, במשחקי פריסל במחשב, בסידור המגירות בארונות, וכמובן – בהנאה מהנכד והנכדה. ערב אחד בשבוע שעבר היא הרגישה לא טוב, בילתה לילה בבית החולים, ולמחרת בבוקר, בהכרה מלאה, פשוט הפסיקה לנשום.
דרך הדהרמה: דרך הלב והתבונה 